רמבן, דברים פרק לד


(א - ג): ויראהו ה' את כל הארץ -
כל ארץ ישראל אשר מעבר לירדן, ואחרי כן הזכיר שהראה לו את גלעד עד דן. והנה משה היה בחלקו של ראובן, וחצי הר הגלעד ועריו היה לבני ראובן והחצי למנשה, על כן פירושו מן הגלעד עד דן.
או היה גלעד בלבנון בארץ ישראל, כדכתיב (ירמיה כב ו): גלעד אתה לי ראש הלבנון.

והזכיר "עד דן" -
שהוא סוף תחום ארץ ישראל, דכתיב (ש"ב כד ב): שוט נא בכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע. והזכיר אפרים ומנשה שהיו בצפונה של ארץ ישראל, וארץ יהודה שהוא בדרום, כדכתיב (יהושע יח ה): יהודה יעמוד על גבולו מנגב ובית יוסף יעמדו על גבולם מצפון. ויהודה נטל כל דרומה של ארץ ישראל מן הירדן ועד הים (ס"א הגדול, ומנשה ועפרים כל צפונה ג"כ מן הירדן ועד הים), ודן נטל בצפונית מערבית. והזכיר נפתלי הסמוך ליהודה ממזרח (שם יט לד), ולא הזכיר אשר ויששכר כי היו בתוך אפרים ומנשה דכתיב (שם יז י): ובאשר יפגעון מצפון וביששכר ממזרח. ולא הזכיר שמעון, כי מחלק בני יהודה נחלת שמעון (שם יט א). ולא הזכיר בנימין, שהיה גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף הנזכרים סמוך להם:

והזכיר עד הים האחרון -
לזבולון שהיה על חוף ימים, או שהיה בכלל הנגב והככר.

ויזכיר בקעת ירחו -
בעבור היותה בקעה עמוקה ולא הייתה נראית מראש ההר, אבל הראהו במעשה נס. והכלל שהראהו כל נחלת ישראל, דכתיב (פסוק ד): זאת הארץ אשר נשבעתי וגו'.

ולרבותינו בספרי (ברכה שנז): מדרשים במקומות האלה אשר יזכיר בכתוב. וטעם המראה הזאת אשר הראהו, בעבור שהייתה הארץ מלאה כל טוב צבי לכל הארצות, ומאשר היה גלוי לפניו רוב האהבה שהיה משה רבנו אוהב את ישראל שמחו ברבות הטובה בראות עיניו:

(י): אשר ידעו ה' פנים אל פנים -
שהיה לבו גס בו ומדבר אליו בכל שעה ושעה שירצה, כענין שנאמר ועתה אעלה אל ה' (שמות לב ל), עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם (במדבר ט ח), לשון רש"י.
ואיננו נכון, כי היה אומר אשר ידע את השם פנים אל פנים. אבל הוא מלשון ואדעך בשם (שמות לג יז), ואתה אמרת ידעתיך בשם (שם פסוק יב), יאמר שלא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר גדלו השם להיות אליו פנים אל פנים בדבור. וכן מה אדם ותדעהו (תהלים קמד ג), שתעשה לו כבוד לשום דעתך עליו, כמו מה אנוש כי תגדלנו (איוב ז יז).

ויתכן, כי בעבור ששני אנשים המתראים פנים אל פנים נודעים זה לזה בראיה ההיא, אמר "ידעו ה' פנים אל פנים" כי לא רצה להזכיר שידעו משה כן לכבוד של מעלה.

ואל תתמה, במה שאמר בשבח משה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, ואמר (שמות לג יא): ודבר ה' אל משה פנים אל פנים, ובכל ישראל נאמר גם כן (לעיל ה ד): פנים בפנים דבר ה' עמכם, כי שם באר "מתוך האש", לומר ששמעו קולו מתוך האש בלבד ולא ראו הפנים, וכן פירש (לעיל ד לו): ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש:

ועל דרך האמת, שידעו השם פנים אל פנים, לדבקה בו בעת שתבוא הרוח במשה רבנו, וכן היה בעת מתן תורה אבל לא השיגו הם אלא לקול מתוך האש. והנה באר שכל נבואותיו של משה כיום מתן תורה, ושאר הנביאים הייתה עליהם יד ה', והבן זה:

(יא): וטעם לכל האתת -
דבק עם ולא קם נביא עוד בישראל כמשה לכל האותות.

או יאמר, שידעו השם פנים אל פנים באותות ובמופתים, שכולם נעשו בשמו הגדול כמו שאמר (לעיל ד לז): ויוציאך בפניו בכחו הגדול. וכבר פירשתי (לעיל יג ב), כי האותות הם הדברים שהזהיר בהם בתחלה כמו למחר יהיה האות הזה (שמות ח יט), ויאמר על כל הדבר שיקדים הנביא לאמר כן יבוא ויאתה לעתיד, והמופתים הם הדברים שיעשו בשנוי התולדות כמו המטה אשר נהפך לנחש (שם ז ט):

והנה גם לשאר הנביאים נעשו אותות ומופתים, כאליהו ואלישע שעשו מופתים רבים, אבל ההפלגה למשה רבנו בהם אמרו במדרש, כל הנביאים כולם היו עושים נסים על ידי תפלה, כחמה ליהושע, ובן הצרפית ועצירת גשמים לאליהו, ובן השונמית לאלישע, אבל משה מיד היה עושה. ואין המדרש הזה ברור.

והרב אמר במורה הנבוכים (ב לה):
כי ההפלגה למשה רבנו הוא מה שאמר "לפרעה לכל עבדיו ולכל ארצו" "ולעיני כל ישראל", כי היו לעיני החולקים עליו והמסכימים עמו, אבל שאר הנביאים יעשו אותם ליחידים מבני אדם כענין שנאמר (מ"ב ח ד): ספרה נא לי את כל הגדולות אשר עשה אלישע.
ואיננו נכון בעיני, כי עצירת הגשמים לאליהו העצירה והביאה נתפרסמו מאד, וגם היה בגזרה ממנו חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי (מ"א יז א), ובהמשך ענין שלש השנים נתגלה מאד ובגויים נשמע, וכתיב אם יש גוי וממלכה אשר לא שלח אדני וגו', וסוף הענין ההוא מגולה ומפורסם לחולקים עליו ולמסכימים עמו במעמד אחד, דכתיב (שם פסוק יט): שלח קבץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל ואת נביאי הבעל ארבע מאות וגו'. וכן עמידת השמש ליהושע היה באמת לעיני כל ישראל, וראו אותה כל מלכי כנען הנלחמים בו והנשארים.

ורבותינו (ב"ר ו יד):
יזכירו כן שראו אותם מסוף העולם ועד סופו, והכתוב מפליג בו מאד (יהושע י יד): ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ה' בקול איש. ובקריעת הירדן ובקריעת ים סוף לא נעשה ליחידים רק לכל ישראל, וכתוב בה עוד (שם ה א): ויהי כשמוע כל מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ימה וכל מלכי הכנעני אשר הוביש ה' את מי הירדן:
אבל לפי פשוטו של מקרא הכל קשור ומחובר, יאמר שלא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו השם פנים אל פנים ולעשות אותות ומופתים ביד חזקה ומורא גדול כמשה, ואם עשו מקצת מהם, לא הגיעו לרובם ולא למעלה הגדולה שבהם, כי לא היה כיום סיני לפניו ואחריו. וכן לא הגיעו אותות הנביאים לזמן הגדול אשר הגיע הוא עליו השלום, כי אות המן תמידי ארבעים שנה, ועמוד האש והענן, גם הבאר והשלו על דעת רבותינו (תענית ט א), ולכתם המדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים ולא חסרו דבר:
ועל דרך האמת, יאמר כי אותותיו ומופתיו של משה היו פנים אל פנים, כמו שפירשתי (בפסוק י):

(יב): ולכל היד החזקה -
קריעת ים סוף שנאמר בו (שמות יד לא): וירא ישראל את היד הגדולה.

ולכל המורא הגדול -
מעמד הר סיני שנאמר בו (שם כ כ): לבעבור תהיה יראתו על פניכם. ולפיכך הזכיר באלו שנעשו לפני כל ישראל - שכבר הזכיר כל הנעשה לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו.

ובספרי (בסופו):
ולכל היד החזקה, זו מכת בכורות, שנאמר בו (שמות ו א): כי ביד חזקה ישלחם, ולכל המורא הגדול, זו קריעת ים סוף. ד"א ולכל המורא הגדול, זו מתן תורה:

ועל דרך האמת, "היד החזקה", זו מדת הדין, כלשון הייתה עלי יד ה' (יחזקאל לז א, שם מ א), וכן כי יד ה' עשתה זאת (ישעיה מא כ), ולכן יאמרו במשפט (רות א יג): כי יצאה בי יד ה'. "והמורא הגדול", מדת הרחמים, כענין שכתוב (ישעיה ח יג): אותו תקדישו והוא מוראכם, ולזה מתכוונים בספרי במכת בכורות ובקריעת ים סוף, כי כתוב בם (שם סג יד): לעשות לך שם תפארת:

וטעם אשר עשה משה -
שהכין והראה זה לעיני כל העם, כלשון ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב ה), וימהר לעשות אותו (שם יח ז), לעשות את יום השבת (לעיל ה טו), כי משה לא עשה היד החזקה והמורא הגדול, רק הכין אותם, ובעבורו נעשו לעיני כל ישראל.