[ד, א-ג]
וידמה שלא היתה תשועה שלימה, כי הכתוב ספר, שכבר הוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' אחר שמת אהוד, ולזה היו ימי שמגר נכללים בעשרים שנה שלחץ ישראל בחזקה יבין מלך כנען, על יד סיסרא שר צבאו, שהיו לו תשע מאות רכב ברזל, והיה יושב בעיר גדולה וחזקה, ולזה נקראת חרשת הגוים רוצה לומר שהיא היתה נבנית במלאכת גוים רבים שבנאוה, כי השתדלו בבנינה שתהיה חזקה מפני ישראל, וקראו לגוים רבים, ובעצת כלם נשלם הבנין בתכלית התוקף.

או יהיה פירוש חרושת הגוים כי לגודל העיר היתה נעשית שם כל מלאכה מהמלאכות אשר יעשו הגוים המתחלפין, כאילו תאמר, אורג ורוקם מיני הבגדים בכללם, ולוטש נחשת וברזל, וכן הענין בכל מיני המלאכות, כי לא ימצא זה בעיר אם לא היתה עיר גדולה מאד.

ואפשר שיהיה חרשת הגוים גבול רחב, בו ערים רבים, והיה הגבול ההוא במקום חזק, ואפשר שיהיה בתוך יער גדול, כי תרגום יער חורשא, וידמה שהיו שם מלכים רבים, לפי מה שיראה משירת דבורה, אמרה: באו מלכים נלחמו אז מלכי כנען, ולא ראינו בסיפור שהביא סיסרא חיל, רק מחרשת הגוים.

[ד, ד-ז]
והנה היתה דבורה שופטה אז את ישראל ואחשב כי בעת ששבו ישראל אל ה' היתה שופטת אותם, והיא סבבה שישובו אל ה', כי הוא רחוק שיעשו ישראל הרע בעיני ה' ולא תוכיחם על זה דבורה, והיא נביאה.
והנה יורה עוד על מה שאמרנו, אמרו: והיא שפטה את ישראל בעת ההיא. וקראה אשת לפידות, כי בעלה היה שמו ברק, וברק ולפיד הם קרובים בענינם.
או יהיה פי' אשת לפידות על דעת אשת חיל, אשת מדנים, ויהיה לפידים ולפידות ענין אחד והרצון בו, כי כבר הגיע עוצם מדרגתה בנבואה, עד שהיו נראים לפידים במקום שהיתה מגעת לה הנבואה, כמו שספרה התורה במשה רבנו עליו השלום.
אם היה ברק בעלה, ידמה שכבר פרשה ממנו מפני נבואתה, ולזה הוצרכה לשלח לקרא לו במקום שהיה יושב, והוא קדש נפתלי.
או היתה היא גם כן יושבת בקדש נפתלי, אך למשפט יעלו אליה בני ישראל למקום ההוא שהיתה בו תמר, ולזה יקראוהו תומר דבורה, כי מנהגה היתה לשבת במשפט במקום ההוא, והנה אמרה דבורה לברק באמת צוה ה' אלהי ישראל שתעשה זה, והוא, שתמשוך בהר תבור לב ישראל, באופן שתביא שם עשרת אלפי איש מבני נפתלי ומבני זבולון - וזה אמנם יהיה על צד ההסתה והפתוי בדברים, שיאמר להם על צד שכבר יעד השם להם בנבואה שינצחו חיל סיסרא, ויש להם לבטוח בזה בש"י, כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט והש"י יסבב שימשך אליך אל נחל קישון סיסרא ורכבו והמונו ויתנהו בידך.
ואם אמר אומר: למה שלח השם לצוות ברק שימשוך מישראל י' אלפים איש אל הר תבור בדברי פתוי והסתה, ואיך לא משכם הש"י שם כמו שמשך סיסרא ורכבו והמונו אל נחל קישון?
אמרנו לו: כי הש"י לא ישתדל בעשיית המופתים כי אם לעת הצורך, ולפי שהיה אפשר שימשכו ישראל בזה האופן, לא היה רצון הש"י לחדש להם רצון שיבואו שם על דרך מופת.

[ד, ח-ט]
והנה היתה תשובת ברק, שאם תלך עמו דבורה במלחמה – ילך, ואם לאו - לא ילך, כי חשב, כי בזכותה תדבק יותר ההשגחה בחיל ישראל הנלחמים עם סיסרא.

וענתה דבורה שכבר תלך עמו, אבל באמת לא יהיה לו להתפאר על הדרך אשר הוא הולך כשינצח סיסרא המונו ורכבו. כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא. רוצה לומר ביד דבורה, כי אליה נתיחס זה הנס, כמו שיראה בדבר השירה הנזכרת אחר זה, ונתנבאה עם זה שסיסרא יפול ביד אשה, והיא יעל כמו שנתבאר בזה הספר.

[ד, יא]
וזכר שחבר הקיני נפרד מקין מבני חובב חותן משה, שספר למעלה שישבו את יהודה במדבר יהודה ונטה אהלו עד אילון בצעננים אשר את קדש ויורה פועל יעל, שמנהג חבר הקיני היה כמנהג שאר בני חובב להתנהג בדת ישראל, ולזה השתדלה יעל להרוג סיסרא. ואמנם היה שלום בין חבר הקיני ובין סיסרא, עם היות המלחמה בין סיסרא ובין ישראל, כי אולי חבר הקיני נתן צוארו תחת עול יבין מלך כנען, או היתה אהבה ביניהם לסיבה אחרת.

[ד, יב-יד]
והנה הוגד לסיסרא כי עלה ברק בן אבינועם הר תבור והזעיק סיסרא את כל רכבו ואת כל העם אשר אתו מחרשת הגוים אל נחל קישון והנה אמרו, כי עלה ברק הוא לאות כי דבורה היתה אשת ברק, כי אם לא היה הענין כן, היה ראוי שיאמר כי עלתה דבורה וחילה ,כי היא היתה המנהגת ישראל, וזה, כי הראש ראוי שיזכר בזה, ואמנם מפני שהיה ברק בעלה יחס הראשיות לו. וצותה דבורה לבקר שיקום להלחם עם סיסרא וחילו כי הש"י יצא לפניו להלחם בהם.

[ד, טו-יח]
והנה נפלו כלם ביד ברק וחילו זולת סיסרא, שחשב להמלט נפשו באהל יעל ,לפי שכבר היה שלום ביניהם, והיא הראתה עצמה חפצה להצילו, וכסתה אותו בשמיכה בתוך אהלה, שלא יראוהו שם. והנה שמיכה הוא קו"ט בלע"ז.

[ד, יט]
והנה שאל מים ונתנה לו חלב להרדימו, עם מה שעזר להרדימו היותו עיף ויגע, כדי שתוכל להמיתו בהיותו נרדם,

[ד, כא]
והנה לקחה יעל את יתד האהל שהיה מברזל לפי מה שאחשוב, ותשם את המקבת בידה - הוא כלי ברזל שמכין בו האבנים ופוסלין אותן, ושמה היתד כנגד רקתו, והכתה במקבת על היתד, עד שנתקע היתד ברקתו, ונפלה בארץ ונתקעה בה, והנה סיסרא היה נרדם, וכבר היה עיף קודם לזה, ולזה לא הרגיש בזה הפועל.

[ד, כב]
והנה ברק היה רודף את סיסרא כשלא מצאהו בדרכו שרדף עד חרושת הגוים, ועלה על דעתו כי כבר היה נחבא באחד מהמקומות, והודיעה אותו יעל כי הוא מת בביתה, ונתבאר לברק כי יעל המיתתהו, כי ראה היתד ברקתו.

[ד, כד]
ובסוף הענין הכריתו בני ישראל בימי דבורה את יבין מלך כנען.