בשבילי התנ"ך
 


ראב"ע לפרשת וזאת הברכה

ראב"ע וזאת הברכה פרק לג

[לג, א]
וזאת הברכה -
כברכת יעקב.

איש האלהים -
להודיע כי בנבואה ברך אותם.

לפני מותו -
סמוך למותו והטעם: ביום מותו.

[לג, ב]
מסיני בא -
ויאמר הגאון ז"ל:

כי הר סיני ושעיר ופארן קרובים וזה הכתוב הוא על מעמד הר סיני ואמר סיני כי מסיני כמו בסיני וכן משעיר.
מרבבות קדש -
הם המלאכים.
והטעם: על השכינה שירדה.

אש דת למו -
התורה שנתנה באש וברק ואמר: כי טעם ה' מסיני בא, דרך תפלה כאומר: אתה שבאת בסיני והנחלת תורה יחי ראובן וזה רחוק, כי היה ראוי להיות החיה ואל תמית.

וחסרי אמונה אמרו:
כי טעם משעיר על דת אדום. ופארן על דת ישמעאל.
ואלה תועים, הלא ראו כי לא החל בתחילה כי אם לברך ישראל לבדם.
וכן כתוב: אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל ואמר: וזרח משעיר למו, שפירושו: להם כמו: ואין למו מכשול.

והנכון בעיני: שהפרשה היא ברכה כלל לכל ישראל ואח"כ פרט לכל שבט ושבט ואחר כן כללם במקום אין כאל ישורון.
והנה מצאנו שאמרה דבורה: ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום והנה אין שדה אדום הר, כאשר אמר הגאון:
כי שלשה הרים הם סמוכים או לנכח.
ובספר תהלות: אלהים בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה ואחריו כתוב: ארץ רעשה ובצעד השכינה בישימון לא היה יום מתן תורה. כי אחר מדבר פארן באו בישימון.
ואמר חבקוק: אלוה מתימן יבוא שהוא מבני אדום, תימן אומר כטעם משדה אדום. והנה הכל במלחמות ידבר, והעד: יקום אלהים יפוצו אויביו וכאשר יושיע השם את עבדיו ידמה הכתוב רדת עזר מהשם והארץ תמוג, וההרים ימסו, והשמים ירעשו, והעד בשירות דוד: ותגעש ותרעש הארץ.

וטעם זה סיני
פירשתיו במקומו.

וכן הוא הפירוש השם בא.
והטעם: הכבוד שנכנס בישראל ותחלת הכנסו מסיני וזרח משעיר.
והטעם: כל השנים שהיו ישראל במדבר לא הראה השם גבורה בעמים, עד בא ישראל אל שדה אדום.
וכן כתוב: בהררם שעיר עד איל פארן והנה הם קרובים שעיר ופארן.
והטעם מפורש, כי ממקום שעיר כאשר באו לשעיר אז זרח הכבוד לישראל והופיע מהר פארן. והטעם כפול, כי פה הראה יפעתו.

ואתה מרבבות קדש -
על דעתי:
שהוא דבק עם מימינו.
והטעם: שבא אש מרבבות קדש מימין השם לסבב ישראל, כטעם סוסי אש ורכב אש סביבות אלישע.

וטעם דת
שעומדת תמיד.

[לג, ג]
אף חובב -
מגזרת ארמית מלשון: והייתם לי סגולה, ועמים הם ישראל, כמו: אחריך בנימין בעממיך. עמים הר יקראו.

וכל קדושיו -
בני לוי.

בידך -
שהם סביבות הארון.

והם תכו לרגלך -
ילכו על דרכך.

וטעם בידך -
שתשמרם.
ישא מדברותיך -
כי הם ילמדו התורה והם המעתיקים על תורה שבעל פה.

ישא -
כל אחד ואם הם רבים.

וטעם מדברותיך -
כי אשר דברת ישאו כי הם נושאי התורה. כי גם הם ישאו את הארון.

וטעם ישא כמו: ולא תשא שמע שוא.

תכו -
בלא אח.

ויש אומרים:
מלשון מתוך, כאילו הולכים בתוך רגלך.

ואחרים אומרים:
כי התי"ו במקום ה"א כתי"ו תרגלתי לאפרים, כטעם: אפילו שיוכו בשבילך, לא יעזבו דבריך וזה רחוק.

והנכון: שהוא כמו נמשכו.
והטעם: שילכו אל המקום ששם הארון שהוא הדום רגלי השם, וזאת היא הברכה, שהשם יהיה חומת אש סביב ישראל, ויהיה סגולתו, והלוים יורו התורה תמיד.

[לג, ד]
תורה צוה לנו משה -
זהו שישא ויאמר דור לדור כך העתקנו מפי משה ירושה בידינו, ויהיה למ"ד לנו מושך עצמו ואחר עמו.
וכן היא מורשה לקהלת יעקב, כמו: והנבואה עודד הנביא ויהי מורשה - מורשה קהלת יעקב.

[לג, ה]
מלך -
הוא משה, ששמעו ראשי עם התורה מפורשת מפיו.
והטעם: כי הוא היה כמלך והתאספו אליו ראשי השבטים ויחזיק זה הפירוש, שאמר הכתוב: כי התורה נתנה לכהנים שהם לפי דעתי כל קדושיו בידיך, ואל כל זקני ישראל זהו בהתאסף ראשי עם.
גם שם כתוב הקהילו אלי כל ראשי שבטיכם.

ויאמר רבי יהודה הלוי ז"ל:
כי המלך רמז לתורה, וכן היה מפרש אין מלך בישראל.

[לג, ו]
יחי ראובן -
הנה החל מהבכור כי כן המשפט ולא הזכיר שמעון, בעבור בעל פעור כי העובדים היו שמעונים ומספרם לעד גם נשיאם נהרג, או הלך על דרך יעקב שלא ברך שמעון ולוי, ובעבור כבוד אהרן נתלה השבט ממנו ולא היה בשבט שמעון גדול כמותו.

ואם יטעון טוען: למה בירך ראובן?
התשובה: כי יעקב ברכו והברכה היא: אל תותר, שיהיה כאחד מאחיו.

ואחר ראובן הזכיר יהודה, שהוא בעל דגל והוא עולה בתחלה למלחמה, ואחר כן לוי ואחריו בנימין, בעבור היות הלוים דרים בירושלים, שהיתה בין יהודה ובין בנימין, כן כתוב.
ואחר כן שבט יוסף, שלא יאחרנו וכבר הקדים אחיו הקטן, ואחר כן זבולון בעבור שהוא נלחם ואחר כן יששכר.
וכאשר תמו בני הגבירות החל מגד שהוא עם דגל בני הגבירות, ואחר כן דן שהוא בעל דגל ואחר כן נפתלי, כי הוא גדול מאשר.

יחי ראובן -
תפלה.

ואל ימות –
שיתכן שיהיה כבן אדם לחיות שנים קצובות וימות.

ויהי מתיו מספר -
ואל יהי מתיו מספר כמו: ולא למדתי חכמה ובי"ת באל שדי כאשר פירשתי רבים, כי יתכן שיחיה לעולם ויהיו מעטים וכל דבר שיספר הוא מעט. וכן: ואני מתי מספר:

[לג, ז]
וזאת ליהודה -
וכן אמר ליהודה שיחיה ולא ימות והוסיף עוד שמע ה' קול יהודה, בבואו למלחמה, כי הוא יעלה בתחלה.

ואל עמו תביאנו -
אל המחנה אשר בגלגל, או תפלה על היוצאים להלחם על ארץ אויב.

רב לו -
יספיקו לו ידיו ואין לו צורך, למי שיעזור אותו כי אם עזרת השם לבדו.

ויש אומרים:
מלשון מריבה.
והטעם: ידיו יריבו בעדו.

ואחרים אמרו:
כמו: וברקים רב, מגזרת: ורבו.

[לג, ח]
וללוי אמר -
בעבור לוי אמר לשם, כמו: אמרי לי אחי הוא.

לאיש חסידך -
לאיש שהוא חסידך.

אשר נסיתו במסה -
שם כמו בניסיון.
והטעם: שהיה חסיד ולא נמצא בו דופי, חוץ מדבר מריבה שכבר הענשתו עליו, גם זה יחזיק פירושי בדבר העגל, כי לכבוד השם עשהו.

וטעם תומיך ואוריך
שיהיו תמיד לו ולזרעו.

[לג, ט]
האומר -
על השבט ידבר, כמו שמואל שבא כאשר נגמל אל בית ה' להרגילו.

ואת בניו לא ידע -
יש מהם אחד שהוליד בנים לעבוד השם.

כי שמרו אמרתך -
כמו: שמרו עדותיו וחק נתן למו עד שיורום לישראל.

ויש אומרים:
על דבר: מי לה' אלי:

[לג, י]
ישימו קטורה -
הכהנים מהם.

וכליל -
היא העולה.

[לג, יא]
ברך ה' חילו -
הבכורים והמעשר.

ופעל ידיו -
הקרבנות.

מחץ מתנים -
הטעם: מחץ קמיו.

מן יקומון -
מן אשר יקומון עליהם, כמו: לים מכסים:

[לג, יב]
לבנימן אמר -
בעבור בנימין שהוא ידיד השם, ישכון בנימין לבטח על השם, והשם שוכן בין כתיפיו.

חופף עליו -
על הכבוד שהיה דר בירושלם, בחלק בנימין כי כן כתוב.

וטעם בין כתפיו -
באמצע נחלתו, או שהיה נראה גם להיות דבק עם חופף.

[לג, יג]
ממגד -
שיתנו השמים.

[לג, יד]
תבואות שמש -
כי תבואות הזרע והכרם תלויה בשמש.

גרש -
מגזרת ויגרשו מימיו והוא שיעשה האויר בלחותו, כי אין חומו ככח השמש.
ואמר: ירחים –
בעבור שיתחדשו והן רבים בשנה אחת.

[לג, טו]
ומראש -
הטעם: וממגד ראש הררי קדם.

גבעות עולם -
כפול.

[לג, טז]
וממגד ארץ -
כפול ארץ המישור.

ומלואה -
מאשר היא מלאה.

ורצון שכני סנה -
הוא השמים.

תבואתה -
הברכה הזאת והתחברו שנים סימנין התי"ו והה"א כמו: עזרתה, ישועתה, בצרתה.

[לג, יז]
ובעבור שהזכיר התבואה, דמה השבט לשור ואמר: בכור שורו כי יש לו כח רב, כי הוא ראשית און.

הדר לו -
גוף גדול, והטעם: מספר רב.

וקרני ראם -
בכח.

רבבות אפרים -
כדברי יעקב.

[לג, יח]
שמח זבולון בצאתך -
למלחמה.
וכן: זבולן עם חרף נפשו למות.

באהליך -
כמו וירא מנוחה כי טוב:

[לג, יט]
עמים הר יקראו -
בעבור שזבולן דר לחוף אניות, יהיה עשרו רב וזהו: כי שפע ימים יינקו והוא מגזרת שפעת גמלים.

ושפוני טמוני חול -
אין לו אח, וטעמו: כמו טמוני.
וכן: אדמת עפר.
והטעם: שיהא להם עושר רב עד שיטמנהו בחול ובעבור עשרם יבואו רובם אל הר השם, לזבוח זבחי תודה לשם.

[לג, כ]
מרחיב גד -
דמהו לאריה כל רואיו יברחו ממנו, ואין מי יצר לו.

[לג, כא]
וירא ראשית לו -
הטעם שראה לנפשו ויבקש לו נחלה קודם לישראל.

כי שם חלקת -
כמו חלק

ומחוקק -
הוא הגדול והשליט, כמו: לבי לחוקקי ישראל.

וספון -
כמו: וספון בארז (בתוכם ספונים) [צ"ל בבתיכם ספונים[, שטעמו: שהם ספונים.
וכן: קירות הספון.
והטעם: כי ראה ארמונים ספונים, שהיו חלק גדולי האמורי.

ויתא -
חסר אל"ף.
והטעם: שבאו ראשי גד עם ישראל חלוצי צבא, ומשה ראה זה בנבואה.

צדקת ה' עשה -
שמלא בידו את אשר דבר בפיו, שנדרו בני גד שיצאו עם ישראל להלחם עם אויביהם, ולא הזכיר ראובן.
ויתכן כי זה בעבור שהיו בני גד גבורים יותר מבני ראובן.
והנה דברי הימים לעד שאמר על בני גד, ופני אריה פניהם ולא תמצא כן בבני ראובן.

[לג, כב]
יזנק -
אין לו חבר במקרא.
והטעם: דמהו בגבורתו לגור אריה, כאשר ידלג מהר בשן:

[לג, כג]
שבע רצון -
שם התאר.
וכן הוא יהיה שבע רצון.

ים ודרום -
שנחלתו יהיה מערבית דרומית.

[לג, כד]
רצוי -
כמו אהוב.

וטובל בשמן רגלו -
מרוב השמן כטעם כבס ביין לבושו.
וכן אמר יעקב שמנה לחמו/

[לג, כה]
ברזל ונחשת מנעליך -
כי בחלקו יהיה הרי ברזל ונחשת.

וכימיך דבאך -
אין לו ריע וטעם המתרגם ידוע, כי תוקף יהיה לך כל ימיך.

ויש אומרים:
שהאל"ף תחת אות הכפל, כמו: אשר בזאו נהרים ארצו.
והטעם: מגזרת דובב שפתי ישנים. וזה הטעם בלי טעם.

[לג, כו]
אין כאל ישורון -
שב לברך הכלל.

רוכב שמים -
פירוש שהוא תקיף, והעד שהוא רוכב שמים.

ובגאותו שחקים -
הטעם בגאותו הם עומדים.

[לג, כז]
מעונה אלהי קדם -
דע כי מעון כמו סוכה והעד ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון ורבים כן.
והטעם: כי מעונה שלך הוא אלהי קדם, כמו: עליון שמת מעונך.
מעון אתה היית לנו.

ולעולם המעון למעלה על החוסה בו והמקום למטה.

ומתחת זרועות -
שיתמכו אותך.

וטעם עולם
שכן יהיו נצח ולא תחלשנה והמעון שלך לא יסור, כי הוא אלהי קדם.
והטעם קדמון שאין לו ראשית ואחרית.
וטעם ראשית ואחרית כנגד הנבראים.

והגאון אמר:
כי ומתחת פירוש ומתחת השם.
ולא פירש כלום.

[לג, כח]
עין יעקב -
כל מי שיצא ממעין יעקב. וכן ומימי יהודה יצאו.

אל ארץ -
כמו הארץ.
וכן: והתפללו אל המקום הזה.

אף שמיו -
שמי הארץ או ישראל.
והטעם: כי תולדות הארץ להוציא דגן ותירוש, אף השמים יתנו תמיד טלם ואין צורך להשקות.

[לג, כט]
מי כמוך -
בגוים.

מגן עזרך -
שלא יגע בך רע.

ואשר חרב -
ואשר הוא החרב שתתגאה בו על כל אויביך.

תדרוך -
כמו: מדרך כף רגל, כדברי גדעון:


הפרק הבא    הפרק הקודם