[יד, א]
תאשם -
תהיה שממה.

בחרב יפלו -
אנשיה.

והריותיו -
אחר שהמלה לשון נקבה לא חשש לומר יבוקעו, כדרך: אם תעירו ואם תעוררו.

[יד, ב]
שובה -
מעט מעט עד השם.

וטעם כי כשלת בעונך –
ואין מי יקימך רק השם לבדו.

[יד, ג]
קחו -
איננו מבקש מכם כאשר תלכו לבקש רצונו הון, או עולות, רק דברים שתודו כדרך ונשא השעיר עליו.

אמר רבי מרינוס:

כל תשא עון הפוך כל עון תשא.

והנכון: כל אשר תשא עונינו - נשוב.

וקח טוב -
מעולה או הדיבור הטוב שנוכל לומר לפניך, והטעם להתודות.

ורבי יוסף אמר:
מיעוט מעשים טובים.

ונשלמה -
שלום פרים, כמו: כי הכית את אויבי לחי, שפירושו: מכת לחי או חסר כ"ף והזכיר פרים, כי הם גדולים והיקרים בעולה וזהו שתאמרו.

[יד, ד]
אשור -
כי כתוב ואשור הוא מלכו לא נשען על אשור ולא על סוסינו המובאים ממצרים.

ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו -
כנגד מעשה חרשים, כי אין מי שיעזור מי שאין כח לו כמו היתום, רק אתה וכתוב: אבי יתומים וזה כנגד כי כשלת בעונך ואין עוזר לך.

[יד, ה]
ארפא -
מלת משובה לגנאי בכל המקרא ואיננו כאומר משובתם בכל מקום שהכיתים, רק המשובה בנשמה כחולי בגוף על כן מלת ארפא כנגד הכה אפרים.

אהבם -
אהבת נדבה הפך ימאסם אלהי.

כי שב -
הפך חרה אפי בם:

[יד, ו]
אהיה -
הפך שרשם יבש ויבוש מקורו והשושנה תפרח מהרה, ובעבור שאין לה שורש רק דק, אמר ושרשיו יהיו כשורש עצי לבנון.

ויך שרשיו -
באורך וברוחב כדרך ומחה אל כתף ים כנרת ובמידות שברים ותבריתא.

[יד, ח]
ישובו -
אמר יפת:

יושבי בצל הלבנון.

ולפי דעתי: יושבי בצל ישראל והם העבדים, שיהו אכריהם וכורמיהם.

יחיו דגן -
והקמות יפרחו כגפן.

וזכרו -
ריחו כדרך אזכרתה.

ויפת אמר:

זכר גפנם למרחק כיין לבנון.

[יד, ט]
אפרים -
באמרו: אפרים מה לי עוד, אין לי צורך אליהם אני אענהו לתת לו כל חפצו, כדרך והכסף יענה את הכל.

ואשורנו -
לתת עיני לטוב עליו, עד שאשורנו נמצא שיהיה כברוש רענן ואל תפחד, בעבור שאין לו לברוש פרי כי ממני פריך נמצא.

[יד, י]
מי חכם -
מי ישרת בעבור אחר ואלה הם דרכי השם.
והטעם קשור כי בשובכם אל השם ירפא אתכם.

ופושעים -
הם היוצאים מהרשות, כמו: על כל דבר פשע, אז תפשע אדום והמעוות נפשו בדרך הישרה יכשל, והשלם על דרך: כי כשלת בעונך.