רמבן, דברים פרק ז


(ו - ח): בך בחר ה' אלוהיך להיות לו לעם סגלה -
שאין לך קצין שוטר ומושל בכל מלאכי מעלה, אבל אתה סגולת ה' תחת ידו, ולכך לא תטעה לעבוד ע"ז מאלוהי העמים, וכבר הזכרתי זה פעמים רבות.

וזה טעם לא מרובכם מכל העמים -
כי היה ראוי שיהיו הרבים למלך כעניין שכתוב (משלי יד כח): ברב עם הדרת מלך, ויפקיד שרי צבאות בראש הנשארים, ואתם המעט ואע"פ כן חשק בכם ויבחר בכם:

וטעם חשק -
שנקשר עמכם בקשר אמיץ שלא ייפרד מכם לעולם, מלשון וחישוקיהם כסף (שמות כז י).

ויבחר בכם -
מכל העמים שתהיו אתם סגולה ונחלה לו, כי הבחירה בכל מקום ברירה מן האחרים.

ואמר הטעם, כי מאהבת ה' אתכם -
בחר בכם, שראה אתכם ראויים להתאהב לפניו ונבחרים לאהבה יותר מכל העמים. ולא הזכיר בזה טעם מן הבחירה, כי הנבחר לאוהב הידוע לסבול את אוהבו בכל הבא עליו ממנו, וישראל ראויים לכך מכל עם, כמו שאמרו (ביצה כה ב): שלשה עזים הם ישראל באומות, כי יעמדו לו בניסיונות, או יהודאי או צלוב (שמו"ר מב ט).

וטעם בכם -
בעבור אבותיכם שהגיע עניינם עד שנשבע להם כדי שלא יגרום החטא ותבטל הבטחתם, ועל כן הוציא אתכם מארץ מצרים ביד חזקה.

ויפדך -
רמז שהכה אותם תחתיך, כעניין שנאמר (ישעיה מג ג): נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך:

(ט - י): וידעת -
מיציאת מצרים.

כי ה' אלוהיך הוא האלוהים -
שברא שמים וארץ כאשר פירשתי (לעיל ו כ). ועוד תדע מזה, שהוא האל הנאמן - שלא ישוב דברו ריקם.
והוא שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו -
יראי שמו.
לאלף דור -
בזרעם, כאשר שמר לך ברית אבותיך.

ותדע כי הוא משלם לשונאיו -
רשעם, אל פני כל אחד מהם,
להאבידו -
כאשר האביד את המצרים ולא אחר להם:
והמידה הזאת אשר הזכיר אמת לעולם, אע"פ שיש רשע מאריך ברעתו, לא יהיה לו כן רק מפני המידה הזאת הנזכרת שהוא שומר החסד, והנה עשה שום טובה שצריך לשלם לו. אם כן, אין במידותיו של הקב"ה אלא שתי מדות הללו, משלם טובה תחת טובה ומשלם רעה תחת רעה.

ויתכן כי שונאיו המוחלטים מכחישים באלוהותו (ואין): [אין] להם זכות כלל.

וכמו שאמרו (קהלת רבה ז לב):
אמר רבי יאשיה: מפני שלשה דברים הקב"ה מאריך אפים לרשעים בעולם הזה,
שמא יעשו תשובה,
או עשו מצות שהקב"ה ישלם שכרן בעולם הזה,
או שמא יצאו מהן צדיקים.
שכך מצינו שהאריך אפים לאחז ויצא ממנו חזקיהו וגם לאמון ויצא ממנו יאשיהו וגם לשמעי ויצא ממנו מרדכי. וכל אלו אינם בכלל שונאיו:

ויש במלת "אל פניו"
סוד ברשע וטוב לו:

והחזיר ושמרת את המצוה וגו' -
לומר לכן תשמור את המצווה ואת החוקים ואת המשפטים, שלא תהיה משונאיו האובדים אבל תהיה מאוהביו ושומרי מצוותיו הנזכרים לטובה ולחיים:

פרשת עקב
(יב): טעם עקב -
כמו בעבור, וכן עקב אשר שמע אברהם בקולי (בראשית כו ה).

וכתב רש"י:
אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון, ישמור לך השם הבטחתו. והזכיר הכתוב המשפטים, אולי יזהיר במשפטים הקלים כדיני ממונות שלא יבזו אותם. והמפרשים אמרו כי טעם "עקב" שכר באחרית, וכן בשמרם עקב רב (תהלים יט יב), יאמר והיה אחרית תשמעון המשפטים ותשמרו אותם שישמר השם לך את הברית והחסד ואהבך.

ונכון הוא, כי יקראו בלשון הקדש תחילת כל דבר בלשון "ראש", כעניין ראש דברך אמת (שם קיט קס), וכן גדול הדור, ראש העם (במדבר כה ד): והמשובח, ראש בשמים (שה"ש ד יד), וכן יקראו אחרית כל דבר "עקב", כי הלשון יתפוס דמיונו באדם והראש תחלה והעקב בו אחרית וסוף. וכן יאמר הכתוב (להלן כח יג מד): לראש ולזנב, לדמיון גוף בהמה:

ואונקלוס תרגם:
חלף,
כמו חלף עבודתכם (במדבר יח לא), עשאו לשון סבוב, נגזר מן והיה העקוב למישור (ישעיה מ ד): הדרך המעוקל ההולך סביב סביב, וכן עקובה מדם (הושע ו ח): מסובבת ומוקפת. יאמר, והיה סבת שמעכם המשפטים ועשותכם אותם שישמור השם לכם בריתו, ויפה פירש.

ודומה לזה, בגלל הדבר הזה (להלן טו י): בסבתו, מלשון וגללו את האבן (בראשית כט ג):
וכן על דעתי, כל לשון עקיבה גלגול וסבוב, עקוב הלב (ירמיה יז ט), ויעקבני זה פעמים (בראשית כז לו), ויהוא עשה בעקבה (מ"ב י יט), ענין גלגולין וסבות. ולכן יקראו יעקב "ישורון", כי היפך העקוב מישור. וכן אחורי הרגל שנקרא עקב, וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כה כו), יקראנו כן בעבור היותו מעוגל, כאשר יקרא הלשון אמצע היד והרגל "כפות" בעבור היותם כמו כפות הזהב. ומורגל הוא בלשון, כמו שאמרו בספרי (ברכה ב), מימינו אש דת למו (להלן לג ב), כשהיה יוצא הדבור מפי הקב"ה היה יוצא דרך ימינו של קדש לשמאלן של ישראל, ועוקב את מחנה ישראל שנים עשר מיל על שנים עשר מיל, כלומר מקיף. וכן לשונם (ב"ק קיג א): באים עליו בעקיפין, בסבות וגלגולין, כמו עקיבין, ששתי האותיות האלה שוות להן כאשר פרשתי כבר (ויקרא יט כ):

והזכיר את המשפטים האלה -
להזהיר מאד במשפטים, כי לא יהיה עם רב כלו נזהר במצות כלן שלא יחטאו בהן כלל, רק במשפטים יעמידו התורה, כמו שנאמר בהן (להלן כא כא): וכל ישראל ישמעו ויראו.

ועוד כי רבים ירחמו מלסקול האיש ולשרוף אותו אחרי שנעשית העבירה, כמו שנאמר (להלן יט יג): לא תחוס עינך.
ועוד שייראו מן התקיפים ומן המטעים, כמו שאמר (לעיל א יז): לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוהים הוא, ואמר בנביא השקר (להלן יח כב): לא תגור ממנו. והזכיר כל אלה במסית (להלן יג ט), לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו. ויזהיר, לא תשמע אליו, מפני הטעאתו, ולא תחוס עינך, מפני הרחמנות שירחמו רכי הלבב על הנידונים, ולא תכסה, שלא תשתוק בעבור תקפו ויראת בני משפחתו:

(יג): וטעם ואהבך -
כאשר תעשה המשפטים לאהבת השם גם הוא יאהב אותך.
ויתכן שיהיה "ואהבך" יוצא, שמחבב אותך למשפחות הנשפטים ולא ישנאוך עליהם.

וברכך -
שלא תאונה אליך רעה בעבור המשפט.

והרבך -
שלא תמעט באבדן העוברים, אפילו יהיו רבים אובדים כאנשי עיר הנידחת:

(טו): והסיר ה' ממך כל חולי -
הנהוג לבא בעולם.

והזכיר כל מדווי מצרים הרעים -
להבטיח ונתנם בכל שונאיך - או שירמוז, כי בעשותם המשפטים ינצלו מהם ואם לא יעשו אותם יבואו עליהם כאשר באו על המצרים, כאמור בתוכחות (להלן כח ס): והשיב בך את כל מדווי מצרים וגו', וכבר פירשתי זה בסדר ויהי בשלח (שמות טו כו):

והזכיר תחילה במשפטים לכלות ולהכרית עובדי ע"ז, ולכך אמר:
ואכלת את כל העמים -
שתכריתם, כענין שנאמר כי לחמנו הם (במדבר יד ט), כי אכל את יעקב (תהלים עט ז): ואכלוהו ויכלוהו (ירמיה י כה), וכן רבים.

ואמר לא תחוס עינך עליהם -
כאשר הזכרתי (בפסוק יב): כי ברחמנות השופטים (ס"א הטפשים): יאבד כל משפט:

(כב - כד): לא תוכל כלתם מהר -
יבטיח שהשם יכריתם כלם, וישלח בהם את הצרעה להאביד הנשארים והנסתרים והנה כלם יאבדו, אבל אמר שלא יכלה אותם במלחמה ביום אחד ולא שיגרשם מן הארץ בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה.

והוסיף עוד להבטיח שלא יהיו אלה הנשארים רובם, אבל השם יהומם מהומה גדולה ורובם יאבדו ביד ישראל. וכן אמר (להלן ט ג): הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך והורשתם והאבדתם מהר, שיאבדו רובם במהרה, לא שיכלו, עד אשר תפרה ונחלת את הארץ.

ואמר ונתן מלכיהם בידך והאבדת את שמם -
עד שלא יהיה להם שם על פני חוץ, וכל הניצב בפניהם ישמידו. וזה כעניין שבא ביהושע (יא כ): כי מאת השם הייתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם, ולא נשאר להם מלך בארץ, כי כל מלכיהם נפלו:

וכתב רש"י:
פן תרבה עליך חית השדה, והלא אם עושים רצונו אינם מתייראים מן החיה, שנאמר (איוב ה כג): וחית השדה השלמה לך, אלא גלוי היה לפניו שעתידין לחטוא.

ודברי רבותינו הם (ספרי).
ואף על פי שהפרשה הזאת להבטחה נאמרה, כבר הזכרתי (לעיל ד כה): כי משה רבנו במשנה התורה יבטיח ויזהיר, וירמוז כי לא תגיע זכותם להכריתם כלם כאחד ושישבית חיה רעה מן הארץ כמובטח להם בפרשת אם בחוקתי (ויקרא כו ו), אבל יהיה כאשר אמר, שיאבידו את רובם ומלכיהם בתחילה ואחרי כן יאבדו הנשארים:

(כה - כו): לא תחמד כסף וזהב עליהם -
יחסר "אשר", לא תחמוד כסף וזהב אשר עליהם, והוא נוי ע"ז. ציוה תחלה לשרוף ע"ז עצמה שהיא "פסילי אלוהיהם", ואסר גם כן הנויין שעליהן.

והזהיר עוד ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמהו -
לאסור בהנאה כל עניני ע"ז, היא ומשמשיה ותקרובת שלה והנויין.