כלי יקר לפרשת מצורע

פרק יד
פרק יד, ב
זאת תהיה תורת המצורע וגו'. הכתוב קראו מצורע משמע שהוא עדיין מצורע ואיך אמר ביום טהרתו?
כי אם הוא מצורע אין כאן יום טהרתו, ועוד, איך קראו יום טהרתו קודם שאמר והנה נרפא?
כי קודם הרפואה אין כאן יום טהרתו, ומהו שאמר והובא אל הכהן כי והובא בעל כרחו משמע?
ועוד שאחר כך סותר זה, ואמר ויצא הכהן אל מחוץ למחנה משמע שהוא לא יובא אל הכהן, אלא הכהן הולך אליו?
ועוד, מהו שאמר: והנה נרפא נגע צרעת מן הצרוע, פתח בשתים וסיים באחת, והיה לו לומר מן הנגוע בצרעת?

וביאור הדבר הוא, כדרך שפירשתי למעלה פרשת תזריע, שהצרעת בא על עונות ידועים, ושם המכה – צרעת, ושם המוכה - מצורע, כי לשון מצורע - מוציא רע, שמוציא כל רעתו הנסתרת בקרבו אל החוץ לגלות רעתו בקהל. ושם צרעת הוא לשון צרה רעה, רצה לומר רעה שהיא כצרה, כמו שאמרו רבותינו ז”ל (חגיגה ה):
ומצאוהו רעות רבות וצרות שהם כצרות זו לזו כמו זיבורא ועקרבא.
כי למכה זו אין תרופה בדרך הטבע, כך לצרעת זה אין תרופה בדרך הטבע, להודיעו כי יד ה' עשתה זאת, וצרעת נעמן יוכיח, שנלאו חכמי הרופאים מלבקש לו תרופה, ואם כן בהכרח ישיב אל לבו החוטא לסור מדרכו הרעה. ונגע - שם העון שהוא נוגע בכבוד שמים כביכול או בכבוד הבריות. והצרעת מכריחו שבעל כרחו שלא בטובתו יובא אל הכהן לבקש ממנו רפואה, לדעת מוסר השכל, כי אילו הלך מתחילה מרצונו לבקש תורה משפתי כהן, ולהיות מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ושלא לשלח מדנים בין אחים בשוט לשונו, אז לא היה בא לידי צרעת זה, ומאחר שלא עשה זה מרצונו בהיותו בריא אולם, (תהלים עג ד): הנה עכשיו והובא אל הכהן בעל כרחו לבקש ממנו דרך התשובה.
וזה הוא שאמר: זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו. כי ביום שיחדש לב טהור בקרבו ויקבל עליו לשוב בתשובה, בו ביום יובא בעל כרחו אל הכהן ללמוד ממנו דרך ה', ולשון והובא, אינו מדבר בהעתק ממקום למקום, אלא מדבר בהעתק לבו מן הדרך הרע אשר היה בו אל הדרך הטוב, והוא שיקבל עליו להתקרב אל הכהן ולבקש תורה מפיהו, ועל זה אמר: זאת תהיה תורת. ואחר כך, משקבל עליו להיות טהור המחשבות וטהור עינים מראות ברע, אזי ויצא הכהן אל מחוץ למחנה והנה נרפא נגע אותו עון שגרם לו הצרעת, מן הצרוע מזולתו, ולא יכול לומר מן הנגוע, שהרי העון - מעשיו גרמו לו, והוצרך לומר מן הצרוע, להורות שהרפואה הנפשית באה לו מצד שהיה צרוע, כי הצרעת הכריחו אל התשובה, ואע"פ כן הקב"ה מקבל תשובתו, אע"פ שנעשית על צד ההכרח. וההעדר הכרוך בתשובה כזו, תמצא מבואר לקמן פרשת וילך בע"ה, על פסוק ומצאוהו רעות רבות וצרות ע"ש.

פרק יד, ד
ולקח למטהר שתי צפרים. למעלה פרשת תזריע כתבתי, שעיקר הצרעת בא על ג' עבירות הרמוזים בפרשה, והם:
לשון הרע,
וגסות הרוח,
וחמדת הממון.

ועל פי זה נוכל לומר שהצפרים מכפרין על ג', על לשון הרע, לפי שעושין מעשה פטיט כו', (ערכין טז): ועל גסות הרוח העולה למעלה כצפרים עפות (ישעיה לא ה), ועל חמדת הממון שנאמר בו (משלי כג ד,ה): אל תיגע להעשיר וגו' כי עשה יעשה לו כנפים כנשר ועוף השמים.
ולפי שרוב המפרשים האריכו למעניתם בפרשת זו בענין חטא הלשון הרע, אוסיף גם אני לקח טוב לבאר מה שתעלה מצודת שכלי בג' הכרזות שמצינו לרז"ל המדברים מחטא הלשון.
הכרזה הראשונה היא, מה שמסיק במדרש הרבתי (מצורע טז ב):
מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעירות הסמוכות לצפורי והיה מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיים, אודיק עליה עלמא פירש בעל מתנות כהונה, הביטו אחריו מלשון והביטו אחרי משה (שמות לג ח).
ר' ינאי הוה יתיב ופשיט בטרקליניה.
א"ל: תא סק להכא זבין לי.
א"ל: לית את צריך ולא כדמותך, אטרח עליה. סליק לגביה, הוציא לו ספר תהלים מכורך, הראה לו פסוק זה מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע. (תהלים לד יג,יד):
א"ר ינאי: אף שלמה מכריז שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (משלי כא כג), שומר מצרעת נפשו.
א"ר ינאי: כל ימי הייתי קורא מקרא זה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעני, לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצורע המוציא רע עכ"ל.

הכרזה השניה מצינו במס' עבודה זרה (יט):
מכריז רבי אלכסנדרי מאן בעי חיי מאן בעי חיי, כניפו ליה כולי עלמא ואתו לגביה.
א"ל: הב לן חיי.
אמר להו: מי האיש החפץ חיים נצור לשונך מרע, שמא יאמר אדם הואיל ונצרתי לשוני מרע אלך ואגרה בשינה?
תלמוד לומר: סור מרע ועשה טוב. ואין טוב אלא תורה, שנאמר: כי לקח טוב נתתי לכם וגו' (משלי ד ב).
והנה בהכרזת הרוכל יש לדקדק, מה איכפת לנו בזה אם היה רוכל או חנוני שהוצרך להודיע שהיה המכריז רוכל?
גם לשון מחזר צריך ביאור, כי לשון זה שייך על החוזר לאחוריו, והיה לו לומר מסבב, ומאי איכפת לנו בזה שהיו העירות סמוכות לצפורי?
גם יש הרבה שינויים בין הכרזת הרוכל ובין הכרזת רבי אלכסנדרי כי הרוכל הכריז: מאן בעי למזבן סם חיים, הזכיר למזבן ורבי אלכסנדרי הכריז מאן בעי חיי לא הזכיר למזבן, גם לא הזכיר שום סם. אצל הרוכל אמר אודיק עליה עלמא, משמע שלא בקשו לקנות כלום ממנו אלא הביטו אחריו, ולרבי אלכסנדרי מכניף כ"ע ואמרו הב לן חיי, ולמאי נפקא מינה הגיד לנו שר' ינאי הוה יתיב בטרקליניה?
ולמאי נפקא מינה הגיד לנו שהראה לו ספר תהלים מכורך יהיה מכורך או בלתי מכורך? ומה היתה כוונת ר' ינאי שהוסיף לו ראיה מן שלמה, שאמר שומר פיו ולשונו כו'. ולמה אמר שכל ימיו לא היה יודע היכן מקרא זה פשוט כו' הרי אפילו תינוקות שב"ר יודעין לפרשו?
ואם כדברי בעל העקידה, שפירש בזו הפרשה שהיה קשה לו הנוכח ונסתר, כי מתחילה התחיל בלשון נסתר, מי האיש החפץ חיים, ואחר כך דבר להם בנוכח, נצור לשונך מרע אלא ודאי שכוונת הפסוק שיהא הדבר בדרך הכרזה, שהמכריז מכריז סתם בלשון נסתר, וכשיבאו הקונים לקנות אז ידבר עמהם בנוכח. מכל מקום קשה היה לו להבין כל זה מן הכרזת ר' אלכסנדרי.
והקרוב אלי לומר בהיתר כל הספיקות הללו. שמצינו במסכת ערכין (טו):
א"ר חמא בר חנינא: מאי תקנתיה של מספר לשון הרע?
אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנאמר (משלי טו ד): מרפא לשון עץ חיים. ואין לשון אלא לשון הרע, שנאמר (ירמיה ט ז): חץ שחוט לשונם. ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר (משלי ג יח): עץ חיים היא וגו'.
ואם עם הארץ הוא ישפיל עצמו, שנאמר (שם טו ד): וסלף בה שבר ברוח.
ר' אבא בר חנינא אמר: סיפר - אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוח הקדש, שנאמר (תהלים יב ד): יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. אלא מאי תקנתו שלא יבא לידי לשון הרע?
אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה כו'.

ונראה שטעמו של רבי אבא הוא, שהדין נותן שלא יהיה לו תקנה, לפי שאם כבר סיפר לשון הרע והטיל מום בקדושים, והוציא שם רע ונתפשט קול ענות זה בכל העולם, פשיטא שאין תקנה לזה שעליו סיפר הלשון הרע, ואף אם המספר יקריב כל אילי נביות - אין בידו להשיב מחשבתו הרעה ודבריו, וכי ילך מקצה השמים ועד קצהו ויכריז לאמר: שקר דברתי?
כמנהג דורינו זה, שאם אחד מבעלי הלשון יוציא לעז על איזו נכבד, עד מהרה ירוץ דברו ממזרח שמש עד מבואו, והוא בעצמו לא יוכל לתקן את אשר עיות, על כן דין הוא, שכשם שאין תקנה לזה שסיפר עליו, כך אין תקנה למספרו, ולכך כרתו דוד ברהכי קאמר ואמר: יכרת ה' כל שפתי חלקות וגו' ונתן טעם לדבר, משוד עניים מאנקת אביונים וגו', אלו הן הלוקין וצועקים נאקת חלל, העניים והאביונים אשר עליהם יצא הקצף מחץ שחוט לשונם, שאין להם תקנה, על כן אין תקנה גם לשפתי חלקות, ועל זה אמר (תהלים קא ה): מלשני בסתר רעהו אותו אצמית, ומתרגמינן לחלוטין, כי ישאר כך לחלוטין ואין תקנה לו.

אבל רבי חמא סבר, מדקאמר מרפא, אין רפואה כי אם במקום חולי, על כן רצה לפרש הפסוק במי שכבר סיפר. וכדמות רמז לפלוגתא זו מצינו (בכתובות עז)
מכריז רבי יוחנן הזהרו מזבובים של בעלי ראתן, והוא מין צרעת, ומסיק שם ריב"ל איכרך בהו ועסיק בתורה כו', וקשה מה ראה ריב"ל על ככה לסמוך על הנס בחנם?
ונראה לי על צד הרמז שפליגי בפלוגתייהו דר' אבא ור' חמא, כי הזבובים כינוי אל בעלי הלשון שעושין כמעשה הזבוב, שדרכו להניח כל מקום טהור שבגוף וכשמוצא איזו מקום מטונף ומכה טריה שם ירבץ על מקום השחין, כך בעלי הלשון, אם יראו איזו אדם מלא חכמה וכבוד, לעולם אינן מספרים ממעלתם, אלא רואים אחר מומי בני האדם, כי אדם אין צדיק בארץ שלא יחטא בסכלות מעט, ועליהם אמר שלמה: זבובי מות יבאיש וגו' (קהלת י א): רצה לומר אלו בעלי הלשון, שנמשלו לזבובים וברוח שפתיו ימית, כי לשון הרע תלתא קטיל (דב"ר ה י), על כן קראם זבובי מות. ואמר יבאיש, כי כל כוונתם להבאיש ריח אנשים טובים. יביע שמן רוקח, יביע - לשון דבור ורצה לומר שהוא מדבר אפילו מן איש שלם אשר ריחו נודף כשמן רוקח, מכל מקום הוא משתדל להבאיש ריחו, יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט, כי בעיניו אותו סכלות מעט שהוא רואה בזולתו הוא יקר ונכבד בעיניו יותר מכל חכמה וכבוד שרואה בו, עד שזה הסכלות מעט מכריע את כל החכמה והכבוד, ונתן טעם לדבר, לפי שלב חכם לימינו, (קהלת י ב): היינו לדון הבריות לכף זכות, כמו שאמרו רבותינו ז”ל (תנחומא שמות יח): אלו מיימינים לזכות כו' ולב כסיל לשמאלו, לדון את הבריות לכף חובה, על כן לעולם אינו מספר במעלות זולתו כי אם בגנותו, וטעמו של דבר לפי שגם בדרך שהסכל הולך לבו חסר ואמר לכל סכל הוא (שם י ג), רצה לומר כל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע). וסכל זה החושד בכשרים יודע בעצמו, שאותו חסרון ודופי שמטיל בזולתו יש גם בו, וגם הוא לבו חסר מן אותו דבר, על כן אמר לכל כי סכל הוא ותולה גם באחרים אותו סכלות שהוא יודע שישנו בו בעצם וראשונה, וסובר מאחר שהוא עושה כן כולם עושים כאלה. אלו הם הזבובים החוקרים תמיד אחר מומי הבריות וחסרונן, כדרך שנאמר (שמות לג ח): והביטו אחרי משה, לפיכך נלקו בצרעת שנקרא ראתן, כי כשם שהם בעלי ראתן, שרואים ומסתכלים אחרי מומי בני האדם, כך נלקו בצרעת שנקרא ראתן. ואמרו, הזהרו מהם שלא לטפל עמהם להשיבן מדרכם הרעה להורות להם דרך התשובה, כי הוא סובר: סיפר - אין לו תקנה, על כן אין לטפל עמהם בחנם, וכן דעת רבי זירא ור' אמי ורבי אסי שנתרחקו מעל גבולם בכל מיני הרחקה כדמסיק שם.

ויכול להיות שטעם להרחקה יתירה זו היתה, שלא יקבלו נזק מן חץ שחוט לשונם, כמו שכתוב (תהלים קא ז): לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה, דווקא בביתו ממש לא ישב, אבל דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, אפילו מרחוק כמטחוי קשת חץ שחוט לשונם, כהוראת לשון נגד, והיינו לפי שהלשון מזיק אף מרחוק. אבל ריב"ל סבר שיש תקנה גם אם כבר סיפר, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה כו' וזהו שמסיק ריב"ל איכרך בהו ועסיק בתורה כו', כי סבר שעל ידי תלמוד תורה יש לו תקנה אפילו למי שכבר סיפר עד שכבר נלקה בצרעת.

והנה ר' אלכסנדרי סובר גם הוא: סיפר - אין לו תקנה, על כן לא הלך כי אם אל הכתות שלא ספרו עדיין, והיה מזהירם ומלמדם דרך שמירת הבריאות שלא יבואו לידי לשון הרע, והיה מכריז: מאן בעי חיי, מאן בעי חיי, לא הזכיר לשון סם, גם לא הזכיר לשון למזבן, לפי ששמירת הבריאות אינו צריך סם, רק שהרופא מלמדו להועיל שיהיה נשמר מן הדברים המזיקים, שלא יבא לידי חולי, על כן אין נכון שהמלמד יבקש שכר על דבריו, כי מה הוא בחנם, כי הדיבור ניתן לו במתנה, אף הוא ילמד דרכי הרפואה לזולתו בחנם. אבל מי שכבר נפל אל החולי, אז הוא צריך לסמים, ובעבורם תובע הרופא שכרו, כי גם לו לא באו בחנם, אלא נתן דמיהם או טרח את עצמו בעדם. ולפי שר' אלכסנדרי הלך אל כתות הטובים שלא ספרו לשון , ללמדם דרך שמירת הבריאות שלא יבואו לידי חולי חטא הלשון, על כן הכריז סתם מאן בעי חיי, מאן בעי חיי, וכפל הענין, לומר לך שיש תקנה, לזה - שלא יבא לידי סיפור לשון הרע, ולזה - שלא יסופר עליו לשון הרע. אכניף כולי עלמא ואמרו ליה: הב לן חיי, כי גם המה חשקו בדבר שכבר התנהגו בו, ובקשו לידע הדרך המביא לידי שמירת הבריאות. אמר להו פסוק: מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו'. ולפי ששמירת הבריאות אינו צריך שום סם על כן מסיק: שמא תאמר, אלך ואגרה בשינה, לנצור לשוני בשב ואל תעשה לגמרי?
תלמוד לומר: ועשה טוב, ואין טוב אלא תורה וכו' (אבות ו ג): רצה לומר, אע"פ שאינו צריך סמים ותשובה גדולה, מכל מקום צריך הוא לנצור לשונו על ידי תלמוד תורה לחכם. אבל כנגד העמי ארצות אמר אחר כך: קרוב ה' לנשברי לב, כמו שכתוב וסלף בה שבר ברוח (משלי טו ד).
אבל רוכל זה סבר שיש תקנה אפילו למי שכבר סיפר, וידע זה בנסיון בעצמו, כי גם הוא היה רוכל, הולך רכיל ורגיל על לשונו לשלח מדנים בין אחים, ואחר כך נתן אל לבו לשוב בתשובה, ובקש דרכי הרפואה שהזכירו רז"ל, לתלמיד חכם בתלמוד תורה, ולעם הארץ על ידי שבר רוח, וראה כי התרופות הללו הועילו לו, על כן מלאו לבו לזכות הרבים, ולהחזיר בתשובה כל אותן העירות שידע בהם שיש שם בעלי הלשון, עד אשר לא יבואו עליהם ימי הרעה בצרעת, ויצטרכו להדר אחר צפרים עפות, כטהרת המצורע בצפרים העושין מעשה פטיט, וזה הוא שאמר שהיה מחזר בעירות הסמוכות לצפורי, היה מחזר בתשובה אותן העירות הקרובות למעשה ציפור העושין מעשה פטיט, והיה מכריז: מאן בעי למזבן סם חיי, כי היו כחולים הצריכים סמים לתרופה, הצריכין קנין, על כן הזכיר למזבן סם. ומטעם זה לא מסיק בהכרזה זו שמא תאמר אלך ואגרה בשינה כו' כי מהיכא תיתי שיתרפא בשב ואל תעשה מי שהוא חולה כבר, אבל בהכרזת רבי אלכסנדרי אתי שפיר כאמור, כי שם החידוש שיצטרך לתלמוד תורה, וכאן החידוש שיועיל התלמוד תורה למי שכבר סיפר, ולא כפל הרוכל הכרוז לומר ב' פעמים מאן בעי למזבן סם חיי, כמו שכפל ר' אלכסנדרי דבריו, לפי שגם הוא מודה שזה שסיפר עליו הלשון הרע אין לו תקנה כלל, ולא בקש תקנה כי אם לזה שכבר סיפר, מה שאין כן בר' אלכסנדרי שבקש תקנה לשניהם. אודיק עליה עלמא, לפי שכבר בחרו להם דרך מקולקל זה, והיה רגיל על לשונם לספר לשון הרע, על כן לא בקשו לקנות כלום ממנו, ואדרבא אודיק עליה, הביטו אחריו, כי המה הבעלי ראתן הרואים אחרי מומי נפשות רבות וחסרונם. כי כך דרך מואסי התוכחה שמביטים אחרי המוכיחם, לראות אם ימצאו בו שמץ פסול כדי להשיב לו טול קורה כו', לכך אמרו לו: אתמול היית רוכל הולך רכיל, והיום אתה רוצה לתקן דרכינו?
קשוט עצמך תחילה.

רבי ינאי הוה יתיב ופשיט בטרקליניה, כמו ר' זירא ור' אמי ור' אשי שנתרחקו מעל גבול בעלי הלשון, שלא להיות אתם במחיצתם.
א"ל תא סק להכא.
א"ל: לית את צריך כו', כי הוא סובר שפסוק מרפא לשון עץ חיים מדבר דווקא במי שכבר סיפר, אבל אתה וכל דכוותך אינן צריכין שימור, מכל מקום אטרח עליה, לידע התרופה, הראה לו ספר תהלים מכורך, לומר לו: לפי שספר זה כרוך ומונח בקרן זויות, אין דורש ואין מבקש ואין קורא בו בצדק, על כן דרך מוסר לא ידעו, האמור בפסוק מי האיש החפץ חיים. א"ר ינאי אף שלמה מכריז כו' הרי ספר משלי שאינו כרוך ומונח, כי מדרך העולם ללמוד הספר לנערים, כמו שכתוב לנער דעת ומזימה (משלי א ד), ואעפ"כ אין עושין מה שקורין בו שומר פיו ולשונו וגו'. אלא ודאי יודעין רבונם ומתכוונים למרוד בו. ויכול להיות שתנא דמסייע לו, כי קשה לו, מה הוסיף שלמה על דברי אביו?
בשלמא אם פסוק מי האיש החפץ חיים מדבר במי שכבר סיפר, שהתרופה מועלת לו, סלקא דעתך אמינא שמי שלא סיפר אין צריך לנצור לשונו, פירוש ע"י תלמוד תורה, כדמסיק רבי אלכסנדרי, שמא תאמר אלך ואגרה בשינה כו', קא משמע לן שומר פיו ולשונו שגם מי שלא סיפר צריך שמירה ע"י תלמוד תורה. אבל אם מי שכבר סיפר אין לו תקנה, ובעל כרחך אתה צריך לומר שפסוק מי האיש החפץ חיים וגו' מדבר במי שלא סיפר, אם כן מה הוסיף שלמה בפסוק שומר פיו ולשונו על דברי אביו?
אלא ודאי שכדבריך כך הוא, שפסוק זה מדבר אפילו במי שכבר סיפר.

ועל זה א"ר ינאי כל ימי לא הייתי יודע היכן מקרא זה פשוט כו'. והיינו פסוק שומר פיו ולשונו. כי היה סבור שסיפר אין לו תקנה, ואם כן היה קשה לו מה הוסיף שלמה על דברי אביו, עד שבא רוכל זה והודיע שפסוק מי האיש החפץ חיים מדבר במי שכבר סיפר ואם כן שומר פיו ולשונו מדבר במי שלא סיפר עדיין. ואם נפשך לומר על כל פנים שרבי ינאי מדבר על הפסוק של הרוכל, נראה לי שהיה קשה לו בפסוק, שחסר בו תשובת כת הלוקחים, כי המוכר מכריז: מי האיש החפץ חיים?
ואחר כך באים הקונים ואומרים הב לן חיי, או מכור לנו סם חיי, ואחר כך משיב: שמור ונצור לשונך מרע. ולמה השמיט בפסוקים אלו דברי הקונים?
אלא ודאי שאמת הוא כדברי הרוכל, שפסוק זה מדבר בכתות שכבר ספרו לשון הרע, וקשה להם לעזוב ההרגל, ולפעמים לא יבקשו לקנות התרופה, כי כן קרה אל הרוכל שלא בקשו לקנות ממנו כלום, ומכל מקום חייב המכריז להודיע להם דרך מוסר זה, אף אם המה לא יבקשוהו ממנו, על כן השמיט הפסוק דברי הקונים, לומר לך שאף אם יהיה דור תהפוכות שלא יבקשו לקנות כלום מן הרופא ולא ידרשוהו, מכל מקום הוא ידרוש אחריהם להורות להם דרך השלום, כמו שכתוב (תהלים לד טו): בקש שלום ורדפהו.
ואמרו רבותינו ז”ל (ויקרא רבה ט ט):
כל המצות אם תבא לידך אתה מחויב לעשותה אבל השלום אינו כן, אלא אתה מחוייב להדר אחריו, שנאמר: בקש שלום ורדפהו, והוא ע"י סור מרע ועשה טוב ואין טוב אלא תורה כו' כי על כן נאמר: שכל נתיבותיה שלום (משלי ג יז): לפי שמצלת מלשון הרע הגורם כל דברי ריבות.
וזה הוא שאמר מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, כי אותן בעלי ראתן אוהבים הימים אשר בהם יראו ברע אשר ימצאו בזולתם, כדי שיהיה להם מקום ללון עליו ולספר ממנו, אבל החפץ חיים עוצם עיניו מראות ברע, ואוהב הימים אשר בהם יראה בטוב זולתו לאמר מי יתן וכל עם ה' נביאים, והוא כשינצור לשונו מרע ע"י תלמוד תורה הרמוז בועשה טוב ואין טוב אלא תורה כו' ולעם הארץ בשבר רוח, כמו שכתוב (תהלים לד יט): קרוב ה' לנשברי לב.

ויצאתי מגדרי להאריך קצת בדבר שאינו מענין פשוטו של פרשה, יען כי ראיתי דור זה פרוץ מאד מאד בחטא הלשון, וצרעת נושנת היא, כי גם בגלות מצרים היו בעבור שהיו בהם דלטורין (תנחומא שמות י): ונגאלו בזכות ד' דברים ואחד מהם בזכות שלא היה בהם לשון הרע כו' (ילקו"ש אמור תרנז), ובבית שני חזרו לסורם, ועוד היום בגלות החל הזה חטא הלשון הולך וגדל, עד עלות חמת ה' לאין מרפה, לכן ראיתי לדבר קצת בהתעוררות זה לאמר אולי ישמעו העורים שבמחנה העברים ויתנו אל לבם לתקן פרצה זו. וזה דרשתי בק"ק לובלין בפרשת זכור שס"ב לפ"ק בהתאסף ראשי עם וחכמי כל הקהילות ונוסף עליהם דברים כהנה וכהנה.

ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. היה לו להסמיך עץ ארז לאזוב כי שניהם ממין הצומחים, מה ראה להכניס שני תולעת ביניהם?
ובפרשת חקת (יט ו): כתיב עץ ארז ואזוב ושני תולעת. ולמה שינה כאן?

ונראה לפי שפרשה זו מדברת בתיקון לשון הרע, שהמספרו, אף אם יהיה שפל אנשים כתולעת זה, מכל מקום הוא מכה באדם גדול שנמשל לארז, כדמסיק בילקוט (ישעיה תנ): על פסוק אל תראי תולעת יעקב (ישעיה מא יד), על כן כפרתו עץ ארז ושני תולעת ואזוב, לכפר על מה שעשה מעשה התולעת בארז, ותרופתו שישפיל עצמו כאזוב ואז לא יחפוץ להטיל מום בקדשים.
וטעם לב' צפרים הוא, כי האדם יש לו ב' מיני דבור, אחד אסור, ואחד מצוה בו, והאסור דהיינו כלשון הרע ודוגמתו, זהו הצפור שעושה מעשה פטיט, השחוטה על כלי חרס על מים חיים, כי אם עם הארץ הוא יהיה לו רוח נשברה, שנאמר (משלי טו ד): וסלף בה שבר ברוח. כי יש לו דין כלי חרס שאין לו תקנה כי אם בשבירה, וכנגדו נאמר שישחט הצפור העושה מעשה פטיט על כלי חרס, ואם תלמיד חכם הוא, יעסוק בתורה שנמשלה למים חיים, לכך נאמר על מים חיים. ומטעם זה נאמר חמש פעמים זאת תורת בענין המצורע, לומר לך שהעוסק בחמשה חומשי תורה ניצול מן הצרעת הבא על לשון הרע, ואת הצפור החיה, זהו כנגד פטפוטי דברים בתורה ותפלה, אך שצריך לצרף לדבור זה עץ ארז ושני תולעת ואזוב המורה על ההכנעה והשפלות, שאפילו בדבור התורה יהיה לו לב נשבר ונדכה.
ואמרו רבותינו ז”ל (סוטה ה):
אדם לא נאמר בו ונרפא אבל בשר נאמר בו (ויקרא יג יח): ובשר כי יהיה בעורו שחין ונרפא, כי מי שיש לו לב בשר ורך יש לו רפואה.
וכן אמרו רבותינו ז”ל (סוטה ה):
בשר בושה סרוחה רימה, כי זכירת כל אלו הדברים מביאין לידי שברון לב והכנעה, על כן נאמר: וטבל אותם בדם הצפור השחוטה להזות עליו מן ב' הצפרים, כדי להסמיך עליו ב' דברים כאחד, התשובה על העבר והתיקון על העתיד.

פרק יד, ט
והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו. ואחר כך פרט: את ראשו וזקנו וגבות עיניו, אע"פ שרז"ל (סוטה טז): דרשו זה בכלל ופרט מכל מקום לפי דרכנו נוכל לומר שלכך פרט ג' ראשי אברים אלו, לפי שהם קרובים אל ג' ראשי עבירות אשר עליהם באים הנגעים.
את ראשו, לכפר על גסות הרוח הרוצה להיות לראש לכל דבר, כמו שכתוב (ישעיה ג טז,יז): יען כי גבהו בנות ציון וגו' ושפח ה' קדקד בנות ציון.
ואת זקנו, הם השערות סביב לפיו לכפר על פי המדבר בלשון הרע.
ואת גבות עיניו, לכפר על צרות העין.

פרק יד, לד
כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה. יש לדקדק למה פרט אצל נגעי הבתים כי תבואו אל ארץ כנען יותר מבשאר מיני נגעים?
גם מאמר: אשר אני נותן לכם לאחזה כולו מיותר, כי זה ידוע.
גם באמרו: ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם היה לו לומר בבתיכם, אע"פ שלפי פירש רש"י שפירש שהאמוריים הטמינו מטמוניות כו' אין זה קושיא כי נקט אחוזתכם למעט הבתים שיבנו שם ישראל שאין שייכות לטעם זה, מכל מקום הלשון סתור קצת כי באומרו אשר אני נותן לכם לאחוזה ייחס האחוזה אל ה’ יתברך ובאמרו אחוזתכם ייחס האחוזה אל ישראל, כאילו המה האוחזים בנחלה בכח ידם, גם טעמו של רש"י צריך ביאור.
והקרוב אלי לומר בזה, שעיקר הטעם בעבור צרות העין, כמו שאמרו רז”ל (ערכין טז): מן פסוק ובא אשר לו הבית, זה שייחד ביתו לו לעצמו ולא היה מהנה ממנו אחרים, כי לבעבור זה נתן ה' לו לאחזה בית מלא כל טוב, לנסותו אם ייטיב מביתו גם לאחרים, כי לי הכסף והזהב אמר ה' (חגי ב ח): וכל מה שהאדם נותן לאחרים, לא משלו הוא נותן, כי אם משלחן גבוה קא זכי ליה, לכך נאמר כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה, כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה (תהלים מד ד), כי אם ימין ה' רוממה, לתת להם נחלת גוים. ואין מקום לצרי עין לומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. שהרי ה' הוא הנותן לך כח ואחזה, ואם כן דין הוא שתתנו משלו לעניי עמו ואם לא תשמעו בקול דברו ותהיו מן צרי העין המיחסים האחוזה אל עצמם, אז ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, רצה לומר במקום שאתם מיחסים האחזה לכם, כאילו אתם האוחזים בה בכח ידכם, לכך נאמר מיד ובא אשר לו הבית. זה שייחד ביתו לו לעצמו, לומר שבכחו ועוצם ידו בנה ביתו. או יאמר אחזתכם זה שייחד ביתו לו ואינו מהנה ממנו לאחרים, ובא אשר לו הבית זה שייחד ביתו לו כפשוטו ממש, כי שניהם מדברים מענין זה, או ממי שתולה האחזה בעצמו וממנו נמשך צרות עין, או שניהם מדברים מצרות העין הנמשך ממה שתולה האחזה בעצמו.

ויש אומרים:
שטעם נגעי הבתים, לפי שהאמוריים בנו בתיהם לשם עבודה זרה, על כן הקב"ה מביא נגעים על הבתים כדי לנתוץ אותם. ובזה נראה לי ליישב מדרש האומר כנגע נראה לי בבית זו עבודה זרה (ילק"ש מצורע תקסג): ודרש כל פרשה זו על בית המקדש שנחרב בעבור העבודה זרה שהעמידו שם כו', וכי יעלה על הדעת לומר שבעל מדרש זה דעתו להוציא כל הפרשה מפשוטו ולפרשה על חורבן בית המקדש?
אלא ודאי שגם דעתו ליתן טעם לנגעי בית, בעבור שהאמוריים בנו אותם לשם עבודה זרה, ועל כן הוא בא לידי נתיצה, ומכאן למד לומר שגם בית המקדש אשר בו העמיד מנשה הצלם, בא לידי נתיצה בעון זה, וכל הפרטים שנאמרו כאן נמצאו גם בחורבן הבית, כמו שכתוב כאן ובא אשר לו הבית, כך בחורבן בית המקדש בא אשר לו הבית, זה הקב"ה, וכמו שכתוב כאן: והגיד לכהן כך יגיד הקב"ה לירמיה מן הכהנים אשר בענתות, וכמו שכתוב כאן: כנגע נראה לי כך יאמר גם הקב"ה. ובדרך זה מבואר כל המדרש והפסוקים כולם כפשוטם.

ואין להקשות
על טעם זה, אם כן למה לא יבואו הנגעים על הבתים מיד בבואם לארץ, בשלמא לטעמא דמטמוניות, שמא אין כל בעל הבית זוכה לאותו מטמון.
תשובה לדבר, שגם בביעור עבודה זרה, מגלגלין זכות על ידי זכאי, ודווקא אם ידור בבית איזו איש הגון מצד מעשיו, אין נכון שידור הוא בבית שיש בו נדנוד ע"ז. ונוכל לומר שפסוק זה בשורה טובה לישראל, כמו שכתוב (איכה ד יא): כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון, וטובה זו היא שמכלה חמתו בעצים ואבנים ואינו נוגע בגופות, כך בשורה זו בנגעי הבתים. זה הוא שאמר הכתוב: כנגע נראה לי בבית בכף הדמיון, כעין הנגע הראוי לבא עלי נראה לי בבית. גם לטעם צרות העין אמר, כעין נגע הראוי לבא על צרי העין, והוא פיזור ממונם, כך נראה לי בבית, כי סופו לבא לידי שיפזר הכהן ממונו. ומה שצוה ליקח לחטא הבית צפרים, כבר אמרנו, להורות שהעושה עשה יעשה לו כנפים כצפרים עפות, אבל לרש"י שלא זכר כי אם מעשה פטיט קשה, מה ענין זה לנגעי הבתים?
על כן אמרנו למעלה שהצפרים יש בהם רמז גם על חמדת הממון הגורם רום לב, ועל כן יקח גם עץ ארז.

הפרק הבא    הפרק הקודם