אור החיים, שמות פרק ו


א. עתה תראה וגו'. טעם אומרו עתה. הוא תשובה למה שאמר ומאז באתי וגו' הרע לישראל יותר מהקודם, אמר לו עתה תראה כי רעה זו תיכף תסתלק תוספת ועיקר, כמו שכן היה שבמכה ראשונה של דם נסתלק השעבוד, כמאמרם ז''ל (ש''ר ט') וזה הפך מחשבתו שחשב שיתמיד רעת ישראל מאמצעות שליחות זה עד עת הגאולה, כמו שפירשתי בדבריו.

עוד ירצה להשיבו על מה שאמר כי אויב חרף ה' ולא קינא לכבוד שמו, עתה תראה אשר אעשה לפרעה על זה. ואומרו כי ביד וגו' יתבאר לפי מה שפירשנו באחד מהטעמים שנאמר למשה מכת בכורות בשליחות ראשונה הוא, שאם לא היה פרעה מעיז פניו לדבר דברים נגד כבודו יתברך תכף היה משלחם במכת בכורות, ועל ידי כי דבר ה' בזה, הפלא ה' מכותיו, והוא אומרו כי ביד חזקה ישלחם פירוש אחזק לבו עד שאטעימהו מטעמים רבים מרים וקשים ואחר כך ישלחם, וזה לטעם נגע בכבוד עליון.

וביד חזקה וגו'. כאן הודיע אשר ירעיש ה' בהבאת מכת בכורות כאומרם ז''ל (ילקוט קפ''ו) בפסוק אין בית אשר אין שם מת כי היו מתים גדולי הבתים אם אין בכור, והיו מתים בכורי אב גם בכורי אם ובאמצעות כן לא הספיק לשלחם לבד אלא לגרשם במהירות גדול, דכתיב (לקמן יב לג): ותחזק מצרים וגו' למהר וגו'. וכנגד מה שאמר בתחלה למה הרעותה וגו', באה התשובה בפרשה הסמוכה וידבר אלהים וגו.

חסלת פרשת שמות

פרשת וארא

{ב} וידבר אלהים וגו'.
צריך לדעת מה דיבר אלהים. גם הודעת אני ה', אחר שכבר אמר לו למעלה זכרון השם ואמר לו (ג טו) זה שמי לעלם.

אכן להיות שדיבר משה לפני אל נורא ואיום דברים שאינם מהמוסר ובפרט לפני מלך גדול, ודבר זה נמשך לצד שהראה לו פנים צוחקות, פנים שמחות הרשומים בשם הוי''ה. לזה הראהו ה' פנים של מורא שהם בחינת הדין הרשומים בשם אלהים, והוא אומרו וידבר אלהים אל משה. ושיעור. אומרו וידבר אלהים הוא כי הכתוב יגיד שהיה ה' מדבר כל הדברים האמורים בפרשה בבחינת שם אלהים, שהם פנים המפחידים ומרעידים את הנדבר אליו, ואומרו ויאמר אליו אני ה' פירוש על דרך אומרם (ברכות ל':) במקום גילה שם תהא רעדה, נתכוון לומר לו כי הגם כי הראהו מדת הרחמים בדברו עמו לא מפני זה יסיר מסוה הפחד, וידבר בלא מורא מלכות שמים, וזה לך האות כי ה' הוא האלהים, שהרי הוא מדבר עמו בפנים הנוראים והבן.

עוד ירצה על זה הדרך וידבר אלהים פירוש דבר אתו משפט ומה הוא המשפט?

כי טענו טענה הנשמעת ואמר אני ה' פירוש איך אתה מייחס לי מדה רעה ב''מ ותאמר אלי למה הרעתה והלא אני ה' ומדתי מדת החסד והרחמים וטוב אני לכל, וכמו שכן אמר הנביא (איכה ג') מפי עליון לא תצא הרעות כי אם הטובות, ומה שאמר שם והטוב הוא על בחינת פרט טוב אחד, שהוא להיות אדם צדיק לא יגזור ה' דבר כן, אלא ביד כל אדם לבחור בטוב. ותמצא שבכל פעם שיזכיר ה' זכרון תשלום הרע לעושי רשעה ידקדק לומר (ש''א כד) כי מרשעים יצא רשע, וכן הוא אומר (ידמי' ב') תיסרך רעתך, (ישעי' ס''ד) ותמוגנו ביד עונינו, (איוב ח') וישלחם ביד פשעם.

מה שאין כן הטוב (תהלים פ''ה) ה' יתן הטוב, (שם קמ''ה) טוב ה' לכל, ומעתה לו יהיה שעברה צרה על ישראל מי יודע אם היו חייבין כן ועונם גרם, או לצד הקודם לתשלום גזירת העינוי, או לצד קצת מהם שלא האמינו כראוי, וכדומה. והנך רואה כי הזקנים חזרו לאחוריהם ולא הלכו עם משה לפני פדעה כאומרם ז''ל (שמו''ר פ''ה) והקפיד ה' עליהם באופן כי מהם יצא להם דבר זה, ואיך הוציא מפיו דברים נכרים לומר למה הרעתה?!

עוד ירצה על זה הדרך להיות שאמר משה למה הרעתה למה שלחתני באה התשובה.

כנגד למה הרעתה, דבר אתו קשות שדיבר לפני אלהיו בלא דרך כבוד, והעלים הכתוב הדברים לצד כבודו של משה, או אפשר שאמר לו שיעמידנו במשפט על זה בעת משפט.

וכנגד למה שלחתני, השיב ואמר אליו אני ה' פירוש רחמן אני לזה לא יכולתי לסבול ראות ישראל בצער עד עת קץ. והקדמתי לשולחך קודם הגעת הקץ, להקל מעל ישראל הצרה של הגלות. ותשובה זו אינה צודקת אלא אחר שהקדים לומר לו עתה תראה כי תיכף ומיד יפליא פלא בפרעה מכות נפלאות ותיכף נסתלק השעבוד.

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (במד''ר פ''ג) בפסוק מוציא אסירים בכושרות בכי למצרים ושירות לישראל והם ב' מדות:

מדת הדין

ומדת רחמים,

ולזה אמר הכתוב כנגד מה שהכין לדון את המצריים אמר וידבר אלהים שהוא בחינת הדין, וכנגד מה שרצה להטיב לישראל אמר ויאמר אליו אני ה'.

ובכלל זה רמז לו כי המכות הגדולות המוכנות לבא על המצריים, הגם שיבואו דרך כלל על כל מצרים וישראל נתונים נתונים המה בתוכם. ודבר ידוע כי אין המשחית מבחין ומחבל הכל, ובפרט בבא החשך הדעת נותנת כי בודאי כי יחשיך דרך כלל לכל יושבי ארץ, לזה אמר כי ערך הדינים הרמוזים בשם אלהים אשר הכין ה' להשקות את המצריים תשמש מדת הרחמים לערך ישראל, והוא אומרו אני ה'. וכן הוא אומר (לקמן כג) ולכל בני ישראל היה אור, (ט ו) וממקנה ישראל לא מת וגו'.

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פל''ג) כי הרשעים מהפכים מדת הרחמים למדת הדין, והוא עצמו שאמר הכתוב כאן כי גם מדת הרחמים הסכימה לעשות דין במצרים, וזה הוא שיעור הכתוב, וידבר אלהים שהוא כינוי לדין ויאמר אליו וגו' אני מודיעך כי מדת הדין זו היא משם הוי''ה שגם הרחמים נתהפכו עליהם לדין.

עוד ירמוז גם כן כנגד ישראל, על דרך אומרם ז''ל (שם) אשריהם הצדיקים שמהפכים מדת הדין למדת רחמים, והוא אומרו וידבר אלהים ויאמר וגו' פירוש מדת הדין זו שאתה רואה נעשית רחמים המתכנת בשם הויה, ומזה יחליט משה בדעתו, כי נחתם גזר דין רעת פרעה אפילו בהסכמת הרחמים ונחתם גזר דין טובת ישראל אפילו במדת הדין ובזה תחזקנה ידיו בשליחות.

עוד ירצה להשיב על מה שטען משה למה לא קינא ה', ואמר אלהים אני, והוא אומרו וידבר אלהים פירוש שדבר אליו כי הוא אלהים ומביא במשפט על הכל, ואת פרעה ישפוט משפט שלם. וטעם שלא מיהר, ויאמר אליו אני ה' ושם זה יש בו מדות הרשומים י''ג מדות הרחמים, ואחת מהם הוא ארך אפים שאינו ממהר לפרוע לרשעים בפועל כפיהם.

עוד ירצה על זה הדרך וידבר אלהים ומדת דין זה באה כנגד השליח שהוא משה שדיבר לפני ה' שלא כדרך המוסר, אבל כנגד המשתלח אליהם שהם ישראל ויאמר אליו אני ה'.

עוד ירצה על זה הדרך וידבר אלהים אל משה ישב עליו בדין ויאמר אליו אני ה' פירוש הגם שצריך לדון אותך אליך אני נוהג מדת הרחמים, והוא שדייק לומר אליו אני ה', והטעם על דרך אומרם ז''ל (ר''ה י''ז.) למי נושא עון למי שעובר על פשע. וידוע הוא כי משה עניו מאוד ומעביר על מדותיו יותר מכל הנבראים לזה נהג ה' עמו במדה זו ונשא עונו שהיה ראוי לבא עמו במשפט עליו, והוא אומרו אני ה' ורמז למדת נושא עון ואין כאן משפט אליו.

עוד רמז ה' סוד אומרו ה' הוא האלהים (מ''א יח), והוא אומרו וידבר אלהים ויאמר וגו' אני ה', וזה הוא גילוי יחוד ה' אשר גילה ה' סודו אל עבדו נביאו נאמן ביתו.

{ג} וארא אל אברהם וגו'. טעם שהזכירם בפרטות, לצד שכל אחד יש בו בחינה מעולה, אל אברהם שנתעלה לצד שהוא אשר הכיר את בוראו תחלה מבלי שיקדים אליו דבר ממנו יתברך, כי הלא תמצא כל מי שקדם לו ידיעה מהבורא ממעשיו והנהגתו עם ברואיו, אין לשבח אותו כשילך בדרך בחר לו יה, כי כל משכיל יבחר בטוב, ובפרט בטוב השלם והערב והמופלא הוא דרך ה'. מה שאין כן אברהם, כי דבק בה' קודם שיוכר אצלו מדותיו יתברך והנהגתו, וכבר כתבתי כי לאברהם למנה שיקראו לו (ישעי' מ''א) אוהבו של מקום פירוש אהבת האמת אהבת הטוב, כי הגם שעדיין לא הכיר ממנו אלא הנסיונות הגדולות. אף על פי כן דבק בה' ואהבו, וכמו שכתבנו במקומו.

אל יצחק שהיתה בו בחינה אחרת שפשט צוארו על גבי המזבח.

ואל יעקב שהיה שלם שלא יצתה ממנו טיפה מאוסה כישמעאל ועשו, והכוונה בזה שלכל ג' הדרגות הצדיקים בחירי עולם לא נגליתי עליהם אלא באל שדי שהוא גילוי הדרגה למטה מהדרגת גלוי שנתגלה למשה, שהוא בשם ה' כאומרו אני ה'. והכוונה בזה להודיעו כי הוא כפוי בטובתו של מקום, שכל כך החשיבו מהאבות, והוא מדבר לפניו במיעוט דרך ארץ. והגם שמצינו שאמר בנבואת האבות גם כן (בראשית יח א) וירא אליו ה', מדבר ה'. כאן אתה למד כי הכתוב שם יגיד שנגלה להם ה', אבל לא השיגו לדעת ולהכיר בחינה זו הנפלאה. והוא אומרו ושמי ה' לא נודעתי להם פירוש שלא נתודעה להם בחינה זו העליונה.

עוד ירצה באומרו ושמי ה' לא נודעתי וגו' פירוש הודעת יחוד ב' שמות יחד שהם שמי ה' שנודעתי לך, כאומרו וידבר אלהים אני ה', והוא סוד אומרו (מ''א יח) ה' הוא האלהים, והוא סוד אומרו (זכרי' יד) ה' אחד ושמו אחד, לא נודעתי להם להאבות פירוש סוד ב' שמות יחד, שמי, ה', שהם אלהים הוי''ה שהדין יעשה רחמים ורחמים יעשו משפט לא נודעתי, והבן. ואמר לא נודעתי כי ה' ברוך הוא הוא שמו ושמו הוא, ואינו כשאר הנבראים שחלוקים משמם ושמם חלוק מהם אשר על כן לא יצדק לומר לא הודעתי כי השם הוא המדבר ואם כן צריך לומר לא נודעתי.

עוד יתבאר אומרו באל שדי ושמי וגו' על דרך מה שפירשו בספר הזוה''ק (ח''ב כ''ג) בפסוק ואמרתם כה לחי כי מדת כה היא בחינת ההיכל שהוא שכינתו יתברך ויחודה הוא חי העולם וזה בחינת יחוד קטן, ואחר כך חזר לייחד יחוד עליון ואמר ואתה שלום רמז למקום גבוה שהוא תפארת ישראל הרמוז בוא''ו. ואולי כי הן הן הדברים הנאמרים כאן באומרו באל שדי שזה הוא בחינת חי אבל ושמי ה' שהוא יחוד העליון הרמוז בתיבת ואתה שגילה למשה באומרו וידבר אלהים וגו' אני ה' לא נודעתי להם וגו' והבן.

עוד ירצה כי בא האדון ברוך הוא להשיב למשה על ששלחו קודם הקץ, ואמר כי הגם ששם קץ לחושך לצאת בני ישראל מארץ מצרים, והקץ עדיין לא נשלם, יש לך לדעת כי הקץ שעשיתי להאבות הוא בחינת אל שדי ובו שמתי לגלות גבול ואמרתי לו די אבל בחינה אחרת לא נודעתי, פירוש לא אמרתי להם הקץ שיהיה באמצעות הרחמים אם יבקשו ויעוררו רחמים, כמו שעשו ישראל שבקשו ממני רחמים וידפקו על דלתי הרחמים קודם הקץ, לא נודעתי להם, ולכן הגם שלא שלמו ימי העינוי והצרה אף על פי כן רחמתי עליהם במדת הוי''ה, והוא אומרו בתחלה אני ה' והבן.

עוד ירצה על זה הדרך וארא אל אברהם פירוש איך אעלים רחמי מעם זה אשר הם בני בחוני שנגליתי על אבותם, ולא לאחד בלבד אלא לשלשת האבות, לכל אחד בזמנו. ולזה הפסיק ביניהם, אל אברהם, אל יצחק, ואל יעקב, ולא אמר אל אברהם ויצחק ויעקב וזה יגיד שבח כל אחד בפני עצמו באל שדי, הוא חיבת גילוי שכינה. ואומרו ושמי ה' לא נודעתי להם פירוש עדיין לא הודעתי מדת רחמי להם, שכל ההבטחות שהבטחתים עדיין לא הבאתי עליהם, ואני חפץ להודיע להם מדת רחמי כי להם יאותו. ונתכוין ה' בזה להודיע גודל חיבתם בעיניו.

{ד} וגם הקימותי וגו'. לפי מה שפירשנו כי יודיענו אלהים אשר יפליא בינו ובין האבות, ירצה באומרו וגם הקימותי כאלו אמר והגם שהקימותי וגו', או וגם שהקימותי וגו', אף על פי כן לא השיגו להודיע להם שמי ה' כמו שהשגת אתה.

עוד ירצה לומר כי דבר זה הוא דבר שה' ברוך הוא חייב לעשותו כביכול, מלבד שנגלה עליהם באל שדי והבטיחם עוד לו שקיים עמהם שבועה וכו', ומעתה צריך לקיים שבועתו והדבר בהכרח להיות, ובזה תחזקנה ידיו של משה, כשידע כי דבר זה אין לו מניעה מלהיות כן. והגם שכבר השיבו על מה שטען משה שהיה לו לעכב השליחות עד עת קץ והשיבו ויאמר לו אני ה' כי לא יוכל לסבול לכבוש את רחמיו, עדיין יש לחוש שיתעצל משה בגמר שליחות היציאה כשיראה כל חוזק לב פרעה או על הים ירתע לאחוריו, לזה הודיעו אל עליון כי הדברים הם עליו בתוקף השבועה לתת להם את הארץ.

את ארץ מגוריהם. צריך לדקדק למה לא הספיק במה שהזכיר שמה ארץ כנען וחזר ואמר את ארץ מגוריהם?

ואולי שנתכוון לומר כי הגירות כבר התחיל מימי האבות, ונפקא מינה להתחיל המנין מזמן האבות וכמו שכן היה. אלא כי עדיין קשה שהיה לו לומר את ארץ כנען ארץ מגוריהם למה אמר את שנראה שהם ב' ארצות?

ואולי שנתכוון להוסיף ארץ פלשתים וכמו שפירשתי בפסוק (בראשית כו ג) גור בארץ הזאת וגו' כי לך ולזרעך אתן וגו' יעו"ש.

{ה} וגם אני שמעתי וגו'. אומרו וגם פירוש מלבד שהתפללו למדת הרחמים ומלבד אהבת האבות ובריתם יש בחינה ג' שלצד צעקתם לבד מהשעבוד שמע ה' קול צעקתם מכאב לב. והוא אומרו וגם אני, ופירוש אני הוא שם הרחמים שאמר בתחלה ויאמר אליו אני ה' מצד רחמי לבד שמעתי את נאקתם פירוש צעקה מכאב לב כחלל הנואק מבלי צורך תפלתם, והוא שדייק לומר אשר מצרים מעבידים אותם פירוש בחינת צער השעבוד שמצרים מעבידים אותם הוא ששמעתי. ועיין מה שפירשתי בפסוק (לעיל ב כג) ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. גם יתיישב לפי שאר הדרכים שכתבנו והמשכיל יבין.

ואזכור את בריתי. פירוש גם כן לגואלם לתת להם את הארץ, והיא הברית הרשומה בסמוך, ואני מקדים בזמן זה לצד הרחמים, כמו שכתבנו למעלה. והאומר שהברית היא ליפרע מן הגוי העובד, לא הוזכרה ברית זו בסמוך ודוחק להרחיק הדברים.

{ו} לכן אמור לבני ישראל אני ה'. פירוש הודיעם משמי כי מדתי מדת רחמים וריחמתי עליהם, ומלבד הודעה זו תאמר להם סדר הטובות אשר אעשה להם והוצאתי וגו'. עוד ירצה באומרו לכן לשון שבועה שנשבע ה' לעשות כל האמור בענין, וכן תמצא שאמר יחזקאל סימן כ' ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים, ואומרו והוצאתי וגו' נתכוון לסדר סדר הטובות, כי בתחלה יקל עול סבולם, והוא אומרו והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים שהוא תוקף השעבוד, וזה היה תכף ומיד במכת היאור נתפרדה חבילת נוגשים ושוטרים אבל ישראל היו עובדים קצת כי אימת המצריים היתה עליהם ומעצמם. היו עובדים עבודה קלה.

וכנגד זה אמר והצלתי אתכם מעבודתם שתעקר עבודה מהם כל עיקר.

ואחר כך וגאלתי אתכם היא יציאתם מארץ מצרים ובכלל פרט זה היא קריעת ים סוף, שאם לא כן זו גאולה שאחריה כלייה ב''מ. ולזה לא אמר והוצאתי אתכם מן הארץ אלא וגאלתי לומר הוצאה שיש בה גאולה אם ירדוף אויב ירדוף באף ובחמה שפוכה.

ואחר כך ולקחתי אתכם לי לעם שהוא מתן תורה כי שם נתייחדנו לו לעם וייחד שמו עלינו והוא אומרו והייתי לכם לאלהים.

או ירצה על דרך אומרם ז''ל (ברכות ז)

בפסוק ונפלינו אני ועמך וגו' כי בקש משה ע''ה מה' שלא ישרה שכינתו על אומות העולם, והשיבו אל עליון גם את הדבר וגו' אעשה ע''כ,

וכנגד זמן זה אמר והייתי לכם וגו' ולא לאומות העולם שלא ישרה שכינתו עליהם.

עוד ירצה על דרך אומרם ז''ל (שמו''ר פ''ו) כי ד' גאולות נאמרו בפסוק זה, ואולי כי הם רמוזים בשם הוי''ה שאמר ה' פתח דבריו אמור לבני ישראל אני ה' ולצד זה שם הפועל יפעל ד' מיני גאולות. ולפי זה ידוייק אומרו והייתי לכם לאלהים על גאולה הבאה בחינת ה''א אחרונה כי תקרא שם אלהים כידוע לאנשי אמת. ואולי כי לזה נתכוון באומרו אחר שסדר ד' לשונות של גאולה וידעתם כי אני שם הוי''ה פירוש וזה לך האות ד' גאולות.

{ז} וידעתם וגו'. פירוש עכשיו יש לכם לדעת ידיעה ברורה כי אני ה' אלהיכם הוא המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים פירוש לתת עליכם סבלות אלהותי. עוד ירצה לומר להם שישגיחו להכיר מדות אלהיכם כי אל רחום ה' אלהיכם.

{ח} והבאתי וגו'. קשה כי דברי אל עליון דברו טהור הוא כי יוצאי מצרים הם הנכנסים לארץ דכתיב: והבאתי אתכם אל הארץ ולא מצינו שכן היה, אלא ואת בניהם הביא שמה אבל כל דור יוצאי מצרים מבן עשרים שנה נפלו פגריהם במדבר, ותגדל הקושיא. למה שאמרנו שנשבע ה' על כל הדברים באומרו לכן, ואמרו ז''ל (שמו''ר פ''ו) אין לכן אלא לשון שבועה. ונראה כי מקור החכמה נתחכם על קושיא זו וקודם אומרו והבאתי אתכם וגו' אמר וידעתם כי אני ה' המוציא וגו' פירוש תנאי הוא הדבר ובזה והבאתי וגו' וזולת זה אם תנאצו ה' אין כאן הבטחה זו, ואשר על כן כתב פרט זה של ידיעת ה' וגו' באמצע הבטחות הטובות ולא איחר ולא הקדים, לומר עד כאן הוא בשבועה בלא תנאי אבל פרט זה של הבאתם לארץ תנאי הוא הדבר, וידעתם וגו' אז והבאתי וזולת זה יהיה מה שיהיה.

{ט} מקצר רוח. אולי כי לצד שלא היו בני תורה לא שמעו, ולזה יקרא קוצר רוח כי התורה מרחבת לבו של אדם.

ומעבודה קשה. טעם אומרו ומעבודה זה יגיד כי מלבד צער העבודה עוד היה להם קוצר רוח. והטעם בראותם כמה כבדה עליהם המלאכה קצרה נפשם, מלבד פרט צער העבודה, וגם מדרך האיש אשר תקצר נפשו לא יוכל לעבוד כי יחלש למכאובו ורעים הם השנים, אשר על כן אמר ומעבודה כי קצרה רוחם וגם כבדה עבודתם.

עוד למה שנתבשרו ישראל בשורת הגאולה נתרחב לבבם ותחי נפשם ורוחם, וכשחזרו לשעבוד הגם שלא היו משתעבדים אלא שיעור הרגיל ולמטה ממנו אף על פי כן תקצר רוח, והמשכיל בטבעיות הרכבת האנושי ישכיל על דבר. ומודיע עוד הכתוב שגם הכבידו עולם עליהם יותר מהרגיל, והוא אומרו ומעבודה וגו'.

{י} (י~יא) לאמר בא דבר וגו'.
אומרו לאמר פירוש שיאמר אליו כי הוא אמר לו בא דבר, ואומרו וישלח בתוספת וא''ו, הגם שלא קדם לו דבר, לצד ששליחות משה לדבר לפרעה הוא ענין גדול לדבר הדיוט לפני מלך, ועוד לו שידבר אליו דברים הנוקבים לבו להוציא בולעו מפיו.

עוד ירצה לומר אליו, כי לא מלבד שאם יצאו מעצמן לא יעכב על ידם אלא שצריך הוא בעצמו לשלחם ג''כ ויאמר להם קומו צאו. עוד ירצה שמבטיחו שידבר ובודאי שישלח וגו' לבסוף.

{יב} לפני ה' לאמר הן וגו'. קשה אומרו לאמר כי למי יאמר ה' דברי משה. ואולי שיכוין הכתוב לומר כי לא השיב משה תשובה זו לבל ילך בשליחות זה, אלא כמי שמתלונן על עצמו שלא הצליח, והוא אומרו תיבת לאמר פירוש שאין תכלית הדיבור אלא האמירה לא תכלית זולתה שהיא מניעת השליחות, והבן.

עוד ירצה כי כוונת דבריו הם לומר אמירה אחרת, והיא מובנת מהדיבור מאומרו הן בני וגו' ואני ערל שפתים, ר''ל בזה כי יהיה ה' רופאהו, ועיין בפסוק הן בני וגו'.

הן בני ישראל וגו'. קל וחומר זה יצדק לפי מה שפירשתי בפסוק מקוצר רוח, שהם דברי תורה ישפוט בצדק משה קל וחומר כי לא חשב כי זה גורם. ואם נאמר כי משה גם כן ידע כי טעם שלא שמעו הוא לצד קוצר רוח יהיה הקל וחומר מופרך. ואולי כי ישפוט קל וחומר על זה הדרך, שהגם כי בני ישראל הם בקוצר רוח יש בהם גם כן ב' בחינות:

הא' שהם בעלי אמונה ומכירים מלכות שמים.

והב' שהבשורה היא בשורה טובה ועצומה.

וב' אלו אינם בפרעה, כי הוא כפר בעיקר ואמר מי ה' ח''ו וגם דברים המכהים את עיניו והנוקבים את לבו, ואם כן קל וחומר נכון הוא, ומה בני ישראל שיש בהם ב' מדות הנזכרים לא הטה ה' לבבם לשמוע, ולא שמעו מצד טעם כל שהוא שיש להם קוצר רוח, ואיך ישמע פרעה שיש לו ב' סיבות מונעות ממנו השמיעה, שאינו מאמין כל עיקר, והם דברים שחונקים אותו, פשיטא שלא ישמע הגם שאינו קצור רוח, שקוצר רוח של פרעה בדברי משה וגם בדברי המשלח הוא יותר מקצרות רוח של ישראל, ואלו היה כח בדברי משה להכריח לפרעה לשמוע אליו, מכל שכן שהיו בני ישראל שומעים אליו, הגם היותם בקוצר רוח. והוא אומרו לאמר הן וגו' פירוש הגם שיש להקשות מה לבני ישראל וכו', הלא יש גם כן לאמר להכריע הבנייא ההוא כנזכר.

ואומרו ואני ערל וגו' פירוש ועוד בה עצרייה כי הוא ערל שפתים, ויאמר פרעה אם אלהי העברים שליט וכל יכול למה לא ריפא את משה?!

ובערך ענין זה גם כן ישתנה פרעה מישראל, להיותו חסר האמונה בכל שהוא ינסה להרחיק האמונה ולהכזיבה ח''ו.

עוד ירצה לצד שדקדק ה' בדבריו שאמר לו בפרשת שמות (ד טז) על אהרן, ודבר הוא לך אל העם מכאן אתה למד כי אין אהרן לו לפה אלא אל העם ולא לפרעה. וכן תמצא שאמר הכתוב (שם ל') בשליחות ראשונה אל העם, וידבר אהרן את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה, ובדברם לפרעה אמר (ה' א') ויאמרו אל פרעה, מוכח כי משה ידבר. וטעם אומרו ויאמרו לשון רבים, כן משפט כל שנים שאחד מדבר ואחד מסכים יחשבו כי שניהם דברו.

ואם תאמר כלך לדרך זה אהרן דבר ומשה הסכים, ממה שראינו שדקדק הכתוב לומר בדיבור אל העם וידבר אהרן בדיוק, גם בדברי ה' מצינו שלא אמר אלא ודבר הוא לך אל העם, זה יגיד כי הדברים יצדיקו לנו. וכפי זה הכרעת צד קל וחומר הוא אומרו ואני ערל שפתים, כי בחינה זו אינה אלא בפרעה כי משה ידבר אליו, מה שאין כן אל העם כי אהרן הוא המדבר.

ואולי כי לזה דקדק לומר בערך ישראל תיבת אלי ובערך פרעה אמר ישמעני כי ישראל אינם שומעים מפיו ממש אלא מפי אהרן אבל פרעה היה שומע ממשה עצמו. ושמור לך פרט זה להבין אמרי קדוש בסמוך.

{יג} וידבר ה' וגו'. צריך לדעת מה דבר ה' להם?

עוד צריך לדעת כוונת אומרו ויצוום אל וגו'?

ורז''ל (שמו''ר פ''ז) דרשו שינהג ישראל בנחת וגם שינהגו כבוד במלכות, וזה דרך דרש.

עוד קשה היכן תשובת אל עליון לדברי שלוחו, ומה גם שטען טענה הנשמעת?

ולו יהיה שטעה וקל וחומר אינו קל וחומר, היה לו לסתור דבריו, והגם שנוכל לומר כי העדר התשובה היא ההכחשה בקל וחומר כי איננו נכון, עם כל זה במה שלפנינו אין אנו יכולין לומר כן. בהעיר הערה אחת בכתוב שאחר זה וידבר ה' וגו' אם נאמר שמה שאמר משה הן בני ישראל לא חש להשיבו אל עליון, אם כן למה לא רצה ה' לדבר הדברים הנאמרים בפסוק וידבר וגו' גם הצוואה הלז שאמר ויצוום עד אחר דבר משה לפניו הן בני ישראל?

אכן הנכון בעיני כי בא להשיבו על טענתו, שלא החשיבוהו ישראל לשמוע דבריו. ועוד לו כי לצד פרעה כי משה ידבר יש לו גרעון ופחיתות לצד היותו ערל שפתים, כמו שפירשתי. ובאה התשובה על זה, וידבר ה' אל משה ואל אהרן פירוש השוה אותם בשליחות ובזה ידבר אהרן גם לפרעה כי שניהם שוים בדבר, ולצד שלא יהיו נחשבים לשמוע להם אמר ויצום פירוש המליכם על בני ישראל ועל פרעה, על דרך (ש''א יג) ויצוהו ה' לנגיד. ומעתה הנה מוראם על ישראל ועל פרעה ואמר להוציא וגו' פירוש לסיבת פרט זה הקנה להם ה' בחינת המלכות על ישראל לבל ימאנו לצאת, ועל פרעה לבל יעכב על ידם.

ומכאן אתה למד שיש רשות למשה ולאהרן לרדות באיש ישראל הממאן לצאת. ואולי כי לזה נתכוון משה באומרו בני ישראל לא שמעו אלי פירוש לא רצו לצאת כי אמרו יניח לנו בן עמרם במקומנו לזה המליך ה' את האחים למלכים עליהם כנזכר, ומעתה פרחה לה טענת הן בני ישראל וגו' כי מעתה והלאה מורא מלכות עליהם ועל פרעה וידבר משה אליו כדבר אל עבדו, וכמו שכן היה, ובזה נתישבו הדברים על נכון.

{יד} אלה ראשי וגו'. טעם שהעלה מספר בני ישראל עד משה, לפי מה שפירשתי בסמוך שהמליכם על ישראל, יחס אותם הכתוב לומר כי אין מעמידין על ישראל אלא המיוחס עד יעקב, ולזה לא יחס אותם הכתוב קודם אלא אחר מאמר משה הן בני ישראל ותשובת ה' אליו ויצום שהמליך אותם ונכון.

{כו} הוא אהרן ומשה. פירוש המיוחסים בפרשה, הם אשר אמר ה' להם הוציאו פירוש לצד שיש בידם יכולת להוציא שהם מלכי פרעה מלך מצרים ובני ישראל, כמו שפירוש בפסוק ויצום, לזה אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים וכל הממאן יכוהו בשבט מוסר אשר הכין ה' לגו כסילים.

{כז} ואומרו הם המדברים, פירוש כמלך. הגוזר על עבדו בדבר שפתים לעשות דבר. עוד יכוין להודיע שהגם שתמצא שאמר הכתוב שידבר משה, תדע כי גם אהרן דיבר, כאשר אבאר בפסוק ויהי ביום דבר ה'.

הוא משה ואהרן. פירוש ששקולים הם, ולזה פעם יקדים משה ופעם יקדים אהרן, ומעתה יכול לומר על שניהם לשון יחיד הוא משה ואהרן. ואולי כי טעם שאמר בסמוך לשון רבים הם המדברים לצד שבדיבור ישתנו.

{כח} ויהי ביום דבר ה' וגו'. פירוש מה שאתה רואה כי שוה אהרן למשה בכל פרטי דבור, זה היה לצד כי ביום אשר דבר וגו' בארץ מצרים פירוש לשלול דיבור ראשון שהיה במדבר שאמר לו ה' (לעיל ד' יד) הלא אהרן אחיך וגו', כי שם עדיין לא השוה הכתוב אהרן למשה בשליחות מצוה זו, עד שדיבר ה' עם משה בארץ מצרים, והוא אומרו ביום דבר וגו' בארץ מצרים, וחזר הכתוב לומר אופן הדיבור שדבר ה' עם משה בארץ מצרים, והוא. אומרו וידבר ה' אל משה לאמר אני ה' דבר אל פרעה וגו' פירוש לאמר שדקדק לומר, לו אני ה', והכוונה בזה שתסתמוך על דברי, ותלך בשליחותי ותדבר אתה בעצמך אל פרעה כל אשר וגו', ותמצא שדיבור זה של אני ה' היה בארץ מצרים דכתיב (ריש משה זו) ויאמר אליו אני ה' זה היה במצרים. ואמר לו שילך הוא וידבר אל פרעה לא אהרן, והגם שכבר שתף ה' עמו אהרן, הנה ביארתי היטב שם במקומו שאהרן ידבר אל העם, אבל לפרעה עדיין ה' חפץ שידבר משה, וריצה אותו באומרו אני ה'. ולא תחוש לשום דבר. ולא רצה משה לעשות כן וחזר וטען הן אני ערל שפתים ואיך ישמעני פרעה, הנה דקדק הכתוב לומר שטענת ערל שפתים היתה לצד פרעה, לצד שאהרן אינו מדבר עד עתה אלא לעם וכמו שכתבנו. אז אמר ה' למשה ראה וגו' ואהרן אחיך ידבר אל פרעה פירוש גם לפרעה מלבד העם, ומעתה הושוו אהרן ומשה במצוה זו. ולזה תמצא שלא אמר ה' למשה במדבר כששתף עמו אהרן את כל ההכנות האלו האמורים כאן, והיה לך לאות כי הם דברים חדשים כנזכר מטעם האמור.

והנה הראנו ה' כי הקפיד ה' על הדבר שלא עשאו משה, שכל כך השתדל ה' עם משה לעשות הוא הכל. ואולי כי לזה אמר הכתוב ויהי לשון צער, כי הענין יגיד כי יתרון, גדול היה אם עשה משה הכל, והראיה מהשתדלות ה' עמו, וכפי זה אמר ויהי על חסרון היתרון.

ואפשר כי לזה נתכוין מסדר הפרשיות לכתוב פסוק זה ויהי ביום בפרשה שקדמה, וכפי האמת נקשר הוא עם מה שלמטה כמו שפירשנו, אלא נתכוון לומר כי הצער הרמוז בתיבת ויהי היא על עשות המצוה בשניהם יחד. ואולי אם היה משה עושה מצוה זו לבדו היה מתחזק כוחו והיה נכנס לארץ, ולא היו עוברים הרפתקי על ישראל במדבר. גם אם היה נכנס לארץ היה בונה בית הבחירה והיה עומד כל הימים. או אפשר שבשביל חסרון משה אמר לשון צער.

עוד יכוין מהפסיק הסדר לומר כי כל האמור הם אשר אמר ה' וגו' הם המדברים וגו' שהם שוים במצוה שניהם יחד זה היה ביום דבר ה' בארץ מצרים וגו', אבל קודם לכן הגם שאמר ה' הלא אהרן וגו' לא היו שוים במצוה כי משה הוא היה עושה כל השליחות לפרעה מה שאין כן עתה שאהרן לבד הוא ידבר אל פרעה כאומרו יהיה נביאך וגו' ידבר אל פרעה.

הפרק הבא    הפרק הקודם