רד"ק לשמואל ב פרק יב


[יב, א]
שני אנשים -
המשל הזה מבואר כי דוד הוא העשיר שהיו לו נשים רבות ואוריה האיש הרש, שלא היתה לו אלא אשתו זאת.
ומה שאמר אשר קנה - כי אדם קונה את אשתו בקדושין ומה שאמר: ותגדל עמו ועם בניו יחדו, אמרו: כי בנים היו לו מאשה אחרת שהיתה לו ומתה, והלך ואורח הוא היצר והלך ואורח אחד.

ורבותנו ז"ל דרשוהו כן:
כי יצר הרע בתחילה הוא דומה להלך שעובר על איש ולא ילין עמו, ואחר כך דומה לאורח שעבר על איש ולן עמו, ואחר כך דומה לבעל הבית רוצה לומר שמושל על האיש ולפיכך קראו איש ויעשה לאיש הבא אליו.

ודוד לא הבין כי משל הוא ואמר כי בן מות הוא, דרך גוזמא כי לא יתחייב אדם מיתה בעבור גזילה וגנבה, אבל לפי שעשה דבר מכוער אמר כי בן מות הוא האיש העושה זאת.

ומה שאמר ואת הכבשה ישלם ארבעתים - כפלים על משפטן כי גנב אחד משלם ארבע צאן תחת השה, אבל זה שהוא עשיר וגנב הכבשה של הרש ראוי לקנוס אותו ולשלם כפלים עקב אשר עשה את הדבר הזה.

ועל אשר לא חמל -
על העני ראוי לקנסו שישלם ד' עוד.

ויונתן תרגם:
ארבעתים על חד ארבעין,
ומדרך הדקדוק ארבעתים שמנה.

ובדברי רז"ל:
כי בעונש זה לקה בארבעה: הילד ואמנון תמר ואבשלום.

את בית אדוניך -
כמו שכתבנו כי דוד זכה בנחלת שאול אחרי מות איש בשת.

את נשי אדוניך -
עגלה אשת שאול, כמו שפירשנו ומיכל בת שאול ושתי הנשים של שאול היו האחת היא אשתו והאחת בתו.
או נאמר כי גם רצפה פלגש שאול לקח דוד לאשה, כדברי הדרש שכתבנו.

ואם מעט -
ואם מעט עמדת שלא חטאת, אני הייתי מוסיף לך כבוד וגדולה כהנה וכהנה וכבר כתבנו דרש כהנה וכהנה למעלה.

[יב, ט]
הכית בחרב -
כאילו אתה הכיתו, כיון שצוית את יואב לשומו במקום הסכנה.

ואותו הרגת בחרב בני עמון -
אחר שאמר הכית בחרב, למה אמר ואותו הרגת בחרב בני עמון?!
ר"ל שתי רעות עשית במיתתו:
שהרגתו בחרב בני עמון, כלומר שהפלתו ביד שונאי ישראל.

ובדברי רז"ל:
אף על גב דבכל התורה כלה אין שליח לדבר עבירה, כי בכל מקום השולח פטור והשליח חייב הכא שאני שהכתוב קראו הורג, שנאמר: ואותו הרגת.
והטעם: לפי שהיה מלך ואין עובר על מצותו כאילו הוא הרגו.
וכן שאול שצוה להרוג נוב עיר הכהנים כאילו הוא הרגם, ואף על גב שאין לאדם לעשות מצות מלך בזה הענין וכיוצא בו כמו שכתבנו למעלה, כל איש אשר ימרה את פיך יומת.
יכול אפילו לדבר עבירה?
תלמוד לומר: רק אף על פי כן אין כל אדם נזהר בזה ויודע לדרוש אכין ורקין, לפיכך העונש על המלך.

[יב, יא]
לעיניך -
כי אפילו תדע לא יהיה בידך למנוע והרי הוא כאילו הוא לעיניך.

לרעיך -
כתיב ביו"ד והוא לשון יחיד והיו"ד למ"ד הפועל.
או פירושו לאחד מרעיך, כלומר אחד מאוהביך ואין לאדם אוהב יותר מבנו.
או למי שירצה להיות כאילו רעך בשוה, בדבר המלוכה.

עם נשיך -
הם הפלגשים.

לעיני השמש הזאת -
בגלוי, כי בגלוי נכנס אבשלום עמהן לאהל.

יש לשאול: איך גזר האל על אבשלום שיחטא וישכב עם נשי אביו ואם לא חטא דוד לא היה חוטא אבשלום והנה נענש דוד בדבר חטא אבשלום?

יש לפרש: כי האל לא גזר בפירוש על אבשלום ולא הזכירו בשם ואף על פי שידע האל כי אבשלום יהיה החוטא בעבור תאות נפשו לחטוא, לא שהאל גזר עליו לחטוא ואם לא חטא דוד היה האל מונע נשי דוד מהמכשול על ידי עבירה, אף על פי שאבשלום סופו לחטוא מפני תאות יצרו, לא היה חוטא עם נשי אביו.

ועוד: כי לא היה חטא גדול בזה, כי פלגשי אביו היו ומפותת האב מותרת לבן, אלא לפי שהיו פלגשי מלך אסורות לכל אדם וכ"ש כי לבנו מכוער הדבר.

ורבי' סעדיה ז"ל כתב כן:
כי אלה הדברים אשר ספר נתן לדוד על שני חלקים אחד מהם מעשה הבורא והוא הגברת אבשלום והשליטו על כל אשר לדוד, ועל זה אמר: הנני מקים עליך רעה והשני מעשה אבשלום בבחירתו, והוא מה שכתב: ושכב את נשיך ורצה בהקדמתו להודיע לדוד בחירת אבשלום, להראות את לבו בזה.

[יב, יג]
גם ה' העביר -
גם לרבות על וידויו, כלומר כמו שאתה מתודה כן הוא גם כן קבל תשובתך והתודותיך.

לא תמות -
ואף על פי שאתה חייב מיתה האל קבל התודותיך ותשובותיך ולא תמות אתה, כלומר לא תמות מות רשעים שתרד נפשך בגיהנם כמשפט החוטאין, אבל תענש בעולם הזה בעון הזה, כי עונש הבעילה ושכב עם נשיך ובכלל זה המרד שמרד בו אבשלום, כי לא יוכל שישכב עם נשיו אם לא מרד בו בתחלה, ועונש ההריגה לא תסור חרב מביתך עד עולם.

ועוד: זה הבן הילוד לך שנולד בעון מות ימות.

[יב, יד]
נאץ -
מקור בחירק, וכמוהו: אחר חלץ את האבנים:

את אויבי ה' -
ר"ל מכנה את ה'.

ויונתן פירשו כמשמעו:
ארי מפתח פתחתא פומא דסנאי עמא ה',
כלומר שנתת פתחון פה לשונאי ישראל, שנעשה בישראל דבר רע כזה.

[יב, טו]
וילך נתן אל ביתו -
להודיע שנפרד ממנו תכף שאמר לו הנבואה ולא חלק לו כבוד להאריך ולשבת עמו, כדי להראות כי כעס היה עליו.
או פירש תכף שהלך נתן אל ביתו, ויגף ה' את הילד.

ויאנש -
חלה חולי כבד, כמו: אנושה מכתך.

ותרגם יונתן:
ואטען.

[יב, טז]
ויבקש דוד את האלהים -
שהתפלל בעד הנער אעפ"י שהנביא אמר לו מות ימות התפלל בעדו כמו שא' הוא מי יודע וחנני ה' וחי הילד, אע"פ שהיה עונש עונו הרי עונשו עונש גדול באמרו לו ושכב עם נשיך ולא תסור חרב מביתך והתפלל לאל שיעביר ממנו עונש הילד.

ובא ולן -
ובא מבית ה' שהיה שם כל היום צם ומתפלל, כשבא לביתו לן בלא אכילה ושכב ארצה.

[יב, יז]
ולא ברה אתם לחם -
ולא אכל אפילו אכילה מועטת, כי הבריה אכילה מועטת כמו ואברה מידה.

[יב, יח]
ועשה רעה -
יעשה רעה בגופו.

[יב, כ]
ויקם דוד מהארץ -
הרחיצה והסיכה וחלוף הבגדים אסור לאבל בימי אבלו והיאך עשה אותם דוד?!
יש לפרש כי קודם קבורה עשה כן, שלא נתחייב עדיין באבילות ובעבור שהיה רוצה לבא בית ה' להשתחוות ולהודות על הרעה, רחץ וסך וחלף שמלות שחייב אדם לברך על הרעה להודות את ה' ולקבל בשמחה כשם שהוא מברך על הטובה, שנאמר: חסד ומשפט אשירה, אם חסד אשירה אם משפט אשירה.
וכתיב: כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא,
צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא
.
ולא נוכל לפרש כי הרחיצה והסיכה לא היתה ביום המיתה אלא עד הלילה שאחר, שאין חייב באבילות מן התורה אלא יום מיתה בלבד, שהרי אומר: ויקם מן הארץ וירחץ ויסך.

ויש לפרש עוד: כי לא נתחייב דוד באבילות מן התורה, כי תוך שלשים יום ללידתו מת הילד והוא ספק נפל, אם נולד לשמנה וזהו שאמר: ויהי ביום השביעי וימת הילד, פירוש שביעי ללידתו, כי אם נפרש לחליו רחוק הוא שצם דוד שבעת ימים ושכב ארצה אלא שביעי ללידתו היה ולא היה חייב באבלות אם לא היה יודע בו שכלו לו חדשיו, לפיכך לא היה חייב באבילות וכששמע שמת הילד רחץ וסך ובא בית ה', כדי להודות ולהשתחוות.

ומה שתמהו עליו עבדיו והוא לא היה חייב באבלות, תמהו על שלא נצטער ולא בכה כשאר בני אדם אלא שאל שישימו לו לחם ועשה הנאות גופו שנמנע מהם קודם שמת.
ומה שסמכו רז"ל:
שאבל אסור בתשמיש המטה מפסוק וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה שלא בא אליה אלא בעת תנחומין והוא אחר האבילות סמך בעלמא, אבל היתה קבלה אצלם שהאבל אסור בתשמיש המטה ועשו הפסוק הזה סמך, אבל הפירש הנכון כמו שכתבנו ופסוק ויהי ביום השביעי
מחזק פירושינו כמו שכתבנו ובו ביום שמת הילד, נחם דוד את אשתו שלא תצטער ולא תבכה על הילד.
ומה שהוצרך לומר ויבא אליה להודיע כי זה הבן האחר שילדה היה של קיימא ורצון האל היה בו, אחר שדוד עשה תשובה ונחם על חטאו, וזהו שאומר: וה' אהבו, לא כמו הראשון ששנאו לפי שנוצר בעון והמיתו.

ויש להעמיד דברי רבותינו ז"ל שאמרו:
כי דוד נהג אבילות על הילד, אך לפירוש שפירשנו ויהי ביום השביעי ז' ללידתו, כי דוד ידע בילד שכלו לו חדשיו, שהרי אומר וישכב עמה ותשב אל ביתה, נראה כי לא שכב עמה אלא אותו הפעם, ובאותה ביאה נתעברה, כמו שכתוב: ותהר האשה ומאותו יום מנה לו חדשיו.

[יב, כא]
בעבור הילד החי -
תרגם יונתן:
כמו בעוד עד דרביא קיים.

ויש לפרשו כמשמעו
, בעבור הילד כשהיה חי צמת.

[יב, כב]
וחנני -
כתיב ביו"ד וקרי בוי"ו והענין אחד, ר"ל צומי ובכיתי לא היה אלא דרך תפילה, כמו שמתפלל אדם על החולה, אבל אחר שמת למה אצום עליו וכי אתפלל על מת שיחיה?!

וגם הילד איננו -
כדאי לבכות עליו אחר שמת, כמו שבוכים על המתים, כי קטן הוא לא בן דעת שיבכה אדם על אבידתו, כי הנה דוד בכה על אמנון ועל אבשלום ולא היתה בכייתו להשיב אלא דרך צער ואבל.

[יב, כד]
את בת שבע אשתו -
עתה אמר אשתו, כי כבר מת אוריה, אבל מתחלה אמר אשר ילדה אשת אורי' לדוד, כי אשת אוריה היתה עד שמת.
ומצאתי ספר אחר כתיב: אשו וקרי אשתו וחפשתי בספרים מדוייקים ולא מצאתי כן וסמכתי על המסרה שמצאתי שאומר במסורה י"א מילין קורין תי"ו ולא כתיב ומלבד זה אנו מוצאין אותם ואם כדברי הספר הזה הם י"ב, ויהיה טעם הכתיב אשו - כי כמו אש היתה לו, כמו שאמר הכתוב: היחתה איש אש בחקו וגו' כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה.

ויבא אליה וישכב עמה =-
הכפל להודיע כי לא נתעברה בביאה ראשונה.

ובדרש:
ויבא אליה -
בא אליה בטענה, כי היתה נמנעה מלהזקק לו.
אמרה לו: הילד מת מפני העון אפילו יהיה לי בן של קיימא ממך, יבוזו אחיו אותו מפני שבאתי אליך בעון מתחילה.
אמר לה דוד: האל מחל לי העון והבן הראשון שיהיה לי ממך ימלוך אחרי, כי כן שלח לי האל על יד הנביא ונשבע לה, וזהו שאמרה לו בת שבע: הלא אתה אדוני המלך נשבעת לאמתך כי שלמה בנך ימלך אחרי.

ויקרא את שמו שלמה -
כן כתיב וקרי ותקרא הכתוב אומר כי הקב"ה קרא אותו שלמה, כמו שאמר בדברי הימים שאמר עליו דוד: ויהי עלי דבר ה' וגו' כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו לפיכך אמר: וה' אהבו כמו שאמר: הוא יהיה לי לבן ואני אהיה לו לאב.

וקרי ותקרא בת שבע קראה שמו שלמה, כמו שאמר לה דוד בשם הנביא.
וטעם וישלח ביד נתן הנביא למעלה ממנו.

למה קראה שמו שלמה?

כי כן שלח האל ביד הנביא וכמו וי"ו וישלח זו הן אתה קצפת ונחטא, למה קצפת, בעבור כי חטאנו.
ומה שאמר: ויקרא את שמו ידידיה, דוד קרא שמו ידידיה מעצמו, לפי שאמר לו הנביא כי ה' אהבו.

[יב, כו]
עיר המלוכה -
עיר שהמלך יושב בה והיא נקראת עיר המים שבאותה העיר היו המים ולא בשאר העיר שהיה יושב בה העם, ועיר המים זאת היתה בצד העיר האחרת לא בתוכה, וכבש יואב תחלה עיר המים והאחרת נוחה להכבש, אלא שלא רצה ללכדה לכבוד דוד.

[יב, ל]
עטרת מלכם -
מלך בני עמון.
***
ותהי על ראש דוד -
תלויה היתה למעלה מראשותיו בשעה שהיה יושב על הכסא, כי איך היה סובל אותה ומשקלה ככר זהב.

ובדברי רבותינו ז"ל:
כי אבן יקרה שהיתה בה שוה ככר זהב.

ועוד אמרו:
אבן שואבת היתה והיתה מעמידה אותה באויר.

ויש לפרש עוד: כי לא היתה על ראשו תמיד אלא פעמים היתה על ראשו ויכול לסובלה זמן מועט שהיתה על ראשו.

ורבותינו ז"ל פירשו:
עטרת מלכם כמו מלכום שקוץ בני עמון ועטרת אותו שקוץ היתה ומה שאמר ותהי על ראש דוד והיא אסורה בהנאה, אמרו כי אתי הגתי בטלה ותימה הוא, מה הצריכם לומר כי אתי הגתי היה גוי אם מפני שקראו גתי הנה עובד אדום הגתי היה לוי וקראו גתי, לפי שהתגורר בגת וכן אתי ישראל היה אלא שהיה מתגורר בגת ורבים מישראל עמו, כמו שאומר כשבא אל דוד כשהיה בורח מפני אבשלום וכל הגתים שש מאות איש, היתכן לומר כי כל אלו היו פלשתים שהיו באים לעזור אל דוד?!

ועוד: שאמר: וכל הטף אשר אתו בודאי מישראל היו כלם, אלא שהיו מתגוררים בגת קודם שלקחה דוד מיד פלשתים, או אחר שלקחה ואם מפני שאמר לו דוד כי נכרי אתה, ר"ל נכרי מארץ אחרת, לפי שהיה גר בגת כמו שאמר לו: תמול בואך והיום אניעך כי מה טעם שאמר לו שוב עם המלך כי גוי אתה?!
וכמוהו מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה, כלומר מארץ נכריה ואחרת כי לא היתה נכריה כי כבר נתגיירה כמו שאמרה: עמך עמי אלהיך אלהי.

ועוד, אפילו לדברי האומרים, כי העטרה היתה עבודת גלולים וכי חסר היה דוד מלבטלה, יאמר לאחד מבני עמו מארץ הגוים שהיה מושל עליהם שיבטלנה ואם לא ירצה יכריתנו, כי עובד גילולים מבטל עבודת גלילים אפילו על כרחו, אם כן למה הוצרכו לומר כי אתי היה גוי ואיך עמד עם דוד כמה שנים ולא נתגייר?! זהו דבר תימה.

ויונתן תרגם:
עטרת מלכם כפשוטו - כלילא דמלכיהון.

[יב, לא]
וישם במגרה -
תרגם יונתן:
ומסר יתהון במסרין,
מענין אם יתגדל המשור על מניפו.
וכן כתב בדברי הימים וישם במגרה, ופירשו וישם שם משפטים במגרה.

ובחריצי הברזל -
צוה שישפטו אותם בהם והמגרה הוא המשור.

ובחריצי הברזל -
כמו: מורג חרוץ.

ומגזרות הברזל -
הם הגרזנים שבוקעין בהם העצים.

והעביר אותם במלבן -
ר"ל שרפם במקום ששורפים שם הלבנים וכתוב במלכן בכ"ף, ר"ל במקום המולך באש שהיו מעבירין בני עמון בניהם למולך כי מלכום שקוץ בני עמון והוא המולך ומלכם ומלכן אחד, כי המ"ם והנו"ן יבואו זה במקום זה, כמו: כמהן כמהם מוף ונוף.

ויונתן תרגם:
והעביר אותם במלבן וגרר יתהון בשוקיא,
רוצה לומר שגררם בחוצות שהם מחופין בלבנים.

לכל ערי בני עמון -
לכל אנשי ערי בני עמון כלומר לכל הערים שלכד מבני עמון, כן עשה לאנשיהם זה המשפט.

הפרק הבא    הפרק הקודם