בשבילי התנ"ך
 


פרק יד
פרק יד, ב
לפני בעל צפון. הוא נשאר מכל אלהי מצרים כו', ויש לנו ליתן טעם למה נשארה זו יותר משאר אלהות, ונראה מזה שהיו להן הרבה עבודה זרות שעבדו להרבה מזלות, כי כל מזל יש לו כח והשפעה על איזו ענין מיוחד, ובעל צפון היינו העבודה זרה אשר חשבו כי ממנו יושפע להם זהב ורב פנינים, כמו שכתוב (איוב לז כב): מצפון זהב יאתה, והשאיר הקב"ה דווקא עבודה זרה זו להטעותם שיאמרו שעבודה זרה זו תתבע עלבונם על מה שנטלו ישראל ממונם שלא כדין, כי בכל שאר המכות הצדיק פרעה את הדין עליו לומר שבדין באו עליו ובדין לקו גם שרי מעלה שלהם, אבל הממון חשב פרעה שלא בצדק ולא במשפט נטלו ישראל ממונם, על כן נשאר בעל צפון שיאמרו קשה יראתם ויתבע מן ישראל ממונם שהשאילום, וזהו שאמר ויהפך לבב פרעה וגו'
פירש רש"י:
בשביל ממונם שהשאילום,
ומה שאמרו כי שלחנו את ישראל מעבדנו לפי שכל מה שקנה עבד קנה רבו, ועיקר דבריו היה בעבור הממון, ותלה פרעה דבריו במה שראה שנשאר בעל צפון מכל אלהי מצרים.

פרק יד, ה
ויוגד למלך מצרים כי ברח העם. כי בורח מבעי ליה, שהרי מתחילה שלחם מרצונו, ועכשיו הם בורחים?
ועוד למה קראם ב' פעמים העם ובשלישי אמר כי שלחנו את ישראל?
ועוד איך מלאו לבו לילך עם שש מאות רכב על ששים ריבוא?
ואע"פ שנאמר וכל רכב מצרים ודאי לא מכל ארץ מצרים קבץ לפי שעה, שלא היה לו שהות זמן כל כך, אלא מעיר אחת לקח והיא מצרים עצמה, ואפילו מעיר זו לא לקח כי אם מן הירא את דבר ה' והמה המיעוט. אלא ודאי שבכל מקום שמזכיר העם מדבר בערב רב שהלכו לכתחילה בדרך בריחה לפי שראו במעלתן של ישראל, וחשב פרעה כי עכשיו ע"י שיראו שישראל נבוכים בארץ יאמרו הערב רב שסר ה' מעל ישראל, ובעבור זה ודאי רצון הערב רב לחזור מצרימה, זולת שישראל אינן מניחין אותם. וכשיראו שאנחנו באים לעזרתם ימרדו גם המה בישראל וישובו אלינו, ועל זה סמך פרעה ברדפו אחר ישראל עם מתי מספר, ועל זה נאמר ויגד למלך מצרים כי ברח העם. לא ששלח עמהם אקטורין, כי דבר זה לא פירש במקרא, אלא בביתו הוגד לו שהלכו דרך בריחה העם דהיינו המצרים, והיה שונא אותם על זה, ועכשיו ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם נהפך לבו משנאה לאהבה, כי אמר עכשיו אני צריך להם, כי בלי ספק יהיו לי לעזרה בראותם כי סר ה' מעל ישראל, ועל ישראל עצמם אמרו: מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדינו, ולפי זה מה שנאמר ויהי בשלח פרעה את העם על הפחותים שבישראל אמר כן, כמבואר בדרך שני.

פרק יד יב
הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר.
פירש רש"י:
והיכן דברו?
ירא ה' עליכם וישפוט, (שמות ה כא).
וצריך פירוש לפירושו, שהרי כאן אמרו: כי טוב לנו עבוד את מצרים ממתנו במדבר, ולהלן אמרו ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו. וזה אמרו ודאי על תוספת העבודה שנמשלה לחרב, ומה בין חרב למות?
גם מה שאמרו שם לתת חרב בידם צריך ביאור, כי לא בקש פרעה להרגם בחרב, כי אם להכביד עליהם העבודה. ונראה לפרש שאמרו ישראל למשה תרתי לריעותא, כי עכשיו לא שלח אותנו והכביד עבודתו כי הבאשתם ריחנו בעיניו, זאת ועוד אחרת, אם תמצי לומר: שישלח אותנו, מכל מקום נהיה בורחים שהרי אמרת לו בשם ה' שלח עמי ויחוגו לי במדבר, וכשיודע לו שאנחנו בורחים אז בלי ספק ירדוף אחרינו בחרב, ובזה דומה כאילו אתה נתת חרב בידם להרגנו ולהמיתנו. וזה שאמרו כאן כי כבר אמרו לו במצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים ממתנו במדבר. לפי שכבר אמרו לו לתת חרב בידם להרגנו. ואמרו זה על שסופו לרדוף אחריהם בחרב במדבר ולהמיתם.
ויש מפרשים דרך הלצה, הלא זה הדבר אשר דברנו עכשיו, במצרים היה לנו לומר כן ולא עכשיו, כי עבר זמנו. וזהו שאמר במצרים לאמר, רצה לומר שם היה לנו לאמר חדל ממנו כו' ולא אמרנו.

פרק יד, טז
ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים.
במדרש (שמו"ר כא ט) אמרו:
לפי שהיו אומרים המצריים לולא המטה לא היה יכול לעשות את כל הניסים, על כן אמר הקב"ה סלק את מטך ונטה את ידך כי הרם לשון סילוק הוא.
והנני נותן טעם בדבר למה דווקא בקריעת ים סוף צוה הקב"ה להסיר המטה, וזה לפי שרצה הקב"ה שיעשה משה למטה דוגמא אל כל דבר הנעשה למעלה, והנה כל המכות היו באצבע אלהים, על כן נעשו גם למטה ע"י מטה משה כי המטה דומה לאצבע, אבל על הים לקו בכל היד, שנאמר: וירא ישראל את היד הגדולה וגו', על כן אמר הקב"ה למשה שיעשה גם למטה דוגמא לזה ויסלק את המטה הדומה לאצבע ונטה את ידך - כל היד דוגמת יד החזקה העליונה יתברך, לכך נאמר: וירא ישראל את היד הגדולה ואגב זה ראו כי שלא בכח המטה עשה משה כל המעשה הגדול והנורא הזה, שהרי הוצרך לנטות ידו דוגמת היד החזקה שלמעלה, על כן ויאמינו בה' ובמשה עבדו, כי חזרו מדבריהם שאמרו לשעבר שבכח המטה פעל כל זאת.

ומכאן תבין באמת, מה היה חטאו של משה במי מריבה כי שם נאמר ממש הפך ממה שנאמר כאן, כי כאן נאמר הרם את מטך דהיינו סלק את מטך ונטה את ידך וע"י זה באו לידי אמונה, ושם נאמר וירם את ידו ויך במטהו שסלק את ידו כי לא עשה הפעולה בידו כי אם במטהו, ועל כן החזיר דברים הראשונים, שאמרו שבכח המטה פעל הכל, למקומם. ובזה גרם מיעוט האמונה כמו שאמר: יען לא האמנתם בי, ויתבאר דבר זה בע"ה באר היטב במקומו פרשת (חקת כ ח).

פרק יד, כ
ולא קרב זה אל זה.
פירש רש"י:
מחנה אל מחנה,
ועל צד הרמז יש לפתרו על ישראל, כי אמרו רבותינו ז”ל (ירושלמי תענית ב ה):
ארבע כיתות נעשו אבותינו על הים כו' ולא היו בהסכמה אחת, זה אומר בכה וזה בכה על כן לא קרב זה אל זה כל הלילה בדעתם.
ורז"ל אמרו (שמו"ר כג ז):
שלא אמרו המלאכים שירה כל הלילה שנאמר בהם (ישעיה ו ג): וקרא זה אל זה,
ובפרקי דר' אליעזר:
אל תקרי לא קרב זה אל זה אלא לא קרא,
ואין צורך להגיה, לפי שהמלאכים אינם מתקרבים זה לזה בשום עסק בעולם כי אם בזמן שאומרים שירות ותשבחות לפניו יתברך אחד קורא והשני עונה לעומתו, וכשהוא אומר לא קרב זה אל זה ודאי לא אמרו שירה כי דרך השיר אחר קורא וחבירו עונה.

ויש לומר עוד ולא קרב זה. היינו המלאך שהזכיר למעלה בפסוק ויסע מלאך האלהים, אל זה היינו אל השירה הרמוזה בזה, שנאמר זה אלי ואנוהו. כי הוא עיקר השירה שזכו לראות פני השכינה עד שהיו מראין עליו באצבע ואמרו זה אלי, כי ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, והוא רמז אל המלאכים גם כן כי אצלם מצויה קירוב ההשגה יותר מבתחתונים.

פרק יד, כא
וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. היה לו לומר ויבקעו המים תחילה ואחר כך וישם את הים לחרבה, ואולי כדי ליישב זה פירש רש"י:
ויבקעו המים כל מימות שבעולם,
ונראה לפרש שמתחלה היה הרוח שבתוך הארץ פועל מתחת לארץ בקרקעות הים עד שנעשו לחרבה, ואחר כך פעל גם במים, כי פעולת הרוח היתה מלמטה למעלה. וכאשר עבר קרקעית הים נכנס הרוח גם אל המים והרוח מחסרם וממעטם, כי טבע הרוח לחסר המים שנתכווצו ונעשו גליד, ואז בהכרח נבקעו המים, והנשארים נצבו כמו נד כי הוגלדו מחמת הרוח שעלה מלמטה, כי כל דבר לח המתייבש מתוכו נבקע כנודע מטבעיות.

דבר אחר:
שהוליך הרוח מי הים לחרבה אל היבשה ויצאו המים מן שפתם אל היבשה וכן מצד השני, וזה גרם בקיעת המים כי הרוח גירש המים ממקומם והוליכם אל היבשה, וזה נס כפול, כי דבר זה צריך לב' רוחות מקבילין, ונעשה הכל ע"י רוח קדים.

דבר אחר:
לפי שלולא שהתהום מוסיף לחות במים היו הלוך וחסור מפני הרוח השולט בהם, וכאשר שם הים לחרבה תחילה ולא היה התהום מוסיף בהם לחות אז בהכרח יבשו המים ונחסרו מן הרוח.

פרק יד, כב
ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה. כאן הקדים תוך הים ליבשה ובסמוך אמר בהפך זה, ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, גם כל הפסוק ההוא מיותר, וכאן נאמר והמים להם חומה מלא בוי"ו, ובסמוך נאמר חֹמָה חסר בלא וי"ו, ובילקוט (בשלח רלח): מסיק שהוא לשון אף וחימה לפי שהיו ישראל נתונים בדין אם להנצל או אם להטבע עם המצרים, ועל פי דרך זה נוכל לומר שהיו בישראל כיתות כיתות על הים, מקצתם צדיקים מקצתם קטני אמנה כנח שנאמר בו (בראשית ו ז): מפני מי המבול. שלא נכנס בתיבה עד שדחקוהו מי המבול, והנה הטובים מישראל באו תיכף אל הים באמצעיתו, אע"פ שלא ראו היבשה עדיין מכל מקום האמינו בה' ובאו אל תוך הים, ואחר כך ראו היבשה, ולהם היו המים לחומה להגן בעדם, אבל הפחותים בנים לא אמון בם הלכו תחילה ביבשה כי לא האמינו באלהים על כן לא נכנסו אל תוך הים עד שראו תחילה היבשה, ולהם היו המים חימה עזה, כי היו נתונים בדין אם להנצל או להטבע, ומטעם זה נאמר למעלה ויבאו, להורות שמיד בבואם נכנסו אל הים קודם שראו היבשה, ולמטה נאמר הלכו, כי אע"פ שראו היבשה מכל מקום לא האמינו עד שהלכו תחילה ביבשה ואחר כך נכנסו גם אל תוך הים.

ויש אומרים:
שבבואם לים, היינו בכניסתם היו צדיקים גמורים, לכך נאמר אצלם חומה מלא, אמנם כאשר הלכו על שפתו השני ממרים היו עם ה' שנאמר (תהלים קו ז): וימרו על ים בים סוף. כי אמרו כשם שאנחנו עולים מצד זה כך יעלו המצרים מצד אחר, על כן היו להם המים לחימה וקצף כאמור.

הפרק הבא    הפרק הקודם