מלבים לירמיה פרק ד
[ד, א]
אם תשוב -
רוח הקדש משיב לעומת שתי הטענות הנ"ל:
לעומת הטענה כי רוצים לשוב רק שהמון הרים והד גבעות מתעה אותם אל שקר עד שאין יודעים לאן ישובו.
משיב: אם רק תשוב אתה ישראל אז ממילא אלי תשוב, איישר דרכך עד שיתכוון אלי.
ואם רק תסיר שקוציך מפני, ולא תנוד הנה והנה, כאילו אתה שב וחוזר אל דרכך הקודם, כי אז אם תשליך דרכך הרעים תגיע אל ה' ואל טובו.

[ד, ב]
ונשבעת -
ונגד הטענה הב' כי הבושת אכלה יגיע אבותיכם, שהיא היאוש והרפיון שאתה מיאש את עצמם, איעצך כי תשבע חי ה', תחזק הדבר בשבועה כי תבחר מעתה באמת במשפט ובצדקה, שהם שלושה דברים שהעולם עומד עליהם, האמת היא האמונה בדברים העיונים, כמו ידיעת האחדות וההשגחה והגמול ויתר פנות האמתיות, ומשפט וצדקה כוללים המעשים, משפט בין אדם לחברו וצדקה בין אדם למקום, אם תחזק את עצמם בשבועה לבחור שלושה אלה שהם תורה ועבודה וגמילות חסדים שדברו חז"ל באבות, ואז לא תאמר עוד נשכבה בבשתנו ותכסנו כלימתנו שהיא הבושה מעצמך והכלימה מאחרים שיש לך מן האליל שעבדת, לא כן מעבודת ה' יתברכו בו גויים גם יתהללו, הברכה הוא השפע שיקבל המתברך המאמין בו, והוא הפך מן בושה, וההילול הוא מה שיתפאר בשפע זאת לעיני כל, וזה הפך מן כלימה.

[ד, ג]
כי, נגד שתי טענות אלה הנזכרים שהם צומחים משני תכונות רעות:
כי הטענה הראשונה שאמרו: שהם נעים ונדים פוסחים על שתי הסעיפים, ששומעים קול ה' וקול הד הרים ואין יודעים איזה דרך יבחרו, וזה בא על ידי שלא שרשו מלבם הקוצים והדרדרים שהם התכונות הרעות וציורים הרעים שצמחו על תלמי לבבם, עד שגם עת יזרעו לצדקה ויתנו לב לשוב, יעלו מדין ועמלק וישחיתו את יבול הארץ, והציורים האלה ישובו להצמיח את הקוצים בין התבואה ויחנקו אותה, ועל זה אמר: נירו לכם ניר הניר הוא מה שחורש בעומק עד ישרישו הזרעים בחוזק בהסיר הקוצים בל יחנקו את התבואה.

[ד, ד]
המלו -
ונגד הטענה הב' של היאוש שזה בא מסבת הסכלות והענן והערפל אשר כסה אור נפשם, עד שיתיאשו מהביט אל האור, וזה ידמה במליצה אל ערלת הלב המכסה והמעטיף את הלב מהרגיש ומהתעורר עוד אל הטוב, אומר שיסירו ערלת לבבם, עד שיתרגש לבבם ויתעורר לקראת דבר ה' ופקודיו, פן תצא חמתי כאש.

[ד, ה]
הגידו -
מצייר ביאת האויב אל ציון פתאום, עד שלא היה להם עת להכין את עצמם למלחמה, מצייר כי באה ההגדה ביהודה, ותיכף השמיעו זאת בירושלים עיר הממלכה, עד שהתפשט השמועה מן יהודה אל עיר הממלכה, (לא מן עיר הממלכה אל המדינה כדרך המלחמה הרגילה, שיודעים בעיר המלוכה תחילה, כי האויב נפל פתאום) והיה ההכרזה הראשונה לאמר תקעו שופר בארץ שיצאו לקראת האויב אל שדה המערכה, אבל עודם משמיעים זה קראו מלאו דבריכם ואמרו לאמר אל תצאו לקראת האויב כי חזק הוא, רק האספו אל ערי המבצר להשגב שם, אבל עודם מדברים זה, תבא פקודה אחרת.

[ד, ו]
שאו נס -
לאמר אל תלכו אל ערי המבצר שהם חלשים נגד האויב רק ציונה העיזו ואל תעמדו בדרך בערי מבצר הקטנים רק מהרו לציון שהיא מבצר נשגב ובית המקדש מלך, מבאר תכיפות הכרוזים האלה כי רעה אנכי מביא מצפון ושבר גדול אשר לא יוכל להלחם נגדו, כי -

[ד, ז-ח]
עלה -
אמנם יאמר הגם שכבר עלה האריה מסבכו לשום ארצך לשמה והגם שודאי עריך תצינה מאין יושב בכל זאת לא על זה תספדו ותילילו, רק על זאת ספדו והילילו יען כי לא שב חרון אף ה' ממנו, מציין כי האריה עלה מסבכו, כי בערים החרבות המלאים פגרי אדם ימצא שם האריה ויתר הטורפים לאכול את הפגרים ומצייר כי בעת נסע המשחית ממקומו עלה גם כן האריה מסבכו, כאילו בכל מקום שידעו האריות וחיתו טרף כי נבוכדנצר הולך לשם הם נוסעים אחריו לאכול את החללים בערים החרבות כי יודעים שלא ישאיר תקומה לארץ אשר הוא הולך שמה, ואמר לשום ארצך לשמה ומוסיף עריך הפרטים גם כן תצינה בדרך לא זו אף זו, כמו שאמר בישעיה על פסוק ארצכם שממה ומוסיף עריכם שרופות אש.

[ד, ט]
והיה ביום ההוא -
הנה במלחמה המלך והשרים יכינו עצה וגבורה למלחמה, ובעת צר להם יעמדו הכהנים בבית המקדש להתפלל, ואת הנביאים ישאלו בדבר ה', אולם ביום ההוא לב המלך והשרים יאבד, שלא ימצאו עצה וגבורה, וגם הכהנים ישמו, והנביאים אשר ישאלו דבר ה' מאתם יתמהו כי הם הבטיחו אותם תחלה על שקר לאמר כי שלום יהיה להם ולא ידעו עתה מה להשיב.

[ד, י]
ואמר -
על פי הדבור הזה שנביאיהם יתמהו, ממליץ כי ירמיה שהוא היה מגיד להם האמת בדבר ה' אמר אל ה', אהה אתה ה' ומה יתמהו אלה, וכי אתה השא השאת לעם הזה שהם נביאי השקר, ולירושלם לאמר שלום יהיה לכם, הלא כן יאמרו נביאיהם עתה שרוחך היה רוח שקר בפיהם כאילו לכן השאת להם בל ייראו מפני מלך בבל, כדי שעל ידי כך נגעה חרב עד הנפש, כי אם לא היו נפתים לדברי נביאיהם לא היה החרב נוגע רק אל הממון והקנינים שהיו צריכים לתת לו מנחה ושוחד ומס, לא כן על ידי הבטחת נביאיהם נגעה החרב עד נפשם להרגם, על זה השיב לו ה' לאמר.

[ד, יא]
בעת ההיא -
רצה לומר אז יודע כי הרוח שבו התפארו נביאיהם היה רוח צח שפיים במדבר, המליץ השתמש פה בשיתוף שם רוח שמורה על האויר הנושב ועל הנבואה, הנה הרוח יפזר העננים ויטהר את השמים, לא כן הרוח הצח ובעת שאין האויר מלא אדים רק הוא צח ובהיר לא ימצאו בו התועלת לפזר העננים.

ב) יועיל הרוח לזרות בו התבואה להסיר המוץ, לא כן הרוח הבא על שפיים במדבר ששם לא נמצא תבואה. ורצה לומר הרוח בעיר הגם שיפזר העננים יועיל אף לזרות התבואה, ובמדבר הגם שאין צריך לו יועיל לטהר האויר, להסיר הגשם, אבל רוח הצח במדבר הוא מזיק משני הפנים:
- כי הוא לוא לזרות מוץ מגורן כי לא נמצא שם תבואה,
- ולוא להבר לטהר השחקים ולהוציא אור בהיר אחר שהוא רוח צח.

ובנמשל
כי רוח הנבואה עת יוכיח וייסר ויודיע האמת מועיל,
א) אם הוא בעיר והוא עת ששומעים בקולו יסיר המוץ מן הדגן ויבדיל הרשעים והרשע מן הצדיקים, וגם בעת שאין שומעים לו והוא במדבר באין איש שומע, יועיל לטהר הרקיע שיראו מכתב אלוהים הכתוב עליהם למעלה וידעו הגזרה החרוצה עליהם מן הרקיע, אבל הרוח שקר שבו נבאו להם נביאים חוזי שוא וקוסמי כזב היה רוח צח ובמדבר, שלא מצאו בו תועלת לא לדעת העתיד ולא לשוב בתשובה.

[ד, יב]
רוח מלא -
אלה דברי הנביא ירמיהו, ושיעור הכתוב, עתה גם אני אדבר משפטים אותם, רוח מלא מאלה יבוא לי הנה כעננים יעלה וכו'.
(מאמר עתה גם אני אדבר משפטים הוא מאמר מוסגר).
אומר לעומת הרוח צח של נביאי השקר שהוא רוח ריק מנבואה ולבלי תועלת, קורא נביא האמת עתה גם אני אדבר משפטים ווכוחים אתם אל נביאי שקר אלה והשומעים בקולם. הלא רוח מלא מאלה יבוא לי, לא יבא רוח נבואה מלא מאלה (מן המשחית גויים והאריה שהזכיר תחלה שמוכנים להחריב את הארץ) הרוח שלי מלא מחזיונות אלה, והרוח הזה אומר אלי לאמר.

[ד, יג]
הנה כעננים יעלה -
המשחית הזה (ותפס מליצה זאת נגד ציור הרוח שהזכיר) רצה לומר הרוח הזה לא יפזר את העננים רק יבא בקלות כענן, ומרכבותיו יהיו דומים כסופה שהוא גדול מרוח, וסוסיו יקלו לדאות על כנפי רוח יותר מנשרים, כל זה באתנו ברוח הנבואה, ואם כן אוי לנו כי שדדנו, מה ששדדנו אוי לנו על זה, כי אנחנו בעצמנו גרמנו לנו זאת במה שלא שמענו לקול נביא ה' רק לקול מורה שקר.

[ד, יד]
כבסי -
את ירושלם אם תרצי להושע, לא די במה שתכבס את גופך ובגדיך החיצונים, שהוא במה שתצדיק את עצמם לפני בני אדם, רק את לבך כבסי מרעה, כי בזה תלוי תנאי התשובה, אבל עד מתי תלין בקרבך מחשבות אונך, כי גם בעת תכבסי למראה עינים הלא בקרבך ובפנימותיך תלין בהסתר מחשבות של און.

[ד, טו]
כי קול מגיד מדן -
שאתה שומע לקול מגיד הבא מדן שהוא הנביא שקר הבא מדן ששם עמד עגלו של ירבעם והוא ינבא לך שלום, וקול משמיע און בא מהר אפרים ששם היה עגל השני בבית אל שהיה בהר אפרים (שופטים ד') ואתה מאמין בלבך לקול און שלהם ואינך רוצה לשוב בתשובה.

[ד, טז]
הזכירו -
אומר,
א) שתזכירו את הגוים מה שאומר להם,
ב) השמיעו לירושלם ומפרש תחלה הזכירו לגוים. נצרים יש הבדל בין נוצר לשומר כי הנוצר הוא יותר מן השומר, ושם נוצרים ביחוד נופל על עיר נצורה במצור, ושם שומר על שדי תבואה, בא להזכיר את הגוים איך נבדל מחשבת ביאתם מן גמר מעשיהם, כי הם בבואם חשבו כי יצטרכו לצור על הערים הבצורות ימים רבים, ועל זה אמר: נצרים באים.

ב) חשבו כי לא יוכלו לצור תיכף על ירושלים כי יצטרכו לצור תחלה על שאר ערי יהודה הבצורות, ועל זה אמר: ויתנו על הרי יהודה קולם.

[ד, יז]
אבל איך היה הכיבוש פתאום שלא בדרך הטבע, כי לא היו עתה כנוצרי עיר בצורה רק כשמרי שדי שאין בה איש כי כולם ברחו מן העיר ויבקעו דרך חומת יריחו כנזכר לקמן (סי' נ"ב) עד שלא על העיר נצרו רק את השדה הצטרכו לשמור, ולא ביתר ערי יהודה, רק עליה על ירושלים, ולא בשער העיר רק מסביב לעיר כי תפשו אותם אצל יריחו, וכל זה היה תיכף בבואם כי לא ארכו ימי המצור, ועל זה אמר: נצרים באים הגם שזה מקרוב באו, והגם שהם מארץ המרחק שהתלבטו בדרך ובכל זאת כבשום בלא מצור רב ובלא מלחמה, ומדוע היה זה, הלא סבת זה לא היה חולשת העם וגבורת הנוצרים רק יען כי אתי מרתה, כמו שאמר לו חכמו ישכילו זאת איכה ירדוף אחד אלף אם לא כי צורם מכרם, ועל זה אמר הזכירו לגוים, שיזכרו וישימו על לב שזה סימן כי אותי מרתה. עתה מתחיל לבאר מה שאמר: השמיעו על ירושלים שמן ראיה זאת בעצמו ישמיעו דברי תוכחה אל ירושלים, וזה נוסחה.

[ד, יח]
דרכך -
רצה לומר לא הרעה והצרה שבאה עליך היא הרעה אשר מצאתך, כי מי שבאה עליו רעה שלא על ידי מעשיו הרעים, יתנחם לבו כי יש לו תקווה בה' המושיע נדכאים כי אלהי משפט הוא, אבל עיקר הרעה והצרה היא מה שהצרה באה עליך על ידי מעשיך הרעים, וזה שאמר מה שדרכך ומעלליך עשו אלה לך זאת היא רעתך וצרתך האמתית אשר היא רע ומר באמת, כי על ידי זה נגע הצרה עד לבך, שהצרה הבאה שלא על ידי מעללי האדם ומעשיו לא תבא רק על גופו לא על לבו המלא תקווה ויחול, אבל עתה נגע הצרה עד לבך היודעת שאת גרמת זאת לך.

[ד, יט]
מעי -
יש הבדל בין התחלחלות המעיים להמיית הלב,
כי המעיים לא יתפעלו רק מן הטבע מן הפחד והיגון אשר אין בחירת האדם יכול עליו,
והלב יתפעל מן הרצון ויהמה על דבר שאדם יכול עליו לשנותו לקרבו או לרחקו.

אומר פה מעי יחילו וגם קירות לבי יהמו, והוא בענין אשר לבי לא אחריש שלא אוכל להחריש את לבי ולהשתיק המייתו כי אנכי סבותי ועודני מסבב הרעה עלי, כי אחר שראו שנחרבו הערים ונבוכדנצר הגלה את יהויכין בבלה מרד בו צדקיהו שנית ותקע בשופר להלחם עם בבל הגם שהיה לו לדעת שלא יצליח, וזה שאמר: הנה נפשי שומעת קול שופר, והקול הזה היה תרועת מלחמה, (כי לפעמים יתקעו בשופר לסימנים אחרים לשמחה לאסיפה אבל פה היה תרועה המיוחדת לצאת לקראת נשק להלחם נגד בבל), ועל זה יהמה לבבי לאמר מדוע ילחמו, הלא כבר.

[ד, כ]
שבר על שבר נקרא -
הלא כבר נשברו די והותר על ידי גליות הראשונות אשר ראו כי לא יוכלו נגד האויב שמצליח שלא כדרך הטבע, כי פתאום שדדו אהלי שהיה פתאום מבלי שהכין את עצמו לכך ובכל זאת היה כרגע ובקל מאד, ואם כן אחר שכבר נשברת עד השברים, אשאל.

[ד, כא]
עד מתי אראה נס -
למה ירים המלך נס מלחמה ויריע בשופר הלא לא יצליחו.

[ד, כב]
כי אויל עמי -
כי חסר להם הדעת שהוא שישיגו את השם ומשפטיו בידיעה ברורה כי עמי אויל שהאויל הוא המסתפק על כל דבר שזה הפך הדעת, ועל כן אותי לא ידעו, וכן חסר להם הבינה שהוא שישיגו את השם על ידי מופתי התבונה והחקירה, כי הם בנים סכלים המה ולא נבונים, וכן חסר להם החכמה שידעו על ידי קבלה, ועקר דרכי החכמה הוא בהנהגת הנפש לדעת את הטוב ואת הרע והם חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו.

[ד, כג]
ראיתי את הארץ -
החוזה מצייר חורבן המציאות כולו וכל הבריאה אשר יצאה לפועל בששת ימי המעשה, ומצייר תחלה חורבן השמים והארץ בכלל כפי שנסדרה בריאתם בשני ימי הבריאה הראשונים, ביום הראשון החל רוח אלוהים לרחף על הארץ שהיתה תהו ובהו ומכוסה במים, ועתה ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו כבראשונה, ואחר כך ויאמר אלוהים יהי אור, ועתה ראיתי את השמים ואין אורם, ואחר כך ביום השני והשלישי החל בהויית היבשה על ידי שנפרדו המים ועל ידי שנתהוו אז הרים וגבעות על פני המים, כמו שאמר יעלו הרים ירדו בקעות אל מקום זה יסדת להם כמו שבארתי בפי' מ"ב, ועתה -

[ד, כד]
ראיתי ההרים והנה רועשים -
כאילו ישובו המים לכסות הארץ שתשוב כמישור ובקעה כבראשונה. עתה החל לסדר החורבן שהתהוה על פני הארץ מהנמצאים אשר עליה שנבראו מיום ג' ואילך, דומם וצומח וחי ומדבר, אולם בזה תפס הסדר כפי התכלית, אחר שהאדם הוא תכלית הנמצאים האלה, וכל אשר על פני האדמה צומח וחי וכל הדומם המלאכתי כמו בנין הבתים וכדומה הכל למענו ובעבורו, לכן החל החורבן מן האדם שהוא התכלית וישוב לאחור מן מעשה יום הששי עד מעשה יום ג', ועל זה סדר.

[ד, כה]
ראיתי והנה אין האדם -
הוא כליון מין המדבר, וכל עוף השמים נדדו כליון מין החי אשר ביבשה שהמין הראשון השפל ממנו במדרגה והרחוק יותר מן האדם הוא עוף השמים שנברא בחמישי, (כמו שבארתי בפי' בראשית ובתהילות קאפיטל ח') עתה מבאר כליון הצומח.

[ד, כו]
ראיתי והנה הכרמל -
שב כמדבר, כי נעדר כל צומח וכל ירק עשב. עתה מבאר כליון הדומם אשר נשתנה במלאכה על ידי האדם, וכל עריו נתצו שהערים בנוים על ידי מלאכה מן הדומם. וכל חורבן הכללי הזה היה מפני ה' לא טבעי רק השגחיי בפקודת ה', והסבה לזה הוא מפני חרון אפו.

[ד, כז]
כי -
ובכל זאת אמר ה' כי רק שממה תהיה הארץ וכלה לא אעשה כי יכלה חמתו על העצים והאבנים ועל שוממות הארץ, וליושביה ישאיר פליטה, שהגם שראיתי במראה כי נחרב הכל, בכל זה אמר ה' שישאיר שארית.

[ד, כח]
על -
אך על זאת תאבל הארץ, על כי דברתי זמתי ולא נחמתי, רצה לומר כי יש הבדל בין יעידת הטוב ובין יעידת הרע, כי הטוב המיועד מאת ה', הוא נרצה אצלו מצד עצמו מצד שרוצה להטיב, אבל הרע הנגזר מאתו לא יֵרָצה אצלו מצד עצמו כי אינו חפץ במות המת, רק כדי להשיג על ידו דבר אחר נרצה אצלו שהוא שעל ידי העונש ישובו העם בתשובה, ולכן עת ידבר ה' ויודיע את הטוב שיביא אז פיו ומחשבתו שוים, אבל עת ידבר את הרע שיביא אז אמירתו בלתי שוה עם מחשבתו, כי בפיו יאמר שיביא הרע, ובמחשבתו חושב שלא יביאנו, רצה לומר שחושב שרוצה שעל ידי זה ישובו העם מדרכם ולא יביא את הרע, ועל כן תמצא (לקמן י"ח) שאמר: רגע אדבר לנתוש ולנתוץ ושב הגוי ההוא וגו' ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו, ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני וגו' ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להטיב אותו. שתפס בהרע מחשבה ובהטוב אמירה, כי מן הטוב יתנחם רק ממה שאמר לא ממה שחשב, כי במחשבתו עדיין רוצה להביא הטוב אם לא יהיה סבה מעכבת אותו שהיא רעת העם, אבל מן הרע יתנחם רק מן המחשבה. לא מן האמירה, כי האמירה הייתה בהחלט, ולא יצדק שיתנחם, כי לא אדם הוא להנחם רק יתנחם מן המחשבה, כי המחשבה הייתה תיכף בתנאי הזה שלא ירצה להרע להם רק רוצה שייטיבו מעשיהם, לפי זה כל מחשבה שיחשוב ה' להביא הרע קשור עמה החרטה וההתנחמות שהוא שחושב תיכף שיתחרט על הרע אם ייטיבו מעשיהם, כי הרע הנחשב הוא תנאי לא החלטי, כי אם היה החלטי לא היה מועיל תשובה לשנות את הגזירה.
על פי זה אומר כי יעידת הרע שיעד עתה, שהוא חורבן הארץ, נבדל מיתר הגזירות, כי בו גזר הדין בהחלט בלי התנחמות, באופן שלא ישוב מן הגזרה הזאת אף אם ייטיבו מעשיהם, כי בעת דבר את מחשבתו והודיעה אל הנביא לא נחמתי לא היה קשור חרטה עם המחשבה, וזה שאמר: על כן דברתי זמתי ולא נחמתי. ולכן ולא אשוב ממנה אי אפשר עוד שאשוב מן הגזירה.

(וזה יומתק בדברי חז"ל שחורבן הארץ גרם שלא יכלה חמתו בישראל עצמו כי שפך חמתו על העצים והאבנים, כמו שאמר שממה תהיה כל הארץ ועל ידי כך וכלה לא אעשה, ואם כן גזירה זו מצד עקרה ותכליתה לא רעה היא רק טובה לכלות חמתו בארץ ובעצים ובאבנים לא בעמו), ועל כן דברה וחשבה בלי התנחמות ועל כן לא ישוב ממנה.

[ד, כט]
מקול -
אחר שחרבו כל הערים סביבות ירושלים וגם ירושלים ובנותיה נסו מפני האויב עוד שגבו את עצמם במצודת ציון, בוטחים בלתי בורחים, על פי זה מצייר את ציון בתוך הערים החרבות, כעיר שאנשיה רכי לבב ובשמעם קול פרש ורומה קשת אחד ברחו כולם, רק זונה אחת מבטחונה על יפיה נשארה בעיר בחשבה כי האויב הבא יחמוד יפיה ויחמול עליה. אומר הלא מקול פרש ורומה קשת, הגם שהוא פרש אחד, והגם שלא ראוהו רק שמעו קולו, זה לבדו מספיק שברחה כל העיר, ולא שברחו על פני השדה רק באו בעבים ביערות העבים המכוסים באילנות, ומשם עלו בכפים שהם סלעים הגבוהים, ולא שישבו שם לפי שעה כי כל העיר עזובה לגמרי באין איש, ואם כן אשאלך.

[ד, ל]
את שדוד -
את האשה השדודה שכבר שדדו כל אשר היה לך ולא נשאר לך רק מלבוש שני ותכשיט עדי זהב, מה תעשי כי תלבשי שני ותעדי עדי זהב אשר וודאי יקחוהו השודדים, ומה שתקרעי בפוך עיניך בחשבך שתמצאי חן בעיניהם, אני אומר לשוא תתיפי כי בך מאסו העוגבים מה שיבקשו אותך לא את יפיך יבקשו, לא לאהבה רק את נפשך יבקשו להרגך.

[ד, לא]
כי -
עתה יגיד הנמשל כי בת ציון שהיא נשארה אחר שברחו כל הערים בחשבה כי האויב יחמול על תפארת ציון והדרה ולא ישחיתנה, שגו בזה, כי בעת נבקעה חומת העיר (לקמן נ"א) שזה דומה לאשה היולדת המוציאה מבטנה העצמים אשר בבטן המלאה. אז שמענו קול כחולה, והיה עת צרה כאשה המבכירה ללדת, כי ציון לא נכבשה עד עתה, והיתה דומה בזה כמקשה לילד שיצאו מתוכה דמים רבים, כן שמענו קול בת ציון תתיפח ותאמר אוי נא לי כי עיפה נפשי להורגים, כי אז בא לשם נבוזראדן רב טבחים לטבוח טבח רב.

הפרק הבא    הפרק הקודם