רשי, יהושע פרק יח


פרק יח, א
וישכינו שם את אהל מועד. שעשו במדבר, ולא היה שם תקרה, אלא בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן, כך שנינו בשחיטת קדשים (זבחים נד ב). והארץ נכבשה לפניהם. משנקבע המשכן, היתה הארץ נוחה ליכבש לפניהם.

פרק יח, ב

שבעה שבטים. שכבר קבלו נחלתן ראובן וגד וחצי שבט מנשה, בימי משה בעבר הירדן, ובארץ כנען כבר נפל גורל ליהודה ולאפרים ולחצי שבט מנשה, הרי חמשה שבטים.

פרק יח, ג

מתרפים. מתרשלין.

פרק יח, ד

לשבט. לכל שבט מן השבעה. לפי נחלתם. לשבעה חלקים, ולא בשוה אלא לפי השבטים הראויין לחלקם, לרב לפי רובו ולמעט לפי מיעוטו, כמה שנאמר (במדבר כו נד), 'לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו וגו''.

פרק יח, ה

והתחלקו אותה לשבעה חלקים. אותה שנכבשה כבר והעתידה ליכבש. יהודה יעמד על גבולו מנגב. ארץ ישראל ששם נפל לו גורל כל המצר הדרומי. ובית יוסף וגו'. מצפון. צפוני למה שנכבש כבר, ועוד יש הרבה לכבוש צד המצר מבעל גד עד לבא חמת, שהוא אצל הר ההר במצר צפוני, והשבעה שבטים יחלקו אותה שבין יהודה ליוסף, ואותה העומדת ליכבש.

פרק יח, ו

ויריתי. והשלכתי, כמו (שמות טו ד), 'ירה בים'.

פרק יח, יב

ויהי להם הגבול לפאת צפונה. ויהי מצר גבול הצפוני שלהם מן הירדן, שבמזרח מתחיל המצר, ועלה אל כתף יריחו מצפון, ועלה משם אל המערב אל עבר יריחו, ומושך החוט בצפונה של יריחו, נמצאת יריחו לפנים מן החוט בחלק בנימין. מדברה בית און. למדבר של בית און.

פרק יח, יג

ועבר משם. לצד המערב. לוזה אל כתף לוזה נגבה היא בית אל. שקראה יעקב (בראשית כח יט), ולא זו היא בית אל שאצל העי, שהרי אומר בגבול יוסף (לעיל טז ב), ויצא מבית אל לוזה, למדנו ששנים היו, ולוז לא בחלק בנימין היתה, שהרי חוט המצר מלוז ולפנים הוא, כמו שהוא אומר (פרק יח, יג), אל כתף לוזה נגבה, החוט הולך בדרומה של לוז, נמצאת לוז מן החוט ולחוץ בנחלת בני יוסף, ובית אל היתה בחלק בנימין, כמו שכתוב למטה (להלן פרק יח, כב) בענין.

פרק יח, יד

ותאר הגבול ונסב לפאת ים נגבה. בעטרות אדר כלה אורך הצפוני מן המזרח למערב, ומשם נסב החוט לגבול המערב של בנימין לילך נגבה מן הצפון לדרום, חוט המערבי. מן ההר אשר על פני בית חורון נגבה מן ההר אשר בדרומה של בית חורון, משם היה מתחיל מקצוע מערבית צפונית של בנימין, ובא לו החוט מצפון לדרום. והיו תצאותיו. מקצוע מערבית דרומית שלו אל קרית יערים של יהודה, נמצא רוחב גבול בנימין נוטל כל רוחב הארץ שבין יהודה לאפרים, גבול דרומי שלו עם גבול צפונית של יהודה, ושם היתה ירושלים, כמו שאמור למטה בענין, לפיכך היה לשני השבטים חלק בה, וגבול צפוני של בנימין ודרומי של אפרים נוגעין זה בזה, ושם היתה שילה בחלק אפרים, כמה שנאמר (תהלים עח ס סז), 'ויטש משכן שילה וגו' וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר', ואף לבנימין היה בו חלק, וכן שנינו בשחיטת קדשים (זבחים נד ב), בג' מקומות שרתה להם שכינה לישראל, בשילה ונוב ובית העולמים, ובכולן לא שרתה אלא בחלקו של בנימין. זאת פאת ים. רוח מערבי מעטרות אדר עד קרית יערים.

פרק יח, טו

ופאת נגבה. מצד דרומי לבנימין והוא צפוני של יהודה, וכל התחומין המנוין כאן נמנו בצפונה של יהודה, וכל מקום שכתוב כאן וירד, כתוב ביהודה ועלה, לפי שכאן הוא מונה מן המערב למזרח, ושם מונה מן המזרח למערב. ויצא הגבול ימה. אל ים אחד ולא ידעתי איזה ים הוא.

פרק יח, יט

אל לשון ים המלח צפונה. בצפונו של לשון, נמצא כל הלשון בחלקו של יהודה. אל קצה הירדן. מקום שהירדן נופל בים המלח, והוא נמנה מקצוע מזרחית צפונית ליהודה, וכאן הוא מונה מקצוע דרומית מזרחית לבנימין.

פרק יח, כ

והירדן יגבול אתו לפאת קדמה. הירדן היה לו לבנימין מצד מזרחי, שהירדן הולך על פני רוחב כל גבולו למזרח.

פרק יח, כח

וצלע האלף והיבוסי היא ירושלים. כל אחת עיר לעצמה, וכן גבעת קרית, חמש ערים, בפסוק זה.

הפרק הבא    הפרק הקודם