וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל. כי טובים המה בעיני ה', ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, היינו לחקור אחר פשעיהם לכל חטאתם הנעשים בעטיו של נחש הקדמוני, וישת אל המדבר פניו, כדמסיק (בשמ"ר ב ד) מי זאת עולה מן המדבר כל מעלתן של ישראל מן המדבר כו'. כוונת המדרש שבזכות הענוה המצויה בישראל, שעושין את עצמן כמדבר זה שהכל דשין עליו, זכו ישראל לכל המעלות כמו שדרשו רז"ל (בעירובין נד), על פסוק וממדבר מתנה. ומיד כאשר נתן עיניו לספר מכל המעלות אשר זכו להם מן המדבר כדי להכניס בהם עין הרע, מיד נסמית עינו; לפיכך קרא את עצמו שתם העין דווקא בפעם זה, אבל לרש"י שפירש שנסמת על אמרו ומספר את רבע ישראל, קשה, למה לא קרא עצמו כן בנבואה שניה?

נאם שומע אמרי אל ומחזה שדי יחזה, כי כל סומא נקרא בלשון רז"ל סגי נהור, לפי שהראיה הלבבית וסתם ראית עינים מכחישין זה את זה, ובהתחזק אחד מהם יחלש השני, על כן הראיה השכלית הפנימית גדולה אצל הסומים, כי לא יטרידם הראות הגשמי, וכן יש נוהגין להעצים עיניהם בעת קראם שמע ישראל וגו', כדי לחזק הכוונה הלבבית ויהיו עיניו למטה במדריגה ולבו למעלה במדריגה, על כן קרא את עצמו אחר שנסמית עינו אשר מחזה שדי יחזה. ואמר נופל לפי שהוא סומא משתום עיניו שגורם לו ליפול, הוא גלוי עינים השכליים, וקרא עצמו שומע אמרי אל כי חוש הראות מכחיש גם חוש השמע, כי אין האדם יכול להשתמש בב' חושים אלו כאחד, וכמו שפרשנו פסוק הנה אנכי בא עליך בעב הענן (שמות יט ט), רצה לומר, שלא תוכלו לראות בשכינה, ונתן טעם: בעבור ישמע העם, כי ע"י זה יתחזק חוש השמע, כמבואר בחבורי עוללות אפרים מאמר רט"ו ע"ש.

ואמר: מה טובו אהליך יעקב ראה שאין פתחיהן מכוונין זה כנגד זה, שלא יסתכל שום אחד באהל חבירו, ולא יזיקו בעין הרע, אמר איך אפשר שיקבלו נזק מן עין הרע, כי הוא דבר שהם עצמם נזהרים מזה. ואדרבא כנחלים נטיו, יאמר, שאהלי יעקב ומשכנותיו נמשלו לנחלים המכסים את הדגים לבל תשלוט בהם עין הרע, כך האהלים אשר בהם יושבים ועוסקים בתורה מצילין מן העין, כי לא שלטא עינא בישא ביושבי אוהלים שאינן נראין בראש כל חוצות, ומכל מקום תורתן מכרזת עליהם, ברחובות תתן קולה, ויפוצו מעיינותיו חוצה ברחובות פלגי מים. לכך נאמר: כנחלים נטיו כאהלים נטע ה' כי האהלים והנחלים משפט אחד להם.

כארזים עלי מים. בסנהדרין (קה) אמרו:

טובה קללת אחיה השילוני מברכות של בלעם, אחיה קללם בקנה, שנאמר (מלכים א' יד טו) והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים. מה הקנה אינו עומד כי אם במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובים כו', אבל בלעם ברכם בארז שאינו עומד במקום מים כו'

ופירש רש"י:

מה שאמר כאן כארזים עלי מים שכינה דקאמרא הכי.

ופירושו דחוק, ונראה שכך פירושו, כי מברכותיו של בלעם אנו למידין מה היה בלבו לקללם, ובודאי היה בדעתו להמשילם לסתם ארז, שאינו עומד במקום מים, כדי להשליט בהם עין הרע, כסתם ארז שעל ידי שהוא גבוה הכל מסתכלין בו, כך ישראל ע"י שירום ונשא וגבה מאד יתנו האומות בהם עיניהם. ויהפוך ה' את הקללה ונתן חכה לתוך פיו לאמר, אמור כארזים עלי מים שטר ושוברו עמו, כי המים מגינין עליו, כי רוב תחתיתו מכוסה במים ואינו נראה כ"כ גבוה. והמים מצילין אותו מן העין הרע, כמו הדגים. אבל מכל מקום דמיון הקנה טוב ממנו, כי הוא מורה על ההכנעה, כי הוא נכנע מפני הרוח, וזהו תקנתו, ועל כן אמרו רבותינו ז”ל (תענית כ) שזכה הקנה ליטול ממנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה, ולהורות נתן בלבם, שאין התורה מתקיימת כי אם בנמוכי רוח כקנה ולא במי שהוא קשה כארז, ומכל מקום הארז העומד עלי מים דומה קצת לקנה, מצד היותו מכוסה קצת, כי גם זה מורה קצת על ההכנעה. לכך אמר מיד יזל מים מדליו, מן הדלים הנכנעים בטבע, יזל מים של התורה.
וכאשר ראה בלעם שלא יכול להם בשום צד, הודה ואמר שלא יוכל לעשות טובה או רעה וגו', כי הרעה היינו לקלל, והטובה לברך אותם בקול גדול כדי שקללה תחשב להם, וטובה זו גרועה היא מסתם רעה, יען כי אין פיו ולבו שוים, על כן הקדים הטובה לרעה, בדרך לא זו אף זו. ואחר כל הנביאות אמר: הנני הולך לעמי. אין הפירוש סילוק נבואה, שהרי עדיין הוא מתנבא והולך, אלא שאמר הנני הולך להתנבאות מה שיעשו העם הזה לעמי, לפיכך לכה איעצך וגו', כי זאת העצה איך תנצל מהם.
וקרוב לשמוע שאמר לו איעצך שתהיה שב ואל תעשה, מאחר ששלום יהיה בימיך, מה לך לדאג על העתיד?
כי את אשר יעשה העם הזה לעמך יהיה באחרית הימים, ואך שלום יהיה בימיך, לכך השמר והשקט. ועיקר העצה רומזה בתיבת לכה, רצה לומר עתה לכה וכלך מדרך זו, והרמוז בלכה איעצך, שלעת עתה תלך לך ותניח הדבר, כי עוד חזון למועד.