רמבן, דברים פרק לב


(א): האזינו השמים -
על דרך הפשט,
צדקו דברי ר"א כי הכתובים יתנו עדיהם בכל הדברים שהם קיימים ועומדים.
וכן, שמעו הרים את ריב ה' (מיכה ו ב), וגם אבן יהושע, כי שם כתיב (יהושע כד כז): כי היא שמעה.
ועל דרך האמת, הם השמים והארץ הראשונים הנזכרים בבראשית, כי הם יבואו בברית עם ישראל, על כן אמר שיאזינו השמים וישמעו התנאים ואיך יעשה בהם:

(ב): ואמר יערף כמטר לקחי -
כי מה שלקח מן השמים ואמרתו על הארץ יערף על ישראל ותיזל עליהם כטל.

כי שם ה' אקרא - בשמים, הבו גדל לאלוהינו -
בארץ, ועם כל ישראל ידבר. וכן אבן יהושע, רמז על הארץ הזאת, כי משם רועה אבן ישראל, וכבר פירשתיו (בראשית מט כד), וכן אבן מאסו הבונים הייתה לראש פנה מאת ה' הייתה זאת וגו' (תהלים קיח כב כג), ועל כן אמר יהושע (יהושע כד כז): האבן הזאת תהיה בנו לעדה, וכן כי הנה האבן אשר נתתי לפני יהושע על אבן אחת שבעה עיניים וגו' (זכריה ג ט), והמשכיל יבין:

(ד): הצור תמים פעלו -
רמז למדת הדין. ואמר "תמים פעלו", כי הפועל הבא ממנו תמים ושלם לא ימוט ולא ישתנה לעולם.

כי כל דרכיו משפט -
הרחמים הם, ולא תבוא בפועל חסרון אך במשפט, כי המשפט לאל אמונה, ואין עול בצור, והמשפט צדיק והצור ישר:

(ה): שחת לו לא בניו מומם -
המום יקרא השחתה, כמו שנאמר (ויקרא כב כה): כי משחתם בהם מום בם, וכן וזובח משחת לה' (מלאכי א יד), יאמר כי מומם של ישראל שחת לצור עמו ונחלתו. וקראם "לא בניו", כאשר יקראם בניו בעת רצון:

ואמר כי הם דור עקש ופתלתל -
כי העיקשות הפך הישר כעניין שנאמר (מיכה ג ט): ואת כל הישרה יעקשו, והפתלתל הפך הצדיק, ואחרי שהוא צדיק וישר והעם בהפך מזה, אינם בניו אבל הם משחיתים לו. ושיעור הכתוב, שחת לו מומם את לא בניו דור עיקש ופתלתול:
והנה הטעם, שלא בא חסרון מעלתם מפועל הצור כי הוא תמים ולא יבוא בו חסרון לעולם, אבל מומם הוא המשחית אותם לפני אביהם. וטעם "לא בניו", כמו ואמרתי ללא עמי עמי אתה (הושע ב כה), וכן הם קנאוני בלא אל (פסוק כא), במי שאיננו אל, וישבעו בלא אלוהים (ירמיה ה ז). או יאמר, שחת לו מומם שאינם בניו, כי הם דור עיקש ופתלתול, הפך ממנו:

(ו): עם נבל ולא חכם -
ששכחו הטוב שעשה להם.

ולא חכם -
להבין את הנולד, שיש בידו להטיב ולהרע, לשון רש"י.

ואונקלוס תרגם:
עמא דקבילו אורייתא.
עשאו מן נבל תבל (שמות יח יח), שפירש בו מלאה תלאה. יאמר, עם שנלאו בעשיית התורה, ולא יתחכמו שהיא לטוב להם כל הימים. וכן אמר בגוי נבל (פסוק כא): בעמא טפשא, שנלאו להיות חכמים או בעלי דת.

ור"א אמר:
נבל במעשה, ולא חכם בלב:
ולפי דעתי, העושה טובת חנם יקרא נדיב ומשלם רעה למי שהטיב עמו יקרא נבל, והוא שאמר (ישעיה לב ה): לא יקרא עוד לנבל נדיב, כי הוא הפכו. ולכך אמרו על נבל הכרמלי (ש"א כה כה): כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו, כי דוד עשה עמו טובה גדולה ושמר את כל אשר לו, והוא לא רצה לשלם לו גמול ויעט במלאכיו ויבזהו. וזהו טעם הכתוב בחבריו של איוב (איוב מב ח): לבלתי עשות עמכם נבלה, כי היו הם מלמדים זכות על מעשה השם הנכבד והנורא שהוא במשפט ואם ירע להם תראה נבלה.

ויתכן שיקרא כן בעבור שהוא נופל מבני אדם, כאשר יאמר כאלה נובלת עליה (ישעיה א ל), כמו נופלת עליה. ויקראו המתה "נבלה" שנפלה לארץ ומתה, כמו שאמר (שופטים יד ח): לראות את מפלת האריה:
אם כן יאמר הכתוב, הזאת תגמלו את השם על הטובות שעשה עמכם.

עם נבל -
שהוא משלם רעה תחת טובה.

ולא חכם -
לדעת כי לנפשם גמלו הרעה הזאת לא לאל, כעניין שנאמר (איוב לה ו ז): אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו אם צדקת מה תיתן לו או מה מידך יקח.

הלא האל הוא אביך -
כי הולידך וגדלך.

והוא קנך -
ששמך קניין, כי הוציאך מאין והיית יש, וכל יש יש לו קניין כעניין שנאמר ה' קנני ראשית דרכו (משלי ח כב), וכן קונה שמים וארץ (בראשית יד יט): כאשר פירשתיו.

והוא צור עשך ויכוננך -
כלשון ויכוננו ברחם אחד (איוב לא טו):

(ז - י): שאל אביך -
רמז למבינים.

וכן זקניך -
והטעם, כמו שאמר (לעיל ד יט): אשר חלק ה' אלוהיך אותם וגו', כי לכל חלק במטה חלק למעלה.

וטעם למספר בני ישראל -
כי צורת יעקב חקוקה בכסא הכבוד, והוא סוד גדול.

והעד כי חלק ה' עמו -
וזאת מעלה גדולה שלא עשה כן לכל גוי, על כן אמר הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם, שנפל ממעלתו באיוולתו. וזה טעם אביך קנך, כי קנהו לכבודו וילמדהו כאשר יפרש במעשה האב עם הבן, לשון ר"א, ודברי פי חכם חן.

ואם כן יהיה פירוש זכר ימות עולם -
שיתנו לב לזכור ששת ימי בראשית הטובה שעשה להם בעת היצירה, כמו שיאמר בהנחל עליון גויים וגו'.

בינו שנות דר ודר -
שיבינו לדעת מה שנעשה להם בדורות מעת ששרתה שכינה ביניהם כאשר יספר ימצאהו בארץ מדבר וגו':

ורש"י כתב:
ימצאהו בארץ מדבר
- אותם מצא לו נאמנים בארץ המדבר שקבלו עליהם תורתו ומלכותו ועולו מה שלא עשו ישמעאל ועשו,
ובתהו ילל ישמון
- ארץ ציה ושממה מקום יללת תנינים ובנות יענה, אף שם נמשכו אחר האמונה ולא אמרו למשה היאך נצא למדבר.

וזה איננו מטעם הפרשה, כי הכתוב מוכיח את ישראל ומזכיר הטובות אשר עשה השם עימהם והם גמלו להם רעה תחת טובה:

וטעם כאישון עינו -
רמז לניצור, יאמר שינצור השם אותו כאשר יצור הוא עצמו את עינו. או תחסר מלת "איש", יצרנהו כאיש אישון עינו, כי מן הסתם באיש ידבר, וכן רבים:

(יב): ה' בדד ינחנו -
השם ישכון בישראל בטח בדד,

ואין עמו -
כנוי לשם או לישראל. והעניין, כי אין לישראל שר ומושל מכל בני אלוהים שינחנו או יעזור בהנחותו בלתי השם לבדו, כי הוא חלקו ונחלתו כאשר הזכיר, וכבר כתבתי זה (ויקרא יח כה). ובספרי (האזינו יב), ה' בדד ינחנו, אמר להם הקב"ה, כדרך שישבתם יחידים בעולם הזה ולא נהניתם מן האומות כלום, כך אני עתיד להושיבכם יחידים לעתיד לבוא ואין אחד מן האומות נהנה מכם כלום.

ואין עמו אל נכר -
שלא תהא רשות לאחד משרי אומות העולם לבוא ולשלוט בכם, כעניין שנאמר ואני יוצא והנה שר יון בא (דניאל י כ), ושר מלכות פרס עומד לנגדי (שם פסוק יג), אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת וגו' (שם פסוק כא):

(טו): וינבל צור ישועתו -
גנוהו ובזוהו, כמו שנאמר (יחזקאל ח טז): אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה, אין נבול גדול מזה, לשון רש"י.

ור"א אומר:
וינבל שגרם לחלל את השם שלא יוכל להושיעו.
וגם זה איננו נכון בעיני, כי אינו מטעם המקום, שעדיין יספר את חטאיהם ולא יזכיר עונש ונקמה שיעשה בהם עד ויאמר אסתירה פני מהם:

והנכון בעיני מה שהזכרתי למעלה (פסוק ו), כי הנבלה תשלום רעה תחת טובה. יאמר שנטש אלוה שבראו בעבור זרים, וינבל בפיו ובמחשבתו צור שהיה מושיעו לאמר שאין בעבודתו רק גמול רע, בעבדם הזרים ישבעו לחם ובעבדם את הצור יהיו נבזים ושפלים לכל העמים, כאשר אמרו סכלינו (מלאכי ג יד טו): שווא עבוד אלוהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני השם צבאות ועתה אנחנו מאשרים זדים וגו', וכאשר תאמרנה הנשים הארורות (ירמיה מד יח): ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים וגו' חסרנו כל. וכן אל תנאץ למען שמך אל תנבל כסא כבודך (שם יד כא), שיאמרו עליו שהוא משלם רעה תחת טובה לעמו ועבדיו, כמו שאמר (שם): אל תפר בריתך אתנו:

(טז): בתועבת יכעיסהו -
הבעירו חמתו בתועבות ומעשים מכוערים, כגון משכב זכר וכשפים שיש בהם תועבה, לשון רש"י, וכן איתא בספרי (האזינו שיח).
אבל אין בשירה תוכחת אלא על ע"ז בלבד.

וטעם בזרים נמשך אל אלוה עשהו.

יקניאוהו באלוהים זרים -
כלשון אלוהים אחרים.

וטעם בתועבות, השדים, לשרוף את בניהם באש לאלוהים אחרים, שכל זה מתועב לפניו כמו שנאמר (לעיל יב לא): כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלוהיהם כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם, וכתיב (ירמיה לב לה): אשר לא צויתים (ולא דברתי): ולא עלתה על לבי לעשות התועבה הזאת:

(יז): יזבחו לשדים לא אלה -
פירשתיו (ויקרא יז ז):

(יט): מכעס בניו ובנתיו -
הזכיר הכתוב הבנות בכאן שלא כמנהג, כאשר אמר למעלה (פסוק ה): לא בניו, וכן בכל מקום יזכיר הבנים, והבנות הן בכלל. אבל זה מרמזותיו כי יהיה בדור החורבן רשע הנשים ופשעיהם גדול מאד להכעיסו, כי היו נצמדות לע"ז ביותר והן שמפתות את האנשים לעבדה, כאשר מפורש בדברי ירמיהו (מד טו): ויענו כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהם לאלוהים אחרים וכל הנשים העומדות קהל גדול, והן שהעיזו פניהם בנביא לאמר לו (שם פסוק יז): עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמים, וכתוב עוד שם (פסוק ה): מפורש להכעסני במעשי ידיכם לקטר לאלוהים אחרים, וכתוב עוד שם (פסוק ט): השכחתם את רעות אבותיכם ואת רעות מלכי יהודה ואת רעות נשיו ואת רעותיכם ואת רעות נשיכם. וביחזקאל (ח יג יד): נאמר, עוד תשוב תראה תועבות גדולות אשר המה עושים ויבא אותי אל פתח שער בית ה' וגו' והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז:

(כ): ויאמר -
ה' אל לבו, או אל המלאכים, אסתירה פני מהם - כדרך לשון בני האדם, וכן אעלים עיני מכם (ישעיה א טו).
הטעם כי כאשר יבקשוני לא ימצאוני. אראה מה אחריתם - יש אומרים אני אסתיר את פני מהם בעבור שאני רואה מה יעשו באחרונה, והנכון שהוא כמשמעו עד שאראה מה יעשו בצר להם, דברי ר"א. ואין טעם "ויאמר" רק המחשבה והרצון לפניו לעשות כן, כדרך "ויאמר אלוהים" במעשה בראשית, וכבר פירשתי (בראשית א ג).

וטעם "פני"
על דרך האמת, פירשתיו (שמות ג ב, שם כ ג), והנה "אסתירה פני" שאסלק שכינתי:

וטעם אראה מה אחריתם -
כטעם ארדה נא ואראה (בראשית יח כא), וכבר פירשתיו:

כי דור תהפכת המה -
ולא יעמדו בפני:

בנים לא אמן בם -
כי אין להם אומן ומגדל, והמשכיל יבין:
והנה עד הנה בשירה זו, משה ישיר בה והוא מדבר בלשון עצמו, ומן הכתוב הזה ואילך שהזכיר וירא ה' וינאץ וגו' ויאמר אסתירה פני, כולם דברי השם הנכבד הם, קנאוני, כעסוני, וכל השירה כן:

(כא): הם קנאוני בלא אל -
בדבר שאין אלוה, לשון רש"י.
ואם כן ירמוז לשדים הנזכרים.
והנכון, שיאמר הם קנאוני בלא אל אמת, כי אין אלוה מבלעדי ה' ומושיע אין בלתו, כעניין שנאמר (דהי"ב טו ג): וימים רבים לישראל ללא אלוהי אמת.

כעסוני בהבליהם -
השדים:

ואני אקניאם בלא עם -
הכשדים שנאמר בהם (ישעיה כג יג): הן ארץ כשדים זה העם לא היה, שפירושו העם שלא היה נחשב לגוי, והקב"ה גדל אותם לרדות בהם את עולמו כמו שאמר (ירמיה נא כ): מפץ אתה לי כלי מלחמה.

בגוי נבל אכעיסם -
עשו שהוא נבל, ולא זכר ברית אחים. וירמוז לשני הגלויות:

(כו): אפאיהם -
אמרו המדקדקים אפזרם בכל פאה.
ואם כן יהיה טעם "אמרתי" שהיה הרצון לפניו במידת הדין שיהיו ככה לעולם מפוזרים בכל פאה ושיהיה זכרם מאנוש נשבת לעד, לולי כעס אויב אגור.

ועל דעתי היא מלה מורכבת כאשר הזכירו בספרי (האזינו כו): אף אי הם, אבל טעמה שאשיתם במקום פאה ובעניין שיאמרו עליהם גם אי הם, לומר שלא יישאר להם שם ושאר בגויים ולא יודע מקומם איה:

והנה ירמוז לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן (מ"ב יז ו), הוא שהחכמים קורין סמבטיון, כי נקרא גוזן מלשון ויגז שלוים (במדבר יא לא), אתה גוזי (תהלים עא ו), כי העומדים אחריו מוסרים מבני אדם, וקורין אותו סמבטיון מפני שביתתו בשבת, כי יום השבת בלשון ההוא סבט כאשר הוא בערבי, ונהוג בלשונם להוסיף בתארים "יון", אזוביון חוריון מוליון, וכן הרבה:

אשביתה מאנוש זכרם -
גלותנו בין העמים אנחנו יהודה ובנימין, שאין לנו זכר בעמים ולא נחשב לעם ואומה כלל.
והנה יאמר הכתוב, כי היה במידת הדין להיותנו כן בגלות לעולם, לולי כעס אויב. ויורה זה, כי בגלותנו עתה תמה זכות אבות ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו, כעניין שאמר ביחזקאל (כ מא מד): וקיבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ונקדשתי בכם לעיני הגויים, וידעתם כי אני ה' בעשותי אתכם למען שמי לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל, וכן נאמר עוד (שם פסוק ט): ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגויים וגו':
ולכך הזכיר משה בתפלתו (במדבר יד טו): ואמרו הגויים אשר שמעו את שמעך לאמר וגו', והשם יתברך הודה לו בזה (שם פסוק כ): ויאמר ה' סלחתי כדברך.

והטעם בטענה הזאת, איננו כרוצה להראות כוחו בין שונאיו, כי כל הגויים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו. אבל השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להרע או להטיב, וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם לא נשאר רק העם הזה לשמו, ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלוהי האלוהים ואדוני האדונים ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם, ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם, ואם אדם יזכיר כן, יחשבו כי היה כוח מכוחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר.
והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא יישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו, ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם, שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים:
וזה טעם כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם (פסוק לו), שיזכור ה' ברחמים כי הם עמו מאז, ויזכור כי הם עבדיו שעמדו לו בגלותם כעבדים לסבול הצרות והשעבוד, וכעניין שנאמר (ישעיה סג ח): ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו.
וכבר רמזתי בבריאת האדם סוד נשגב ונעלם צריך ממנו שנהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלוהים, כעניין שנאמר (ישעיה מג ז): כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו':

(כח): כי גוי אבד עצות המה -
וכל הפרשה, על האויב הנזכר, כדברי רבי נחמיה (ספרי כח):

(לא): וטעם כי לא כצורנו צורם -
גם כן דברי האויב. יאמר הכתוב, שהיה להם לחשוב ולהשכיל זאת הנעשה בישראל כי הוא פעל השם על עוונם, ויבינו ממנה לאחרית נפשם כי כן יעשה בסוף לכל הגויים, כי הם מורדים בשם יותר מישראל, ישכיל ויאמרו:

איכה ירדוף אחד אלף -
מישראל, אם לא כי צורם מכרם - כי צורם הוא תקיף ובעל היכולת לעזור ולהציל יותר מצורנו.

ואויבינו פלילים -
היו בנו מתחלה לעשות בנו שפטים כרצונם, ועתה למה בורחים מפנינו אלף מפני גערת איש אחד, לולי צורם התקיף שמכרם והביא מורך בלבבם ונפלו ורודף אין. פלילים, מלשון אשר פיללת לאחותך (יחזקאל טז נב), ויעמוד פנחס ויפלל (תהלים קו ל):

(לב): כי מגפן סדם גפנם -
יאמר, כי העובדי גלולים אובדי עצות המה ולא ישכילו ולא יבינו, ולא יחשבו רק רע כל היום, כי משרש רע היו ולא יעשו רק פרי רע ומר האוכל ממנו ימות.
והעניין, כי ישראל מודים ומתוודים ועושים תשובה בעת צרתם לאמר ולמה מצאתנו כל זאת (שופטים ו יג), אבל העובד כוכבים אובד עצות אין לו עצה ולא תבונה, רק הולך אחר ע"ז שלו וכופר בשם הנכבד לעולם כי כן ירש מאבותיו, והנה הוא משרש פורה ראש ולענה ואין בהם תועלת לעולם, אבל ישראל ששורשם טוב, אם ייכרת ועוד יחליף ויעשה פרי טוב:

(לד - לה): הלא הוא כמס עמדי -
ראש הפתן האכזרי שלהם שמתי באוצרותיי, להאכילם מפרי מעשיהם.

כי לי נקם ושלם -
לנקום נקמת ישראל מידם, ולי שלם, לשלם להם כפועלם שכחשו בי.

לעת תימוט רגלם -
כשתתמלא סאתם, כעניין כי לא שלם עוון האמורי עד הנה (בראשית טו טז).

ור"א אמר:
שטעמו וגם רשע ליום רעה (משלי טז ד).
והוא סוד גדול:

(לז - לח): ואמר אי אלוהימו -
האויב יאמר איה אלוהי ישראל, כעניין למה יאמרו הגויים איה נא אלוהיהם (תהלים קטו ב):

אשר חלב זבחימו יאכלו -
כי היו ישראל תדירים בעבודת הקורבנות והנסכים מכל גוי לאלוהיו. והזכיר לשון רבים, יאכלו וישתו, לאלוהימו שהוא לשון הרבים, ואצל העמים רבים הם. ולכך חזר ואמר:

ראו - עמים כולם, אני אני הוא - יחיד, ואין אלוהים עמדי -
לעזור לי, ואין כנגדי להציל, ולמחות בידי מלעשות כל רצוני להמית ולמחוץ ולהחיות ולרפוא:

(מ): כי אשא אל שמים ידי -
על דרך הפשט, עניין שבועה בכיסאו, ואמר "אשא" כי כל נשבע נושא ידו ונוגע בחפץ אשר הוא נשבע בו.
ועל דרך האמת, בעבור כי בעת הגלות השליך משמים ארץ תפארת ישראל, יאמר שישאנה עתה בעת רצון אל השמים העליונים, והיא היד הגדולה הנלחמת לישראל.

וזה טעם ואמרתי חי אנכי לעולם -
כי אני מחיה ידי החזקה בהיותי משנן ברק חרבי, וסומך אותם לאחוז במשפטן של ישראל ולהשיב נקם לצרי, כי אז יהיה השם שלם והכסא שלם, והמשכיל יבין:

והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן, תגיד בביאור כל המוצאות אותנו. הזכירה תחלה החסד שעשה עמנו הקב"ה מאז שלקחנו לחלקו, והזכירה הטובות שעשה לנו במדבר, ואשר הנחילנו ארצות הגויים הגדולים והעצומים, ורוב הטובה והעושר והכבוד אשר הנחילנו בה, וכי מרוב כל טובה מרדו בה' לעבוד ע"ז. והזכירה הכעס אשר היה מלפניו עליהם, עד ששלח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב, ואחרי כן פזר אותם בכל רוח ופאה. וידוע כי כל זה נתקיים ויהי כן:

ואמרה השירה, כי בסוף ישיב נקם לצריו ולמשנאיו ישלם. והטעם, כי הם עשו כל הרעות עמנו לשנאתו של הקב"ה, כי לא ישנאו את ישראל בעבור שעשו ע"ז כהם, רק בעבור שלא יעשו כמעשיהם, ויעבדו את הקב"ה וישמרו את מצוותיו, ולא יתחתנו בהם ולא יאכלו מזבחיהם, ויבוזו ע"ז שלהם ויבערו אותה ממקומותיהם, וכעניין שאמר (תהלים מד כג): כי עליך הורגנו כל היום, אם כן לשנאתו של הקב"ה יעשו בנו כל הרעות האלה, והם צריו ומשנאיו ועליו להינקם מהם:

וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח, כי בבניין בית שני לא הרנינו גויים עמו, רק לעגו עליהם (נחמיה ג לד): מה היהודים האומללים עושים, והיו גדוליהם עבדים בהיכל מלך בבל וכולם משועבדים לו, ובימים ההם לא השיב נקם לצריו ולא כפר אדמתו עמו:

והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו.

אם כן, השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כורחן של מינין. וכך הזכירו בספרי (האזינו מג), גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא. ולזה רמז הכתוב שאמר (פסוק מד): ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם, הזכיר "כל" להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו, ואם היא קטנה בדבור, כי ביאר להם ענייניה הרבים:
ואלו הייתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית כן, היה ראוי להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד, ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי האלוהים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו, אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו, עליו השלום.