רמבן, דברים פרק ל


(א): והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה -
כבר הזכרתי (ויקרא כו טז): כי הפרשה הזאת עתידה, כי כל ענייניה לא היו ולא נבראו, אבל הם עתידין להיות:

(ב): וטעם ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך -
שתשוב אל ה' בכל לבבך ובכל נפשך ותקבל עליך ועל בניך לדורותם לעשות ככל אשר אנכי מצווך היום, כאשר עשו בגאולה השנית דכתיב (נחמיה י ל): ובאים באלה ובשבועה ללכת בתורת האלוהים אשר נתנה ביד משה עבד האלוהים ולשמור ולעשות את כל מצות ה' אדנינו ומשפטיו וחוקיו. או יהיה "מצוך אתה ובניך" כמו מצווך לך ולבניך, כעניין ואתה ציווית (בראשית מה יט), וכן וירעו אותנו (לעיל כו ו), לנו.
ולפי דעתי יש בו סוד גדול, כי ירמוז למה שאמרו (יבמות סג ב): אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, וכבר דברתי בו:

(ו): ומל ה' אלוהיך את לבבך -
זהו שאמרו (שבת קד א):
הבא לטהר מסייעין אותו, מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך.
ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר, כי מזמן הבריאה הייתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע. אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאווה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל. והיא המילה הנזכרת כאן. כי החמדה והתאווה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאווה. וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית (ב ט):

וזהו מה שאמר הכתוב בירמיה (לא ל - לב), הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם וגו', כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, וזהו בטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי. ולכך אמר עוד (שם פסוקים לב לג): והייתי להם לאלוהים והמה יהיו לי לעם ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, ובידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו וצריכים ללמד אותם, אלא שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי:

וכן נאמר ביחזקאל (לו כו כז): ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם וגו' ועשיתי את אשר בחקי תלכו, והלב החדש ירמוז לטבעו, והרוח לחפץ ולרצון. וזהו שאמרו רבותינו (שבת קנא ב): והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת יב א), אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה. כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי, ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות והחובה תלויים בחפץ:

(יא): וטעם כי המצוה הזאת -
על כל התורה כולה.
והנכון, כי על כל התורה יאמר (לעיל ח א): "כל המצווה אשר אנכי מצווך היום", אבל "המצווה הזאת" על התשובה הנזכרת, כי והשבות אל לבבך (בפסוק א): ושבת עד ה' אלוהיך (בפסוק ב): מצווה שיצווה אותנו לעשות כן. ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן.
והטעם, לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצווך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום:

וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו -
שיתוודו את עוונם ואת עוון אבותם בפיהם, וישובו בלבם אל ה', ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות כאשר הזכיר (לעיל פסוק ב): אתה ובניך בכל לבבך - כמו שפירשתי (שם):

(טו): ראה נתתי לפניך היום -
יחזור להזהירם עוד, להגיד להם כי שני הדרכים בידם וברשותם ללכת באשר יחפצו בה ואין מונע ומעכב בידם לא מן התחתונים ולא מן העליונים. ויעיד בהם את השמים ואת הארץ פעם שנית (פסוק יט): אחר שאמר (לעיל ד כו): העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר. כי עתה יאמר העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ - כי החיים והמות נתתי לפניך - שהם הברכה והקללה - וכי יעצתיך שתבחר בחיים למען תחיה אתה וזרעך - והנה הוא כמחתים העדים בסוף דבריו כולם.