פרק י, י
וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו'. מן פסוקים אלו למדו רז"ל שאומרים בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות כדאיתא בילקוט בפרשה זו (י תשכה) ויש להבין מה ראו על ככה לפרש פסוקים אלו על ר"ה. ונראה שלמדו זה ממה שנאמר וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר וגו', וזאת לפנים בישראל, שבכל עת צרה היו גוזרין תענית, והיו תוקעין ומריעין ואומרים מלכיות זכרונות ושופרות, כדאיתא בטור א"ח סימן תקע"ט. ואולי ראייתם מפסוקים אלו, שנאמר: וכי תבואו מלחמה וגו'. ודון מינה ומינה, שבכל יום ויום שיש תקיעה עושין כסדר הזה, וגם ראש השנה בכלל, ומדקאמר מלחמה בארצכם בבי"ת, שמע מינה שמדבר בצורר שהוא תוך הארץ, וזה יאות לראש השנה, שתוקעין בו בשופר לערבב השטן, הצורר הפנימי אשר בתוך הארץ, לאפוקי סתם צורר הוא חוצה לארץ. ועוד, מה לי צורר חיצוני מה לי פנימי, ולפי זה יפה נרמז בפסוקים אלו סדר של ראש השנה.

פרק י, כט
לכה אתנו והטבנו לך. כאן שואלים המפרשים: מאחר שלא נתרצה יתרו לילך עמהם בהבטחה ראשונה, מה הוסיף לו משה כשאמר לו שנית והיה הטוב אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך?
ועוד, למה קראו חובב עכשיו?
ועוד, שאמר: נוסעים אנחנו ולכה אתנו היה לו לומר הולכים אנחנו או תסע אתנו?
ועוד, ויאמר לא אלך כי אם אל ארצי אלך. תרתי אלך למה לי?
ומה שאמר: דבר טוב על ישראל לישראל היה לו לומר?

ונראה שלשון הליכה נופל על תנועת הרגלים לבד, המעתיקין את האדם ממקום למקום, אבל יכול להיות שאף בהיותו הולך למקום אחר, מכל מקום עדיין דעתו קשורה במקום אשר הלך משם, אבל לשון נסיעה, העתקה כוללת לגופו ולמחשבתו מכל וכל, כי מטעם זה אמר הקב"ה לאברהם: לך לך מארצך. (בראשית יב א) כי בהתחלה ודאי מסתמא עדיין נפשו קשורה בבית אביו, ולסוף נאמר (שם יב ט): הלוך ונסוע הנגבה תחילה היה הולך ואחר כך נוסע הנגבה כי נשנו אלהים את כל בית אביו. וזה הוא שאמר ויאמר משה לחובב העלים ממנו שם יתרו, כי אולי יחשוב שקשים גרים לישראל כספחת (יבמות מז), כי כל יתר כנטול דמי, ועל שם זה הוא נקרא יתרו, ואם כן מסתמא לא יקרבוהו כראוי, על כן שינה שמו מן יתרו לחובב, לרמוז לו על מה שנאמר (דברים י יט) ואהבתם את הגר. שיהיה חביב עליהם. על כן שאל ממנו שילך, ואמר נוסעים אנחנו. כי לגבי אצלינו נקרא נסיעה מן המקום אשר יצאנו משם, כי אין לנו שם נחלה וכרם ומשפחה אמנם לגבי דידך נקרא הליכה מארצך וממולדתך, ואעפ"כ אני מבקש, לכה אתנו והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל, רצה לומר צוה לנו להטיב עם מי שמדבק בנו, ושייך בזה לומר על ישראל כדרך שנאמר (ישעיה יד א): ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב. כי לשון על משמש על התוספות שעל העיקר,

ויאמר אליו לא אלך. היה חרה לו שהזכיר לו לשון הליכה, לחשדו שמחשבתו עדיין משוטטת בארצו ובמקום מולדתו, כי באמת היתה התורה כל כך חביבה עליו, עד שיהיה מסלק אפילו מחשבתו מכל וכל מן ארצו ומולדתו והיה לו חשק מכל וכל לדבק בשכינה.
ועל זה אמר: כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך. זה יקרא הליכה, כשאלך אל ארצי לגייר את בני משפחתי, כי אז ודאי תמיד תהיה מחשבתי משוטטת במקום קדוש זה, אשר נפשי קשורה בו, ויאמר אל נא תעזוב אותנו. מעולם לא חשדתיך שבשובך לביתך תשכח המעמד הקדוש הזה, אלא דאגתי, מאחר שאתה רואה את העם הזה כי ברע הוא, וכל החניות הם בתרעומת ומחלוקת ותלונה, אולי בעבור זה לא יעלה ברצונך לשוב אצלנו, וזה שאמר: אל נא תעזוב אותנו, כי במלת אותנו חתם כל הענין, ובא לומר: ירא אני פן תהיה העזיבה מאתנו, כי על כן ידעת חנותינו במדבר. ועל כן כמו שפירש רש"י. ורצה לומר, על אשר ידעת חנותינו, שכל החניות היו בתרעומת על השכינה, שסרו מאחרי ה', על כן אני דואג פן לא תשוב אלינו, ואף בלכתך עמנו תהיה מחשבתך על ארץ מולדתך, לאמר: מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה בשלום שמה, לא כחניות הללו שהם בתרעומת כאמור, לכן אני מבקש שאפילו אותנו אל תעזוב, כי בזה תהיה מזכה הרבים, ועיני כל ישראל יהיו עליך ללמוד קל וחומר ממך, שאם אתה עזבת ארץ מולדתך ושררתך ובאת לדבק בשכינה קל וחומר ישראל, וזה הוא שאמר: והיית לנו לעינים, וזכות הרבים יהיה תלוי בך.

והיה כי תלך עמנו, כי עיקר צורך דבר זה הוא בהיותך הולך עמנו, ומחשבתך משוטטת בארץ מולדתך, בראותך קלקול הסדר שבינינו, ועל כן אנו צריכין ביותר אותך כדי לזכות הרבים, והיה הטוב אשר ייטיב ה' עמנו. על יושר מעשינו, והטבנו לך. ומשלך יתנו לך, כי מאחר שאתה תהיה סבה אל תיקון ענינינו וזכות הרבים תלוי בך, אם כן מי יאכל ומי יחוש חוץ ממך. ואז שתק יתרו ונעתר לו כי זכות הרבים גדול.

ובדרך פשוטו, מתחילה הבטיחו בטובה גופנית, באמרו: והטבנו לך ולא הזכיר השם, ולא רצה לקבל כי אמר אלך אל ארצי, ושם יהיה לי טובה הרבה, ואחר כך הבטיחו בטובה רוחנית, שיהיה מכלל הסנהדרין שנקראו עיני העדה, כמו שכתוב והיית לנו לעינים. ואמר והיה הטוב אשר ייטיב ה' עמנו. הזכיר השם בטובה רוחנית זו כי יתן ה' את רוחו עליו, ונעתר לו. וכן היה לדעת רז"ל (סנהדרין קו) שמבני יתרו זכו וישבו בלשכת הגזית כו' ובודאי היה זה מהבטחת והיית לנו לעינים.

פרק י, לג
ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים. דרשו רז"ל (שבת קטז תוס' ד"ה פורענות),

אותו היום סרו מאחרי ה' וברחו מהר ה' כתינוק הבורח מבית הספר לכך ברחו להם מיראה פן יוסיף להם מצות.

ואמר הכתוב: ראה כמה הם כפויי טובה, כי אף בזמן המרד הזה, ארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך ג' ימים לתור להם מנוחה. המה מרדו במספר ג' ימים וארון ברית ה' מיטיב עמהם במספר ג' ימים.

דבר אחר:
לפי שכתוב במגלת סתרים: אם תעזבני יום יומים אעזבך (ספרי עקב יא כב) משל לשנים שהולכין זה מזה זה הולך מיל למזרח וזה למערב נמצא שהם רחוקים זה מזה ב' מילין, כך אמר הכתוב כי המה נסעו מאחרי, ה' ונזורו אחור דרך ג' ימים מן השכינה ולעומת זה גם ארון ברית ה' נוסע לפניהם להתרחק מהם דרך ג' ימים נמצא ריחוק דרך ו' ימים ביניהם כדי לתור להם מנוחה מן המצות אשר מאסו בהם.

וקרוב לשמוע שזהו סוד נו"ן הפוכה. שבין תיבת המחנה. ובין ויהי בנסוע הארון.
כי נו"ן הפוכה אחרונה מרמזת על תלונתם זכרנו את הדגה כי נו"ן היינו דג אבל נו"ן ראשונה רמז שישראל נמשלו לדגים שעיקר חיותם במים, על כן כל דג פונה פניו לשוט לתוך המים למקום חיותיה, אבל אינו הופך פניו אל שפת הים, כי זה נקרא פורש ממקום חיותיה. כך ישראל נאמר בהם (בראשית מח טז.) וידגו לרוב. שיהיו כדגים הללו, כי עיקר חיותם בתורה שנמשל למים, וכמשל שהביא ר"ע לפפוס בן יהודה כו' במס' (ברכות סא) ובזמן שישראל בורחין מהר ה' כתינוק הבורח מבית הספר הרי הם כנו"ן דג הפוך הפורש ממקום חיותו ופונה פניו אל השפה ולחוץ, כך ישראל פנו פניהם מן ארון ברית ה' ממקום חיותם, ועל כן הנו"ן הפוכה כי הפכה פניה מן פסוק ויהי בנסוע הארון ופניה אל תיבת המחנה רמז אל הזמן שישראל נסוגו אחור מן ארון ברית ה' ופניהם אל המחנה היינו אל העם, כי לאהבת עניני העולם הזה אשר בני המחנה מסגלים בהם, וכדי למצוא חן בעיני המחנה הוא פונה עורף אל השכינה, ופונה כל מגמת מעשיו כדי שיהיה אדם חשוב במחנה או שר ונגיד עליהם.
וזהו עיקר החטא בינינו המסבב אריכות הגלות, כי ברובם כן פנו פניהם מן ארון ברית ה' אל המחנה, עד שאפילו כל כשרון המעשה מתורה ומצות אינן עושין לשמה, כי אם כדי להתהדר בהם בפני הבריות למצוא חן בעיניהם, ונטורי קרתא כאלו הם הם חרובי קרתא, והכל יודעין שכן הוא, ואין אומר השב עד אשר ישקיף ה' וירא ויסיר רוח זנונים מקרבינו, ואין להאריך בזה.

פרק י, לה
ויהי בנסוע הארון. יש מרז"ל שאמרו (שבת קטז) שב' פסוקים אלו הם ספר בפני עצמו, ועל כן מנה שבעת ספרים בתורה. וכי יפלא ממך דבר לאמר הרי עיקר התורה למצותיה נתנה, ובספר זה אין רמז לשום מצוה?
אענה אני חלקי ואומר שלמצות פריה ורביה עשה ספר בפני עצמו, כי במצוה זו תלוי קיום העולם וגורם השראת השכינה, כמו שאמרו רז”ל (יבמות סד) כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל. מלמד שאין השכינה שורה בפחות מב' אלפים וב' רבבות מישראל. הרי שהיו ישראל כ"ב אלף פחות אחד וזה שלא עסק בפריה ורביה נמצא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל. וזו מצוה ראשונה שנצטוה אדם הראשון עליה כי מיד אחר שנאמר (בראשית א כז) ויברא אלהים את האדם וגו'. כתיב (שם א כח) ויאמר להם פרו ורבו. כך עשה ספר מיוחד ממצוה זו לומר שהשראת השכינה בישראל צריך כ"ב אלף, וממילא ידע כל איש מישראל להיות זהיר במצות פריה ורביה למלאות המספר. וראיה גדולה לדברינו מן פרשת מתאוננים שסמוכה לה, כמו שיתבאר בסמוך.