[עח, א]
משכיל לאסף -
פיוט תחלתו משכיל או משכיל השומע. וטעם הסמך התורה אליו תורת השם, שהיא תורת אמונתו.
והנכון כמו: אמרי פי מי שירצה להורות כדרך: תורת אמך.

[עח, ב]
אפתחה -
קמצות התי"ו בחטף, בעבור אות הגרון כמו אשמעה מה ידבר ואילו היה בשוא לבדו, היה שוה רק ככה נמצא, וטעם חידות שהיא מני קדם והמשל: כמו: נושקי רומי קשת,
לערוך שלחן,

ואש נשקה ביעקב, בחוריו אכלה אש.

והחידות לחם אבירים אכל איש, כדרך מהאכל יצא מאכל.
ויהרג במשמניהם ויתן לשבי עזו, כי לולי שהוא מפורש בספר שמואל שבית הארון היתה החידה קשה.

[עח, ג]
אשר שמענו -
זה מפי אנשים רבים וצדיקים שחייב אדם לקבל מה שהעתיקו היתה הקבלה, כמו דעה וזה הוא ונדעם.

וטעם המספרים
כי המספרים אוהבינו היו והם אבותינו, שאין להם חפץ להכשילנו.

[עח, ד]
לא -
והנה חייבים אנחנו שלא נכחד מה ששמעו מאבותינו לאשר הם מזרעם, עד שיהיו גם הם מספרים תהלות השם.

[עח, ה]
ויקם עדות -
המצות ששקול הדעת יעיד עליהם, על כן מלת ויקם, וקם הבית ותורה המצות שנעלם סודם מרבים, על כן מלת שם שקבלו ככה מפי משה.

וטעם צוה – כדרך: והודעתם לבניך ולבני בניך.

[עח, ו]
למען -
דור אחר דור, עד עמוד התורה כימי שמים.

[עח, ז]
וישימו, כסלם -
כמו מבטחם אשר יקוט כסלו וכאשר לא ישכחו מעשה השם, אז ישמרו מצותיו.

[עח, ט]
בני אפרים -
דרך דרש כי כל ישראל יקראו כן, כמו: הבן יקיר לי אפרים גם רמז לבני אפרים, שיצאו ממצרים, בטרם געת הקץ והרמז בדברי הימים והרגום אנשי גת ויתאבל אפרים אביהם.
ועל דרך הפשט כי עקר זה המזמור נאמר על מלכות דוד ובנין הר ציון, ושם היה הארון במלוך דוד אחר שחרבה שילה שהיתה לבני אפרים, על כן: ובשבט אפרים לא בחר באחרונה אחר שבחר בם בראשונה לשכן שמו בשילה והעד הנאמן על זה הפירוש: שבט אפרים רומי קשת הם אנשי שילה שאמר אחריהם: לא שמרו ברית אלהים ועוד: נגד אבותיהם עשה פלא וזה היה אחר צאת ישראל ממצרים.

נושקי -
חסר כ"ף, כמו: אש אוכלה הוא.
ומלת נושקי דבקה עם קשת, כדרך: נהרי נחלי דבש וחמאה.
והטעם שהפכו עורף ביום קרב, משל בעבור שלא שמרו ברית אלהים, שהשכין כבודו בתוכם.

ויש אומרים:
שמנהג רומי קשת שלא יעמדו במקום אחד, כן הפכו ככה בני אפרים.

[עח, י]
לא שמרו ברית אלהים -
זה ברית סיני.

[עח, יא]
וישכחו -
בעבור היות הנפלאות נעלמות, אמר כנגדם הראם.

[עח, יב]
נגד
הראם, כי נגד אבותם עשה פלא והם שמעו מפיהם.

וטעם במצרים –
כל המופתים שהיו במצרים.

יש אומרים:
כי שדה צוען –
כדרך שדה אדום.

[עח, יג]
בקע -
ויבקעו המים.

ויצב מים כמו נד -
והמים להם חומה.

[עח, יד]
וינחם -
יספר חסדי השם עמהם, כי הענן ביום שלא יכם השמש ואור אש בלילה, שלא היו צריכים לאבוקות.

[עח, טו]
יבקע -
טעם צורים - פעמים רבים במדבר הגדול והנורא.

וישק -
חסר, כמו וישקה אותם.

ורבה -
תואר לתהום, ובאה דרך יחיד, כמו: בנות צעדה עלי שור.
הטעם שנוי במלות שונות דרך צחות.

[עח, יז]
ויוסיפו -
נפתח למ"ד למרות, בעבור היותו מבנין הפעיל, כמו: לצבות בטן ולמרות עיני כבודו.

בצייה -
במקום צמא, והטעם כי הם המרו עליון במקום שיש להם צורך אליו.

[עח, יח]
וינסו -
זה הוא דרך עקלתון שיבקש העבד מאדוניו מה שאין צורך לו, וזה הוא דרך הבשר כאשר אפרש עתה.

[עח, יט]
וידברו -
לערוך שלחן, משל על הבשר.

וטעם במדבר - מקום שאין שם יישוב.

[עח, כ]
הן -
אמר רבי משה הכהן:

הנה בתורה כתוב כי רדת המן היה בתחלה במסעים רבים, קודם הכות צור ברפידים.
ועוד
: כי לא חרה אף השם על דבר המן, שהוא אומר: ואש נשקה ביעקב ואחריו כתוב וימטר עליהן מן לאכול והנה הכתוב בלבל דברו, שאחר המוקדם והפך זה ולא חשש מזה, כי מפורש הוא אצלנו בתורת משה.
וטעם הגם לחם יוכל תת – על המן.
והטעם: היוכל לתתו תמיד בלא הפסק וכמוהו הורד עדיך לפי דעתי.

נאם אברהם בן עזרא המחבר, אלה הדברים יש בהם שיבוש ואני אפרש הכל.

טעם לשאול אכל לנפש –
על בשר קברות התאוה וזה הוא לערוך השלחן ומלת הגם לחם הוא הבשר, כמו את קרבני לחמי לחם אשה והעד אם יכין שאר לעמו שהטעם כפול, כי שאר כמו בשר.

[עח, כא]
לכן -
טעם ואש על חרון אף השם, ככתוב: ואף ה' עלה בהם.

[עח, כב]
כי -
בעבור שהזכיר וינסו אמר כנגדו, כי לא האמינו.

ולא בטחו -
הטעם כפול.

[עח, כג]
ויצו -
וכבר צוה וככה וימטר.

[עח, כד]
וימטר -
הטעם: וכבר המטיר עליהם, כמו: וייצר ה' אלהים וכבר יצר.
ויאמר ה' למשה וכבר אמר.
ויסעו מרפידים וכבר נסעו.
ויאמר בת מי את
וכבר אמר.
ויאמר אל משה אני חותנך
ואחר ויבא ורבים ככה.

והטעם למה בקשו בשר תאוה?
לנסות את השם.

ומה צורך היה להם לבשר והלא היה להם המן שהי' מתוק וערב ונקי ומלקטין אותו בלי טורח חנם?!
והכה להם הצור ויש להם לספוקם, אמר: וימטר כי מן השמים ירד, ודגן שמים כי באויר יולד.

[עח, כה]
לחם אבירים -
הם השחקים.

וטעם איש
שהוא בן אדם נברא מהאדמה.

והטעם צידה - בעבור היותם תמיד הולכים.

[עח, כו]
יסע -
שב לספר דברי הבשר שהחל לומר עליו, לכן שמע ה' ויתעבר.

קדים -
הטעם רוח קדים והנו תואר, כי ימצא רוח לשון זכר מפרק הרים.

ותימן -
מגזרת ימין, והוא הרוח מזרחי דרומי.

[עח, כז]
וימטר -
בעבור שהרוח הביאו והיה עליהם, והנה התברר פירושי על דבר שאר, שהוא הגם לחם - הוא הבשר.

[עח, כח]
ויפל -
הזכיר נפילת העוף באמצע וסביבות למשכנותיו, כמו מחנהו, והם האהלים.

[עח, כט]
ויאכלו -
טעם מאד –
כמו: והיה לכם לזרא.

יביא -
היה מביא, כדרך: יעשו עגל בחורב.

[עח, ל]
לא -
עוד לא היה להם לזרא, עד שחרה אף השם בהם.

[עח, לא]
ואף -
הזכיר אף עלה, כמו: העלות אהרן את הנרות.

במשמניהם -
גדולי המחנה והעשירים המתענגים, כמו: ומשמן בשרו ירזה.

והזכיר ובחורי –
בעבור כח תולדתם והנה לא הועילם בעלות בהם אף השם.

[עח, לב]
בכל -
כדרך: וינסו אותי זה עשר פעמים, אף על פי שאינם נזכרים בתורה.
והנכון: שמלת חטאו - על דבר המרגלים על כן אחריו.

[עח, לג]
ויכל -
וטעם בהבל –
שלא ראו הארץ, שבעבור זה יצאו ממצרים.

ובבהלה -
לפני ארבעים שנה.

[עח, לד]
אם -
ההרוגים היו סבת דורשים אחרים, או טעמו אז אמר להרגם, או כמעט והרגם.

ושבו -
עשו תשובה.

ושחרו אל -
שהתפלה בבקר לפני יתעסק אדם, בדברי צרכיו.

[עח, לה]
ויזכרו, צורם -
כמו חזקם.

ואל עליון גאלם -
והשם שגאלם הוא אל עליון שיוכל לעשות בארץ ויושביה כל חפצו והנה ויזכירו בפה, כמו: ומשא ה' לא תזכרו עוד, והעד: ולבם לא נכון.

[עח, לו]
ויפתוהו.-
דבר הכתוב כפי מחשבתם, כדרך והאנשים רדפו אחריהם ודבר שמואל אחרי מותו.

[עח, לז]
ולבם -
הנה התברר כי עקר התפלה, כונת הלב.

[עח, לח]
והוא, יכפר -
כנגד הזמן העומד, כמו: והבית ימלא עשן.

אפו -
הוא הפעול.

[עח, לט]
ויזכור -
אמר רבי משה הכהן:

טעם ויזכור כי בשר המה כי אין להם כח לסבול אף ה' כי מיד ימותו וזה טעם רוח הולך.

ולפי דעתי:
כי הגוף הוא הבשר, כדרך: ויגל כבודי אף בשרי, וככה עם בשרא לא איתוהי.

והזכיר בשר
כי הם יתאוו הבשר, כי התולדת תתאוה הדומה לה שיחזקנה.

ועוד:
כי מדת קשור הוא הרוח בבשר איננה ארוכה על כן יבקשו להתענג טרם הפרדם והנה מלת המה תשרת בעבור אחרת המה רוח הולך, כי האדם הוא רוח וגוף שהוא בשר, שהוא מרגיש.

[עח, מ]
כמה, במדבר -
שאין שם יישוב.

יעציבוהו -
דרך משל מן עצבון, כטעם מר, כמו: אם דרך עוצב בי.

[עח, מא]
וישובו -
בעבור שהזכיר בתחלה וינסו אל בלבבם.
והטעם: שבו לנסותו, והטעם אל אחר שהתברר שהוא אל.

התוו -
כמו: והתוית תיו ששמו בלבם תיו וגבול שלא יוכלו לעברו.

וקדוש ישראל -
שהשם נקדש ונכבד מזאת המחשבה.

[עח, מב]
לא -
הטעם לא פחדו ממכתו שהכה המצריים במות הבכורים, וזה טעם: יום אשר פדם מני צר.

[עח, מג]
אשר -
רוב האותות שיזכירם הנביא טרם היותם וככה האותות, כמו הבאות והמופתים הם הפלאים.

[עח, מד]
ויהפך -
לא הזכיר דבר התנין, כי לא היתה מכה בהם.

ונוזליהם -
הטעם כפול.

[עח, מה]
ישלח -
הזכיר ערוב תחלה כי היתה קשה ממכת הצפרדע, או פירושו וצפרדע כבר השחיתה אותם, כמו: וירם תולעים ויבאש ולא הזכיר, מכת כנים גם מכת שחין גם מכת חשך גם מכת דבר, בעבור שנמלטו בני אדם ובעבור היות מכת דם ראשונה למכות הזכירה, גם צורך גדול יש למים.

[עח, מו]
ויתן -
הזכיר זאת, בעבור צורך הארץ ליבול הארץ.

[עח, מז]
יהרג -
דרך משל כמו תכאיבו באבנים.

ושקמותם -
לשון נקבות גם שקמים זכרים כמו נפשות נפשותם.

אמר חסאון:
כי בחנמל מין ממיני הארבה ופירש חנמל שתי מלות.

ולפי דעתי:
כי בחנמל – אבן, כמו אבנים גדולות מן השמים, כי הוא כנגד ברד ויש לשקמים פרי כמו לתאנים ומלת חנמל רבעית.

[עח, מח]
לרשפים -
הם, ותהלך אש ארצה.

[עח, מט]
ישלח -
רמז לרוב פחדם ממכת הברד כאשר הזכיר כל מגפותי אל לבך והלא תראה לא הודה פרעם לעולם לאמר: אני ועמי הרשעים, רק במכה הזאת והנה דימה אלה המגפות לעברת השם, ומשלחת מלאכי רעים בעבור האש כמו עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט.

ומלת מלאכי –
אינה סמוכה, כאילו כתוב: מלאכי השם, כמו ביד נביאי כל חוזה.

[עח, נ]
יפלס -
דרך משל נכבד לרדת הגזרות מן השמים.

וחייתם -
נפשם וזו היא מכת בכורות, כאשר פירש אחרי כן.

[עח, נא]
ויך -
הזכיר חם אביהם, דרך חסרון וקלון להם.

וראשית אונים –
תחלת בנים שנראה און האב.

[עח, נב]
ויסע -
טעם כצאן, שנהלם לאט.

[עח, נג]
וינחם -
שלא יצא עליהם אויב בדרך בצאתם עד בואם אל הים, על כן הזכיר ואת אויביהם כסה הים.

ויש אומרים:

וינחם לבטח -
ביבשה בעברם ולא פחדו.

[עח, נד]
ויביאם אל גבול קדשו -
ירושלם.

הר זה -
הוא הר המוריה, אם אסף זה המשורר הוא שהיה בימי דוד אולי התנבא, או אמר זה המזמור אחר נבואת גד.

ולפי דעתי: כי גבול קדשו –
הוא ארץ ישראל.

והר זה קנתה ימינו –
ההר הטוב הזה והלבנון, והעד על זה הפירוש שאחר כן כתיב -

[עח, נה]
ויגרש מפניהם גוים -
הם השבעה.

[עח, נו]
וינסו -
עתה יספר איך מרו בני אפרים, על כן חרבה שילה.

[עח, נז]
ויסוגו -
נין נפעל, מגזרת סג כמו ויכונו.

וטעם כאבותם –
בימי השופטים.

נהפכו כקשת רמיה -
אמר רבי משה:

רמיה תאר לקשת והטעם כדרך זכר עצל וכלי כמו ורמיה תהיה למס.

ולפי דעתי: כי רמיה - שם כמו והשתיה כדת כמו רומי קשת והעד לשון רמיה ואחריו חצי גבור שנונים והנה הטעם תתהפך הקשת לא ירמה בה הרומה, או טעמו כאשר פירשתי במלת הפכו ביום קרב, על כן פירש עתה מה שהזכיר בראשונה.

[עח, נח]
ויכעיסוהו -
לעשות עולות בבמות לא לגבוה.

[עח, נט]
שמע -
לאות שהכעיסוהו בדברים שדברו בו, על כן: שמע אלהים ויתעבר, מגזרת עברה שעבר חוק החרון.

וימאס -
כי חרבן בית שילה קשה על כל ישראל.

[עח, ס]
ויטוש -
הזכיר משכן כי כן כתוב שהארון היה בהיכל רק בלי תקרה, על כן קראו אהל.

[עח, סא]
ויתן, עזו -
הוא הארון אתה וארון עזך דרשו את ה' ועוזו.

[עח, סב]
ויסגר -
וגם מגפה גדולה היתה בעם.

[עח, סג]
בחוריו -
דימה מאכלת החרב למאכולת אש, כדרך: כי אש יצאה מחשבון.

וטעם וי"ו בחוריו - למות חסידים במלחמה.

ובתולותיו -
שהיו צנועות, לא ראו חופות במות הבחורים.

[עח, סד]
כהניו -
חפני ופנחס.

ואלמנותיו -
כאשת פנחס, גם קרה ככה לאלמנות הרוגים אחרים.

[עח, סה]
ויקץ -
דבר הכתוב כנגד מחשבות פלשתים שתפשו מקום הכבוד, או על דרך משל, בעבור שלא נראתה גבורת הכבוד בהלקח הארון, ועתה מתרונן המתרונן מיינו שהוא בוטח בכחו.

ויש אומרים:
כי המתרונן הוא השכור בנפול התרדמה.

[עח, סו]
ויך -
רמז לטחורים.

[עח, סז]
וימאס -
מאז לא היה הארון בחלק אפרים רק מאהל אל אהל וממקום למקום עד בוא דוד, והיה הארון בעיר ציון.

[עח, סח]
ויבחר -
הזכיר השבט שהיה ממנו דוד, כי בעבורו עקר כל המזמור.

[עח, סט]
ויבן, רמים -
תואר והמתואר חסר, כמו ומאכלו בריאה שה, או עגלה. וכן זה ויבן בארמונים רמים.

וטעם כארץ –
בעבור היות הארץ בכלל העומדת וחלקיה, על כן הזכיר זה החלק מהארץ עומד, כנגד הארץ בכללה.

[עח, ע]
ויבחר -
וכבר בחר כדרך וישאל אותה ורבים ככה, כי הר ציון דוד תפשו ועל שמו נקראת ירושלם, קרית חנה דוד.

ויקחהו -
אחר שלקחו.

ממכלאות -
כמו: גזר ממכלה צאן.

[עח, עא]
מאחר עלות -
תואר דומה לפועל על דרך העולים על הצאן העלות הם הנקבות.

לרעות -
עם בי"ת נוסף כמו: רועה את אחיו בצאן, והנה בתחלה היה רועה צאן ושב לרעות ישראל, כאשר התחיל בתחלת המזמור: ויסע כצאן עמו.

וטעם ובתבונות כפיו ינחם
בעבור שדימה עם השם לצאן ויש צורך למרעה טוב והכל במקל, על כן ובתבונות.
ולפי דעתי: כי בי"ת בתבונות ישרת שנים כמו וזרועו כשדים כאילו כתוב: ובתבונות בכפיו ינחם.

והנה טעם כתום לבבו, לעשות טוב לעמו ובתבונות כפיו - הוא המעשה, ככתוב: ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו.


הפרק הבא    הפרק הקודם