span id=pink>{א} בחדש השלישי וגו'. הנה למה שקדם מעוצם חיבתו יתברך בישראל וגודל חשקו לתת להם ארוסתם זאת התורה, תקשה למה נתעכב ה' מתת התורה עד חודש השלישי, כי מן סימני האהבה היא שלא יתעכב חושק מבא לחשוקתו?

ואם לצד הדרך הלא מצינו שאפילו לאליעזר עבד אברהם קפצה לו הארץ (סנהדרין צ''ה.) בלכתו לקחת אשה ליצחק, ומכל שכן וקל וחומר לחתונת נשואת ראש, כי תקפוץ הארץ וגם השמים אם יצטרכו לה, אשר על כן בא הקדוש ברוך הוא ונתן אמתלא לדבר כי לא מיעוט החשק הוא הסובב אלא לצד הכשרת החתן, כי לא היו ישראל ראוים, לצד שהיו בארץ הטמאה והיו לנדה ביניהם, והוצרכו לספור ספירת טהרתם שבע שבתות כדרך ז' נקיים אשר צוה ה' לזבה. (זהר ח''ג צ''ז:) והוא אומרו לצאת בני ישראל פירוש לסיבת יציאתם מארץ מצרים, הוא הסובב עכבת הדבר עד החודש הג'. והראיה כי כשקרבו ימי הכשרתם בו ביום נסעו בו ביום באו, והוא אומרו ביום הזה פירוש שנסעו בו ביום באו. וכן הובא בדבריהם ז''ל (שבת פ''ז:) שביום שנסעו בו באו.

והצצתי בענין ואראה עוצם חשקו יתברך בישראל שניכרת מתוך מעשיו, בהעיר למה הטריחם ה' בדרך עד החדש הג', ואם לסיבה שכתבנו עדיין תקשה שהיה לו לקפוץ הארץ ולהגיע למדבר סיני בו ביום, ושם יתעכבו עד ספור ז' שבועות ויהיה זמן הכושר כנזכר.

אכן זה יגיד עוצם חשק נתינת התורה לישראל, כי לגודל חשקו ברוך הוא בהם, לא רצה להביאם ולהתעכב זמן ארוך בלא חתונה בבית חתנות, ולזה היה ממעיט הימים בריחוק מקום, ותקח לך שיעורן של דברים מחשוק וחשוקתו כי לא יצטער בעכבתו מבוא אליה, כל זמן שלא הגיעו עת דודים ועדיין לא עלתה כלה לחופתה, אשר לא כן בעת כלה בחופתה לא יעצור כח לעכב ביאתו אליה.

{ב} ויסעו מרפידים. קשה למה איחר המוקדם, כי פסוק זה היה לו להקדים קודם פסוק שלפניו שאמר באו מדבר סיני, ואולי שהוא על דרך אומרם (סנהדרין ק''ה:) אהבה מקלקלת השורה להקדים המאוחר, שלהיות כי הוא זה יום המקווה לבורא, לתורה, לעולם לעליונים, ולתחתונים, ומיום הבריאה והם יושבים ומצפים מתי יבואו בני ישראל מדבר סיני, לזה כשהגיעו שמה לא עצרו כח לספר סדר הדבר, ותכף קדמה ההודעה באומרו ביום הזה באו וגו' הגיע חשוק ונחשק לחושק וחשוק ושמחו שמים וארץ, כי זה הוא תכלית הבריאה ותקותה, ואחר כך חזר הכתוב להודיע פרטן של דברים.

עוד ירצה בהעיר עוד אומרו ויבואו מדבר סיני והלא כבר אמר בכתוב שלפניו באו מדבר סיני? עוד צריך לדעת למה הוצרך לומר ויחנו במדבר הלא מובן הוא הדבר כי במקום ביאתם חנו?

אכן כוונת הכתוב הוא להקדים ג' ענינים הם עקרי ההכנה לקבלת התורה, שבאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי היא תורתנו הנעימה.

הא' הוא התגברות והתעצמות בעסק התורה, כי העצלות הוא עשב המפסיד השגתה, ולזה תמצא כי כל מקום שיזכירנה ה' לתורה ידקדק לומר לשון חוזק ואומץ, עד גדר שימית עצמו עליה, דכתיב: (במדבר יט יד) זאת התורה אדם כי ימות וגו' ודרשו ז''ל (שבת פ''ג:) וכו', כמו כן רבותינו ז''ל ידקדקו בהזכרתה לומר עסק התורה, השתדלות התורה, ורבים כמוהו, ועיין מה שפירשתי בספרי חפץ ה' שחברתי על קצת ממסכתות הש''ס בקטנותי במאמר רבותינו ז''ל (שם פ''ח:) למיימינים בה כו'. ותראה כי לא תושג ההשגה אלא בהתעצמות גדול, וכנגד זו אמר הכתוב ויסעו מרפידים, לא בא להודיע מקום שממנו נסעו, שאם כן היה לו להקדימו קודם תחנותם, אלא נתכוין לומר שנסעו מבחינת רפיון ידים, כמו שמצינו שדרשו כן רבותינו ז''ל (סנהדרין ק''ו.) בפסוק (לעיל י''ז ח')

וילחם עם ישראל ברפידים ברפיון ידים עד כאן.

והן עתה נסעו מבחינה זו והכינו עצמם לעבוד עבודת משא בנועם ה', והוא אומרו ויבואו מדבר סיני.

וענין ב' הוא השפלות והענוה כי אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר ויחנו במדבר פירוש לשון שפלות וענוה כמדבר שהכל דורכים עליו.

וענין ג' הוא בחינת ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים לא שיהיו בד בבד, שעליהם אמר הכתוב (ידמיה נ) חרב אל הבדים (ברכות ס''ג.), אלא יתועדו יחד ויחדדו זה לזה ויסבירו פנים זה לזה, וכנגד זה אמר ויחן שם ישראל לשון יחיד, שנעשו כולן יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראוים לקבלת התורה.

{ג} ומשה עלה וגו'. צריך לדעת למה עלה משה קודם שיקרא לו ה'. עוד צריך לדעת לאיזה מקום עלה, אם להר היה לו לומר אל ההר בפירוש?

ורבותינו ז''ל אמרו (שמות רבה פכ''ח) זה הוא שאמר הכתוב (תהלים סח) עלית למרום וגו'. ולדבריהם קשה עוד, כי מצינו שאחר כך היתה הקריאה אליו מן ההר, דכתיב ויקרא וגו' מן ההר ואם הוא כבר עלה לשמים מה מקום לקריאה ממקום נמוך למקום עליון?

עוד יש לדקדק למה אמר הכתוב אל האלהים ולא אמר אל ה' כמו שגמר אומר ויקרא אליו ה' וגו'?

אכן כוונת הכתוב היא להיות שקדם ה' ואמר למשה בסנה (לעיל ג' י''ב) בהוציאך את העם תעבדון את האלהים על ההר הזה, הוא מראהו כי שם הוא מקום קבלת התורה, אשר על כן בהגיעו שמה עשה משה משפט עבד נאמן, וקדם ועלה אל ההר ולא הוצרך להזכיר ההר כיון שהזכירו בסמוך : נגד ההר ועליו חוזר אומרו ומשה עלה, ואומרו אל האלהים הוא טעם עליתו כי מה שייכות בעליה זו, לזה אמר אל האלהים, שקדם אצלו מהבורא תעבדון את האלהים על ההר הזה, לזה אם היה מתעכב עד שיקרא ה' אליו יראה התרשלות ומיעוט חשק בדבר, לזה תיכף קדם והכין עצמו ועלה, וזולת מה שקדם לו במאמר ה' תעבדון את האלהים לא היה עולה אל ההר. ובזה נתיישבו כל הדקדוקים שדקדקנו. ואין בפירוש זה סתירה לדברי רבותינו ז''ל שאמרו (שמו''ר שם) עלית למרום כי בעלייתו ההר, שהוא מקום שהרכין ה' שמים עליו, הנה הוא נמצא עולה לשמים.

ויקרא אליו ה'. פירוש כשקדם הוא ועלה, תכף קרא לו ה'. ויש לך לדעת כי בחינת הקדושה לא תקדים אלא למזמין אותה ומעיר על הדבר, והוא מאמרם ז''ל (זהר ח''ג צ''ב)

באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא,

והוא סוד אומרו (בראשית ב ו) ואד יעלה מן הארץ והשקה מלמעלה את כל פני האדמה, וירמוז באומרו ויקרא לשון יקר וגדולה עשה ה' למשה על הכנתו וזריזותו בדבר.

מן ההר לאמר. פירוש לצד כי דבר ה' בא מן שמי השמים, כי עדיין לא ירד ה' על הר סיני, אשר על כן בא להודיענו הכתוב כי צוה ה' על הקול שיעבור דרך הר ומשם ישמע משה אמריו ולא יפנה לצדדין, גם לא ישמע לאוזן משה קודם שיגיע להר, אלא להר יבא ומן ההר יהיה נשמע אליו. וזה הוא שיעור הכתוב ויקרא אליו ה' ממקום ששמו שם כידוע, וקריאה זו מן ההר לאמר פירוש מן ההר התחיל האמירה ולא קודם ולא מן הצדדים, ואם לא אמר הכתוב תיבת לאמר, היה בנשמע כי התחלת הקריאה היה מן ההר וכבר ירדה שכינה שמה ולא כן הוא.

כה תאמר וגו' אתם ראיתם וגו'. צריך לדעת למה כפל תאמר וגו' ותגיד וגו'?

ורבותינו ז''ל אמרו (שמות רבה פכ''ח) בית יעקב הם הנשים ולהם יאמר מענה רך, ולבני ישראל דברים קשים כגידים. וקשה הלא לא מצינו שאמר ה' בדבריו ב' מיני שליחויות אלא לשון א' לכולם יחד אנשים ונשים. אם הם קשים יחד ישמעוהו, ואם הם רכים יחד ישמעוהו. ואין לומר שכשידבר משה ישנה מענה לשון מסדר הנדבר חס ושלום, כי הלא תמצא כי בסוף דברי ה' אמר אליו (פסוק ו') אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל ואמרו ז''ל (מכילתא) וזה לשונם:

לא פחות ולא יותר.

ולכשנאמר כי כוונת אומרו אל בני ישראל הוא על האנשים, יחסר דרך אשר ידבר בו לנשים, גם אין אני רואה דברים קשים בדברי ה' לאנשים, אלא דברים המחיים את הנפש.

אכן כוונת דברי ה' הוא על זה הדרך, וקודם אקדים המושג אצלינו מכל התורה, כי האדון אלהי ישראל מדותיו הם להטיב, ויותר מחשק המקבל חשקו להטיב, וזה לגודל הפלגת בחינת טובו, ויותר מהמה לבני ישראל, ומתחכם הוא יתברך להרבות שכרנו וטובתנו כי זה הוא אשר יחפוץ ה'. והנה מצינו לו שגילה דעתו כי שכר המקיים תורת ה' ומצותיו מיראה הוא מחצה מהעושה מאהבה, מב' כתובים הבאים בהודעת שכר המצות:

באחד אמר: (דברים ז ט) לאלף דור.

ובאחד אמר: (לקמן כ' ו') לאלפים

ודקדק בשר האלף שהוא השומר מיראה, ושר האלפים שהוא לעושה מאהבה. והנה יש בבחינת האהבה צד גורם רעה, כי לא תספיק לבעליה להשמר בתמידות לבל עבור איזה פעם באקראי, כי יאמר שמצד קורבתו לבורא וחביבותו לא יקפיד עליו על זה, כמנהג וסדר הרגיל בין הנבראים, ולהשכילך בענין, ממשה אתה למד, כי לצד רוב קורבתו וחיבתו עם ה' שגג ודבר אליו (לעיל ד' י''ג) שלח נא ביד תשלח, למה הרעתה וגו' (ה' כ''ב), לא הצלת וגו', וזה היה סיבה גודל קריבתו לפני ה' נתקררה היראה, כי פשיטא שאדם אחר כשלא יהיה קרב כל כך תפול עליו אימתה ופחד. והנה האדון ה' צבאות לא כן יחשוב, כמו שאמר הכתוב: (דברים י' י''ז) אשר לא ישא פנים ולא וגו' ויקפיד אדרבה ביותר על אהובו ליסרו בתוספת מרובה על עוברו אפילו פעם אחת, ואפילו על הקלה שבקלים כאומרו (תהלים נ') וסביביו נשערה מאוד ואמרו ז''ל (ב''ק נ'.) שמדקדק עם חסידיו כחוט השערה. ואשר על כן בעת נתינת התורה חשב ה' מחשבות טובות להועיל בקבלת התורה ולפניו ב' דרכים:

א' לדבר דברי אהבה וחיבה, ויש בזה תכלית דבר טוב כשיקבלוה מאהבה, שקל הקודש כפול הוא בשכרם, ויש בזה צד אחר כי העושה מאהבה, לפעמים לא ידקדק בפרט אחד מהתורה כדרך האב עם בנו המגעגעו והמשעשעו כיון שאין עליו בחינת המורא. מה שאין כן כשתהיה קבלת התורה מחמת יראה, מדרך הירא לפחד על דקדוק אחד כעבד מרבו, ונמצא תמיד עומד לשמור עץ החיים, וכן הוא בדבריהם ז''ל. (ירושלמי ברכות).

ודרך ב' הוא לדבר דברים קשים כמלך שגוזר על עבדו בזריקת מרה ואימת מלכות, ויש בזה תכלית טוב שלא יזלזלו באחת מכל מצות התורה, ואפילו באקראי ועראי, אלא שמגיעם מחצית שכר משכר המגיעם בעשותם מאהבה.

אשר על כן נתחכם ה' לצוות בב' אופנים:

בדרך אהבה,

ודרך שררה והפחדה

ואמר גם שניהם במתק לשון צדיק בנושא אחד, והוא מה שהתחיל לומר כה תאמר על זה הדרך, כה פירוש כסדר זה שאני אומר לך, תאמר לבית יעקב ותגיד וגו' פירוש יש בו אמירה רכה שהיא דרך אהבה וחיבה, ותגיד פירוש יש בו גם כן דברים קשים כגידים שהוא דרך הפחדה ויראה.

ודקדק לומר בית יעקב באמירה ובני ישראל בקושי, לומר חלק החסר לכל אחד משניהם, על זה הדרך, כי בית יעקב הם מדריגה הקטנה שבאומתנו הקדושה, אשר לא ישיגו עבוד ה' מאהבה אלא מיראה. לזה המצוה להם שצריכין להוסיף עבוד מאהבה, הרמוזה באמירה רכה כנזכר. ולבני ישראל שהם מדרגה הנבחרת והמעולה אשר ישיגו בחינת האהבה, אמר כנגדה ותגיד, שלא יספיק להם בחינת האהבה לגבי פרט , וצריכין הם ליראה ולאהבה, מטעם שכתבנו.

נמצאת אומר כי טובים השנים וצורך בהם לקיום התורה, וצריך כל איש מישראל לקנות שניהם, אהבה ויראה ושניהם יחד אמרם אל עליון בנעימות דבריו, באומרו אתם ראיתם אשר עשיתי וגו' כאשר אבאר בסמוך בעזרת השם, ודברי רבותינו ז''ל שאמרו (מכילתא) אלו הנשים ואלו האנשים הם דרך דרש.

{ד} אתם ראיתם וגו'. צריך לדעת כוונת אל עליון במה. שדקדק לומר אשר עשיתי למצרים שיותר היה לו לומר אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים שהוא עיקר הדבר להתחייב להשתעבד ולחבק אמריו על כל אשר גמלם ה'. ואם להזכיר נפלאותיו הרי הם רשומים באומרו אשר הוצאתי מארץ מצרים וידוע הוא כי לא הוציאם אלא באמצעות המסות הגדולות.

והנה לפי מה שפירשנו כי יכוין ה' לב' דברים שהם:

בחינת האהבה

ובחינת היראה

לזה רשם ה' שניהם במאמר. זה, היראה באומרו אשר עשיתי למצרים פירוש אשר יסרתי יסורי נקמה לממאן עשות מאמרי כמה מכות רעות באין מספר על אשר מאן עשות מצותי לשלוח אתכם, והיה הדבר הזה לכם לאות לעובר על מצותי כי אתנקם ממנו ביסורי נקמה וצרות רבות כאשר ראיתם וקחו מוסר, ונתכוין ה' לרמוז להם שהם בגדר זה עצמו של המצרים אם ימאנו לשמוע אל התורה ואל המצוה וזו בחינת היראה יראת העונש. גם יש בנשמע מאמר אשר עשיתי יראת הרוממות בכל הנפלאות והאותות והמופתים אשר עשה למצרים.

גם בזה הראה בחינת האהבה והחיבה, שכל זה עשה בשבילנו הרעיש כל הבריאה, ואבד אומה אחת בשבילנו, ולצד זה יתלהב אדם בחיבת הבורא, אשר הפליא חסדו להם, והנה היא בחינת האהבה לה' אלהינו, והם ב' דברים הרמוזים באומרו תאמר לבית יעקב שלא תספיק היראה וצריך גם האהבה ותגיד לבני ישראל שלא תספיק בחינת האהבה וצריך גם היראה והטעם כמו שכתבנו.

ואשא אתכם. הנה האריך האדון בבחינת האהבה כי הוא העיקר במצוה להרויח כפל השכר, וצריך התעצמות גדול להשיגה, לזה אמר ראו חיבתי בכם כרחם אב על בנים חביבין, שאפילו מדרך כף רגליכם חסתי עליו, ונשאתי אתכם על כנפי נשרים פירוש ענני כבוד היו ממוצעים תחתם, וכן הוא אומר (דברים ח ד) ורגלך לא בצקה, ועוד יש לאלוה מילין לעורר האהבה מה שאין כן היראה שבנקל תכנס בלב האדם, לזה הספיק לו ברמיזתו במאמר אשר עשיתי למצרים, כמו שפירשתי.

ואבא אתכם אלי. ירצה כי לא קדם הקרבתם אל ה' כמשפט כל הקרב הקרב למשכן ה', שיקדים הוא לעורר חבתו כידוע. שאין אלהי עולם מקדים לקרב, עד שיעורר המתקרב את האהבה, וכן הוא מהמוסר כי ההדיוטות והקלים הם המשתדלים להתקרב לגדולים ונכבדים מהם, ומכל שכן עם עבד מושלים, ואף על פי כן אמר ה' כי לא כן עשה, אלא הגם שהיו גוי מקרב גוי, ערום ועריה בלא שום התעוררות, אף על פי כן אני הבאתי אתכם אלי, ולא אתם התקרבתם אלי.

עוד ירצה לומר, שאחר שהוציאם ממצרים היו חוזרים מאחרי השכינה, כמו שמצינו להם שהמרו אמרי אל בים סוף, במן, ובשליו וכדומה, אף על פי כן היה ה' מושכם אליו, בכל עת שהיו חוזרים לאחוריהם, ומביאן ומקרבן אליו יתברך.

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (הגדה) אלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים מיד כו', והטעם כדי שלא ישתקעו בבחינת הרע בטומאת מצרים, ולא תהיה חס ושלום עוד תקומה לשונאיהם של ישראל, לזה מיהר להוציאם כדי שיעמדו במקום קדוש, והוא אומרו ואביא אתכם אלי דייק תיבת אלי, לשלול השתקעות בחלק הרע רחמנא ליצלן, והבן.

עוד ירצה לשלול טענת הטוען, כי הלא מצינו לו (ספרי ברכה) שהלך לשעיר ופארן לישמעאל ועשו, והזמינם לקבל תורה ולא קבלו לטעם שאמרו, ואם כן מה מעלה זו שמרומם לעם ישראל. לזה אמר ואביא וגו' פירוש על דרך אומרם ז''ל (ילקוט הראובני ר''פ בלק) בפסוק (במדבר כג ד):

ויקר אלהים אל בלעם וגו' משל למלך שבא אוהבו לדבר עמו וכו' עד כאן,

פירוש כי אתם הבאתי אתכם אלי, מה שאין כן הם, ששלחתי להם למקומם לשעיר ולפארן, ואין זה אלא לדחותם לעתיד לבא ולחייבם בדין, מה שאין כן אתם כי דעתי ורצוני לקרבכם אלי, ואין לדמות מעשה ישראל למעשה אדום וישמעאל.

{ה} ועתה אם וגו'. אומרו ועתה, על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פכ''א) אין ועתה אלא תשובה, כי לצד שהיו ישראל מלוכלכים בחרמי העונות אשר קדמו להם, וגם החדשים מקרוב באו בהמראתם ככתוב בתורה כמה פרטי חטאים, במן, בשליו, בשבת, במים, וכאשר רצה אל עליון לתת התורה זכה וברה, יסוד הקדושה והטהרה ורוחניות הרוחניות, צוה להם שיחזרו בתשובה אפילו מחטא קל, וכבר קדם לנו מאמרם ז''ל (קידושין מ''ט:) בדין המקדש את האשה על מנת שהוא צדיק גמור ונמצא רשע שקידושיו קידושין כי חיישינן שמא עשה תשובה ובאמצעות תשובתו יקרא צדיק. עוד יתבאר בסמוך.

אם שמוע תשמעו וגו'. צריך לדקדק טעם כפל שמוע תשמעו?

ואולי יכוין ה' לצוותם על קבלת ב' תורות:

אחת אשר ישמיעם באותו מצב,

ואחת היא תורה שבעל פה ודקדוקי סופרים וספרים וגדרי חכמים ותקנותם וגזירתם אשר יורו כרמוז במצות (דברים יז יא) לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ולזה אמר כנגד מה שמשמיעם מהמצות אז, אמר אם שמוע, וכנגד תורות העתידים מפי חכמי ישראל אמר תשמעו לעתיד.

ולדרך זה ידוייק על נכון אומרו ועתה אם שמוע, כי להיות שמצוה באומרו תשמעו על העתיד, לזה סמך ועתה אם שמוע לומר אם שמוע עתה ותשמעו לעתיד כנזכר.

ודקדק לומר בקולי, על דרך אומרם ז''ל (במד''ר פירוש'ד) שומע מפי חכם וכו' כשומע מפי הגבורה, והוא אומרו כי מצוה זו שאני אומר לכם שתקבלו תקנת חכם, צריך שתהיה לכם שוה כאלו אם השמעתיה והגדתיה לכם.

ואולי כי בזה יתיישב מאמרם ז''ל (במס' שבת פ''ח.) שדרשו בפסוק (יז):

ויתיצבו בתחתית ההר שכפה עליהם ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים וכו' ואם לאו שם תהא קבורתכם, וקשה והלא הם אמרו (לקמן כ''ד ז') כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ומה מקום לכפייה זו, והתוספות תרצו שם שמא היו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצתה נשמתן עד כאן.

ואין דבריהם נראים, כי אדרבא יוסיפו פחד ופחת ויראו יראת הרוממות. ולפי מה שפירשתי כי ה' אמר להם ב' תורות:

אחת מפיו אז

ואחת לעתיד מפי חכמים כנזכר,

נוכל לפרש תשובתם שאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע שכוונתם היא על זה האופן, כל אשר דבר ה' חלק ממנו, שהוא מה שאמר ועתה אם שמוע שהוא ענין הנאמר מפי הגבורה אז, נעשה אנו מקבלין עלינו לעשות מעתה קודם שנשמעהו, וחלק ממנו שהוא מה שאמר תשמעו לעתיד שהוא תורת חכם. ונשמע פירוש לא קבלו ולא מאנו, אלא תלו הדבר עד שישמעו לדעת מה יעשה ישראל, כי הם דברים שאין להם שיעור ואין גבול לקבלה זו, כי בכל דור ודור יחדשו דינים וגדרים וסייגים ותקנות, ומי יכלכל תורה שאין לה שיעור כזו, לזה תלו שיהיה הדבר ברשותם עד שישמעו ויבחנו בכל דבר אם יוכלו קבל, ומעתה לא קבלו עליהם אלא תורה שבכתב, אבל תורה שבעל פה הדבר תלוי ועומד. ועל זה כפה ה' עליהם ההר כגיגית עד שקבלו עליהם תורת חכם. ובאונס היה עד ימי מרדכי שראו פעולת חכם לחיים אשר עשו להם מרדכי ואסתר, חזרו לקבל ברצון לקיים כל דבר אשר יחדשו ויתקנו עליהם חכמיהם, אחר אשר ראו מה גדלו מעשה הצדיקים שזולתם לא היה נשאר רושם משונאיהם של ישראל.

והגם שרבותינו ז''ל (שם) דרשו אומרם נעשה ונשמע באופן אחר לשבח, שדמו למלאכים שקדמו לומר המעשה קודם השמיעה כמלאכים שמקדימין (תהלים קג) עושי דברו קודם לשמוע בקול דברו, זה דרך דרש. וגם לדרכנו הרי אמרו נעשה קודם שישמעו, ולא הקדימו השמיעה אלא בתורת חכם.

או אפשר שהכתוב נתכוון לב' הפירושים, אחד בצדיקים ואחד בשאר העם, כי פשיטא שמן הסתם לא ישוו הדרגות ישראל יחד בצדקות.

עוד ירמוז בכפל שמוע תשמעו מה שהיה אחר האמת בקבלת התורה, על פי דבריהם ז''ל (הוריות ח'.) כי ב' דברות שמעום מפי הגבורה וח' מפי המלאך שנברא מדיבורו יתברך. לזה אמר אם שמוע תשמעו ב' הדרגות השמיעה, ודקדק לומר כנגד שמיעה שישמעו ממש מהגבורה תשמעו בקולי ולא אמר לקולי, והבן.

עוד ירצה לומר, כי אם יתחיל לשמוע התורה, משם ואילך הוא יתאוה לשמוע עוד. והוא אומרו אם שמוע עתה אני מבטיחכם כי תשמעו מעצמכם כשתטעמו טעמה, כאומרו (תהלים לד) טעמו וראו כי טוב ה'.

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (סוטה כ''א:) תורה בין וכו' מגנא ומצלא, והוא אומרו אם שמוע פירוש אם תהיה השמיעה זה יהיה לכם לב' תועליות:

הא' שאתם שומעים קולו יתברך דברי אלהים שיש בהם החיים ותחיו כאומרו (ישעי' נה) שמעו ותחי נפשכם.

והב' ושמרתם את בריתי פירוש שיגן עליכם מיצר הרע, ולדרך זה הרווחנו גזירת הדבור שמקומו הוא תשמעו וגו' שעיקר המצוה הוא שמיעת התורה וממנה נמשכים כל התועליות, הא' שהם נהנים מקול אלהים חיים,

ב' יהיו שומרים המצות ולא ישלוט בהם יצר הרע,

ג' והייתם לי סגולה וגו'. ולפי מה שפירשתי למעלה כי אומרו תשמעו הוא לתורה שבעל פה, תהיה גזרת הכתוב ושמרתם וגו' כי באמצעות התורה תצילהו מיצר הרע המחטיאו, ואומרו בתוספת וא''ו, לומר מלבד שתהיה לכם ידיעה ממנה להבחין בין טוב לרע, עוד לכם שתשיגו השמירה ולא ישלוט בכם השטן.

עוד יכוין הכתוב על זה הדרך ועתה אם שמוע פירוש תכינו עצמיכם לשמוע, אני אשמיעכם את קולי, פירוש שלא אדבר עמכם על ידי שליח, גם רמז כי באמצעות שישמעו הדברים ממנו יתברך, משמיעה אחת ישמעו עוד שמיעות רבות, על דרך אומרו (תהלים סח) ה' יתן אומר המבשרות צבא רב ותדלה נפשם מים חיים חכמה ותבונה, וזה שיעור הכתוב אם שמוע, פירוש שמיעה שממנה תשמעו עוד שמיעות רבות, היא שמיעה בקולי, והוא אומרו תשמעו בקולי.

עוד יש לכם תועלת בזה ושמרתם את בריתי על דרך אומרם ז''ל (שהש''ר פ''א בפסוק ישקני) כי השומע תורה מפי אדם היא עומדת לישכח ממנו, מה שאין כן השומע מפי עליון שמורה לעד ולעולמים, והוא אומרו: ושמרתם את בריתי. גם ירצה על דרך אומרם ז''ל (שבת קמ''ו.) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, והכוונה היא כי באמצעות דבור ה' להם בכח בגדי מלכות שנתן להם שהיא נפש אדם, ובאמצעות כן תתרצה הנפש למאוס בגעולי גוים המתאוים הרע, והוא אומרו ושמרתם את בריתי.

והייתם לי וגו'. הכוונה בזה היא כי כשם שהסגולה הוא דבר שאינו כפי הטבע, כי הלא תמצא כי יש עשב שטבעו קר וסגולתו לרפאות חולי הקרירות. וכן יש עשב חם וכו', וזה אינו כפי הטבע אלא דבר סגולה. וכמו כן מבטיחם ה' שיהיו סגולה גם שלא כפי המשוער, ויש הרבה ענפים בהבטחה זו, ראשונה על דרך אומרם ז''ל (שבת ס''ג) חשב אדם מישראל לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה נותנים לו שכר כאלו עשאה, ולא כן בעבירה. ובאומות אינו כן אלא להיפך. ואין זה מהנשער כפי השכל, ממה נפשך אם המחשבה תעשה דבר, אם כן תעשה בחושב רע, ואם לא תעשה אלא בבחינת הטוב, ולא בבחינת הרע, אם כן באומות למה בהפך?

עוד תמצא (סנהדרין נ''ט.) כותי שעוסק בתורה או ששבת חייב מיתה, ואפילו שאר מצות אין לו לעשות, ולמה?

אם הפעולה מצד עצמה פעולה טובה כל העושה הרי זה עושה דבר טוב, לזה אמר הכתוב והייתם לי סגולה מכל העמים כי אין פעולה טובה יוצאה אלא מידכם, שאין סגולת התורה והמצות אלא מכם. ואומרו כי לי כל הארץ, פירוש כי יאמר האומר כי הבטחה זו שיהיו סגולה לא תוצדק אלא כשיהיו האומות חפצים ללמוד ולעשות וגו' בזה יוצדק לומר שעשנו סגולה, אבל רואני (ספרי ברכה) כי אדרבה מאנו העמים לקבל תורה ומצות כשדבר ה' לפארן ושעיר, ומעתה במה יוכר טוביות הבטחת המעלה?

לזה אמר כי לי כל הארץ, כאן הודיע ה' כי אין לך אומה ואומה שאין בה מכירי אלהותו יתברך, וכן הוא אומר (מלאכי א') מוקטר מוגש לשמי וגו' הרי כי כל הגוים לו יכרעו, ואף על פי כן לא יטלו שכר על הדבר ולא יעשה מעשיהם רושם, וזו היא סגולתם של ישראל.

עוד ירצה שיהיו סגולה, והסגולה היא שיהיו מיוחדים לו ביחוד לעבוד אלהי עולם. כי גם כל העמים לי הם פירוש עבודתם לי היא, כי אינם עובדים אלא למשרתיו, הא כיצד?

עובדים לשמש ולירח ולצבא השמים הלא כולם משמשיו יתברך, ונמצאים עובדים לעבדיו, כאומרו (דברים ד') אשר חלק ה' וגו' לכל העמים.

ומה שמצינו שמרד פרעה וסנחריב וכו' הוא בדרך טעות ושגיון, הא למה הדבר דומה?

למלך שנחבא ויצא לפני שאינם מכירים אותו הרי הוא , ולפעמים עבדיו עצמם יזלזלו בו כפחות הפחותים. כמו כן פרעה לא ידע כי הוא זה האדון השליט על מי שחושב שהוא אלוהו, נמצאת אומר כי כל הארץ למשרתי מלכותו ישתחוו, ובחר לו לישראל שיעבדוהו לו ביחוד ועשאם סגולה.

והצצתי בהשכלת דבר זה, שאמרו ז''ל בספרי בפרשת וזאת הברכה וזה לשונם:

כשנגלה ה' על ישראל לתת התורה הלך אצל בני עשו, אמר להם: מקבלים אתם התורה? אמרו לו: מה כתוב בה?

ואמר להם: לא תרצח.

אמרו לפניו: רבונו של עולם, כל עצמו של אותו אביהם רוצח היה, ועל כך הבטיחו אביו ועל חרבך תחיה.

הלך אצל עמון ומואב וכו', אמרו לו: מה כתוב בה?

לא תנאף וגו' אמרו לו: כל עצמה של ערוה להם היא.

הלך ומצא בני ישמעאל אמר להם וכו' לא תגנוב וכו'

רבונו של עולם כל עצמו של אביהם לסטים היה וכו' עד כאן.

הנה מאמר זה תמוה הוא כי מה יצדק אנוש עם אל, ומה טענה פחותה זו, וכי בשביל שאביהם רשע, היא טענה הנשמעת, ועוד מי שאכל שום וריחו וכו', ותגדל הקושיא איך קבל ה' את טענתם כנשמע שיש בה ממש?!

אכן אשכילך, כי כל אשר עיניך תחזינה בתורתינו בין במצות עשה בין במצות לא תעשה, טעם הדברים הוא: כי ה' בחן במה שברא והכיר בחינת הרע והבדילנו ממנו, ובחן בחינת הטוב וקדשנו בו. והוא מאמר הזוהר (תקו''ז תיקון כ''א) בפסוק:

ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי ממצות עשה ולא כאשר שנאתי ממצות לא תעשה, וכן הוא מאמר רבותינו ז''ל בספרא (מכילתא פס' כי אני ה' רופאך) אמר ה' למשה אמור להם לישראל דברי תורה שאני נותן לכם רפואה הם לכם, חיים הם לכם עד כאן.

כפל לומר רפואה וחיים, כנגד מצות לא תעשה ומצות עשה, רפואה לבל תחלו באכלכם או בעשותכם מהמעשים הרעים, וחיים הם בעשותכם מעשים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ותמצא כי בעת צוות ה' על דברים האסורים יאמר (ויקרא יא מג) אל תשקצו את נפשותיכם, אל תטמאו וגו' (ויקרא יח כד), גם יזכיר העריות בשם תועבה וכדומה לזה, להגיד בא האלהים כי כל מחשבותיו הם לשמור אותנו להיות בבחינת הקדושה וצונו להיות קדושים.

ויש לך לדעת כי כל בחינת מעשה הרע יש לה שורש בבחינת רוח הטומאה, וכל בחינת מעשה הטוב היא בחינת שורש הקדושה והטהרה, והנה כל מצוה שצונו ה' עליה לבל עשותה שמה הוא שם בחינת הרע שממנו הוא, כמו שתאמר שיקוץ הניאוף שורש בחינת הרע כך שמו, הגזל כמו כן כך שם שורש בחינת הרע, ובעת עשות האדם מפעל הרע הנה הוא מחזיק שורשו הרע, ובעת שיהיה נזהר מעשותו הנה הוא ביטולו, וכמו שפירשו במאמרם ז''ל (מדרש תהלים פצ''ב) בפסוק כי הנה אויביך ה' וגו'. ודע כי מעשה האדם יגיד על שורש נפשו, אם שורש ראש ולענה שהוא בחינת הרע, או אם שורש המתוק והערב שהוא בחינת הקדושה, וכבר כתבתי ענף מזה בפרשת ויחי בפסוק ראובן בכורי וגו'. ובזה מצאנו מאור הברייתא שבאנו עליה. כי טענה נצחת טענו ג' הכתות, עשו, ישמעאל, עמון ומואב, כל אחד למה שנגע לו, עשו אמר כי שורש נפשותם הוא מבחינת הרע ההוא ששמו רציחה, ממנו הוא כמעשהו, ובעת קבלתם הדבר זה הוא שלילת הוייתם, וכמו כן עמון ומואב וישמעאל, וזה הוא שדקדק כל אחד ואמר כל עצמו של אביהם וכו' פירוש כל הווייתו הוא בנוי מבחינת הרע ששמה רוצח.

וכמו כן אמרו מואב וכו' עצמה של ערוה, פירוש שאתה מצוה עליה להם היא פירוש הם בחינתה ואיך יקבלו ההפכיות אם כן זה הוא ביטולם.

וכן ישמעאל אמר כל עצמו של אביהם לסטים היה פירוש בחינת הרע הנקראת לסטים, ומעשיהם היה מגיד על בחינת נפשם מאיזה מקום באה. והנה עמון ומואב הוכיחו בטענתם מעיקר הוויתם שהיתה מבחינת הניאוף, אבל אדום וישמעאל לא הוכר הדבר מעיקר הבנין אלא ישמעאל על פי מלאך, שאמר (בראשית טז יב) והוא יהיה פרא אדם ידו בכל הרי כי מגיד לה שורשו כי הוא זה, ועשו על פי יצחק כאומרו (בראשית כז מ) ועל חרבך פירוש שאתה מאותה בחינה.

ואשא עיני ואראה חיבת הקודש הוא אדון ישראל, אשר התנהג עם העמים בסדר זה, להקדים לכל אחד מהם מצוה שיש להם טענה כנגדה, כי אולי שידע שיקבלו, כיון שאין להם טענה כנגדה, ונתחכם ברוך הוא כדי שלא יטלו שכר על קבלת מצוה ראשונה שאין להם עליה מענה, ופתח דבריו להם רוממות אל, להשמידם מנחלת שדי ובחר לו יה לעמו סגולה.

והנה דרך זה אומרו והייתם לי סגולה הוא גזרת הפסוק, וכפי זה טעם אומרו בתוספת וא''ו, לתוספת שכר, מלבד שאר פרטי המושג מהמעלות, עוד לכם שתהיו סגולה כנזכר. ולא הוצרך להזכירם כי מובנים ממשמעות תוספת וא''ו של והייתם וגו'. עוד ירצה בתוספת וא''ו לרמוז ענין אחר, והוא כי לא יטעה לבבם לחשוב כי הוא האדון ברוך הוא חס ושלום צריך להם לשום דבר, לא כן הוא. אלא סגולה, כמלכים שחפצים בדבר סגולה, שהוא כלי יקר, הגם שאין להם צורך בו, גם אתם תהיו לי אבן יקרה, בערך כל העמים, ולא שהדבר הוא אצלי לצורך, כי לי כל הארץ פירוש, ומעתה לא יוצדק לומר שיש לי צורך בדבר, וכאומרו (איוב לה) אם צדקת מה תתן לו כי הכל שלו יתברך.

עוד ירמוז למה שאמרו ז''ל (שבת קמ''ו.) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, וזו היא סגולתן מכל העמים שלא פסקה זוהמתן. עוד ירמוז סתר עליון לפי מה שקדם לנו כי ענפי הקדושה נתפזרו בעולם, ואין מציאות להם להתברר זולת באמצעות ישראל, וביותר באמצעות עסק התורה, שהיא כאבן השואבת ניצוציה במקום שהם, ואותם נצוצי הקדושה גם להם יקרא סגולה, והוא אומרו והייתם קרינן ביה והויתם פירוש בה''א מלאפו''ם כי הם יהיו הוית סגולה מכל העמים אשר נפוצו שם, באמצעות התורה, כמאמרם ז''ל וכמו שכתבנו כמה פעמים הדברים במעשה מצרים.

ואומרו כי לי כל הארץ כאן רמז שיש לו סגולה מפוזרת בכל הארץ, וזה טעם פיזור ישראל בד' רוחות העולם, לחזר אחר הסגולה שהיא אבידתם. והנה זולת עונם של ישראל היו יכולים השגת הדבר בלא פיזור בעולם, אלא בכח עוצם תורתם היו מולכים בכל העולם, ושואבים כל בחינות הקדושות מכל מקום שהם, ובאמצעות החטא תש כוחם וצריכין לרדת שמה לברר הטוב ההוא.

{ו} ואתם תהיו לי וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר ואתם כיון שעד עתה להם היה מדבר. ואולי כי על משה ואהרן חוזרים הדברים, ולהיות שעד עתה היה מדבר על כל ישראל ועשאם סגולה אם כן יאמר משה כי אין הפרש עוד בינם לבין ישראל, לזה אמר ואתם פירוש אתה ואחיך תהיו לי ממלכת כהנים כנגד אהרן, וגוי קדוש כנגד משה ומשפחתו, על דרך אומרו וקדשת את הלויים [וגו'].

או ירצה לומר להם, כי מעתה יהיו הם בבחינת פמליא של מעלה, כי למעלה יש להאדון משרתיו, ומשמשים לפניו במרום ולהם יקרא כהנים. גם יש לפניו צבא רב הנקרא קדוש, דכתיב (דניאל ח') אחד קדוש, ואמר הכתוב כי אותם יעשה ה' במקום כהנים וקדושים העליונים, וכן היה שצוה לעשות לו בית לשכון בתוכנו. ובחר ממנו כהנים, וצוה לנו (ויקרא יא מד) והייתם קדושים, וכפי זה אומרו ואתם חוזר הדבר לכללות ישראל, והוצרך לומר תיבת ואתם, לבל יחשבו כי דבריו להם על העתיד לבא, בעלות הנפש אחר הפרדה מהגוף, ישיג הרוחניות מעלות הסדורות, אבל בחיים חיותו תרחיק הדעת השגה זו, לזה אמר ואתם פירוש אתם בעצמיכם בעלי גויה תשיגו מעלה זו.

ומצינו שהצדיקים השיגו מעלה זו שנקראים מלאכים וקדושים, כי באמצעות התורה תגדל ותעלה מעלת האדם עד אין קץ למעלה מהמלאכים (סנהדרין צ''ג.), וזה לך האות כי ה' בחר ליותר מעלה לקדושת מקום כבודו עם ישראל. הא למדת כי הם למעלה מהם כי מעלין בקודש וכו'.

עוד ירמוז לפי מה שפירשתי בפסוק והייתם לי סגולה שירמוז לבירורי ניצוצות הקדושה אומרו ואתם וגו' להבדיל מעלת המברר מהמתברר כי המברר יהיה ממלכת של כהנים ושל גוי קדוש שהם ב' הדרגות הקדושה המתבררים כנזכר, וחלקם לב' חלקים. כי יש בנבררים הדרגות עליונים והדרגות קטנים, כפי בחינת הקדושה. והכוונה בזה כי בחינת מלכות יש להם כל המתבררים, וצא ולמד ממשה, כי לצד שהוציא ישראל ממצרים קנה מלכות עליהם.

אלה הדברים וגו'. כוונת הכתוב, לפי מה שפירשנו בסמוך בפסוק ואתם תהיו לי על ישראל ידוייק הכתוב על זה הדרך, שלא תחשוב כי אמירתי ואתם תהיו לי וגו' חוזרת עליכם משה ואהרן, לא כן הוא, אלא אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל כי המעלות להם הנה. ולפי מה שפירשתי שחוזר על משה, יכוין באומרו אלה הדברים וגו' שלא יוסיף עליהם. ואם תאמר פשיטא שלא יוסיף עליהם, ואם יש לחושדו חס ושלום למה לא צוה לו בשאר המצות ששלחו עד עתה.

אכן הכוונה היא, שצוה לו שלא יפרש דברי ה' לישראל, אלא יאמר הדברים כמות שהם, וטעם הבורא, להיות שדקדק בדבריו, ענין היראה וענין האהבה, וכמו שפירשנום בפסוק (ג') כה תאמר וחש הבורא למשה, שאחר שידבר דברי ה' להם, יבא לבאר הדברים, להוסיף זירוז מעצמו, להכניס מוראו בלב ישראל או להפליג באהבת הבורא, לזה אמר אליו אל תדבר עוד בדבר הזה זולת אלה הדברים, כי אם יאמר משה דברי יראה, יבואו לעשות מצד היראה, וה' לא כן יעץ, ולא הזכיר היראה אלא כמי שמוסיף תבלין בתבשיל להוסיף בו טעם ערב. וכמו שכתבתי שם, שהוא לבל יזלזל אדם באיזה זמן, באיזה פרט, באומרו כי לא יקפיד האוהב אבל כל עיקר העבודה צריכה באהבה, ונמצא דברי משה מפסיד חס ושלום הכוונה.

עוד נראה כי רצה ה' לנסותם, ושיער דברים המספיקים להם מהמוסר ומהאהבה, לצורך קבלת התורה. ואם לא תדוץ נפשם, בשומעם דברים אלו, זה יגיד, כי רחוקים הם מטוהר לב. לזה אם יוסיף משה לדבר דברים, רבים בין בבחינת היראה בין בבחינת האהבה, הגם שיאמר בפירוש שהם דברי עצמו, הרי הוא מפסיד כוונת הבורא בנסיונו, הגם שיקבלו, יש מקום לומר כי רצויו של משה הוא הסובב. גם יש בזה פחיתות חיבת התורה ושבח בית אביה האל הגדול, אשר על כן צוה ה' לבל יוסיף לדבר אפילו מפי עצמו דבר והבן.

{ז} ויקרא לזקני העם. הנה נתחכם משה רבינו עליו השלום בשליחותו לעשותה בהתבוננות, כי ירא ופחד לבבו דלמא תארע תקלה בדבר שהוא תכלית הכל ועיקר העולם, וכבר אחזו חבלים לארץ שמא חם ושלום לא יקבלו ישראל את התורה, ונתחכם עליו השלום ולא דיבר לכללות העם עד שקרא לזקנים והושיבם לפניו, וכל ישראל יחד שומעים דברי משה, אלא שהקביל הדברים לפני הזקנים. והועיל בזה כדי שלא יתחילו להשיב למשה אלא הזקנים ולא כללות העם, כי חש דלמא חם ושלום יענו מהעם תשובה שלא כהוגן, מה שאין כן הזקנים מובטח הוא בהם שתשובתם תהיה כהוגן. ואחר שישיבו הזקנים כהוגן, העם יטו אחריהם, ולו יהיה כי יקהו שיניהם חס ושלום, כל זקן וזקן ידבר לבני משפחתו. ואולי כי בני אל חי נודעה להם התחכמות משה כי חש למיאון חס ושלום והוציאו עצמם מהחשד, ולא הניחו לזקנים להשיב תחלה.

וענו כל העם יחדו כל אשר דבר ה' נעשה מדעתנו השלמה וברצוננו הפשוט, ולא קדמה תשובת הזקנים לתשובת כל עם ה', והנה הראו בני ישראל עוצם אחדותם והשואת רצונם באלהינו, כי ס' רבוא אמרו בהשואה דיבור אחד כאומרו יחדו. ולא נתאחר אחד מהם, ולא קדם אחד לחבירו, ולא שינה אחד מהם להשיב בנוסח אחר. אשרי עולם שאומה זו בתוכו. ובזה ידויק מאמר הנביא (ירמי' ב') כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, פירוש אומרו כלולותיך, הוא תשובתם שענו כל העם יחדו, שעשו ב' כלליות באהבה:

הא' תשובה כהוגן מכולם ואין גם אחד' שלא נתרצה בדבר.

ב' שהושוו יחד, בקול התשובה ובלשון התשובה, על דרך שכתבנו.

את כל וגו'. נתכוון באומרו את כל שלא שינה מהודעת כל בלא מגרעת, ואומרו האלה שלא הוסיף לדבר דבר כמאמר ה' אליו (פסוק ו') אלא הדברים.

{ח} וישב משה. פירוש לשון חזרה, כי מלבד מה שקדמה הידיעה לבורא מתשובת ישראל, כי הוא יודע נסתרות בכליות האדם ומכל שכן הנגלות. עוד החזיר הדברים פעם ב', והטעם הוא לשבח התשובה כאשר אבאר בסמוך.

או ירצה על דרך אומרם ז''ל (מכילתא) שאמר ה' למשה החזר לי תשובה, לזה אמר וישב פירוש כי לצד התשובה שאמר לו ה' השיבני וכו' הוא שעשה, כי זולת זה מי יגיד לפני יודע כל ברוך הוא.

את דברי העם וגו'. אין הכוונה שהשיב שקבלו לעשות, אלא השיב לה' אופן סדר התשובה, שענו כולם יחדיו. על דרך שפירשתי ולא להודעה, אלא נתכוין בזה לפאר לרומם עם בני ישראל על כמה בחינות טובות אשר תגיד אופן התשובה, ולזה החזיר משה הדברים לפני ה', על דרך אומרו (ד''ה א' י''ז) ומי כעמך ישראל גוי אחד.

{ט} הנה אנכי בא אליך וגו'. אולי שיכוין לומר לו, כי לצד שהיה ה' רגיל לדבר עמו פנים בפנים, לזה אמר אליו שידבר עמו באופן אחר דהיינו בעב הענן, ולא יהיה הדיבור כל כך רוחני כרגילות הקודם. ונתן הטעם בעבור ישמע העם כשידבר עם משה ואם ידבר כסדר הראשון באספקלריא המאירה אין כח בישראל לשמוע הדברים לעוצם רוחניותם, וה' חפץ שישמיע המאמרים לישראל. ואמר לו שמלבד תכלית זה שישמע העם המצוה מפי הבורא, ויש בזה חיזוק האמונה בלבם. עוד יש תועלת שיאמינו במשה לעולם בשאר מצות כשיצוה אותם על פי ה'. ונתכוין ה' בזה גם כן לרצות משה, שלא יקפיד על המעטת כבודו מאופן הדיבור הרגיל.

יאמינו לעולם. פירוש לעולם לדורות הבאים יאמינו באמצעותך בכל הנביאים, על דרך שכתב רמב''ם בפ''ח מה' יסודי התורה, וזה לשונו:

כל נביא שיעמוד אחר משה רבינו אין אנו מאמינים בו מפני האות וכו', אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון עד כאן.

וכתב עוד שם, כי אמונת משה לא היתה לצד המופתים וכו', אלא לצד ששמעו בדבר ה' עמו, והם עדים באמיתות נבואתו. ועל פי הדברים יכולנו לפרש וגם בך יאמינו לעולם טעם אומרו לעולם רמז גם על שאר נביאים הבאים אחריו לעולם. כשיבא גם כן נביא להם שלוח ממני, יצדיקו נבואתו. כי האותות שיעשו לא יאמתו הנבואה אלא במצות ה' על אמונתם, וזולת הבחנה זו גם המצוה במצוה זו יש בו פקפוק, כשתהיה אמונתו על פי האותות, זולת כשישמע העם בדברו עמו. אלא שיש לתת לב בדברי הרמב''ם איך יוצדק לומר שלא האמינו במשה, והלא כבר נאמר (לעיל י''ד ל''א) ויאמינו בה' ובמשה וגו' כי מופתיו ואותותיו מופלאים הם, ומה גם מעשה קריעת ים סוף הוא דבר מבהיל, ובו יצדיקו ויכריחו האמונה.

הן אמת כי בשאר נביאים לצד שאין צריכין לעשות אותות חזקים וגדולים כאותות משה, לזה צריכין אנו לחזק אמונת נבואתם על פי מאמר ה' אשר צוה לשמוע לו, מה שאין כן משה. ומה שכתב רמב''ם שם, כי אותות שעשה משה, לא היו כדי שיאמינו בו, אלא לצורכי ישראל וכו' כאמור שם, סוף כל סוף ישתמע האמת מעצמו, כי משה אמת.

ונראה לומר כי האמונה שהאמינו ישראל במשה, היתה שהוא עבד ה' וה' חפץ בו, ועושה תפלתו ורצונו אך לא האמינו שהיה ה' מדבר עמו, כי יש סברא מחכמי אומות שמוכיחים בהרבה הוכחות כפי פילוספיותם כי מן האי אפשריות שידבר ה' עם אדם וחי, ואלה יצדיקו כי ה' ישמע ויענה ויאהב לחביביו ויעשה רצונם. ולצד שיש סברא זו בעולם, נוכל לומר כי הגם שהאמינו ישראל במשה עבדו פירוש שהוא עבד ה' וישמע ה' תפלתו ויעשה חפצו ורצונו אבל לא מפני זה יצדיקו כי ידבר ה'. וישנה עדיין לחששת פילוסופי האומות, לזה אמר ה' אליו בעבור ישמע העם בדברי עמך ובזה יצדיקו כי ידבר ה' עם האדם וחי, ואומרו וגם בך יאמינו פירוש באמצעותך יאמינו בנביא אשר אקים להם תחתיך בכל דור ודור, לעולם כי תפקע מהם טענת סברא זו.

או ירצה אומרו בך באמצעות נבואתך כשיצדיקוה, כשתצוה להם שישמעון לנביא, על פי אות, יאמינו לעולם לכל נביא ונביא. אבל זולת הצדקת נבואתך לא יועיל האות להאמין בנביא כמו שכתב הרמב''ם. אחר שכתבתי זה מצאתי ברייתא במכילתא וזה לשונם:

גם בך גם בנביאים שאחריך, עד כאן.

והם דברינו עצמם, ובמה שפירשתי תבין כוונת דבריהם.

והנה בשמוע העם דברי ה' הצדיקו כולם יחד כי ידבר ה' עם האדם וחי, וכמו שהגידו בפיהם ואמרו (דברים ה' כ''א) היום הזה ראינו כי ידבר ה' עם האדם וחי והם עדי ה' בדבר, ונכזבה דעת הפילוסופים בראיה ברורה, וגם הכירו מעלת הנביא משה במשה שנשאהו ה' בנבואתו, דכתיב: (פסוק י''ט) משה ידבר והאלהים יעננו בקול וכמו שדרשו ז''ל בכתוב (מכילתא) יעויין שם דבריהם.

ויגד משה וגו'. אולי שהגיד לו, שהסכימו לשמוע דברי ה' מפיו, כמאמר ה' בעבור ישמע העם וגו', או שאין צריך עוד אות להאמין במשה, שכבר האמינו במשה כי הוא נביא. ומכוון ההגדה היא, לימוד זכות על ישראל לבד. ולדבריהם ז''ל (מכילתא) שאמרו שההגדה היא, שאמרו ישראל רצוננו לשמוע מפי ה', ולמאן דאמר לראות את מלכנו, ידוייק לשון הגדה שהם דברים קשים שיבקש עבד לשמוע קול אלוהו או לראות כבודו יתברך.

והגם כי מצינו שאמר ה' בעבור ישמע העם לא אמר שידבר עמהם, אלא בדברו עם משה ישמעו הם, ובקשתם היתה שידבר ה' עמהם, וטעם ההגדה, הגם שלא יכחד ממנו דבר, הוא להשיבו על שאלתם. ומצינו לו שהשיב תכף ומיד לך אל העם וקדשתם וגו'.

{יב} והגבלת וגו'. נראה שאין מצות הגבלה זו אלא ליום הג', ואף על פי כן הקדימה מעתה, כדי שינהגו בו כבוד מעכשיו, גם ירגילו עצמם להתרחק ממנו בג' ימים. ואין לומר שינהוג חיוב הנגיעה בהר מיום צוותו, זה אינו, כי הוא דבר רחוק שיתקדש ההר ויתחייבו עליו קודם רדת שכינתו יתברך. וכן משמע ממתניתא בספרי (מכילתא כ''ד) כי לא התחיל החיוב אלא מיום ג'.

{יז} ויוצא משה וגו'. אולי שלצד חרדתם, פחדו מן ההר, והוציאם משה והעמידם בתחתית ההר לקבל התורה מעומד.

{יח} עשן כולו. פירוש ששלט האש בגופו של הר ונשרפו אבניו, כמשפט הכבשן אשר ישרפו בו האבנים לעשות סיד. ומעתה אבני סיני נעשו סיד. ואומרו ויחרד כל ההר כי כן דרך האבנים, כששולט בהם אש בכבשן יתזעזעו וישמיעו קול חרדה.

{יט} משה ידבר והאלהים וגו'. אולי שהיה משה מדבר לפני ה' דברי שיר ושבח, כמקבל פני מלך הגדול ברוך הוא, והאלהים יעננו בקול פירוש בקול האמור בסמוך, שהוא קול השופר, כמי שמתרצה בדבריו. או יאמר יעננו למה שהיה מדבר לו ואומרו בקול פירוש בקול גדול, בעבור ישמע העם בדברו עמו, כמו שכתבנו למעלה שבזה יצדיקו נבואתו. ורואני כי יש בזה תוספות הדרגה, כי היה ה' עונה לדברי משה, וזה יותר מעלה ממה שהיה ה' מדבר תחלה ויענהו משה. ורבותינו ז''ל אמרו (מכילתא) שיכוין על הדברות ששמעו מפי משה, שהיה ה' מגביה קולו של משה וכו', וזה דרך דרש וכפטיש וגו'.

{כ} וירד ה' על הר סיני. רבותינו ז''ל אמרו (סוכה ה'.) למעלה מעשרה. וצריך לדקדק למה הוצרך לומר אל ראש ההר?

כיון שהגבוה הוא עשרה מההר, פשיטא שאפילו לראשו לא הגיע. ואולי כי בא לשלול שלא ירדה שכינה לצדדי ההר ואפילו למעלה מעשרה, הגם שמצינו לו שאפילו במקומות הנמוכים ירדה שכינה כל שיש ממנה לארץ י' טפחים.

וצא ולמד מהמשכן בכל מקום אשר יחנו בני ישראל ישכון שם כבוד ה', כאן בהר לא ירד אלא על ראש ההר. ולזה מצא משה עלות אל ראש ההר, וכאומרו בסמוך ויקרא ה' למשה אל ראש ההר. וצריך ליישב עדיין, למה לא אמר הכתוב וירד ה' על ראש הר סיני?

ואולי שחש לטעות בכוונת דבריו, כי לעולם ירד על כללות הר סיני, ראשו וצדדיו, ואומרו על ראש לצד שלא השרה שכינתו ממש על ההר בבחינת כל חלק וחלק מההר, יקרא מקום שכינת ה' שמה ראש להיותו עליון ממנו והבן. לזה אמר בסדר זה וירד ה' על הר סיני למעלה מעשרה ואחר כך חזר להודיע מקום שירד שמה שהוא אל ראש ההר והבן.

עוד ירצה על פי דבריהם ז''ל שאמרו (מכילתא פ''ט)

כתוב אחד אומר מן השמים וגו', מלמד שהרכין ה' שמים העליונים וכו' והציען על גבי ההר ודבר עמהם עד כאן.

וזה הוא שיעור הכתוב וירד ה' על וגו' פירוש לא ירד ממש אלא למעלה כרמוז בתיבת על, ושמיו מקום מצבו היו נוגעים אל ראש ההר.

עוד ירצה להודיע כי כשירד ה', פירוש כשהתחיל להוריד שכינתו רעש ההר ועלה לקראתו כעבד רץ לפני רבו, וזה הוא שיעור הכתוב וירד ה', ועדיין לא גילה הכתוב לאיזה מקום ירד, והודיע פעולת ההר הגם היותו דומם שנעשה בעל חי, ועלה קודם שיגיע עדיו, ואחר כך הודיע הכתוב לאיזה מקום ירד, ואמר אל ראש ההר, הא למדת שעלה ההר קודם הגעת שכינת ה' אל ראשו.

{כא} פן יהרסו וגו'. פירוש, לבל יחשבו בדעתם כי יראו ברוך הוא הגם שימותו, על דרך אומרו (תהלים ס''ג) טוב חסדך מחיים ומיתתם זו היא חיותם, והוא אומרו פן יהרסו, פירוש יסכימו על הריסתם אל ה' לראות, פירוש כאלו אמר לראות אל ה', ואומרו ונפל ממנו רב, פירוש תהיה נפילתם נפילה רבה, מלבד שימותו תהיה להם נפילה אחר נפילה.

או ירצה כי לצד שאורו יתברך ממלא המקום, כשיבואו לראות יצטרך ה' לסלק האור ההוא לבל יביטו בו, וזה הוא אומרו פן יהרסו אל ה', פירוש לאורו לסיבת ראותם. והרי זה מגיד כי לא ישיגו לראות אם יבואו לראות, ולזה לא אמר הכתוב פן יראו כי לא ישיגוהו כנזכר, אלא הם יחשבו בדעתם לראות. ושמא תאמר אין כאן לא הקרבת התועלת, ולא נזק לזה אמר ונפל וגו' פירוש מלבד שלא יראו עוד להם הקרבת הנזק. ודקדק לומר רב, פירוש אפילו יהיה הרב שבהם לא יאמר שלא אקפיד אלא על המון העם, אבל גדולי ישראל הראוים להשראת שכינה לא אקפיד?

תלמוד לומר: ונפל ממנו רב.

{כב} וגם הכהנים. פירוש הגם שיש להם מעלת קריבה אל מקום המקודש לעבוד בבית ה' כאשר היה מקובל בידם, או הבכורות או מזרע אהרן, יתקדשו פירוש לא תהיה קדושתם מגעת עד גדר זה, וצריכין הם לחשוב עצמם בערך מקום זה, כאילו אין להם קדושה כל עיקר. ושיעור תיבת יתקדשו, כשיעור תיבת ודשנו (במדבר ד' י''ג.) או ירצה על פי דבריהם ז''ל (מכילתא) כי הגביל ההר, עד כאן משה, עד כאן גבול אהרן, עד כאן גבול הכהנים, כפי זה אומרו הנגשים אל ה' פירוש שגבולם בהר נגשים, מה שאין כן ישראל, יתקדשו, פירוש יעמדו בקדושתם ולא יוסיפו לעלות עוד פן וגו'.



{כג} ויאמר משה וגו' לא יוכל וגו'. צריך לדעת תוכן משמעות ענין ההפרש בין משה ובין ה', כי ה' אמר לו רד העד וגו' ולא הספיק מה שכבר צוה קודם ומשה מקשה ואומר כי אינו צריך, ודי במה שקדם מהציווי וההתראה. ונראה כי מתחלה צוה ה' על ישראל לבל יעלו, ולבל יגעו בהר בדרך כלל, וכשחזר ה' לומר למשה שיתקדשו הכהנים, ורמז לו שיש להם מקום בהר לעמוד בו, וכמו שדייקנו מאומרו הנגשים אל ה' יתקדשו, חש שישראל ידונו בדין זה דין דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, שללמד על הכלל יצא. והכהנים והעם ואהרן, הכל בכלל נגיעת ועליית הר היו, וכשיצאו כהנים להתיר חלק בהר, ללמד על הכלל יצא. ויותרו כל ישראל בחלק שהותרו בו הכהנים, ולפחות בחלק שלמטה ממנו בהדרגה.

והגם שעדיין לא נתנה תורה לדעת משפט זה, אפשר שימצא בתוך ס' ריבוא ישראל חכם שידין בחכמתו כזה. או לוּ יהיה שלא ידון אדם דין זה מדעתו, עם כל זה ה' אוהב משפט צדק, ולא יכול לחייבו מיתה לנוגע בהר במקום עמידת הכהנים, אחר שכפי משפט התורה פטור הוא כנזכר. לזה חזר ה' לומר לו רד העד בעם ובזה סתר שאין לדון בדין זה דבר שהיה בכלל, שהרי גילה הדבר בפירוש לאסור חלק ההר שיעלו בו הכהנים, ומשה לא הבין דברי ה' וכוונתו כמו שפירשנוה כי עדיין לא גילה לו ה' מדות שהתורה נדרשת בהם, וסבר כי דוקא אהרן והכהנים שהתירם ה', אבל ישראל באיסורם עומדים. ולזה צעק לבו כי אזהרה זו אינה צריכה כי לא יוכל וגו' שכבר העדותה בנו, והשיבו ה' לך רד ועלית אתה וגו' ועל פרטי המקומות שאני מתיר לך ולאהרן ולהכהנים אני מזהירך שתעד בהגבלתם הרי זה מורה באצבע, כי לצד מה שגילה בהם ההתר הוא שהוצרך לחזור לאוסרם.

ולפי מה שפירשנו באומרו הנגשים וגו', שהכוונה הוא הנגשים לעבודת המשכן, גם כן יהיה טעם חזרת האזהרה כמו שפירשנו לצד דבר שהיה בכלל, אלא כי עדיין לא גילה ה' היתר עליית אהרן והכהנים שמצדה הוצרך לחזור פעם ב' האזהרה. ותיכף קדם משה קודם שיגמור הדבור של היתר עליית הכהנים ואמר לא יוכל וגו' וחזר ה' והודיעו התבוננות הדברים ואמר לו לך רד ועלית אתה וגו' והכהנים הרי התיר חלק מעליית ההר, ותיכף סמוך ממש אמר לו והעם אל יהרסו, פירוש כל עיקר, והכהנים לא יהרסו למקום אהרן, ואהרן למקום משה, ואז השכיל דעת עליון, על דרך שפירשתי שהמיחוש הוא לבל ידונו דבר שהיה בכלל וכו', ורמזו אל עליון בסדר הדיבור שהקדים לומר לו ועלית וגו' והכהנים וגו' ואחר כך והעם אל יהרסו וגו'.

ובזה מצאנו נחת רוח במאמר ב' שאמר ה' למשה ועלית אתה וגו' וקשה ממה נפשך, אם הודה לו ה' על תשובתו, אם כן למה חזר לומר פעם ב' והעם אל יהרסו?

ודבר זה פשוט הוא כי כוונתו היא שיאמר כן לישראל, אם כן לא נתקבלה תשובת משה. ואם נאמר גם כן שלא הודה על דברי משה, למה לא השיבו תיכף לסתור דבריו, עד שהקדים לומר ועלית אתה ואהרן והכהנים, כי היה לו להכתוב לגמור ענין השליחות שהתחיל לצותו עליו שאמר לו העד בעם וגו' ואחר כך יצו האל דבר חדש שהוא ענין עליית אהרן והכהנים שלא הזכירו עד עתה.

ובמה שפירשתי יבא על נכון כי לעולם לא באה מצות העד בעם אלא לצד היתר גבולין של אהרן, אלא שלא המתין משה עד גמרן של דברים. ולזה בדברי ה' אליו הקדים תשלום הדברים שלא הספיק משה לשומעם, שהוא טעם האזהרה, ואמר לו ועלית אתה ואהרן והכהנים הרי התיר גבול מההר לאהרן וגבול לכהנים, וגמר אומר והעם אל יהרסו לגבולין של אהרן והכהנים, אלא כל ההר באיסור.

עוד נראה לומר, טעם ההתראה פעם ב', להיות כי התראה ראשונה לא נאמר בה זמן מאימתי מתחיל האיסור, והגם שהזכיר שם ג' ימים, לא נאמרו בפירוש בענין איסור הגבלת ההר שמתחיל מיום הג', ונמצא שעדיין לא ידעו ישראל זמן התחלתם, לזה כשירד ה' תכף אמר למשה שירד להעד וגו' שהוא משעה זו ואילך, ותשובת משה צריך עיון.

ואולי כי משה חשב כי איסור הגבלת ההר היא מעת צוותם, כיון שלא נתבאר בפירוש לא תגע בו יד ביום פלוני התחלת המצוה היא מעת האזהרה, ולא כן היה דעת עליון, ולזה היה עליו דבר ה' חזק לחזור לומר כי זה הוא זמן ההגבלה. ולכשנאמר כי כן היתה דעת עליון, שאיסור נגיעת ההר יתחיל מעת צוותו.

טעם שהוצרך האזהרה פעם ב'?

כי בפעם ראשונה אמר כי סקול יסקל או וגו' הרי זו מיתת בית דין. וכאן חידש, כי מי שלא הרגוהו ישראל שה' יפרוץ וגו', ודקדק לומר לשון רבים לומר שהגם שיהרסו כולם לראות ידינם בדין שמים ויפרוץ בם ה'.



{כד} רד ועלית וגו' עמך. כפל לומר לך רד, אחת לגופה, ואחת לומר לו לשון ירידה, ואולי שהירידה היא, כי מקודם לא היה למשה מקום מוקבל בהר והיה עולה לראש ההר, וכשסרב, אמר לו רד ועלית וגו' פירוש כשם שאהרן יש לו גבול, גם אתה יש לך גבול, והוא אומרו עמך הרי השוה האחים בבחינת הגבול.