בשבילי התנ"ך
 
מצודות דוד, ירמיהו פרק מט



פסוק א
אל בבל אל ארץ כשדים. על בבל ועל ארץ כשדים:

פסוק ב
הגידו. אתם המבשרים חדשות הגידו בין עכו"ם בשורה זו מחורבן בבל כי לשמחה יחשב להם על כי הם החריבו עמים רבים
ושאו נס.
למען יאספו כולם וישמעו
אל תכחדו.
אל תעלימו דבר מה מגודל החורבן
הוביש בל.
הפסל בל נתבייש ומרודך נשבר ולא יוכלו להציל את עמם
הובישו וגו'.
כל הפסילים נתביישו ונשברו:

פסוק ג
גוי מצפון. הם מדי ופרס השוכנים בפאת צפון במקצוע צפונית מזרחית
נדו הלכו.
נדו משם והלכו בגולה:

פסוק ד
בני ישראל. הם הנשארים בארץ אחרי גלות עשרת השבטים ונטפלו עם בני יהודה ובנימין וגלו עמהם לבבל
המה וגו'.
ר"ל בני ישראל ובני יהודה יבואו יחד
הלוך ובכו ילכו.
בתשובה ובתחנונים ילכו ואת ה' יבקשו לשאול ממנו עזר ודרך מצלחת:

פסוק ה
ציון ישאלו. את הדרך ההולך לציון ויסבו פניהם דרך פה
בואו.
ר"ל אמרו אלו לאלו באו והתחברו אל ה' בברית המתקיים עד עולם ולא תשכח עוד:

פסוק ו
צאן אובדות. הוא מאמר הנביא בשם ה' שאמר הנה עד הנה היו עמי כצאן האבוד מן העדר כי גדוליהם הנהיגום בדרך תועה ועזבום ללכת בדרכי לבם לעלות בהרים ר"ל פנו מדרך ה' וגדוליהם התעום ללכת בדרך רע
מהר.
ולכן הלכו מהר אל גבעה ושכחו מקום רבצם ורצה לומר לכן הלכו בגולה על ההרים ונגרשו מארצם:

פסוק ז
כל מוצאיהם. ר"ל והיו כצאן התועה ומופקר שכל המוצא אותם יאכלם
וצריהם.
האויבים אמרו לא יהיה לנו אשמה על מה שאנו אוכלים אותם בעבור אשר חטאו לה' שהוא נוה ומקוה הצדק כולו והוא תוחלת אבותיהם והוא מילא תקותם ושמו הוא ה' המורה שהוא מושל בכל והואיל וחטאו לו ראוים המה לאבדון ולא נאשם בהם:

פסוק ח
נודו. ומעתה נודו מתוך בבל
כעתודים.
מהרו ללכת משם כמו העתודים ההולכים לפני שאר הצאן ר"ל אף אם רבים ישארו בבבל אתם השבים מהרו ללכת:

פסוק ט
מארץ צפון. הם מדי ופרס
וערכו לה.
יערכו עליה מלחמה ומשם ממקום שיערכו עליה משם תלכד ולא יצטרכו ללכת ממקום אל מקום
חציו.
של הקהל ההוא יהיו כחצי גבור המשכיל והורג אנשים שלא ישוב ריקם מבלי להמית את מי כן יהיו כל חצי הקהל ההוא:

פסוק י
ישבעו. ר"ל הרבה שלל ישללו בה:

פסוק יא
כי תשמחו. אשר תשמחו עד הנה אתם השוסים את נחלתי
כי תפושו.
כי אז הייתם פשים ורבים בטוב ארצי כעגלה הדשה ואוכלת מדישה
ותצהלו כאבירים.
הרימו קול גדול של שמחה כמו הסוסים החזקים המרימים קול שמחה:

פסוק יב
בושה אמכם. אבל מעתה בושה אמכם בבל אשר ילדה בנים לבהלה
חפרה יולדתכם.
כפל הדבר במ"ש
הנה אחרית גוים.
ר"ל הבושה תהיה על כי הנה אחרית הכשדים בניה תהיה חסר מטובה כמדבר ציה וערבה וכפל המלות בשמות נרדפים כמו אדמת עפר (דניאל יב):

פסוק יג
מקצף ה'. על כי ה' קצף על בבל לכן לא תהיה עוד מיושבת וכל העובר עליה יתמה וישרוק:

פסוק יד
ערכו על בבל. מכל סביבה ערכו מלחמה על בבל
ידו אליה.
השליכו חצים אליה
אל תחמלו.
לא תחוסו על החץ לאמר אולי לא יכה אדם וילך לבטלה
כי לה' חטאה.
ולכן תצלחו בה וכל החצים שתשליכו שמה יהרגו אנשיה:

פסוק טו
הריעו. להבהיל את העם הריעו עליה מסביב
נתנה ידה.
כדרך אדם הנופל המושיט יד למי שאצלו לעזור לו ולהקימו וכן מצרים נתנו יד (איכה ה)
נפלו אשיותיה.
נפלו יסודות חומות העיר
כי נקמת.
על כי היא נקמת ה' לכן הנקמו בה וכאשר עשתה לישראל כן עשו לה:

פסוק טז
כרתו. ר"ל לא ימצא עוד בבבל זורע שדות ואוחז מגל בעת הקציר כי תהיה שממה ולא יזרע שמה
מפני חרב היונה.
מפני חרב האויב המאנה ואונסת לעשוק הגוף והממון יפנו משם השכירים עובדי האדמה וינוסו כ"א לעמו ולארצו אשר באו משם:

פסוק יז
שה פזורה ישראל. הנה ישראל היה כשה פזורה ופרודה מן העדר אשר אריות הדיחו אותה והבריחוה מעדרה כי כן מלכי האומות הדיחו אותו מארצו
הראשון.
המדיח הראשון אכל בשרו והוא מלך אשור שגלה עשרת השבטים
וזה האחרון.
זה המדיח האחרון שבר עצמותיו והוא נ"נ מלך בבל שגלה יהודה ובנימין:

פסוק יח
הנני פוקד. אשגיח להביא גמול על בבל וגו':

פסוק יט
ושובבתי. ר"ל עוד יבא זמן בימי המשיח שאשיב אותו אל נוהו וירעה במרעה הכרמל והבשן שהמה מקום מרעה שמן ולפי שהמשילם לשה אמר לשון הנופל בשה
תשבע נפשו.
מרוב המרעה המצוי שם:

פסוק כ
יבוקש. אף אם יבוקש לא יהיה
לאשר אשאיר.
לאלו שאשאיר מהם אסלח לעונם כי יהיו נמרקים בקושי השעבוד וילכו להם:

פסוק כא
על הארץ מרתים. חזר לדבריו הראשונים אמר אל מול המחריב את בבל עלה למלחמה על הארץ שמרדה ופשעה בכל העובדי כוכבים והיא בבל
ואל יושבי פקוד.
שם עיר מערי בבל כמ"ש פקוד ושוע וקוע (יחזקאל כג) או על בבל יאמר וקראה כן לפי שבא עת לפקוד ולזכור עוונה
חרוב.
תחרב אותה והנסים רדוף אחריהם והחרימם
ועשה וגו'.
חזר לזרזו:

פסוק כב
בארץ. נשמע בארץ בבל:

פסוק כג
איך נגדע. איך נכרת בבל שהיה משבר ומפוצץ כל הארץ, כפטיש המפוצץ סלע
לשמה.
לתמהון היתה בין העובדי כוכבים כולם יתמהו על חורבנה:

פסוק כד
יקושתי. הכנתי לך מוקש וגם נלכדת בה ולא ידעת להשמר ממנה כי פתאום באה
התגרית.
עם ה' עשית תגר ומלחמה כי עמו טבחת ולא חמלת:

פסוק כה
את כלי זעמו. הם פרס ומדי ור"ל המקום העיר לבם לבוא על בבל להשחיתה
כי מלאכה היא לה'.
השחתת ארץ כשדים היא דבר שליחות של ה':

פסוק כו
בואו לה מקץ. מקצה המדינה בואו להלחם בה פתאום עד לא יכונו למלחמה
פתחו מאבוסיה.
לקחת התבואות האצורים שמה
סלוה.
רמסו אנשיה כמו שרומסים על אגודות שבלים לדושם להוציא התבואה
והחרימוה.
אבדו וכלו אנשיה:

פסוק כז
חרבו. הרגו בחרב
כל פריה.
הם השרים
ירדו לטבח.
כפל הדבר במ"ש
הוי עליהם.
אוי להם כי בא יום גמולם עת זכרון עוונם:

פסוק כח
קול נסים. הנה נשמע קול מאנשי ישראל הנסים מבבל ובאים להגיד בציון את נקמת ה' וחוזר ומפרש את נקמת היכלו שלקח נקם מיד בבל:

פסוק כט
השמיעו. התאספו אל בבל רובי חצים כל דורכי קשת חנו עליה מסביב למען לא יהיה לה פליטה לבל יוכל מי לברוח
ככל אשר עשתה.
לישראל כן עשו לה
זדה.
הרשיעה אל ה':

פסוק ל
לכן. הואיל וזדה אל ה' לכן יפלו וגו':

פסוק לא
הנני אליך זדון. אתה בלשצר איש זדון הנה אני אלחם עליך כי בא יום תשלום גמולך עת זכרון עוונך:

פסוק לב
וכשל זדון. בלשצר יהרג
ואין לו מקום.
ר"ל לא ימלוך מי מזרעו בבבל
סביבותיו.
סביבות עריו:

פסוק לג
עשוקים וגו' יחדיו. ר"ל כמו שנעשקו עשרת השבטים על ידי אשור כן נעשקו בני יהודה על ידי בבל
וכל שוביהם.
כמו אשור כן בבל החזיקה בהם וממאנים לשלחם חפשי:

פסוק לד
גאלם חזק. אם כי אינם משלחים מרצונם הנה גאלם חזק והוא יריב את ריבם ויאבד את בבל ויצאו הגולים חפשי
למען הרגיע.
למען יהיה מרגוע בכל הארץ יביא רוגז וחרדה על יושבי בבל ולא יוסיפו למשול בעמים:

פסוק לה
חרב על כשדים. חרב תבוא על הכשדים:

פסוק לו
אל הבדים. אל הקוסמים שבודים דברים מלבם
ונאלו.
יסכלו בעצתם ולא ידעו במה ינצלו:

פסוק לז
ואל רכבו. קבוצת אנשי הרכב
ואל כל הערב.
תערובות האומות שהיו יושבים בבבל
והיו לנשים.
יהיו תשושי כח כנשים
חרב אל אוצרותיה.
אנשי חרב יבואו אל אוצרותיה ויבוזו אותה:

פסוק לח
חורב. לפי שנהר פרת היה עובר בבבל והיה משקה שדותם כנילוס במצרים לכן אמר שיבוא חורב אל מימיה ויבשו
כי ארץ פסילים היא.
הרבה פסילים עשו לעבודת כוכבים
ובאימים יתהוללו.
משתטים ומשתגעים עם העבודת כוכבים שלהם ויקרא העבודת כוכבים אימים כי מביאים אימה על עובדיהם וכאשר יקרא מפלצת כמ"ש אשר עשתה מפלצת לאשרה (מלכים א' ט"ו):

פסוק לט
לכן. הואיל והיו כ"כ דבוקים בעבודת הצורות לכן תהיה לחרבה ושם ישבו ציים עם איים שדרכם לשכון בחרבות
ולא תשב.
לא תהיה עוד מיושבת עד עולם
עד דור ודור.
עד שיכלו כל ימי הדורות וכפל הדבר במ"ש:

פסוק מ
כמהפכת. תהיה כמו ההפכה אשר הפך אלהים את סדום ואת עמורה ואת שכניה
ולא יגור.
אף דרך עראי:

פסוק מא
מצפון. מדי ופרס המה מצפון בבל במקצוע צפונית מזרחית
רבים.
רצה לומר גדולים כמו ורבי המלך (לעיל מא)
מירכתי ארץ.
מסוף הארץ ר"ל ממרחק:

פסוק מב
כים יהמה. כמו הים כשיהמה בעת יסוער הרוח
ערוך כאיש.
ערוך בכלי זיין כאיש גבור שיורד במלחמה
עליך.
ר"ל ועליך יבואו:

פסוק מג
את שמעם. את שמע גבורתם
ורפו ידיו.
ידיו נעשו רפויים מלהלחם למולם
החזיקתהו.
הצרה אחזה אותו והיה לו חיל כיולדה:

פסוק מד
הנה כאריה. האויב הבא עליה יעלה בחזקה רבה כמו שיעלה האריה מגאון הירדן ממקום רבצו אל נוה איתן ר"ל אל מדור הרועה המחוזק בבשר כי זהו איתנו וטובו
כי ארגיעה.
כי חפצי להשקיט ולהרגיע את ישראל ואריץ אותם מעל ארץ בבל לשוב לארצם ולכן אצוה עליה להשחיתם את מי שאבחר בו
כי מי כמוני.
שיוכל למחות בידי
ומי יועידני.
מי יקבע עמדי זמן מיועד להלחם בי
ומי זה רועה.
מי הוא הרועה אשר יעמוד לפני להציל צאנו מידי ר"ל מי הוא הרועה שיציל עמו מידי וכפל הדבר במ"ש:

פסוק מה
לכן. הואיל ואין מי ימחה בידו וכן תקום לכן שמעו וגו'
אם לא.
הוא ענין שבועה ור"ל העצה היא בשבועה אשר צעירי הצאן יגררום מארצם והוא פרס שהוא הצעיר בבני יפת כי ארז"ל תירס הוא פרס (יומא י)
אם לא ישים.
בשבועה אשר יעשה את כל נוה ונוה שממה
עליהם.
ר"ל לפניהם בעל כרחם:

פסוק מו
מקול נתפשה. מקול השמועה אשר נתפשה בבל תרעש הארץ כי יפחדו שלא יקרה להם כמקרם
וזעקה.
קול זעקת בבל יהיה נשמע בין העמים:

הפרק הבא    הפרק הקודם