בשבילי התנ"ך
 


פרק יב
פרק יב, ב
החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. לפי שהראה הקב"ה למשה באצבע הלבנה בחדושה, לומר כזה ראה וקדש, על כן אמר תחילה החדש הזה רצה לומר החידוש הזה יהיה לכם ראש חדשים, שבכל פעם שתראה חידוש הלבנה בתמונה זו, אז יהיה לכם ראש חדשים בכל חדשי השנה, ואחר שנתן סימן ידוע אל הימים של כל חדשי השנה לעשותם ראשים לכל ימי החדש שאחריהם, אמר בכלל על כל החדש ראשון הוא לכם לחדשי השנה לעשות כל החדש של ניסן ראשון לכל שאר חדשי השנה. ונקט לכם לכם ב"פ, לפי שלכם ראשון מדבר בקידוש החודש שאינו נמסר כי אם לבית דין, וקאי על משה ואהרן שהזכיר לפנים, ולכם שני להורות שהעולם נברא בתשרי כדעת רבי אליעזר, (ראש השנה י;) על כן אמר לכם להורות שכל האומות ראוי שימנו מן תשרי ראשית השנה, אבל לכם לבד ראוי שתמנו מן ניסן, כדי שיהיה זכרון יציאת מצרים תמיד בין עיניכם, כמו הרבה מצות שבתורה שבאו לזכר יציאת מצרים, ועל דרך שנאמר (שמות כ ח): זכור את יום השבת לקדשו שראוי לנו למנות כל הימים אחד בשבת שני בשבת כדי שיהיה יום השבת תמיד לזכרון בין עינינו המורה על חידוש העולם כי החידוש מופת על מחדשו, כך בחדשים צוה לנו למנות כל החדשים מניסן כאמור, לכך נאמר ראשון הוא לכם אבל לא לשאר אומות כי אין להם בזכרון יציאת מצרים, וזה מסכים לדברי ר' אליעזר.

וצריכין אנו ליתן טעם עוד,
למה התחיל כל המצות בקידוש החודש, ולמה נסמכה מצוה זו למצות קרבן פסח?
והביאור על זה הוא לפי שאמונת המצריים היתה שמזל טלה רועה לכל המציאות, כי מזל מחכים מזל מעשיר (שבת קנו): לפיכך תועבת מצרים כל רועי צאן, כי אין נכון לומר שהמנהיג יהיה מונהג מזולתו כי רועה הוא, ועל כן צוה ה' לשחוט הפסח לפי שמזל טלה הוא ראשון ובכור לכל המזלות וע"י שחיטת הטלה יפקוד ה' על צבא מרום במרום, ואחר כך על אדמה תרד על כל בכורי מצרים. והנה חודש ניסן הוא זמן כניסת השמש במזל טלה, ונעשה חודש זה ראש לחדשי השנה, כדי שיהיה זכרון יציאת מצרים נגד עינינו תמיד. ויש לחוש שמא מתוך מצוה זו יתן מקום לטועים לחלוק ולומר שמפני חשיבות מזל טלה המשמש בחודש זה נעשה חודש זה ראש לחדשי השנה?
על כן צוה אל חי מיד לשחוט הטלה לעין כל רואים, ולקיחתו בעשור לחודש בשליש הראשון של החודש כי אז המזל יותר בתקפו ואין לאל ידו להציל את הצאן אשר תחת ממשלתו, ועל ידי זה יכירו וידעו כי יש אלוה גבוה מעל כל גבוה, ועל כן הקדים מצות קידוש החודש לפי שצוה ליקח השה בעשור לחודש, על כן הוצרך להודיעו מאיזו יום יתחיל למנות עשרה ימים אלו, ואמר לו כזה ראה וקדש ומן אותו יום והלאה ימנה עשרה ימים אלו להודיע חולשת בכור המזלות, ובלקותו ילקו כל בכורי מצרים אשר שמו כסלם בבכור המזלות, וזה טעם למה שמסר להם מצות להתעסק בהם דם פסח ודם מילה, כי דם פסח - היינו לבטל דעת המאמינים במזל טלה, ודם מילה - לפי שנאמר בפסח כל ערל לא יאכל בו.

ור' מתיא בן חרש היה דורש: (מכילתא ה כח):
לפי שלא היה בידם מצות להתעסק בהם כו',
וקשה על דבריו הלא אמרו רבותינו ז”ל (ויקרא רבה לב ה): בזכות ארבע דברים נגאלו אבותינו ממצרים:
בזכות שלא שנו שמם ולשונם,
והיו גדורין מעריות,
ולא היו בהם דלטורין?
ועוד קשה, לשון להתעסק בהם היה לו לומר ולא היו בידם מצות שיגאלו בזכותם, אלא ודאי שגם ר' מתיא סובר שהיו בידם ד' מצות אלו, אמנם אותן המצות הם בשב ועל תעשה והיו צריכין למצות להתעסק בהם בקום ועשה, כי אמרו רבותינו ז”ל (סוטה כא):
מצוה בעידנא דעסיק בה מגינא ומצלא,
וכאן היו צריכין ג"כ הצלה שלא ליתן המשחית לבא אל בתיהם, על כן היו צריכין לדם פסח ומילה להתעסק בהם לבטל אמונת מזל טלה, וזהו שפירש רש"י:
משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה.

פרק יב, ז
ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף. ומשה הפך הסדר ואמר והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות, ועל דרך המדרש (איכה רבה ה כא): נוכל לומר:
כי אמרו שהקב"ה אמר לישראל (מלאכי ג ז): שובו אלי תחילה ואחר כך אשובה אליכם וכנסת ישראל משיבה אין בי כח לשוב תחילה אלא אתה תהיה המתחיל, שנאמר (איכה ה כא): השיבנו ה' אליך ואחר כך ונשובה,
ועל דרך זה יפורש המשקוף כלפי ה’ יתברך עליון על כל, כמה דאת אמר (תהלים קב כ): כי השקיף ממרום קדשו, ושתי המזוזות המחזיקים המשקוף היינו זכות אבות ואמהות, כמו שכתוב (דברים לג כז): מעונה אלהי קדם ומתחת זרועות עולם. כי האבות מתחת למרכבה והם זרועות עולם, לכך אמר הקב"ה כחולק כבוד ליראיו ונתנו על שתי המזוזות תחילה ואחר כך על המשקוף, לומר שהצדיקים בני אבות ואמהות יהיו המתחילים, ומשה אמר והגעתם אל המשקוף תחילה כי אין בנו כח להתחיל.

ויש אומרים:

שהוא על דרך שפירש רש"י בשיר השירים (ז ב):
שישראל מקלסים להקב"ה מלמעלה למטה והקב"ה מונה קילוסם מלמטה למעלה, על כן הקדים הקב"ה המזוזות למשקוף לומר שהשפע עולה מלמטה כי הצדיקים מוסיפין כח בגבורה של מעלה, אמנם מפני הכבוד הקדים משה המשקוף למזוזות לומר שהשפע יורד מלמעלה למטה כי זה דרך כבוד אל השי"ת.
ואם נפשך לומר ששתי המזוזות כנגד משה ואהרן יבוא ג"כ אל נכון, כי הקב"ה חלק להם כבוד והם חלקו כבוד אל השי"ת.

פרק יב, יא
ואכלתם אותו בחפזון.
במכילתא מסיק:
זה חפזון שכינה אבל לעתיד כתיב (ישעיה מב יב): כי לא בחפזון תצאו וגו'.
ביאור הדבר הוא, לפי שבגאולה זו כתיב וה' הולך לפניהם, משמע אבל לא מאחריהם, לפי שמצרים היתה מלאה גלולים על כן אין מקום לשכינה שם, על כן תלכו בחפזון כדי למהר להקביל פני השכינה, אבל לעתיד תהיה השכינה מלפניהם ומלאחריהם על כן לא יצטרכו לילך בחפזון אחר השכינה כי היה נראה כאילו ברחו מן השכינה שמאחוריהם זה הוא שאמר כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניהם ה' ומאספכם אלהי ישראל.

דבר אחר:

לפי שמפני הצלת ישראל יצא ה' ממקומו אל ארץ טמאה, והיתה השכינה ממהרת לצאת, על כן הוצרכו גם ישראל לילך בחפזה אחרי ה'.

פרק יב, כו
והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם. בהגדה של פסח מסיק שהפסוק זה מדבר בבן הרשע, האומר דרך לעג: מה העבודה הזאת מלשון מה אנוש, ומסיק שם אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים (שמות יג ח): לי ולא לו אילו היה שם לא היה נגאל.
ומקשים על זה למה לא זכר תשובתו בצדו שנאמר בתורה (פסוק כז): ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו'. ולקח לו תשובה מן פסוק שאינו סמוך לו בתורה?
ועוד, שכבר נדרש פסוק זה על מי שאינו יודע לשאול ואצלו לא דייק לי ולא לו, ואיך ידרוש מן פסוק אחד ב' תשובות הפכיות?
ומהרי"א נתעורר על קושיות אלו בספר זבח פסח שלו ונכנס בדוחקים גדולים ותירוצים שאינן מתישבים על הלב, ועתה פקח עיניך וראה כי הנני מפרש כל סיפור של הארבע בנים אשר בהם דברה התורה באופן שיותרו כל הספיקות והשאלות אשר הקשה מהרי"א, וראיתי להתיר ספיקות הנזכרים בתשובת בן הרשע בג' דרכים שונות.
דרך ראשון הוא: שפסוק ואמרתם זבח פסח וגו' אינו נקשר עם פסוק שלמעלה כלל והוא מילתא באפי נפשיה, והראיה על זה, כי היה לו לומר ואמרתם אליהם זבח פסח הוא, כדרך שהזכיר בתשובת כל הבנים והגדת לבנך, ואמרת אליו, ולמה שינה כאן וכתב ואמרתם זבח פסח ולא פירש למי יאמר?
ועוד קשה, למה אמר בכל מקום על הפסח ועבדת את העבודה (יג ה): וכאן אמר ושמרתם את העבודה?
ועוד קשה, שבכל מקום קרא הבנים בלשון יחיד, כי להלן נאמר (יג ח): והגדת לבנך, ובבן התם אמר (שם יד): והיה כי ישאלך בנך לאמר מה זאת. ובבן החכם נאמר בפרשת ואתחנן (ו כ): כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת. וכאן אמר והיה כי יאמרו אליכם בניכם לשון רבים.
אלא ודאי שכאן מדבר, בזמן שיקומו הרבה בנים סוררים ויחשבו להרוס פינת עבודה זו ולהשבית את העם ממלאכת עבודת השם יתברך, ובעבור אותם המהרסים צריכה העבודה שימור ביותר, ועל אותו דור סורר אמר ושמרתם את העבודה הזאת תשמרו אותה שלא תהרס, ואחר כך ביאר באיזו זמן צריכה העבודה שימור, על זה אמר והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, רצה לומר והיה צורך זה השימור באותו זמן, כי יקומו בניכם בנים משחיתים ויאמרו דרך לעג מה העבודה הזאת לכם כי בלעגי שפה ידברו אל העם הזה כדי להשביתם ממלאכת עבודת ה', ועל אותו זמן אמר ושמרתם את העבודה, כי אז היא צריכה שימור ביותר לעמוד כנגד המלעיגים, ולכך נקט בניכם לשון רבים, כי בעבור איזה יחיד המלעיג אינה צריכה שימור כל כך, כי בטלה דעתו אצל כל אדם, ולפי זה פסוק ראשון אינו נקשר עם הפסוק שאחריו.
ומה שנאמר אחר כך, ואמרתם זבח פסח הוא לה'. מלתא באפי נפשיה הוא, לפי שאמר רשב"ג כל מי שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור, ומנא ליה לרשב"ג לומר כן, שנוסף על עשיית המצות בפועל חייב הוא לומר ולספר בפה מענינם?
ודאי למד זה מן פסוק ואמרתם זבח פסח הוא וגו', שהוא צווי על האמירה בפה נוסף על העשיה, ועדיין לא הוזכר שיהיה חוב לספר בפה ענין מצה ומרור, כי בפסוק זה לא נזכר כי אם זבח פסח, על כן נאמר אחר כך והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, ודרש בעל ההגדה בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, וקשה על זה, למה לא הזכיר גם הפסח, ולומר בשעה שיש פסח מצה ומרור מונחים לפניך?
אלא ודאי לפי שכבר הזכיר חוב האמירה בפה מענין הפסח בפסוק ואמרתם זבח פסח הוא, אבל מענין מצה ומרור לא הזכיר עדיין שחייב לספר בפה אף אם לא ישאל שום אדם עליהם, ואם כן פסוק והגדת לבנך מדבר במצה ומרור לחוד שחייב לספרם בפה בפני בני ביתו אף אם לא ישאלוהו כלום.

ולפי זה, לא הוזכר בתורה עדיין שום תשובה לרשע רע, האומר בלעגי שפה מה העבודה הזאת לכם, ודעת בעל ההגדה שפסוק והגדת לבנך הוא תשובה לבן הרשע ולבן שאינו יודע לשאול, כי קשה על דברי בעל ההגדה שדרש פסוק זה על מי שאינו יודע לשאול, מנא ליה לומר שהבן שותק מחמת שאינו יודע לשאול, שמא הוא שותק מחמת שהוא רשע גמור ואינו רוצה אפילו לדבר ממצוה זו כי כל כך היא בזויה בעיניו?
וכך הקשה גם מהרי"א אבל לא תירץ כלום כי התשובה שנאמרה בתורה אינה ראיה כלל על מחשבת הבן, כי מי יודע מחשבתו אם לעקל אם לעקלקלות (סנהדרין כו): והתורה אין בידה להגיד לנו נבואה כזו לומר לפני ה’ יתברך גלוי מחשבתו כי אם לפניו יתברך גלוי, מכל מקום אנחנו לא נדע ולפנינו מי גלוי וכי מלתא דפסיקא הוא שכל שותק היינו לפי שאינו יודע לשאול?
על כן לבי אומר שלא זו הדרך, אלא כך ביאור הענין לפי שדיוק זה, לי ולא לו אינו מובן מלשון לי, והדיוק תלוי בדעת הבן היושב לפניו, כי אם זה הבן השותק רשע הוא והעבודה אינה נחשבת לכלום בעיניו, אז שפיר מדויק לי ולא לו, לפי שאומר לו שבעבור עבודה זו עשה ה' לי בצאתי ממצרים כל הגדולות וכל הנוראות, ומשמע מזה שאילו לא הייתי מתעסק בעבודה זו - עדיין לא הייתי נגאל, וכן בן זה הרשע ודאי אלו היה שם לא היה רוצה לעבוד עבודה זו, ואז בהכרח לא היה נגאל, אבל אם זה הבן השותק אינו יודע לשאול ואין העבודה בזויה עליו, אם כן מאן יימר שאילו היה שם לא היה עובד עבודה זו, מסתמא אילו היה שם היה עובד גם הוא אותה עבודה ובלי ספק היה נגאל גם הוא, ולא ידוייק כנגדו לי ולא לו, כי לשון לי אינו דיוק כלל מצד עצמו, כי האב הוצרך לומר אל הבן לשון לי, כי הבן לא היה באותו דור ואיך יאמר עשה ה' לנו, אבל הדיוק בא מדעת הבן אם הוא מאמין בעבודה זו שיש בה ממש או לא, כי אם אינו מאמין בה אז ודאי לא היה מתעסק בה אילו היה שם, ואז בהכרח לא היה נגאל, שהרי בעבודה זו עשה ה' לי בצאתי ממצרים היציאה ושאר גדולות, ומי שלא היה מתעסק בה לא היה נגאל, אבל אם הבן מאמין בעבודה זולת שאין בו דעת לשאול, ודאי אלו היה שם היה מתעסק גם הוא בעבודה זו והיה נגאל גם הוא.
ואמרה התורה אם יקרה מקרה שבנך ישב לפניך וישים יד לפה ולא ישאלך כלום ויהיה הדבר בספק אצלך אם הוא שותק בעבור שאינו יודע לשאול, או בעבור שהוא רשע רע, הנה כדי לצאת מידי מבוכה זו, צא תאמר לו: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, ואז ממה נפשך אתה יוצא ידי חובתך, כי אם הוא רשע בלב, אז הקהית את שיניו באמרך עשה ה' לי, כי מאחר שאינו מודה בעבודה, אז יובן לי ולא לו, ואם אינו רשע אך שאינו יודע לשאול אז אמור לו פסוק זה, ולא יובן ממנו לי ולא לו, שהרי אילו היה שם ודאי היה גם הוא עוסק בעבודה זו.
ומטעם זה שינה כאן לומר והגדת לבנך. ולא נאמר ואמרת או ודברת, אלא לפי שלשון הגדה משמש דבר וחלופו, משמש לשון דברים קשים כגידין, כמו שפירש רש"י על פסוק וְתָגֵּיד לבני ישראל (שמות יט ג):, אע"פ שבעבור היו"ד פירש כן, מכל מקום אף בלא יו"ד משמעותו דברים קשים כגידין, ומשמש גם לשון רכה כמו שאמרו רבותינו ז”ל פרק אין דורשין (חגיגה יד): אגדה שמושכין לבו של אדם כמים, וכן משמע פרק ר"ע (שבת פז): כי שם דרשו פסוק ויגד משה (שמות יט ט): שהוא משמע לתרי אפי, על כן נאמר כאן לשון והגדת לבנך שאם הוא אינו יודע לשאול אזי תמשוך לבו לעבודת השי"ת, כמו שאמר משכו וקחו לכם צאן רצה לומר משכו לב בניכם לעבודת ה', וכן אגדה לשון משיכה כאמור, ע"י דברים רכים, ואם הוא רשע בלב, אזי בדברים אלה תאכילהו דברים קשים כגידין המקהים שיני האדם, לפי שיבין מדבריך לי ולא לו, ומכאן למד בעל ההגדה לומר ואף אתה הקהה את שיניו כו', ולמד תשובה לבן הרשע מן פסוק והגדת לבנך, שאם אמרה התורה לדבר כן אל הבן השותק מספק שמא רשע הוא, כל שכן שתשוב כן אל הבן הרשע האומר בפה מלא דרך לעג מה העבודה הזאת לכם, ופירוש זה יקר הוא, והנה מקום אתי לבאר זה עוד בדרכים שונות והמעיין יבחר מהם הטוב בעיניו.

דרך שני הוא: להפיס דעת רוב מפרשי התורה הסוברים שהפסוק ואמרתם זבח פסח הוא נקשר עם פסוק שלפניו, והוא תשובה לבן הרשע ולסוררים אשר יבקשו להרס פנת העבודה בדרך שנתבאר למעלה, ונוכל לומר שכוונת המגיד לומר שתשיב לבן הרשע תשובתו שבצדו, והוא פסוק ואמרתם זבח פסח הוא לה', כי כל המובן מן פסוק בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים מובן גם מן פסוק זה, כי הרשע אומר: מה העבודה הזאת לכם - לכם ולא לו, כי הוא סובר שאין ממש בעבודה זו ואינה כי אם לכם להנאתכם, כי אתם האוכלים והשותים, ואמרתם אליו זבח פסח היא לה' ולא לנו, והמופת על זה אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל, ואיך תאמר שאין בה ממש?
הרי כל מי שהיה מתעסק בעבודה זו ניצול מן הנגף, והמצרים שלא עסקו בעבודה זו נגופו ואת בתינו הציל בעבור עבודה זו, ומפסוק זה הוציא דיוק לי ולא לו לפי שהרשע מודה שאילו היה שם לא היה עובד עבודה זו, ואם כן ודאי לא היה נגאל אלא היה נגוף עם המצרים שלא היו עסוקים בעבודה זו והיו נגופים, ומה שאמר ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי, אין הפירוש שיאמר לו אותו פסוק הנאמר על מי שאינו יודע לשאול, אלא כוונתו להשיב לו כצורתו פסוק ואמרתם זבח פסח הוא לה', ומה שלא הביא הפסוק כהוויתו לפי שהוסיף לומר ואף אתה הקהה את שיניו, ועדיין לא פירש מה הדבר המקהה שיניו, על כן עשה פירוש על פסוק ואמרתם זבח פסח הוא ואמר שמן פסוק זה יובן שבעבור זה הפסח עשה ה' לי בצאתי ממצרים והצילנו מן הנגף, וממילא יבין הרשע לי ולא לו כי אילו היה שם ודאי לא היה עובד העבודה ואז לא היה נגאל אלא היה נגוף עם המצרים ובזה יקהה את שיניו.

ומה שאמר לשון אף לומר ואף אתה הקהה את שיניו. לפי שאמרו רז"ל (סדר עולם): שכאשר קשרו ישראל את הטלה בכרעי המטה היו שיני המצרים קהות, לפי שגם המצריים היו מלעיגים על מצוה זו, כי חשבו שהכל תלוי במזל טלה, וזו היא דעת רשע זה, ומיד כאשר רשע זה רואה את ישראל עסוקים במצוה זו אז שיניו קהות מעצמו, כמו שכתוב (תהלים קיב י): רשע יראה וכעס שיניו יחרוק ונמס. ונוסף על קהיית שיניו שכבר קהו מעצמם אף אתה תוסף להקהות שיניו, ואמור לו פירוש על פסוק ואמרתם זבח פסח הוא לה' שיובן ממנו בעבור זה עשה ה' לי ולא לו כו', ואילו היה מביא לו הפסוק כהוויתו אולי לא היה הרשע מבין ממנו פירוש זה המקהה את שיניו, אבל פסוק הנאמר בסמוך והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי. אע"פ ששם נאמר לי בהדיא, מכל מקום אין לדקדק ממנו לי ולא לו, לפי שלשון לי אינו דיוק כלל, כי איך יאמר האב אל הבן עשה ה' לנו, והבן לא היה שמה בשעת היציאה ממצרים, על כן הוצרך האב לומר לי, וגם אין לדייק לי ולא לו, לפי שאילו היה שם לא היה עובד עבודה זו, כי מאן יימר לן שלא היה עובד העבודה?
מסתמא היה עובדה גם הוא, והיה נגאל עם כל אחיו בני ישראל, אבל בפסוק ואמרתם זבח פסח הוא לה' מובן שפיר שפירוש המקרא לי ולא לו כי שם ביאר בהדיא שהעוסקים בעבודה נצולו מן הנגף והמצריים שלא עסקו בה נגופו, ואם כן רשע זה אשר בלעגי שפה מדבר מה העבודה הזאת לכם ולא לו והוציא את עצמו מן הכלל, ודאי אילו היה שם לא היה עובד עבודה זו, ואז בהכרח לא היה נגאל אלא נגוף עם המצריים, וזה דקדוק נכון ויקר.
דרך שלישי הוא: להפיס דעת מפרשי התורה והאגדה הסוברים שדעת בעל ההגדה להשיב לרשע פסוק בעבור זה עשה ה' לי הנדרש על מי שאינו יודע לשאול, ודעת בעל ההגדה שכתבה התורה שני תשובות לבן הרשע:
תשובה אחת היא, הנאמרת בצדו בפסוק ואמרתם זבח פסח הוא לה'.
תשובה שניה היא, הרמוזה בפסוק והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי וגו'. ודעתו לומר שבפסוק והגדת לבנך תשובה לבן הרשע ולמי שאינו יודע לשאול וראיתו ממה שלא נאמר ואמרת או ודברת, לפי שאמירה רכה וכל דבור קשה, ולשון הגדה ממוצע וכולל לשון דברים קשים כגידין המקהים שיני האדם, ודברים רכים המושכים לבו של אדם, כמבואר בדרך ראשון למעלה, וזה רמז שרצה הכתוב שהאב יאמר פסוק זה לשני בנים: הן לבן זה שאינו יודע לשאול להגיד ולמשוך לבו לעבודת השם יתברך כמו שאמר משכו וקחו וגו' ולומר לו בעבור זה עשה ה' לי וגו', וכבר אמרנו למעלה שלבן זה שאינו יודע לשאול אין דיוק כלל מלשון לי לומר לי ולא לו, רק לבן סורר תגיד דברים קשים כגידין וע"י שתאכילהו דברים קשים כגידין תקהה את שיניו, ותאמר לו ג"כ פסוק זה בעבור זה עשה ה' לי, ומדוייק שפיר אצלו לי ולא לו, לפי שאילו היה שם לא היה עובד עבודה זו ואז ודאי לא היה נגאל שהרי גם לי לא עשה ה' כי אם בעבור זה, ואילו נכתב פסוק זה לבן שאינו יודע לשאול לבד היה לו לומר ואמרת אמירה רכה, ואילו לא נכתב כי אם לבן הרשע לבד היה לו לומר ודברת דבור קשה.
ועוד, שלא נסמך פסוק זה ללעגו ובוזו של דברי הרשע, אלא כתב והגדת ששניהם במשמע כאמור.

ודעת התורה,
לנסות תחילה את הרשע אם הוא אפשרי למשוך אותו לעבודת השם יתברך בדברים רכים, וזו היא התשובה שבצדו ואמרתם זבח פסח הוא לה', ומלת ואמרתם היינו אמירה רכה כי בפסוק זה לא משמע לי ולא לו שהרי לא נכתב בפסוק זה לשון לי בהדיא, ואם יקשה ערפו ולא ישמע לקול מלחשים, אז והגדת לבנך להאכילו דברים קשים כגידים להקהות בהם שיניו ולומר לו בעבור זה עשה ה' לי לי ולא לו, וזה הוא שאמר משכו וקחו. משכו לשון אגדה שתמשכו בתחילה בדברים רכים את ישראל לעבודת הפסח, ואם לא ישמעו אז וקחו קיחה בידים בעל כרחם, ודברים קשים דומים לכפיה בידים ממש דהיינו קיחה.
ומה שלא הזכיר בעל ההגדה, התשובה שנאמר בצדו ואמרתם זבח פסח הוא, יכול להיות שרמזה במה שאמר ואף אתה הקהה את שיניו, מהו לשון אף? אלא שרצה לומר כי זה אין אני צריך לומר שתשיב לו תשובה שבצדו כי פשוט הוא שודאי תשיב לו אותה תשובה, אלא אף זו רצה לומר אף תשובה שניה המדברת מענין קיהוי שיני הרשע, אף אותה תשובה תשיב לו אם לא יוסר בתשובה ראשונה, ואם כן רמז במלת אף גם התשובה שבצדו בדרך לא זו אף זו, כי לכך כתבה התורה שני תשובות לבן הרשע אחת רכה ואחת קשה, ואמר בעל ההגדה: לא תגור מפני הרשע, ונוסף על תשובה הרכה הראשונה תשיב לו אף תשובה שניה זו להקהות בה שיניו, ואל תתמה על החפץ שפסוק אחד יהיה נדרש בשני אופנים סותרים, כי כבר אמרנו שאין הדיוק בא ממלת לי, ועיקר הדיוק תלוי בין עובד אלהים לאשר לא עבדו, על כן לרשע רע שלא עבדו מדוייק לי ולא לו, אבל הבן שאינו יודע לשאול אילו היה שם היה עובדו על כן אין דיוק לי ולא לו שייך אצלו, ואילו היה שם היה נגאל גם הוא.

פרק יב, מא
שלשים וארבע מאות שנה.
פירש רש"י:
שמנה מזמן ברית בין הבתרים,
ומהרי"א פירש:
שנתוספו להם ל' שנה בחטאם, כי היו ישראל במצרים רעים וחטאים, כמו שאמר ביחזקאל (כ ה.): ואודע להם בארץ מצרים וגו', ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו.
ולי נראה להוסיף ולומר שתוספת זמן זה בא להם לפי שרבים המה עמי הארץ אשר לא רצו לצאת כלל ממצרים, שהרי בעבור זה מתו ד' חלקים בג' ימי אפילה, וראיה לזה מהא שנאמר: ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים, כל אריכות זה למה לי?
כי היה לו לומר ומושב בני ישראל בארץ מצרים תלמוד לומר: שנה, אלא שרצה לומר שהקב"ה אמר לאברהם כי גר יהיה זרעך גרים ולא תושבים, והמה לשואה יבקשו להיות תושבים בארץ ולא לצאת משם, זהו שאמר אשר ישבו במצרים רצה לומר אותן בני ישראל אשר ישבו להם ישיבה של קבע כתושבים בארץ מצרים המה גרמו אל מספר שלושים שנה וארבע מאות שנה, כי בעבורם נתארך הקץ עד שלבסוף נתרצו לצאת חלק חמישי לפחות, ויובן מזה שלא היתה ישיבתם שמה שלושים שנה וארבע מאות שנה, אלא ישיבתם שמה כתושבים גרם מספר שלושים שנה וארבע מאות שנה.

פרק יב, מב
ליל שמורים לה'. ואחר כך אמר שמורים לכל בני ישראל לדורותם. לפי שאמר הקב"ה לישראל (דב"ר ד ד): נרי בידך ונרך בידי, שמור לי ואשמור לך, שמור נר מצוה ואני אשמור נר אלהים נשמת אדם שבידי, והנה בלילה זו שמרו ישראל נר מצות הפסח ככל חוקתיו והקב"ה שמרם ולא נתן המשחית לבא בבתיהם ועל שמירה זו אמר ליל שמורים לה' להוציאם מארץ מצרים, וכנגד שמירת ישראל המצות אמר שמורים לכל בני ישראל לדורותם, אבל בראשונה לא נאמר לדורותם כי שמירת מצות הפסח לבד הוקבע לדורות, אבל שמירה מן המזיקים לא הוקבע לדורות, כי במצרים לבד יצא המשחית לחבל ולא לדורות.

פרק יב, נא
ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' וגו'. כבר נאמר פסוק זה למעלה (פסוק מא): ויש כמה שינויים בין שני פסוקים אלו, כי למעלה אמר יצאו כל צבאות ה' משמע כאילו יצאו מעצמם, וכאן נאמר הוציא ה', למעלה אמר שיצאו כל צבאות ה' ולא הזכיר בני ישראל, וכאן אמר הוציא ה' את בני ישראל?
ועוד, שאמר על צבאותם משמע שצבאות לאו היינו בני ישראל.
והקרוב אלי לומר בזה, שהערב רב שנתגיירו ויצאו מעצמם ממצרים קרא הכתוב צבאות ה' כי חביבים הגרים לפני הקב"ה אע"פ שאינן בכלל בני ישראל מכל מקום צבאות ה' הם ג"כ, כמו ישראל. לכך נאמר בפסוק ראשון יצאו כל צבאות ה' על הגרים שיצאו מעצמם ולא הוציאם ה', אבל בפסוק שני אמר על בני ישראל ממש שהוציאם ה' על צבאותם נוסף על אותן הצבאות שיצאו כבר מעצמם, ולכך נאמר בפרשת וארא (ז ד): והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל, כדי שלא תבין לומר שעל קהל גרים אמר והוצאתי את צבאותי על כן הוצרך לפרש את עמי, כי בלי ספק שגם ישראל נקראו צבאות.
ואמרו רז"ל:
שהוא מלה מורכבת צבא אות רצה לומר צבא שיש לי בהם אות,
ואמרו זה על אות שבת מילה ותפילין כי שלשתן נקראו אות וטעמו ידוע, ואמר בשניהם ויהי בעצם היום הזה כי בערב רב הוצרך לומר כן שיצאו לעין כל ולא יראו מן פרעה מלכם, ובישראל הוצרך לומר כן להורות שיציאת מצרים היתה ביום ממש כמו שכתוב (במדבר לג ג): ממחרת הפסח יצאו בני ישראל. ואע"פ שנאמר (דברים טז א): הוציאך ה' ממצרים לילה, פירש רש"י והרמב"ן:
שבלילה נתן להם רשות לצאת,
ומהרי"א פירש:
שמלת לילה מוסב על ועשית פסח.


הפרק הבא    הפרק הקודם