רמבן, דברים פרק לא


(א): וילך משה -
כאשר השלים כל דבריו אז הלכו כל הניצבים לפניו והטף והנשים איש לאוהליו, ולא הוצרך הכתוב להזכיר זה, כי כבר אמר (לעיל כט ט יא): אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם וגו' לעברך בברית ה' אלוהיך, ואחר עברם בברית ילכו מפניו. ויאמר הכתוב עתה, כי משה הלך ממחנה לוויה אל מחנה ישראל לכבדם, כמי שירצה להיפטר מחברו ובא ליטול רשות ממנו:

(ב): ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום -
וזה לנחם אותם על ענינו, כלומר אני זקן ואין לכם עוד תועלת ממני, ועוד כי השם ציוני שלא אעבור שם. ואל תפחדו ואל תיראו, כי ה' יעבור עמכם לא יסלק שכינתו מכם בעבורי, ויהושע הוא העובר לפניכם במקומי. ואע"פ שמשה רבנו היה בתקפו ובבריאותו, כאשר העיד הכתוב (להלן לד ז): לא כהתה עינו ולא נס לחה, אמר להם כן לנחמם.

ורש"י כתב:
לא אוכל עוד לצאת ולבוא לפי שה' אמר אלי לא תעבור את הירדן.
ואינו נכון.

ועל דעת ר"א:
לצאת ולבוא למלחמה כי חלשו כוחותיו בזקנותו.
וגם זה איננו נכון.

ורבותינו אמרו (סוטה יג ב):
מלמד שנסתתמו ממנו מעיינות חכמה.
והיה זה במעשה נס, שלא ידאג לתת גדולה ליהושע בפניו:

(ט): ויכתב משה את התורה הזאת -
מתחילת בראשית עד לעיני כל ישראל. ואע"פ שבכאן (פסוק יא): כתוב תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל, והוא רומז לספר הזה של אלה הדברים על דעת רבותינו (סוטה מא א), אבל בזה חזר ובאר (פסוק כד): ויהי ככלות משה לכתב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם, וזה יכלול כל התורה כולה:

(יב - יג): למען ישמעו ולמען ילמדו -
האנשים והנשים, כי גם הן שומעות ולומדות ליראה את ה'. ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו - הם הטף, כי ישמעו וישאלו, והאבות ירגילום ויחנכו אותם. כי אין הטף הזה יונקי שדים, אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך.

וזה טעם ולמדו ליראה -
בעתיד, כי למעלה אמר ולמדו ויראו - אבל רבותינו אמרו (חגיגה ג א):
האנשים ללמוד והנשים לשמוע, והטף למה בא, ליתן שכר למביאיהם:

(יד): ואצונו -
ואזרזנו, לשון רש"י.
ואין צורך, כי דבר השם (להלן פסוק כג): "חזק ואמץ כי אתה תביא" מצווה היא, ואילו היה מתעצל ולא יעשה כן היה חייב מיתה.
ויתכן שיהיה פירוש "ואצונו" שאמנה אותו נגיד ומצווה על ישראל, כמו שפירשתי בפסוק וצויתה אותו לעיניהם (במדבר כז יט):

(טו): וירא ה' באהל בעמוד ענן -
הטעם,
כי עמוד הענן היה על הפתח והשם היה נראה באהל, וזהו הכבוד, על דעת ר"א.

ועל דעתי,
הוא כמו וירד ה' בעמוד ענן ויעמד פתח האהל (במדבר יב ה), והנה כבוד ה' נראה בענן (שמות טז י).
והטעם, כי רצה לדבר עם משה שישמע יהושע ושם יצווה את יהושע עצמו, והנה למשה נאמר (שם כה כב): ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת, אבל יהושע לא היה במעלה ההיא ואסור היה ליכנס באהל כלל.

והנה ויעמד עמוד הענן על פתח האהל -
שב לבאר כי היה הענן ובו הכבוד על פתח האהל חופף עליו, והנה הוא באהל:

(טז): אלוהי נכר הארץ -
גויי הארץ, לשון רש"י.
ואיננו כן, אבל האלוהים שהוא נכר בארץ הזאת. כי השם הנכבד נקרא אלוהי הארץ, כעניין שנאמר (מלכים ב יז כו): כי לא ידעו את משפט אלוהי הארץ, וכן וידברו אל אלוהי ירושלים כעל אלוהי עמי הארץ (דברי הימים ב לב יט), וכתיב (הושע ט ג): לא ישבו בארץ ה', והזכיר זה רבי אברהם, וכבר פירשתיו (ויקרא יח כה).

וטעם אשר הוא בא שמה בקרבו -
שהוא בא בקרב עמו ועבדיו. או "בקרבו" בקרב הארץ, כמו ולא נשא אותם הארץ (בראשית יג ו), נעתם ארץ (ישעיה ט יח), כדברי רבי אברהם:

(יז - יח): וטעם ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוהי בקרבי -
איננו וידוי גמור כעניין והתוודו את עוונם, אבל הוא הרהור וחרטה, שיתחרטו על מעלם ויכירו כי אשמים הם.

וטעם ואנכי הסתר אסתיר פני -
פעם אחרת, כי בעבור שהרהרו ישראל בלבם כי חטאו לאלוהים ועל כי אין אלוהיהם בקרבם מצאום הרעות האלה, היה ראוי לרוב חסדי השם שיעזרם ויצילם שכבר כפרו בע"ז, וכעניין שאמר (ירמיה ב לה): הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי:
ולכך אמר, כי על כל הרעה הגדולה שעשו לבטוח בע"ז יסתיר עוד פנים מהם, לא כמסתר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות, רק שיהיו בהסתר פני הגאולה, ויעמדו בהבטחת פני רחמיו (ויקרא כו מד): ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים וגו' עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת וידוי גמור ותשובה שלימה, כמו שנזכר למעלה (ל ב): ושבת עד ה' אלוהיך וגו':

(יט): ועתה כתבו לכם את השירה הזאת -
על דרך הפשט, למשה ויהושע שניהם יצווה שיכתבוה, כי רצה לעשות יהושע נביאו בחיי משה. והנה משה כתבה ויהושע עומד עמו וקורא ורואה, וזה טעם ויכתב משה (פסוק כב):

ולמדה את בני ישראל -
למשה שהוא העיקר, כי ממנו ישמעו וילמדו, כי גם יהושע היה מלמד עמו כמו שאמר בסוף (להלן לב מד): הוא והושע בן נון:

וטעם השירה הזאת -
השירה אשר אגיד לך עתה, והיא האזינו. ויקראה שירה, כי ישראל יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה, וכן נכתבה כשירה, כי השירים יכתבו בהם הפסק במקומות הנעימה:

(כא): וטעם כי ידעתי את יצרו אשר הוא עשה היום -
כטעם כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה (בראשית כב יב), שהיא הידיעה בפועל, כי הידיעה בעתיד ידיעה בכוח. ואם לא חטאו ישראל במדבר ולא נודע יצרו בפועל לא היה הגון שיעיד בהם שירה לומר, הגלוי לפניו שתחטאו, ואעידה בכם שתמצאנה אתכם רעות רבות וצרות כזה וכזה, אבל היה הראוי שיתן להם התורה בידיעה סתם, אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאוכלו.
אבל עתה שנודע גם להם יצרם הרע ולבם הזונה, יגיד להם כל הקורות אותם, כעניין שנאמר (ישעיה מח ד ה): מדעתי כי קשה אתה וגיד ברזל עורפך ומצחך נחושה ואגיד לך מאז בטרם תבוא השמעתיך:

(כג): ויצו את יהושע בן נון -
מוסב למעלה כלפי שכינה, כמו שמפורש אל הארץ אשר נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך - לשון רש"י.
ויפה פירש.

ועל דעת ר"א (בפסוק טו):
ויצו את יהושע, משה במצות השם, ועל כן אמר אשר נשבעתי להם.
וכן מצינו שאמר משה, ונתתי מטר ארצכם בעתו (לעיל יא יד), וכן ונתתי עשב בשדך לבהמתך (שם פסוק טו), וכן למען תדעו כי אני ה' אלוהיכם (לעיל כט ה), וכן ישלח ה' בך את המארה מפני רוע מעלליך אשר עזבתני (לעיל כח כ), וכבר דברתי בהם (לעיל ה יב):

(כד - כו): וטעם ויהי ככלות משה לכתב -
כי מתחלה כתב את התורה ויתנה אל הכוהנים כאשר נאמר למעלה (פסוק ט), ולא אמר להם אנה יניחו אותה, ואחרי כן נצטווה בשירה הזאת, ויכתוב אותה וילמדה את בני ישראל בו ביום, והנה הוסיף אותה על התורה.

ויהי ככלות משה לכתוב הכל בספר התורה -
אז ציוה את הכוהנים לקוח את ספר התורה הזה.

ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלוהיכם -
שיהיה מונח בארון מן הצד, כי מעתה לא יגעו בו כלל להוסיף או לגרוע.

וזה טעם ויהי ככלות משה לכתב וגו' עד תמם -
ועל כן אמר ר"א (בפסוק א):
כי וזאת הברכה מוקדמת ומקומה למעלה כאשר נאמר וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל:
ויתכן, כי אחרי שכתב השירה וילמדה את בני ישראל איש איש לשבטיהם שהביאם לפניו אל בית המדרש, כתבה בספר התורה, וציוה את הכוהנים לקוח את ספר התורה, לומר שגם השירה תהיה מונחת בארון עם התורה, שהיא מכלל התורה כי היא שם לעד. ואמר להם, שיקהילו אליו עוד כל זקני השבטים והשוטרים, והעם יאספו עימהם כי כן נאמר בסוף (להלן לב מד):
ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם. והנה עשו הכוהנים כן, ויקהילו אליו כל העם והעיד בהם את השמים ואת הארץ בהקהל באזני הכוהנים וכל העם. ואז אמר לו השם יתברך (שם פסוק מט): עלה אל הר העברים הזה, ונתחייב לעשות כן מיד, ועמד וברך אותם וזאת הברכה ויכתוב אותה בסוף הספר שנתן לכוהנים, ואז עשו הכוהנים מה שציוה אותם ונתנו הספר שלם מצד ארון הברית. והנה הכל כסדר האמור בתורה.