רמבן, דברים פרק לג


(א): איש האלוהים -
להגיד כי ברכתו מקוימת, כי איש האלוהים היה ותפלת ישרים רצונו. והנה יקרא הכתוב למשה רבנו "איש האלוהים" וכן שאר הנביאים ואליהו וזולתם, ולא יאמר הכתוב "איש ה'" אבל יאמר משה עבד ה' (להלן לד ה), והטעם ידוע לכל משכיל.

וכן על דרך האמת, וזאת היא הברכה, כי מאת ה' הייתה זאת (תהלים קיח כג), וכן ביעקב נאמר (בראשית מט כח): וזאת אשר דבר להם אביהם, זאת הברכה, הוא שאמר דוד (תהלים קיט נו): זאת הייתה לי כי פקודיך נצרתי, ירמוז לציון עיר דוד כי שם ציוה ה' את הברכה חיים עד העולם, והמשכיל יבין:
ולזה הסוד נתכוונו רבותינו
במדרש שאמרו בבראשית רבה (ק יג):
וזאת אשר דבר להם אביהם, עתיד אדם כיוצא בי לברך אתכם וממקום שפסקתי אני משם הוא מתחיל, כיון שעמד משה רבנו פתח להם בוזאת הברכה מאותו מקום שפסק להם אביהם, הוי וזאת אשר דבר להם אביהם, אמר להם הברכות הללו אימתי מגיעות אתכם משעה שתקבלו את התורה שכתוב בה וזאת התורה וגו'.
כי המלה הזאת תרמוז לברכה שהיא התורה, והיא הברית דכתיב (בראשית יז י): זאת בריתי, וכבר הזכרתי זה (ויקרא טז ג):

(ב): ה' מסיני בא -
יאמר כי השם מסיני בא לישראל, כי משם השכין שכינתו בתוכם ושוב לא נסתלקה מהם. והעניין, כי ירד הכבוד בהר סיני כמו שנאמר (שמות יט כ): וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר ויקרא ה' למשה וגו', ושם היה כל הימים שהיה משה עולה ויורד כמו שנאמר (שם כד יז): ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר וגו'. וכאשר נתנו לו הלוחות האחרונות שכן הכבוד באהל מועד, כמו שנאמר (שם לג ט): והיה כבא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה, וכתיב (שם פסוק יא): ודבר ה' אל משה פנים אל פנים וגו'. וכאשר הוקם המשכן שכן הכבוד במשכן שנאמר (שם מ לד): ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן, ומשם היו לו כל הדברות כל ימי המדבר:

וזרח משעיר למו -
כי אחרי נסעם מסיני במסע ראשון שכן הענן במדבר פארן, ומשם שלח מרגלים שנאמר (שם יג ג): וישלח אותם משה ממדבר פארן, ונתנדה העם ולא היה הדבור עם משה עד שבאו לשעיר בגבול בני עשו בסוף הארבעים (לעיל ב ב), כמו שנאמר שם (פסוק ז): כי ה' אלוהיך ברכך בכל מעשה ידך ידע לכתך את המדבר הגדול הזה זה ארבעים שנה ה' אלוהיך עמך. והנה אז בבואם בשעיר היה השם להם לאור עולם ושלמו ימי אבלם, וציוה אותם להישמר משעיר ועמון ומואב, ואמר שיחלו לרשת את ארצם, וירשו ארץ סיחון ועוג שני מלכי האמורי הגדולים:

הופיע מהר פארן -
שנסתכל בהם ושם עניינם למאור פניו מהר פארן.
והטעם, כי תחילת היכנסם במדבר הגדול היה מפארן כמו שנאמר (במדבר י יב): ויסעו וגו' ממדבר סיני וישכן הענן במדבר פארן, והנה השם הופיע עליהם לראות מה הם צריכים במדבר הגדול והנורא, מלשון ועל עצת רשעים הופעת (איוב י ג), נסתכלת וראית באורך הגדול כל סתרי מחשבותיהם:

ואתה מרבבת קדש מימינו אש דת למו -
יאמר כי בא הכבוד לישראל מרבבות קדושי עליון אשר ירדו עמו על ההר, כעניין שנאמר (תהלים סח יח): רכב אלוהים רבותים אלפי שנאן ה' בם סיני בקדש.

מימינו אש דת למו -
פירוש מימין תפארתו היה להם אש דת, לא מיד המלאכים הנזכרים רק מימין השם בעצמו ובכבודו.
ויתכן כי "מרבבות קדש" מרבוי קדושתו, כי קדוש קדוש קדוש ה' צבאות בכל מיני קדושה. וטעם "אש דת למו" כמו "דת אש", כמו שאמר (לעיל ה כא): ואת קולו שמענו מתוך האש.

או טעמו
כמו "אש ודת למו", יזכיר שהראה להם האש העליונית והשמיעם הדת, וזה כענין שנאמר (לעיל ד לו): ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש.
ועל דרך האמת יגיד גם כן שהאש שהוא הדת היא מימינו, כי מדת הדין כלולה ברחמים:

ועל דעת רבותינו: טעם הכתוב:
כי מסיני בא לתת תורה לישראל שנגלה להם משם, וזרח משעיר להם לישראל, כי נגלה על בני עשו לתת להם התורה וכאשר לא רצו בני עשו לקבל אותה האיר פניו לישראל ונתנה להם בימינו ובזרועו ואור פניו כי רצם, והופיע והראה להם יפעתו והדרת פניו מהר פארן כאשר לא רצו בני ישמעאל בתורה. יזכיר כי היה זכות לישראל גדולה כאשר לא רצו שאר האומות לקבל את התורה. והנה הזכיר כל זרע אברהם, שאחד מהם לא היה חפץ בתורה זולתי ישראל, אבל על כל האומות גם כן נגלה לתת אותה להם ולא רצו בה כפי הבא בקבלת רבותינו (ע"ז ב ב):

(ג): אף חבב עמים -
פירשו בו שהוא מלשון ארמית, ותהון קדמי חביבין, יאמר אף חובב את ישראל שהוא עמים רבים, כענין אחריך בנימין בעממיך (שופטים ה יד),

וכל קדושיו -
של ישראל הם הלוים

הם בידך -
כי הקרבתם אליך להיות חונים סביבות הארון.
והנראה אלי, כי "חובב" מגזרת לטמון בחובי עוני (איוב לא לג), מענין חדר בחדר להחבא (דהי"ב יח כד), ושם חביון עזו (חבקוק ג ד), יאמר גם אתה בידיך מחביא ומסתיר עמים, כל קדושי ישראל הנזכר, ירמוז כי כל העדה כלם קדושים והשם יסתירם בידו, כטעם ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך (ישעיה נא טז), כענין סתרי ומגני אתה (תהלים קיט קיד), וכן ויתיעצו על צפוניך (שם פג ד). וזה רמז למה שאמר (במדבר יד יד): אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם, וכן אמר בשירה (לעיל לב י): יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו:

והם תכו -
כמו הכו, כאשר בא תרגלתי לאפרים (הושע יא ג): במקום הרגלתי, וכאשר הומרה ה"א הנקבה בתי"ו באם אתן שנת לעיני (תהלים קלב ד), עושה רע מאת (קהלת ח יב), וכן רבים. יאמר שהם מוכים בכל מכה במדבר ללכת אחריך בכל אשר תלך, לא יחושו לרעב ולצמאון ומכת נחש ועקרב, רק יצאו לרגליך ואחריך ירוצו. וזה כענין שנאמר (ירמיה ב ב): זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה:

ישא מדברתיך -
כמו לא תשא את שם ה' אלוהיך לשוא (שמות כ ז), ובל אשא את שמותם על שפתי (תהלים טז ד), ישא ביום ההוא לאמר (ישעיה נ ז). מדברותיך, כמו ומדברך נאוה (שה"ש ד ג), יאמר שישא דבריך על שפתיו ויהגה בהם תמיד:

(ד): תורה צוה לנו משה -
הטעם, שישא תמיד ויאמר תורה צוה לנו משה, והיא תהיה מורשה לקהלת יעקב, כי לדורות עולם כל בני יעקב יירשוה וישמרו אותה, כי לא תשכח מפי זרעו.

ודרשו רבותינו (מדרש תהלים א):
שלא אמר מורשה בית יעקב או זרע יעקב.
ואמר "קהלת יעקב" לרמז שיקהלו רבים עליהם ותהיה התורה לעולם מורשה ליעקב ולכל הנקהלים עליו, הם הגרים הנלוים על ה' לשרתו ונספחו על בית יעקב, ונקראו כלם קהלתו:

(ה): ויהי בישרון מלך -
רמז אל השם הנזכר, שהיה למלך על ישראל בהיותם ישרים ונאספו כל ראשי העם וכל שבטי ישראל יחד. וגם זה הכתוב דבוק, והטעם, כי ישראל יאמרו תמיד התורה אשר צוה לנו משה תהיה ירושה לכל קהלת יעקב לעדי עד לא נחליף ולא נמיר אותה לעולם, ויאמרו שהיה השם למלך על ישראל בהתאסף ראשינו זקנינו ושופטינו וכל שבטי ישראל, שכולנו יחד קבלנו מלכותו עלינו לדור ודור, ואנחנו חייבין לשמור תורתו ומלכותו לעולמים. וזו המצוה הוא דבור אנכי, והיא קבלת מלכות שמים כאשר פירשתי שם (שמות כ ב):

והנה הזכיר התורה בכלל, ומלכות שמים בפרט, שכל המודה במלכות שמים כופר בע"ז ומודה בכל התורה כולה. ורמזו כי הם וראשיהם קבלו מלכות שמים מפי הגבורה וראו שהוא מלך ישראל וגואלו, והתורה קבלו מפי משה שקבלו עליהם ועל זרעם להאמין בו ולעשות כל אשר יצוה מטעם המלך, כאשר אמרו (לעיל ה כד): ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלוהינו אליך ושמענו ועשינו. וזה הפירוש ברור ונכון בכתוב הזה, על דרך שהזכירו בגמרא במסכת ראש השנה (לב ב), אלא מלכיות תלתא הוא דהויין, ה' ימלוך לעולם ועד (שמות טו יח), ה' אלוהיו עמו ותרועת מלך בו (במדבר כג כא), ויהי בישורון מלך:

וכן שנינו בספרי (ברכה שמו):
מושב זקנים בישיבה של מטה שמו הגדול משתבח למעלה, שנאמר ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, אין אסיפה אלא זקנים שנאמר (במדבר יא טז): אספה לי וגו', יחד שבטי ישראל, כשהן עשויין אגודה אחת ולא כשהן עשויין אגודות אגודות, וכן הוא אומר (עמוס ט ו): הבונה בשמים מעלותיו וגו'.

ובמדרש רבה (במדב"ר טו יד) נמי אמרו:
כביכול כסאו מבוסס למעלה בזמן שישראל עשויין אגודה אחת, לכך נאמר הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה, וכן ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם וגו'.
וגם זה על הדרך שפירשתי. ידרשו, שהיה מלך עליהם מפני שנתאספו ויחדו כולם קבלו מלכותו עליהם, וכן יהיה מורשה לקהלת יעקב, והמלך הוא הקב"ה, וכן נהגנו לומר בתקיעתא דברי רב:
אבל יש במקצת האגדות שמפרשין אותו על משה, אומרים משה מלך, שנאמר ויהי בישורון מלך בהתאסף וגו'. וא"כ (ס"א וג"כ): אמר הכתוב, תורה צוה לנו משה להיותה מורשה לקהלת יעקב, והוא היה מלך עלינו ועל כל שבטינו יחד וראוי לנו לעשות דבריו ומצותיו כי מלך גדול וחכם היה עלינו, יספר הכתוב גם בכבוד השליח שהיה גדול וראוי להאמין בו. והנכון והאמת מה שפירשנו.
והנה הזכיר כי השם שוכן בישראל, והנה קבלו תורתו ומלכותו כל שבטיהם יחד עליהם ועל זרעם לדורותם, אם כן הנם ראויים לברכה:

(ו): יחי ראובן -
אמר ר"א:
כי החל מראובן שהוא הבכור, ולא הזכיר שמעון, בעבור עון פעור, כי העובדים היו שמעונים ומספרם לעד, גם נשיאם נהרג, וכן דעת רש"י והמפרשים.
ולפי דעתי אין מספרם ראיה, בעבור כי עדיין יחסרו שלשה עשר אלף ויותר מלבד המתים במגפה. וגם משאר השבטים יחסרו קצת, כי בני גד חסרו חמשת אלפים ובני אפרים שמונת אלפים.
ועוד כי הכתוב שאומר (במדבר כה ג): ויצמד ישראל לבעל פעור, ואמר (שם פסוק ד): קח את כל ראשי העם, נראה שהיו בהם מכל השבטים וכל דייניהם ישפוטו בם, וכן אמר (שם פסוק יא): ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי:
ואל תשיב עלי מדבר עכן שאמר (יהושע ז יא): חטא ישראל, כי שם לא נתגלה החטא ויזכירם סתם. וכן המוכה איננו ראיה, כי היה נשיא בית אב בהם לא נשיא השבט, והנועדים על ה' בעדת קרח גדולים ונכבדים ממנו שהיו נשיאי עדה. ולא הלכו כל שבטיהם אחריהם, והמזמור הזכיר דתן ואבירם וענינם בשמם (תהלים קו יז), תפתח ארץ ותבלע דתן ותכס על עדת אבירם, והזכיר ויצמדו לבעל פעור (שם פסוק כח): עם וימאסו בארץ חמדה (שם פסוק כד): לכלל העם. וחלילה שימנע משה מלברך את שמעון, ולא ימחה שבט מישראל, שכבר כלו הנצמדים לבעל פעור כמו שאמר (לעיל ד ג): כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלוהיך מקרבך, ואלה הנשארים כולם כתיב בהם (שם פסוק ד): ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום, ולמה לא יברכם. והנה כולם עשו את העגל וחטאו במרגלים ונתכפר להם וברכם.

וראיתי במדרש רבה (במדב"ר כא ט):
ששה משפחות נחסרו על הזנות בעצת בלעם, ומנה משפחה אחת לשמעון וחמשה מבני בנימין. והנה לדעתם בנימין חטא יותר משמעון באותו החטא, והוא בכלל הברכה:
והנכון בעיני, כי הכתוב לא ימנה בשבטי ישראל רק שנים עשר, וכך אמר בברכת יעקב (בראשית מט כח): כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. והנה יעקב הזכיר בניו השנים עשר והזכיר יוסף בשבט אחד, ומשה ראה להזכיר ביוסף שני שבטים כמו שאמר (פסוק יז): והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה, והיה זה בעבור שני דברים, האחד כי אחר שצוה הקדוש ברוך הוא ועשאם שני שבטים בחנכת המזבח, ובדגלים, ובנחלת הארץ, הנה הוא צריך למנותם שנים בברכתם, ועוד שהזכיר יהושע המנחילם את הארץ והוא מאפרים הקטן והוצרך להזכיר אחיו שגדול ממנו:

והנה רצה לברך את לוי כי מברכתו יתברכו כל ישראל, שיהיו קורבנותיו לרצון להם לפני השם, והוצרך להשאיר אחד מן השבטים שאינן נימנין בשום מקום רק שנים עשר, כנגד שנים עשר מזלות ברקיע, ושנים עשר חדשים בשנה, ושנים עשר גבולי אלכסונין, שאמרו במדרש שהם הן זרועות עולם, וכמו שהזכירו חכמים במסכת ברכות (לב ב): אמר הקב"ה לנביא לך ואמור לכנסת ישראל בתי שנים עשר מזלות בראתי ברקיע כנגד שנים עשר שבטים. וכן בהר גריזים והר עיבל (לעיל כז יב): שמנה לוי לא נגזר שם יוסף לשני שבטים. וכן תראה בחלוק יחזקאל (מח ד ה): שמנה בחלוקת הארץ יוסף לשני שבטים ולא הזכיר לוי, וכשמנה תוצאות העיר הזכיר (שם פסוק לא): שער לוי אחד, ולא מנה שבט יוסף לשני שבטים אבל אמר (שם פסוק לב): שער יוסף אחד, כי לעולם לא ימנו שבטי ישראל רק שנים עשר, וכבר זכרתי זה בסדר ויקח קרח (במדבר יז יז):

והנה השאיר שמעון שלא היה שבטו גדול, ולא הייתה בו ברכת יעקב אביהם מרובה אבל חלקם ביעקב והפיצם בישראל (בראשית מט ז), והנה יתברכו גם הם מברכת שאר השבטים אשר המה בתוכם:

וסדר זאת הברכה הייתה ברוח הקדש על דרך נחלתם. החל מראובן, כי לקח נחלתו בראשונה, ועוד כי הוא הבכור, ומשה התפלל עליו שלא ימחה שמו בחטאו ולכך נתן לו בברכתו משפט הבכורה. ואחר כן הקדים יהודה, כי הוא הנוחל הראשון בארץ, ולנגיד ממנו, והוא העולה בתחלה למלחמה אשר בה יברך אותו, והנה ברכתו כוללת כל ישראל. ואחר כן ברך לוי החונים עם בני יהודה (ס"א ועיר ירושלים): בירושלים ושם יהיו קורבנותם לרצון. ואחרי כן ברך בנימין שהייתה נחלתם עם בני יהודה, ועיר ירושלים ובית המקדש בין בני יהודה ובין בני בנימין, והלוים יחנו עם שניהם. ואחרי כן ברך בני יוסף, כי כן הייתה נחלתם שנאמר (יהושע יח יא): ויעל גורל מטה בני בנימין למשפחותם ויצא גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף. ואחרי כן השלים לברך בני הגבירות. והקדים זבולון ליששכר כאשר עשה יעקב (בראשית מט יג יד), וכן נפל גורלם השלישי לבני זבולון (יהושע יט י): והגורל הרביעי לבני יששכר (שם פסוק יז). ואחרי כן ברך בני השפחות דן ונפתלי ואשר כסדר תולדותם, והוא הדגל שלהם. והקדים גד לכל בני השפחות, כי לקח נחלתו תחלה עם ראובן המוקדם, והוא היה מדגל הראובני:

וטעם יחי ראובן -
שיחיה שבטו ולא ימות לעולם.

ויהי מתיו מספר -
כמו ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע (משלי ל ג), ואל יהיו מתיו מספר, שלא יהיו מעטים, שכל דבר שיספר הוא מעט, וכן מתי מספר (בראשית לד ל), לשון ר"א.

ויותר נכון לפרש,
יחי ראובן בישראל ואל ימות, שלא יכרת שבטו באחד מכל הזמנים, ויהי פקודיו במספר בני ישראל לעולם. יתפלל עליו שלא יגרום חטאו והכעס הגדול אשר כעס עליו אביו בחללו יצועיו להכרית שמו מישראל. וזה כענין שנאמר שם (שם לה כב): וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר, כי הודיע שלא יצא בחטאו מן המספר, וכן פירש רש"י:

וטעם "מתיו" -
שכל אנשיו יזכו בזה ולא יכרת אפילו מקצת השבט בחטאו. ואולי "מתיו" רמז לראשי משפחותיו הארבע, ויהיה טעם "מספר" כמו במספר, וכן לזנות בית אביה (לעיל כב כא), ירחצו מים (שמות ל כ), ורבים כן.

או טעמו, שיהיו מתיו מספר ישראל, שימנה ראשון כמשפט הבכור, כי האחד הוא המספר, כי ממנו הכל.

ואונקלוס תרגם:
ויקבלון בנוהי אחסנתהון במנינהון.
יתכוון למה שפירשנו, יאמר שיחיה ראובן ולא יכרת, ויהיו מתיו במספרם לעולם, לא ימחה שבטו מישראל, ולא ימנו ביותר מספרם להיותן שני שבטים, שלל ממנו הבכורה והבטיחו בשבט אחד לעולם:

ויש מפרשים: כי הברכה הזאת על כבוש הארץ, יאמר שיחיה ראובן בעברם חלוצים למלחמה לפני בני ישראל, והטעם שיתגברו ולא ינוצחו, כטעם ועל חרבך תחיה (בראשית כז מ), ואל ימות, שלא יפלו מהם במלחמה, ויהי מתיו מספר, שיחזרו לאהליהם במספרם ולא יפקד מהם איש, וכן בברכת גד חבירו הזכיר זה הענין. והפירוש הזה קרוב, אבל הראשון נכון יותר בעיני, כי ברכת משה כדרך אשר הזכיר יעקב וכענין ההוא:

ועל דרך האמת, יחי ואל ימות, מטעם פוקד עון אבות על בנים, ושם (שמות כ ה): רמזתי סודו. והועילה ברכת משה לכפר לו מעשה בלהה שלא יכרת וימות בו לעולם, אבל פקד עליו עם שאר השבטים מעשה יוסף כפי הבא בפרקי היכלות:

(ז): וזאת ליהודה -
וכן אמר ליהודה שיחיה ולא ימות, והוסיף לו עוד שמע ה' קול יהודה, דעת רבי אברהם.
וזה איננו נכון על פירושנו, כי אין יהודה בכרת הזה שיתפלל עליו כן, כאשר לא הזכיר זה בשאר השבטים. אבל הוא כפשוטו, וזאת הברכה אשר ליהודה.

ועל דרך האמת, ייחד המדה הזאת ליהודה בעבור כי להם המלחמה, וממנו המלכות לעולם, והיא העזר מצריו. והוא סוד הכתוב שאמר (ש"ב א יח): ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר, כי הוא הקשת הנראה בענן שנאמר בה (בראשית ט יז): זאת אות הברית:

שמע ה' קול יהודה -
יתפלל עליו בצאתו למלחמה, כי הוא יעלה בתחלה, ולנגיד ממנו שילחם באויבי ישראל, וכן אמר יעקב (שם מט ח): ידך בערף אויביך.

ואל עמו תביאנו -
שישוב לשלום.

ידיו רב לו -
יהיו ידיו רב לו שלא יצטרך לעזר אחר זולתי עזרת השם שיענהו בתפלתו, ככל הכתוב בדברי אונקלוס, וכן דעת המפרשים.

ועל דעתי, עוד ירמוז למלחמתו הראשונה אל הכנעני שאמר השם יהודה יעלה בתחלה (שופטים א ב). ואמר "ידיו רב", שיקח מצריו ויכבוש מהם ארצות רבות יותר מן הראוי לו בנחלתו, ירמוז שינחיל מנחלתו לשמעון אחיו, הוא שנאמר (יהושע יט ט): מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון כי היה חלק בני יהודה רב מהם וינחלו בני שמעון בתוך נחלתם, והנה הזכיר שמעון ברמז עם יהודה:

(ח): וללוי אמר -
על לוי אמר, לשון רש"י (ס"א ר"א וכן): דעת המפרשים.
והוא כלשון אמרי לי אחי הוא (בראשית ב יג), וישאלו אנשי המקום לאשתו (שם כו ז), והרבה כן.
ולפי דעתי, כי בעבור שהזכיר משה בברכתו שם ראובן ויהודה, יחי ראובן, קול יהודה, ולא יזכיר שם שאר השבטים בברכתם, יזכיר הכתוב, וללוי אמר, לבנימין אמר, יגיד כי השבטים לפניו, ויקרא ללוי וישים עיניו עליו ויאמר תומיך ואוריך, וכן בכל שבט ושבט, פנים בפנים יברך אותם:

אשר נסיתו במסה -
שנסית אותו בנסיון.
והטעם,
שהיה חסיד בכל אשר נסית אותו ולא נמצא בו דופי חוץ ממי מריבה שכבר הענשתו עליו, כי העגל לכבוד השם עשהו, לשון ר"א.

ובספרי (ברכה שמט):
אשר נסיתו במסה, הרבה נסיתו ונמצא שלם בכל הנסיונות, תריבהו על מי מריבה, סקופים נסקפת לו על מי מריבה, אם משה אמר (במדבר כ י): שמעו נא המורים, אהרן ומרים מה עשו:

והנכון בעיני בדרך הפשט, כי "במסה" כפשוטו, הוא המקום אשר נסו השם ברפידים (שמות יז ז), יאמר תומיך ואוריך יהיו לעולם לאיש חסידך ולזרעו אחריו, אשר נסית אותו במסה כאשר חטאו בני ישראל וינסו את השם על המים ולא היה בתוך העדה הנועדים שם על השם, כי האמין בשם ובדברו שיוציא להם מים מצור החלמיש, ובפעם השנית תריבהו ותעניש אותו על מי מריבה של ישראל, כי בעבור מריבתם היה עליו העונש ולא שמעל הוא בה', כי גם מתחלה האמין כי אתה ההפכי הצור אגם מים אף כי בפעם הזאת שכבר ראה כן. ירמוז משה כי החטא ההוא היה מפני העם, כי בעבור מריבתם חשבו משה ואהרן שיצטרכו לעשות מה שעשו שמא נסתלקה השכינה בעבור ענשם, והוא שנאמר (תהלים קו לב): ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם:

וטעם "תריבהו" -
כמו ריבה ה' את יריבי (שם לה א), ששלמת לו משפט הריב שרבו בני ישראל את ה'.
ויתכן שיהיה פירושו כמו שאמר בספרי שהם סקופים, כלומר עלילות, ירמוז למיעוט החטא וגודל העונש, כדרך בקרובי אקדש (ויקרא י ג).

וכן דעת אונקלוס שאמר:
דנסיתוהי בנסיתא והוה שלים.
מריב בני ישראל ומנסותם את ה', וכיון שהיה שלם בפעם הראשונה כל שכן בשניה שהיה מאמין בדבר השם, ובחנת לבו על מי מריבה ומצאת לבבו נאמן לפניך כי גלוי וידוע לפני כסא כבודך שהוא מאמין בך ובדבריך, אבל בשביל ישראל היה העונש עליו כמו שפירשתי בפסוק גם בי התאנף ה' בגללכם (לעיל א לז):

והנה מתחלה דבר בכוהנים, כי אמר ללוי שיהיו האורים והתומים לאיש חסידו מהם. ואחרי כן בכל השבט שנסה אותם בעגל ובמצרים ובמדבר, ועל כן יורו משפטיו ליעקב.

וכן דעת אונקלוס שאמר:
כשירין אילין דילפין דינך וגו'.
או
על העתיד ידבר בהם כדברי ר"א.
וירו משפטיך על כולם, וישימו קטורה על הכהנים מהם:

(יא): וטעם ברך ה' חילו -
שיהיו חיל גדול, והטעם שירבו ולא ימעטו בבואם אל הקדש, כטעם אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי (במדבר ד יח), וכן נאמר באזהרות שלהן (שם פסוק יט): ולא ימותו.

ואונקלוס אמר:
נכסוהי.
מלשון ואת כל מקנהם ואת כל חילם (שם לא ט).

יתכוון למה שאמרו רבותינו (יומא כו א):
בקטורת שהיא מברכת, והוא דבק אל ישימו קטורה באפך, כי ממנה יתברך חילו כמו ששנינו (שם): חדשים לקטורת.

ובספרי (ברכה שנב):
ברך ה' חילו, בנכסים.
מכאן אמרו רוב כהנים עשירים הם, משום אבא דורש אמרו, נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב (תהלים לז כה), זה זרעו של אהרן:

(יב): ידיד ה' ישכן לבטח עליו -
יקרא לבנימין ידיד ה', יאמר בנימין שהוא ידיד השם ישכון בארצו לבטח על השם, והשם יהיה חופף עליו כל הימים ומשרה שכינתו בתוך ארצו.

ובין כתפיו -
ירמוז למה שדרשו בו רבותינו (זבחים נד ב).
ועל דרך האמת, ידיד ה' ישכון על בנימין, ויהיה זה לבטח לבנימין, שיבטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים, והוא יהיה חופף ומגין על בנימין כל היום ולא יבושו בעת צרה, ובין כתפיו של בנימין ישכון לעד:
ומכאן נקרא שלמה ידידיה בעבור ה' (ש"ב יב כה): ובנה ידידות משכנותיו, כאשר נקרא שלמה גם כן, לומר שמדתו שלימה בשלום, ולפיכך נכתב בה"א.

ואמרו במדרש של ר' נחוניא בן הקנה:
אמר לו הקב"ה הואיל ושמך כשם כבודי אתן לך את בתי דכתיב (מ"א ה כו): וה' נתן חכמה לשלמה.
ולא פירש, והיכן פירש להלן (שם ג כח): כי ראו כי חכמת אלוהים בקרבו לעשות משפט וגו':
ונכון הדבר שירמוז בשלש השכינות הללו על שלשה מקדשים. יאמר במקדש ראשון ישכון לבטח עליו, כענין שנאמר (דהי"ב ז א): וכבוד ה' מלא את הבית. ואמר על בית שני, חופף עליו כל היום, שלא שרתה בו השכינה רק הייתה מכסה ומגינה עליו, או חופף ממש כמו שהוזכר בפרקי היכלות. ובין כתפיו שכן, לימות המשיח, כי ביום ההוא יקראו לירושלים כסא ה' (ירמיה ג יז). ועל דרך זה נדרש בספרי (ברכה שנב):

(יג - יד): ממגד שמים -
מגד לשון מעדנים ומתק. לשון רש"י.

וממגד תבואת שמש -
שהייתה ארצו פתוחה לחמה וממתקת את הפירות. לשון רש"י.

גרש ירחים -
יש פירות שהלבנה מבשלתן והן קשואין ודלועין.

גרש ירחים -
שהארץ מגרשת ומוציאה מחדש לחדש, לשון רש"י.
ואם כן, יהיה עם פרי מגדים (שה"ש ד יג): פרי ממתקים. יברך אותו שתהיה ארצו ממתק השמים שיהיה מן הטל, ותהיה מבורכת מן התהום שתהיה רובצת תחת ארצו, להיות עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר.
ויתכן שהפירות יקראו מגדים, ויאמר שתהיה ארצו מבורכת מפרי השמים שהוא הטל, ובעבור היות המגדים בטל יקרא מגד, ותהיה מבורכת מתהום תחתיה. וברכתו כעין יעקב שאמר (בראשית מט כה): ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת. וטעם "גרש ירחים", המגדים אשר יגרשו הירחים, כי כל האילנות בחדשיהם יציצו ויפרחו לשאת ענף ולעשות פרי, וזה טעם לחדשיו יבכר (יחזקאל מז יב), בחדשיו הידועים לפרי ההוא יבכר לפני כל שאר האילנות:

(טז): וממגד ארץ ומלאה -
ממגד ארץ המישור ומאשר היא מלאה, כי הזכיר ההרים והגבעות ויזכיר הבקעה וארץ המישור, כדברי רבי אברהם.
ועל דעתי, מגד ארץ ומלואה, ברכות שדים ורחם, כי כל האדם וכל הרמש אשר הוא חי יקרא מלואה, וכן ירעם הים ומלואו (תהלים צו יא), כי אם מלאתיך אדם כילק (ירמיה נא יד). והנה זה כטעם ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך ופרי בהמתך (לעיל כח ד):

ורצון שכני סנה -
נמשך למעלה, ומרצון שוכני סנה. ויקרא השם הנכבד "שוכני סנה" כי שם נראה אליו בתחלה, ושכן ימים רבים על הר סיני שהוא מקום סנה, ומסיני בא ושכן בישראל.
וטעם הכתוב, שתהיה ארצו מבורכת מרצון השם, כטעם רצית ה' ארצך (תהלים פה ב), וארצה בו ואכבדה (חגי א ח).

וטעם "תבואתה" -
הברכה הזאת תבוא לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו. או טעמו, רצון שוכני סנה תבוא לראש יוסף, ואל תתמה על החפץ שיכנה אותו בלשון נקבה, כי כן בלשון ארמית ורעות מלכא (עזרא ה יז), ולשון חכמים חפצת נפשו:

ועל דרך האמת יאמר, שהרצון ששכן בסנה היא תבוא לראש יוסף, שבה ירים ראש. והזכיר סמוך במקום מוכרת, וכמוהו רבים.
או יסמוך אל השם הנכבד הנזכר, ורצון ה' השוכן בסנה תבוא לראש יוסף. וזאת ברכת יעקב (בראשית מט כה): מאל אביך ויעזרך ואת שדי ויברכך:

(יז): בכור שורו הדר לו -
יש בכור שהוא לשון גדולה ומלכות, אף אני בכור אתנהו (תהלים פט כח), וכן בני בכורי ישראל (שמות ד כב), מלך היוצא ממנו הוא יהושע כחו קשה כשור לכבוש כמה מלכים.
(לשון רש"י)

וקרני ראם קרניו -
שור כחו קשה ואין קרניו נאות ראם קרניו נאות ואין כחו קשה, נתן ליהושע כחו של שור ויופי קרני ראם. (לשון רש"י)

והם רבבות אפרים -
אותם המנוגחים הם הרבבות שהרגם יהושע הבא מאפרים.

והם אלפי מנשה -
האלפים שהרג גדעון במדין, שנאמר (שופטים ח י): וזבח וצלמונע בקרקר, וכמה אלפים נמנו שם, (לשון רש"י).
והנה הכתוב מבולבל מאד בפירוש הזה, כי "קרני ראם קרניו" כנוי לבכור השור שהוא יהושע, ואם כן איך ינגח בהם אלפי מנשה שהם הרוגי גדעון.

ולשון ספרי (ברכה שנג):
לפי שלא פירש לנו כמה הרג יהושע בכנענים, תלמוד לומר וזבח וצלמונע בקרקר, הכל קל"ה אלף, לכך נאמר והם אלפי מנשה.

וכוונתם בזה לדרוש כי גם "בהם ינגח יחדו אפסי ארץ" רמז ליהושע, ואמר שאפסי ארץ אלה שינגח הם הרבבות שהרג אפרים הוא יהושע והם האלפים שהרג מנשה אחרי כן, שכולם הרגם יהושע ובניהם הקמים אחריהם הרג מנשה בקצתם אלפים. וכן שנו שם, בהם עמים ינגח יחדו, וכי מה כבש יהושע והלא לא כבש אלא שלשים ואחד מלך, מלמד שכבש מלכים ושלטונות שהיו מסוף העולם ועד סופו, יחדו אפסי ארץ, וכי מה ארצות כבש יהושע, והלא לא כבש אלא פרטום זה קטן, אלא כל מלכים ששעבד היו מלכים ושלטונות:

ופשוטו של מקרא, כי בעבור שבירך יוסף בתבואות דמה אותו לשור, כי רב תבואות בכח שור (משלי יד ד). ואמר שיהיה לבכור אשר יוליד הדר מלכות, ירמוז ליהושע שהוא ראשון לבית יוסף ויהיה לו גדולה ומלכות, וקרני ראם קרניו של שור הנזכר, ובקרניו ינגח יחדו אפסי ארץ. ואמר כי קרניו שהם שנים, הם רבבות אפרים והם אלפי מנשה, הקרן הימין לאפרים והשמאל למנשה. והנה הזכיר בברכתו שהיו לרבבות ולאלפים, כטעם רבבות אלפי ישראל (במדבר י לו):

(יח): וטעם שמח זבולן בצאתך -
בעת צאתך באניות סוחר, ירמוז כי לחוף ימים ישכון.

ואתה יששכר באהליך -
ירמוז כי ראה מנוחה כי טוב ואת ארצו כי נעמה, כברכת יעקב:

(כ): ברוך מרחיב גד -
מלמד שהיה תחומו של גד מרחיב כלפי מזרח, לשון רש"י מספרי (ברכה שנה).

ור"א פירש:
כי בעבור שידמה אותו לאריה אמר ברוך המרחיב גד, שנתן לו גבורה וכל רואיו יברחו ממנו ואין מי יצר לו.
והנכון שהוא על נחלתו, כי שני השבטים אשר לקחו נחלתם בעבר הירדן לא לקחו אותה בגורל, אבל נתן להם משה כל ממלכות סיחון ועוג, ונחלתם רחבה ונסבה למעלה מכל השבטים. ולא הזכיר בראובן זה, כי די בתפלתו. ואפשר גם כן כי לקחו בני גד יותר מבני ראובן, כי היו גבורים ונתן להם כל הספר, והערים אשר בנו רבות מאשר לראובן.
ועוד כי הם אשר בקשו הארץ ההיא תחלה כאשר פירשתי שם (במדבר לב ב), והנה הם סבת הרחבה הזאת:

(כג): נפתלי שבע רצון -
שהייתה ארצו שבעה כל רצון יושביה, לשון רש"י.
והנכון שהוא נמשך אל השם הנכבד, יאמר שבע ומלא רצון השם הנכבד וברכתו.

אבל במדרש של רבי נחוניה בן הקנה אמרו בכתוב הזה:
אמר רבי אמורא: מאי דכתיב ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה?
כך אמר משה: אם תלך בחקותי תירש העולם הבא שהוא נמשל לים שנאמר (איוב יא ט): ורחבה מני ים, והעולם הזה שהוא נמשל לדרום שנאמר (יהושע טו יט): כי ארץ הנגב נתתני.
ומתרגמינן ארעא דרומא. ומאי דכתיב ירשה?
ירש היה לו לומר, אלא אפילו הקב"ה בכלל, והיינו רש יה.
למה הדבר דומה?
למלך שהיו לו שני אוצרות והקצה האחד מהם, לסוף ימים רבים אמר לבנו טול מה שיש בשני אוצרות הללו.
אמר הבן: שמא לא יתן לי מה שהקצה?
אמר לו: טול הכל, והיינו דכתיב ים ודרום ירשה יה רש, הכל נתון לך ולואי תשמור דרכיו.
ועוד אמרו:
ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה, אין ים אלא תורה שנאמר ורחבה מני ים, וכל המדרש שם:
אם כן יהיה סוד הכתוב, נפתלי שבע הרצון הממלא ברכת ה' שהיא הים הכלולה בכל מן הכל, כענין שכתוב (קהלת א ז): כל הנחלים הולכים אל הים, והוא ביתו של מלך, משל למבקשים לראות את המלך שואלים אנה ביתו של מלך ואחר כך שואלים אנה המלך, וגם העולם הזה הנגוב והיבש מן הרצון יירש בה, והמשכיל יבין:

(כד): ברוך מבנים אשר -
אם המ"ם תבוא ליתרון, כמ"ם תבורך מנשים (שופטים ה כד), הנחמדים מזהב (תהלים יט יא): וחברותיה, יהיה תימה איך ימעט משה שאר השבטים לאמר שיבורך אשר יותר מכל בני יעקב?
ועוד שלא תתקיים ברכתו, כי לא היה כן?
ורש"י כתב:
ראיתי בספרי (ברכה שנח): אין לך בכל השבטים שנתברך מבנים כאשר, ואיני יודע כיצד.
והנה רבותינו נתכוונו לפרש "ברוך מבנים", שיהיה מבורך בבנים רבים שיוליד, כמ"ם מבורכת ה' ארצו ממגד שמים מטל (פסוק יג), ולכך אמרו שכל שאר השבטים ברך אותם בגבורה או בנחלתם ואשר לבדו נתברך בבנים. וגרסת הנוסחאות שלנו בספרי, אין לך שנתברך בבנים כאשר. אבל קיום הברכה הזאת לא נתבאר.
ואולי היא ממה שכתוב בדברי הימים (א ז מ), כל אלה בני אשר ראשי בית האבות ברורים גבורי חילים ראשי הנשיאים והתיחסם בצבא במלחמה מספרם אנשים עשרים וששה אלף, ולא נאמר שם בשאר השבטים כשבח הזה:
ועל דרך הפשט, ברוך מבנים אשר - כטעם יהי רצוי אחיו, יאמר שיהיה אשר מבורך מפי כל בני יעקב אביהם ורצוי לכל אחיו.
והטעם, כי ארצו שמנה ומשם יבואו כל מעדני מלך לכל השבטים, וכולם יאמרו תמיד יברך ה' הארץ הזאת אשר תוציא כפירות האלה, ויהיה מ"ם "מבנים" כמ"ם מה' יצא הדבר (בראשית כד נ), מאל אביך (שם מט כה). ואונקלוס תרגם בריך מברכת בניא אשר, נראה שרצה לומר כי יבואו מכל השבטים לאשר לקנות השמן, ויהיו יהודה וישראל רוכליו בחטי מנית ופנג ודבש וצרי וכל זמרת הארץ שיביאו הכל וימכרו לו ויקנו השמן, והנה הוא מבורך מכל הטוב הנמצא לכל השבטים, והוא טעם "רצוי אחיו" שימכרו לו ויקנו ממנו לרצון להם:

ושוב מצאתי בבראשית רבה (עא יג):
ותאמר לאה באשרי כי אשרוני בנות (בראשית ל יג).
אמר רבי לוי: לא לן אשר באכסניא מימיו, ירש אשר גבי פלטריות מה שלא ירש יהודה ארצות, ובני אשר ימנה וישוה וישוי ובריעה וסרח אחותם וגו', הוא אבי ברזית (דהי"א ז ל לא), רבי לוי ורבי סימון אמרו:
שהיו בנותיהם נאות והיו נשואות לכהנים שנמשחו בשמן זית וכו':

(כה): ברזל ונחשת מנעלך -
היה אשר בסוף ארץ ישראל, כמו שכתוב בו (יהושע יט כו): ופגע בכרמל הימה, וכתיב (שם פסוק כט): והיו תוצאותיו הימה, ונאמר בו (שופטים א לא): אשר לא הוריש את יושבי עכו, שהוא על ים הגדול כמו שאמרו (ב"ר כג יא): בראשונה עלה עד עכו ובשניה עד יפו. ואם כן הנה ארצו מנעול ארץ ישראל, ולכך אמר ברזל ונחשת מנעלך, שיהיו לו דלתות נחושה ובריחי ברזל וכל הארץ נעולה בהם, והוא רמז שישמור ה' כל הארץ מאויב ומתנקם. או יאמר, שלא יבואו זרים לשלול השמן, כי לכל הארץ יובא מארצו באניות סוחר:

וכימיך דבאך -
הנראה לי במלה הזאת שהיא כמו זבאך, כי האותיות האלה יתחלפו תמיד, יאמר שבתה מדהבה (ישעיה יד ד): במקום מזהבה, וכל הארמית כן בכל לשון זביחה, וכן כל לשון זכירה, וכן זהב זקן זנב, זרה הלאה (במדבר יז ב), ורבים, ובלשון זיבה עצמה זב וזבה בכל לשונם יתחלפו לדל"ת. ואמר ימי נזעכו (איוב יז א): במקום נדעכו, וכן זחלתי ואירא (שם לב ו): כמו דחלתי. ויאמר הכתוב, וכימיך יהיה זבאך, שתהיה ארצך זבת השמן הנזכר, ואתה תהיה בו טובל רגלך כל ימיך לעולם:

גם אפשר ונכון הוא מה שפירשו בו שהוא הפוך מן דאבון נפש (לעיל כח סה), ויקראו ימי הזקנה דאבון כי הם ימי הרעה והצער, ויקראו זמן הבחרות "ימיו", כי הם שלו לשמוח בהם ולהיטיב לבו. הנה הטעם, וכימי ילדותיך תהיה זקנתך, וזה רמז שתתקיים שלותו וכבודו עוד כל ימי הארץ.

וראיתי בתרגום ירושלמי:
כיומי עולימתהון כיומי סיבתהון.
הוא הדבר שפירשתי.