בשבילי התנ"ך
 
מצודות דוד, תהלים פרק עח



פסוק ב
אפתחה במשל פי. אפתח פי לדבר במשל והמשל הוא מ"ש ואש נשקה ביעקב וכדומה
חידות.
דברים סתומים קשה ההבנה והוא מ"ש ויתן לשבי עוזו כי אלו לא נאמר ((בשמואל א ג) שלקחו הפלשתים את הארון לא היינו יודעים מה הוא
מני קדם.
מה שנעשה מימי קדם:

פסוק ג
אשר שמענו. מבני הדור שלפנינו
ונדעם.
שהאמת כן הוא
ואבותינו ספרו לנו.
ואין מדרך האב להשריש בלב בנו ספורי שקר:

פסוק ד
מבניהם. מבני אבותינו אשר לא בא להם הקבלה מהאבות
לדור אחרון.
למען תספרו לדור אחרון את תהלות ה' וגו':

פסוק ה
ויקם. העמיד עדות התורה ביעקב להיות מתקיים לעולם בעבור אשר צוה את אבותינו להודיע לבניהם:

פסוק ו
דור אחרון. למען ידעו בני הדור שאחריהם ויספרו לבניהם ובניהם לבניהם עד סוף כל הדורות:

פסוק ז
וישימו. ע"י ספורי הנפלאות ישימו בטחונם בה' ולא ישכחו פלאי מעשיו למען ישמרו מצותיו:

פסוק ח
כאבותם. המה אנשי דור המדבר שהיו סוררים מדרך ה' ומורדים בו
לא הכין לבו.
אל דבר ה'
ולא נאמנה.
לא האמינו בו:

פסוק ט
בני אפרים. ר"ל עם כי ראו אשר בני אפרים שעל כי בטחו בכחם כי היו מזוינים נושאי חצים ומורים בקשת לזה מהרו את הקץ לצאת ממצרים קודם הזמן וסופם הפכו עורף לנוס ביום קרב והרגום אנשי גת כמ"ש בד"ה (א ז):

פסוק י
לא שמרו. עכ"ז לא שמרו אנשי דור המדבר את ברית ה' ולא לקחו מוסר מבני אפרים:

פסוק יב
נגד אבותם. ארז"ל האבות באו על הים והראם הקב"ה הפלא שעשה באנשי ארץ מצרים שנטבעו שמה
שדה צוען.
יושבי שדה צוען והיא מארץ מצרים וכפל הדבר במ"ש כדרך המליצה:

פסוק יג
ויצב. העמיד המים הבאים להיות כמו תל גבוה ולא ירדו כדרכם :

פסוק טו
יבקע צורים. להוציא את המים
וישק.
השקה אותם די ספוקם כאלו שתו בתהומות אשר כל אחד רבה וגדולה:

פסוק טז
ויורד. הסלע הוריד המים כמו הנהרות:

פסוק יז
ויוסיפו. אחר כל הנסים האלו הוסיפו עוד לחטוא:

פסוק יח
בלבבם. ר"ל מה ששאלו על הבשר לא היה עליה תוכן הכוונה כ"א בלבבם היה לנסות את ה':

פסוק יט
היוכל. האם יוכל אֵל לערוך במדבר שלחן מלא להאכילם בשר:

פסוק כ
הן. אמרו הן ראינו כי הכה צור וזב המים וזה לבד ראינו לזה ננסה לדעת אם גם יוכל תת את הלחם ר"ל הבשר כמ"ש את קרבני לחמי (במדבר כז)
אם יכין שאר.
כפל הדבר במ"ש:

פסוק כא
ויתעבר. נתמלא עברה וזעם
ואש נשקה.
בערה כאש חמתו וכפל הדבר במ"ש וכפל עוד לומר וגם אף וגו':

פסוק כב
כי לא האמינו. שיוכל למלאות משאלותם
ולא בטחו.
מבלי נסיון:

פסוק כג
ויצו. הלא כבר צוה השחקים וגו':

פסוק כד
וימטר. וכבר המטיר המן וראו א"כ שידו לא תקצר
ודגן שמים.
הוא המן וכפל הדבר במ"ש:

פסוק כה
לחם אבירים. לחם מן השמים הקרואים אבירים שהוא ענין חוזק וכן נאמר עליהם חזקים כראי מוצק (איוב לז)
אכל איש.
כאומר הלא דבר תימה הוא שאיש נברא מהאדמה אכל לחם שמים
לשובע.
ר"ל להשביעם מכל מה שירצו כי טעמו במן כל המטעמים ושאלו א"כ הבשר שלא כהוגן:

פסוק כו
יסע. עכ"ז הסיע ונשב רוח קדים מן השמים
תימן.
רוח דרום כי הרוח היתה ממקצוע דרומית מזרחית:

פסוק כז
כעפר. מרובה כעפר
עוף כנף.
עוף בעל כנף:

פסוק כח
בקרב מחנהו. למען לא יטריחו ללכת אחריהם למרחוק
סביב למשכנותיו.
כפל הדבר במ"ש:

פסוק כט
ותאותם. בדבר הנסיון אשר נסו את ה':

פסוק ל
לא זרו. אם כי לא נעשו זרים מתאותם כי המקום מילא משאלותם והיה עוד אכלם בפיהם אוכלים ומתענגים בהם:

פסוק לא
ואף. עכ"ז לעומת זה עלה בהם אף ה' בעת ההיא
במשמניהם.
בהחשובים שבהם
ובחורי.
הנבחרים שבהם כרעו ונפלו:

פסוק לב
בכל זאת. אף אחרי רואם שהמקום משלם גמול עכ"ז חטאו עוד בדבר המרגלים :

פסוק לג
ויכל. עי"ז כלה ימיהם בהבל ובבהלה כי היו נעים ונדים במדבר ומתו שמה:

פסוק לד
אם הרגם. כאשר אמר להרגם במדבר חזרו ודרשו לה':

פסוק לה
ויזכרו. היו זוכרים בפיהם אשר אלהים הוא חזקם:

פסוק לו
ויפתוהו. אבל לא היה בלב שלם רק חשבו לפתות את ה' בפיהם ויכזבו לפניו בלשונם:

פסוק לז
ולבם. אבל לבם לא היה נכון עם ה':

פסוק לח
והוא רחום. עכ"ז ה' הוא רחום ומכפר עון ולא ישחית האדם בעבור עונו ומרבה להשיב אפו מן החוטא פעמים רבות ואינו מעורר כל החמה הראוי לעורר על החוטא:

פסוק לט
ויזכור. על כי יזכור שהאדם הוא בשר וטבעו לרדוף אחר התאוה ובזה יחטא ואשם
רוח הולך.
ארז"ל זה היצה"ר שהולך מן האדם בשעת מיתה ולא ישוב עוד אליו ולזה ירבה להסית את האדם בעודו חי:

פסוק מ
כמה. פעמים רבות מרו בו במדבר ובמעשיהם העציבו לפניו במדבר שממה וכפל הדבר במ"ש:

פסוק מא
וישובו וינסו. חזרו ונסו את ה' במי מריבה
התוו.
שאלו ממנו סימן ואות:

פסוק מב
את ידו. את חוזק ידו שהראם ביום אשר פדם ממצרים:

פסוק מו
ויגיעם. היא התבואה הבאה ע"י עבודה ויגיעה וכפל הדבר במ"ש:

פסוק מח
לרשפים. רשפי אש שהיתה מתלקחת בתוך הברד:

פסוק נ
יפלס. היה מיישר שביל להוליך דרך בו את אפו עליהם:

פסוק נא
ראשית אונים. הם הבכורים כמו כחי וראשית אוני (בראשית מט)
חם.
הוא מצרים הבא מחם:

פסוק נב
כעדר. כמו שהרועה מנהיג העדר במקום מרעה כן נהגם במדבר ולא חסרו דבר:

פסוק נד
גבול קדשו. זה א"י
הר וגו'.
זה בה"מ אשר קנתה ימינו להיות שלו לשכון שמה:

פסוק נה
גוים. אלו שבעה עממין בכנען
ויפילם.
הפיל גורל לתת לכל שבט חלקו במדידת חבל כי כן הדרך למדוד הקרקע בחבל
באהליהם.
של שבעת עממין:

פסוק נו
וינסו וימרו. בימי השופטים:

פסוק נז
כקשת רמיה. מורה הקשת הרמאי מראה עצמו כמורה לצד זה וכרגע חוזר ומהפך עצמו לירות בצד אחר אל מקום הנרצה כן ישראל עבדו את ה' כל ימי השופט ובמות השופט נהפכו כרגע לעבוד עכו"ם:

פסוק ס
ויטוש משכן שלו. בימי עלי הכהן
אוהל.
את האוהל אשר שכן בה בין בני אדם:

פסוק סא
ויתן לשבי עוזו. זה הארון אשר נשבה ביד פלשתים:

פסוק סג
בחוריו. אנשי המלחמה
אכלה אש.
בערה בהם אש חמת ה' ומתו במלחמה
לא הוללו.
לא באו אל בית החופה כי חתניהן מתו במלחמה:

פסוק סד
כהניו. הם חפני ופנחס בני עלי ויתר הכהנים נושאי הארון
לא תבכינה.
כי הרבו לבכות על לקיחת הארון ולמול זה לא היה נחשב צער אלמנותם למאומה:

פסוק סה
ויקץ כישן. כי עד הזמן ההוא החריש המקום מענוש את ישראל על מעשיהם כאלו היה ישן ובעת ההיא גברו העונות והקיץ משינתו לעשות בהם נקם
מתרונן.
המתעורר משכרות היין ע"י צעקה ורנון:

פסוק סו
ויך. הכה הצרים מאחריהם כי נסו מפני פלשתים ורדפו אחריהם והכום מאחריהם כדרך הרודף להנרדף
חרפת עולם.
זהו לקיחת הארון:

פסוק סז
וימאס. מאז מאס במשכן שילה שהיתה בנחלת אפרים בן יוסף
ובשבט אפרים.
הוא הוא וכפל הדבר במ"ש:

פסוק סח
ויבחר. להיות בנחלתו מקום המקדש
אשר אהב.
מימים רבים כי שם נעקד יצחק:

פסוק סט
כמו רמים. ר"ל בנהו בנין עדי עד כמו השמים הרמים ויסדה להיות לעולם כמו הארץ:

פסוק ע
ויבחר בדוד. למלוך על ישראל
ממכלאות צאן.
ממה שהיה תמיד עם הצאן בדיר שלהם:

פסוק עא
מאחר עלות. ממה שהלך אחר המניקות לרעותן הביאו להיות מלך רועה ישראל:

פסוק עב
כתום לבבו. כפי תמימות לבו ירעה אותם
ובתבונות כפיו.
עם כי התבונה היא בלב אמר כפיו לפי שבהם ינהג הרועה ויראה כאלו התבונה בכפיו ודומה לו שכל את ידיו (בראשית מח) ור"ל שעשה בהשכל וכ"ז חוזר לראשית האמרים לומר את כל זה יספרו לבל יאחזו במעשי אבותם שמרו בה' כ"א יאחזו במעשה דוד שזכה למלוכה בעבור כשרון דרכו:

הפרק הבא    הפרק הקודם