פרק יט
פרק יט, ב
ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר. ראה כמה כפלים נכתבו כאן, ומה היה המקרא חסר אם היה אומר ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני נגד ההר?
ולמה אמר תחילה ויחנו ואחר כך ויחן?
תחילה אמר מדבר סיני ואחר כך אמר סתם במדבר?
ותחילה קרא להר בשם סיני ואחר כך קראו סתם הר?
ונראה שכל זה ראיה שלא היו ישראל ראוין לקבלת התורה עד אשר יהיה שלום ביניהם, בעלי אסופות נתנו מרועה אחד (קהלת יב יא): והתורה כל נתיבותיה שלום, כי מתוך פירוד הלבבות - זה אוסר וזה מתיר, ונמצא התורה כשתי תורות, זה הוא שאמר בחדש השלישי וגו' ביום הזה באו מדבר סיני. הורה שחודש זה שמזלו תאומים, המורה על הדיבוק והאהבה שיחדיו יהיו תמים כתאומים זה לזה, ואז יהיה שלום רב לאוהבי התורה, ויש בזה רמז ג"כ לב' הלוחות, שהיו כתאומים יחדיו חמשה מול חמשה.
ואחר כך אמר ויסעו מרפידים. היינו מן המקום אשר היו שם בריב ומחלוקת, כי המקום ההוא נקרא מסה ומריבה ורפידים אותיות פרידים כמו כשב כבש על שם הפירוד שהיה ביניהם. ורז"ל (סנהדרין קו): דרשוהו מלשון רף ידים, כי זה תלוי בזה כי ע"י הפירוד שהיה ביניהם רפו ידיהם מן התורה, ועכשיו נסעו מרפידים מן המקום ההוא, רצה לומר הסיעו עצמם מן הפירוד, ויבואו מדבר סיני. כי מקום זה גרם להם שהיו באגודה אחת, כי בקשת הכבוד והשררה סבה לכל ריב ולכל נגע, וע"י שראו שהר סיני הנמוך שבהרים הוא ההר חמד אלהים לשבתו, אז ראו שהקב"ה בוחר בענוים, ועל ידי זה בחרו במדת ההכנעה, וזהו סבת השלום, לכך הוא מזכירם בלשון רבים, ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר, להורות שמצד המדבר עדיין היו חלוקים בדעתם, ולא היו בלב אחד כאיש אחד עדיין, אך בבואם נגד ההר והוגד להם כי על הר זה ירד ה' אז ויחן ישראל היו בלב אחד כאיש אחד, אבל מתחילה קודם שבאו להר הזה בין בבואם אל תוך המדבר בין בחנייתם במדבר - עדיין לא סרו ממחלוקתם עד שבאו נגד ההר כאמור, לפי ששמו מורה על ההפך דהיינו שנאה, כמו שאמרו רבותינו ז”ל (שבת פט): סיני שמשם ירדה שנאה לאומות כו', לכך אמר ויחן שם ישראל נגד ההר כי מהות ההר גרם השלום ולא שמו.

פרק יט, ד
ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. הזכיר כאן ג' מדריגות, זו למעלה מזו:
מתחילה אמר ואשא אתכם על כנפי נשרים וזהו כאשר ישא האומן את היונק, ואז הקב"ה במדריגת האב וישראל במדריגת הבן.
ואחר כך אמר ואביא אתכם אלי משמע שתהיו שוים לי ונהיה כב' אחים שוים במדריגתם,
ואחר כך אמר ואתם תהיו לי ממלכת כביכול מלכים לי, כמו שכתוב (שמואל ב' כג ג): צדיק מושל יראת ה'
וזה מבואר על דרך מדרש חזית הביאו הרמב"ן פרשת חיי שרה (כד א): וזו לשונו:
שאל רשב"י את רבי אלעזר בר יוסי: אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו (שיר ג יא)?
א"ל: משל למה הדבר דומה?
למלך שהיה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר ומתחילה קראה בתי, לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, לא זז מחבבה עד שקראה אמי.
כך הקב"ה מחבב את ישראל וקרא אותם בתי, שנאמר (תהלים מה יא): שמעי בת וראי לא זז מחבבן עד שקראם אחותי, שנאמר (שיר ה ב): פתחי לי אחותי רעיתי. לא זז מחבבן עד שקראן אמי, שנאמר (ישעיה נא ד): הקשיבו אלי עמי ולאמי, לאמי כתיב.
וכפי הנראה שמדרש זה לא אמר סדר המדריגות, כי מתחילה בת, ואחר כך הוסיף לחבבה וקראה אחותי, והוספה זו גרעון היא, כי בלי ספק שיותר האדם מחבב את בתו מאחותו, ובלי ספק שמדרש זה מדבר במדריגות הממשלה שיש לזה על זה, כי האב מושל על הבת וכן האם אבל אח ואחות שוין המה. כך מתחילה קרא הקב"ה לישראל בת מצד אהבתו לישראל, ואך לו יתברך המלוכה למשול על ישראל כממשלת האב על בתו, וזה היה בימי אברהם, כי פסוק שמעי בת וראי נדרש על אברהם (בראשית רבה לט א), וזו היא המדריגה האמורה כאן ראשונה: ואשא אתכם על כנפי נשרים ונשיאה זו היא כאשר ישא האומן את היונק. ואחר כך העלה אותם הקב"ה למדריגה גדולה מזו לקרא אותם אחותי, לומר שהם שוים אליו יתברך והשוה הקב"ה כבודו ומוראו יתברך לכבודם וכמו שאמרו רבותינו ז”ל: שהצדיקים דומים כאילו נעשו שותפים למקום ברוך הוא וזה היה בימי יצחק, שאמר לו הקב"ה גור בארץ הזאת ואהיה עמך (בראשית כו ג), היינו בשוה לך, כי נתוסף לו זכותו על זכות אברהם אביו על כן לא נאמר לשון ואהיה עמך לאברהם כמו ליצחק וזו היא המדריגה השניה האמורה כאן ואביא אתכם אלי, כי זה דומה למאמר ואהיה עמך, ואחר כך כשבא יעקב חבל נחלתו חוט המשולש העלה אותו ה' למדריגה גדולה מזו לקרא אותו אם כמו שהאם מושלת על הבת כך צדיק מושל ביראת ה', כמו שדרז"ל (מו"ק טז): וזהו שאמר ביעקב כי שרית עם אלהים ואנשים ותוכל. אע"פ שגם ליעקב נאמר (בראשית לא ג): ואהיה עמך. מכל מקום אחר כך הועלה למדריגה שלישית כשישר אל אל ויוכל, וזהו שאמר (מגילה יח): הקב"ה קראו ליעקב אל רצה לומר מושל עליו כביכול, וזהו שנאמר כאן ואתם תהיו לי ממלכת, מלכים לי כביכול אני גוזר גזירה והצדיק מבטלה וזכו למעלה זו מצד היותם בני ישראל כמו שמתחיל הענין כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל וגו'.
ונוכל לפרש פסוק ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. מלכים על הכהנים, כי ע"י קבלת התורה יש ללומדיה יתרון על הכהנים, כי אפילו ממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ (הוריות יג).

ויש אומרים:
אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים
היינו המכות, כי בזמן שבאו המכות מן הארץ - דם כינים וכיוצא בהם, אז ואשא אתכם על כנפי נשרים, שלא תנזקו בהם כאילו הגבהתי אתכם מן הארץ, ואחר כך כשבאו המכות מן השמים אש וברד אז ואביא אתכם אלי, להגביה אתכם למעלה מן המערכה.

ויש אומרים:
שהגביה אותם למעלה מן המלאכים שנקראו בעלי כנפים ועל זה אמר ואשא אתכם על כנפי נשרים רצה לומר נשאתי אתכם במעלה שהיא למעלה מן כנפי נשרים.

פרק יט, ט
ויגד משה את דברי העם אל ה'. פסוק זה כולו מיותר כי כבר נאמר וישב משה את דברי העם אל ה'?
ורש"י פירש:
שהגיד להקב"ה איך אמרו ישראל רצוננו לראות מלכנו,
ודבר זה אינו מפורש במקרא. ואולי קשה לרש"י שתיבות אל ה' נראין מיותרים כי היה לו לומר ויגד משה את דברי העם אליו, שהרי עם ה' הוא מדבר; אלא לפי שזה תשובה על מה שאמר לו הקב"ה בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. והם אמרו: נשמע אל ה' ולא אל משה זהו שאמר ויגד משה את דברי העם ומה הם דבריהם?
על זה אמר אל ה' כי אמרו אל ה' נשמע ולא אליך, ועדיין לא פירש במקרא היכן שמע משה מהם שאמרו זה.
ועוד קשה, למה נאמר למעלה וישב משה וכאן נאמר ויגד משה?
אלא כך פירושו, לפי שנאמר: ויבא משה ויקרא לזקני העם וגו' ויענו כל העם כל אשר דבר ה' נעשה. והלא עדיין לא אמרו להם הזקנים כלום ואיך ענו תיכף?
אלא ודאי שמיד כאשר ראו שמשה דבר דבריו אל הזקנים אז מיד הבינו שכל הדברים יהיו דרך סרסרות שהקב"ה ידבר למשה ומשה לזקנים וזקנים לישראל, מיד קפצו ישראל לענות למשה והורו בזה שאין להם חפץ בסרסרות של הזקנים, ובאמרם כל אשר דבר ה' נעשה הורו שאינן חפצים גם בסרסרות של משה, ואמרו שנעשה כל אשר ידבר ה' אלינו ולא מה שתדבר אתה אלינו, וטעמם ונימוקם עמם כי רצונם לראות מלכם, כי היה להם לומר סתם: כן נעשה, אלא שאמרו כל אשר דבר ה' למעט דברי משה, גם רמזו באמרם כל אשר דבר ה' נעשה. והקב"ה דבר ועתה אם שמוע תשמעו בקולי. שמע מינה שרצה ה' שהמה ישמעו קול ה' מדבר עמהם ולא ע"י סרסרות. ואמר לו הקב"ה אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל אתה בעצמך, לא ע"י שום סרסרות, ומשה הלך והגיד אל הזקנים תחילה, והיה חרה לישראל היטב על שידבר עמהם ה' ע"י שני סרסורים, על כן אמרו: כל אשר דבר ה' נעשה לשמוע בקול ה' ממש. לפיכך בפעם ראשון לא השיב משה אל ה' כי אם הדבר אשר עיקר השליחות תלוי בו, והוא מה שאמר נעשה כל דברי ה', ושייך בזה לשון וישב, ועדיין לא אמר משה אל ה' כלום ממה שהבין מהם שרצונם לראות מלכם, כי חשב משה ודאי אלהים הבין דרכם ומחשבתם ויעשה כרצונם, וכשחזר ואמר לו הקב"ה הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' וגם בך יאמינו לעולם אז הבין שעדיין הקב"ה רוצה לדבר עמהם על ידי סרסרות, אז ויגד משה את דברי העם אל ה' הגיד לו מה שאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ושייך בזה לשון הגדה ולא לשון תשובה, כי דבר זה אינו תשובה על עיקר השליחות, אלא הגדת דברים בעלמא את כל אשר קרהו עמהם. ואמר לו הקב"ה אם כן איפא זאת עשה, לך אל העם וקדשתם היום ומחר כי לראיית פני מלכם הם צריכין להיות קדושים כי קדוש אני וביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם, ואז יראו פני מלכם ובאמת שהתחיל לדבר עמהם בעצמו שהרי שתי דברות ראשונות מפי הגבורה שמעו, עד שהיו יראים מן האש והקולות, אז חזרו ממשאלותם ואמרו דבר אתה עמנו ונשמעה.

ומה שאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן. לפי שלעולם אין האדם יכול להשתמש בשני חושים בשוה כאחד לראות ולשמוע כאחד, על כן אמר הקב"ה אם אראה להם בגלוי יתנו לבם ודעתם על הראיה לראות מלכם ולא יתנו לבם על השמיעה, לפיכך אבוא בעב הענן עד שלא יכלו לראות כדי לחזק חוש השמע, זה שאמר בעבור ישמע העם.

פרק יט, טז
ויהי קולות וברקים. מקצת מפרשי התורה רצו ליתן טעם על מה זה היו קולות אלו וקול השופר, וכל אחד עושה רמזים על דרך הדרש כפי שכלו. והקרוב אלי להוסיף דמיון בזה, מאחר שאנו רואין שהקולות וברקים הם הפכים אל קול השופר, כי קולות של רעם היוצאים מתוך הענן הוא קלא דפסק מהרה, והברק יצא חצו כרגע נראה וכרגע ספו תמו, אבל קול השופר היה הולך וחזק. על כן קרוב לומר שרמז זה הוא לשני כתות המקבלים התורה, זקני תלמידי חכמים וזקני עם הארץ, כי אלו מוסיפין חכמה ואלו מטפשין והולכים. כך שופר זה שהיה מן אילו של יצחק ומתיחס אחר הצדיק, קולו הולך וחזק כי זקני ת"ח מוסיפין חכמה תמיד, אבל הענן הגס והעב המתיחס אחר זקני עם הארץ בעלי חומר, הנה קולם וניצוץ אורם אינו כי אם לפי שעה. ומלת שופר דרשו (ויקרא רבה כט ו): מלשון שפרו מעשיכם וזה מסכים לדברינו, ורמז גם כן לזכותו של יצחק שהולך וחזק, ונשמע קולו בכל דור ודור הולך וחזק.
ורמז עוד למה שאמר (בפרקי ר"א לא):
אילו של יצחק לא היה בו דבר לבטלה קרנו של שמאל הוא שתקע בו בהר סיני, קרנו של ימין יתקע בו לעתיד שנאמר (ישעיה כז יג): והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול.
וטעם לגדלו, כי בעולם הזה אין קול התורה נשמע בארצנו כי אם ביעודי שכר העולם הזה, כעושר וכבוד שבשמאלה, ושכר הרוחני לא רצתה התורה לפרש לנעדרי ההשגה, כי בעוד היות האדם מסובך בחומר אין בו כח להבין מהות השכר הרוחני, אבל לעתיד - מלאה הארץ דעה ואז ישמיע ה' לגאולי ה' השכר הרוחני ואורך ימים בימינה בעולם שכולו ארוך, וזהו קול נוסף וחזק על קולו של מתן תורה, על כן נאמר ויהי קול השופר הולך וחזק מאד.

פרק יט, יז
ויוצא משה את העם לקראת האלהים. משמע דשכינתא קדמא ואזלא לקראתם, וכן פירש רש"י, מסכים למה שמסיק בילקוט בירמיה (ל כא.), בפסוק מי זה ערב לגשת, אמר רבה בר רב הונא זו מעלה יתירה לישראל מבגרים, דאילו בישראל כתיב (ירמיה לא לב): והייתי להם לאלהים, ואחר כך והמה יהיו לי לעם. ואילו בגרים כתיב (שם ל כא): מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי, ואחר כך והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים.
ורש"י פירש:
כחתן היוצא לקראת כלה כו' כי מי מחזר אחר מי?
בעל האבידה מחזר אחר אבידתו, כך הקב"ה מחזר אחר ישראל אשר היו כצאן אובדות בגוים וכמו שכתוב (הושע ט י): כענבים במדבר מצאתי אבותיכם וגו'.

ויתיצבו בתחתית ההר.

מכאן למדו רז"ל (שבת פח):
שכפה עליהם ההר כגיגית לומר שאם לא תקבלו התורה שם תהא קבורתכם.
ורב אחא בר יעקב אמר: מכאן מודעא רבא לאורייתא שיכולין ישראל לומר אנוסים היינו.
אין הפירוש שרצה ה' לאנסם כדי שיהיה להם פתחון פה, דאם כן כשחזר על כל האומות ולא רצו לקבל התורה, למה לא הכריחם?
ועוד, הרי כבר קבלו ישראל מרצון טוב ואמרו: כל אשר דבר ה' נעשה?
ועוד, בימי יחזקאל כשרצו לפרוק מעליהם עול מלכות שמים ואמרו נהיה ככל הגוים, והשיב להם ה' כי בחימה שפוכה אמלוך עליכם. (יחזקאל כ לב,לג), ואלו היו אנוסים בקבלת התורה איך היה יכול להכריחם?
אלא ודאי שלטובתם כפה עליהם ההר, לומר: ראו שכל זמן שאין אתם מקבלים התורה, הרי אתם חשובים כמתים גם בחייכם, ובמותכם אין לכם שום השארות, אלא שמה תהא קבורתכם ומתים בל יחיו רפאים בל יקומו, וע"י התורה יהיו חייכם חיים בזה ובבא.
ורב אחא בר יעקב אמר, אע"פ שלא רצה לאנסם על קבלת התורה, מכל מקום נמשך נזק מזה אל הדורות הבאים שיטעו לומר אנוסים היינו, וזה היה טענתם בימי יחזקאל, ובימי אחשורוש קבלו מה שכבר קיימו, רצה לומר קבלו עליהם שלא לטעון עוד טענת אונס כי טענה בטעות היא.
ויש לומר עוד: שם תהא קבורתכם, שלא תזכו להכנס לא"י, כי הובטחו על נחלת גוים בתנאי אם ישמרו חקיו, ונקט דווקא הקבורה לפי שמתי א"י חיין תחילה, ואמר להם: אם לא תקבלו התורה, אז ודאי אין לכם בתחיית המתים חלק לעולם הבא ואז אין חילוק בין קבורת א"י לחו"ל על כן במדבר תמותו ושם תקברו, כי למאי נפקא מינה ישאו גם עצמותיכם להקבר שמה אם אין לכם חלק לעולם הבא.



הפרק הבא    הפרק הקודם