בשבילי התנ"ך
 
אור החיים, ויקרא פרק ז


{ה} אשם הוא. נחלקו רבנן ורבי אליעזר (ת''כ כאן):

רבנן אמרו: הוא למעט אם לא שחטו בצפון לעיכובא.

ר' אליעזר אומר: למעט אם שחטו שלא לשמו, והנה לסברת ר' אליעזר ידוייק אשם הוא שחוזר הוא לאשם שצריך שיהיה לשם אשם.

והגם שבזבחים (י) מצינו שהקשה ר' יהושע לר' אליעזר וחזר ר' אליעזר ולמד דין זה, דשלא לשמו מפסוק (ז) כחטאת כאשם שהשוה אותם הכתוב, אם כן תיבת הוא למה צריכה?

ואולי כי זולת הוא הייתי אומר שההקש בא לענין שצריך סמיכה כמו שדרשו חכמים (שם יא) לזה אמר הוא סמך לאשם, לומר שצריך לשם אשם.

ולצד שנקשה מה שהקשה שם, אמר כחטאת כאשם.

ולרבנן הוא למעט שחיטה שלא בצפון שהוזכרה בפרשה (פסוק ב) ובא לעכב, והגם שיש להקשות מעין קושיות שהקשה ר' יהושע לר' אליעזר גם לדברי חכמים, כיון שלא חדשו דין זר מהשכל בדרשתם אלא דבר שישנה בכל הקרבנות, וגם הוזכר בפירוש, אלא שמפסוק א' הייתי אומר שאינו מעכב, יכולין לדרוש הוא שבא לעכובא, מה שאין כן ר' אליעזר שהוליד דין חדש שאין לו דמיון, לזה הוקשה כל הקשיות הרשומות שם.

{ט-י} וכל מנחה וגו'. אמר הכתוב זכרון ה' מנחות למעט ה' דברים:

א' שלא יחלקו בני אהרן פירוש בית אב זבחים כנגד מנחות אלא כל אחד יטול חלקו במנחה.

ב' שלא יחלקו עופות כנגד מנחות, הגם שישנם בהשוואה בענין אחד שמצינו שהעוף בא בדלות והמנחה קמה תחתיהם בדלי דלות.

ג' שלא יחלקו עופות כנגד זבחים הגם ששניהם מיני דמים.

ד' שלא יחלקו מנחות כנגד מנחות הגם שהם מיני קמחים.

ה' שלא יחלקו אפילו מחבת כנגד מחבת ומרחשת כנגד מרחשת הגם שמעשיהם שוים, והגם שהמעוטים הם מנחות, דרשום באם אינו ענין.

אלא שראיתי לרמב''ם (הל' מעשה קרבנות פ''י טו) שכתב באופן אחר:
כי ממה שחלק הכתוב בין מנחות האפויות ומנחת הסולת שהרי באפויות הוא אומר כל המנחה לכהן המקריב וגו' ובמנחת סולת הוא אומר וכל מנחה לכל בני אהרן וגו', לומר לך שאפילו מנחת סולת שהיה עולה על הדעת שיחלקוה מנחה כנגד מנחה לצד שאם יחלקוה ביניהם מגיע לזה מלא כפו וכו' שאינו ראוי לא ללוש ולא לאפות, אף על פי כן לכל בני אהרן יחלקוה בפני עצמה, מכאן אמרו חכמים: אין חולקין מנחה כנגד מנחה ע''כ.
נמצאת אומר לדבריו שהלימוד הוא מאומרו לכל בני אהרן במנחת סולת, מזה אנו לומדים לכל המנחות, ומן הברייתא אינו נשמע כן.

ועוד דקדק הרב בלשונו שהלימוד הוא ממה שחלקם הכתוב, משמע שאם לא חלקם לא היינו שומעים זה, ודלא כהברייתא. ואולי כי סובר רמב''ם כי ממה שחלק הכתוב בין מנחות האפויות וכו' בזה גילה לנו הכתוב כוונתו שבא לומר שלא יחלקו ביניהם אחת כנגד אחת אפילו במנחת סולת, ומזה למדו לכל המנחות, כי במרחשת ומחבת לא הוזכר בה חילוק לכל, אלא שלא יטלוה זולת בית אב של אותו יום.

ומנין אתה אומר שלא יטלו מחבת כנגד מרחשת, אם לא הוזכר בה סדר חלוקתה אם לכולם יחד אם לאחד מהם, ומה שלמדו כל הה' פרטים מה' מיעוטים אסמכתא היא, ולעולם עיקר לימודם הוא ממה שחלק הכתוב?

ומעתה צריך לדעת למה פרט הכתוב כל המנחות כיון שלימודנו הוא ממה שחלק, לא היה לו לומר אלא כל מנחה לכהן המקריב וגו' וכל מנחה חרבה לכל בני וגו'?

ואולי שאחר שירד הכתוב לפרט מאפה וחרבה חש שיטעה אדם לחלק ביניהם לבין שאר מנחות, גם מצינו שדרשו ז''ל (תו''כ מנחות סג) וכל נעשה במרחשת ועל מחבת שעל שם כליין נקראו ונפקה מינה האומר הרי עלי מרחשת כלי שרת נדר, והוא דבר שנחלקו בו (שם) בית שמאי ובית הלל, לזה אמר הכתוב וכל נעשה במרחשת ועל מחבת, לגלות לך שעל שם כליין נקראו, ואומרו אשר תאפה בתנור, דרש גם כן רבי יוסי ב''ר יהודה, שבאה ללמוד על עצמו מהסמיכות של כל נעשה במרחשת ועל מחבת, מה מרחשת ומחבת הם ב' גם מאפה תנור הם ב', ולא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין, וגם ללמד על מרחשת ומחבת, בא לומר מה תנור כלי גם מחבת ומרחשת כלי, כאמור שם בתורת כהנים. ונשאר אומר כל מנחה בלולה בשמן וחרבה למה הוצרך לומר ב'?

ונראה כי כוונת רבי יוסי ב''ר יהודה שלמד כל מנחת מאפה שהוא ב' מיני מנחות, לא למדה אלא ממה שאמר הכתוב ב' פעמים כל אחרי כן והם ב' ב', ולזה דייק בלשונו, תלמוד לומר: וכל מנחה וכל נעשה וגו' וכל מנחה בלולה וגו' מה כל וכל האמורים למטה ב' מינים וכו', ולזה אם היה אומר הכתוב וכל מנחה בלולה לבד או כל מנחה חרבה לבד אין מקום ללמוד. ויש לבעל הדין לחלוק ולומר, כל מנחה חרבה תוכיח שאמר כל ואין בה אלא מין אחד, אף כל מאפה תנור מין אחד, לזה הוצרך לומר כל האמור בכתוב.

{כ} והנפש אשר וגו' וטומאתו וגו'. פסוק זה ושלאחריו בטומאת הגוף פירשוהו בתורת כהנים ובזבחים דף מ''ג אמרו:
כל קרא שלא פירשו רבי יצחק בר אבדימי וכו' לא מפרשא.

הכי אמר רבי יצחק בר אבדימי: הואיל ופתח הכתוב בלשון נקבה וסיים בלשון נקבה ולשון זכר באמצע, בטומאת הגוף הכתוב מדבר ע''כ.
ופירש''י:
הואיל וכו' פירוש פסוק נפש כי תגע שהוא פסוק ב' ושם בהכרח לומר שעל טומאת הגוף הוא אומר, הגם ששינה באמצע גם בפסוק ראשון והנפש, אל תתמה עליו שדיבר תחלה לשון נקבה והנפש ולבסוף ונכרתה ובאמצע וטומאתו שאין הכוונה על הבשר אלא על הגוף, ע''כ.
דבריו ז''ל הועילו שלא להכריח ממה ששינה באמצע לומר שנתכוון לומר שבטומאת בשר הוא אומר, אבל להכריח שעל טומאת הגוף הוא אומר, הוא ממשמעות הכתוב, שנראה שכבר נגמרו הלכות טומאת בשר כמו שפירש''י שם בזבחים.

ועוד בתורת כהנים למדו גזירה שוה טומאתו טומאתו האמורה בביאת מקדש (בפ' חוקת), אלא נתתי לבי למה שינה הכתוב בב' פסוקים אלו, בפסוק אחד שינה לכתוב וטומאתו וסמך ללמוד בגזירה שוה והיה לו לכתוב וטומאתה ולא היינו צריכין לגזירה שוה?

גם בפסוק ב' למה לא אמר לשון ישר כל הכתוב בסדר אחד?

ונראה כי טעם אומרו וטומאתו עליו בא להעיר ענין אחר, שהגם שעברו ז' ימי טומאה לטומאת מת או הערב שמש לטומאת שרץ, כל עוד שלא טבל הרי הוא בטומאתו.

ויש לך לדעת כי טומאה זו אינה בפנימיות הנפש אלא מסוה הטומאה המסכך על הגוף מבחוץ ולא בפנים, ולצד זה הוא שמועיל לו טבילה להסיר מסוכת הטומאה, מה שלא יועיל לו במשך ימי הטומאה שהטומאה גם בפנים, וזה שיעור הכתוב נפש אשר תאכל וגו' וטומאתו עליו פירוש לא מבעיא וטומאתה עליה שהוא במשך ז' לטומאת מת, ובמשך יום מגעו לטומאת שרץ, אלא אפילו טומאתו של גוף לבד, היינו שעבר עליו שבעה ימי טומאה ואינו חסר אלא טבילה להעביר מעל גופו, אפילו הכי ונכרתה.

וטעם אומרו בפסוק ב' לשון זכר באמצע, הגם שאין טעות בדבר לא היה לו לומר אלא סדר אחד בכל הכתוב?

ונראה כי טעם אומרו ונפש כי תגע לשון נקבה ולא אמר איש כי יגע לשון זכר, שנתכוון לומר שצריך שיגע לדעתו ולא בהעלם, שאינו חייב כרת אלא בידיעת טומאה, וגם אומרו בפסוק אחד והנפש אשר תאכל שהיתה אכילת בשר בידיעה, כי הנפש יורה אל ההרגש ולמניעת ההעלמות, ולטעם זה תמצא שאמר בפרשת השגגות (לעיל ד וה') ונפש לומר טעם המחייב חטאת ואשם על השוגג הוא לצד היותה נפש, שהיא בחינת ההערה והידיעה ושגגה, לזה תתחייב קרבן. ולעולם שם נפש יורה על בחינת שלילת ההתעלמות, ולזה אמר בב' כתובים נפש כי תגע הרי ידיעת הנגיעה, והנפש אשר תאכל הרי ידיעת המאכל, ומעתה אין מקום לקושיא, למה אמר לשון זכר באמצע, שאין צורך לשנות סדר הרגיל לומר על העושה לשון זכר. וטעם אומרו ונכרתה הנפש ההיא, בא גם כן להשמיענו חידוש שגם נפש החוטאת תמות ולא גוף לבד.

וחוץ מדרכם ז''ל נראה ליישב כפל הכתובים על דרך מה שאמרו בזבחים דף ק''ו במשנה:
הטמא שאכל בין קודש טמא בין קודש טהור – חייב, ורבי יוסי הגלילי אומר: טמא שאכל טמא פטור.
ואמרו בגמרא (שם קח):
כל היכי דנטמא הגוף ואחר כך נטמא הבשר דכולי עלמא לא פליגי דחייב,
ולזה אמר ב' כתובים, האחד אשר תאכל בשר מזבח השלמים - זה טמא האוכל בשר שלמים טהור, והב' אמר ואכל מבשר זבח וגו' - זה כנגד טמא האוכל מבשר שלמים שנטמא.

ואולי כי לזה דקדק הכתוב לומר בפסוק אחד תאכל בשר מזבח השלמים, פירוש הבשר הוא מזבח השלמים שהוא עדיין במדרגתו שלא נטמא, והב' אמר מבשר זבח השלמים פירוש ממין בשר שלמים הגם שעכשיו אינו בשר שלמים שבא בו יעוד האכילה, והוא אומרו מבשר ששם זבח שלמים עליו, כי לא קשר הבשר עם זכרון זבח השלמים, לרמוז כי אינו בגדר סתם זבח שלמים הטהור ודו''ק ולא יפנה לבבך לטעות אחר המ''ם באופן אחר.

{כה} מן הבהמה. דרשו ז''ל בתורת כהנים לרבות כלאים מתיש ורחל או להפך. ומאומרו כל חלב ריבה כוי שהוא הבא מתיש וצביה, ועיין מה שכתבתי בחבורי פרי תואר על טור יורה דעה סימן טז.

כל אוכל חלב. בתורת כהנים דרשו לרבות חלב בהמת חולין, שלא תטעה לומר אשר יקריב ממנה אשה לה' אמר הכתוב דוקא חלב קדשים?

תלמוד לומר כל חלב, ורבוי זה אם אינו ענין לאוכלין תנהו ענין לנאכלין.

וקשה לי איך נטעה לומר דוקא חלב קדשים והלא אמר וחלב נבלה יעשה לכל מלאכה אימורי קדשים מי מותרים להדיוט, והלא אמרו בכיצד צולין דף פ''ב נשחטה ונמצאת טריפה הרי זה תצא לבית השרפה, מדכתיב (לעיל ו כג) בקדש באש תשרף, לימד על כל פסולים שבקדש בשרפה, ואם כן מאומרו וחלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה אתה יודע כי לא של קדשים לבד אסר הכתוב, ולא היה צריך לומר כל אוכל, ויש לומר דעיקר לימוד התנא מכל אוכל חלב הוא על חיוב כרת, וזולת כל, הגם שהייתי למד מפסוק יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו, הייתי אומר לאו דוקא, ולא כרת, ולא בא הכרת אלא על חלב קדשים.

ואומרו שור כבש ועז דרשו בתורת כהנים שבא למעט בהמה טמאה וחיה ועוף. ובחולין דף קי''ו:
אמר ליה רב מרי לרב זביד: אי אליה אקרי חלב תתסר באכילה

אמר ליה: עליך אמר קרא חלב שור וכשב ועז דבר השוה בשור וכשב ועז ע''כ.
וקשה, והלא אצטריכו שור וכשב ועז למעט בהמה טמאה ועוף וחיה, שהיו באים בקל וחומר, לאסור כאמור שם בתורת כהנים?

תלמוד לומר שור וכשב ועז.

ואולי כי שלשה אלה ממועטים הם מאומרו אשר יקריב ממנה אשה לה', יצתה חיה, יצתה בהמה טמאה, יצא עוף שאין כולו נקרב.

או שאחר שמיעט הכתוב בהמה טמאה וחיה, הרי גילה הכתוב שאין לדון קל וחומר מדם, שהרי בהמה טמאה וחיה יוכיחו. וכן תמצא שכתב רש''י בחולין (קיז) בפירוש המשנה שאמרה:
אינו נוהג אלא בטהורים, דכתיב: אשר יקריב ממנה אשה לה',
ועיין בפסוק שאחר זה.

מן הבהמה. דרשו בתורת כהנים להביא חולין בעלי מומין, שלא תאמר חולין דומיא דקדשים? תלמוד לומר: מן הבהמה לרבות אפילו בעלי מומין.

והגם שאסר הכתוב בפירוש חלב נבילה וטריפה הגם שאסורים למזבח, בשלמא טריפה נוכל לומר כדעת רמב''ם (איסורי מזבח פ''ב) שאין בה איסור למזבח מן התורה, אלא משום (מלאכי א) הקריבהו נא לפחתך, והגם שבתורת כהנים (סימן א פ''ב) דרשו לאסור מן הכתוב, אינו אלא אסמכתא וכמו שכתב שם הכסף משנה, אלא נבילה פיסול המזבח הוא, כי ושחט כתיב בכל הקרבנות. ויש לומר שלענין כרת מחזר התנא וכמו שכתבתי למעלה.

אשר יקריב. אמרו בתורת כהנים:
מה תלמוד לומר אשר יקריב?

חלב שכמותו כשר ליקרב על גבי המזבח, יצא חלב דפנות שאין כשר ליקרב ע''כ.
הנה לסברא זו שהוציא מיעוט בהמה טמאה וחיה ועוף מאומרו שור וכשב ועז לא היה צריך לומר אשר יקריב, והוצרך למעט חלב דפנות.

וקשה לרב זביד שדרש שור וכשב ועז לאליה שמותרת, ואשר יקריב למעט בהמה טמאה וחיה ועוף. מנין להתיר חלב דפנות?

גם לתנא שדרש שור וכשב ועז למעט טמאה וחיה ועוף, היתר האליה מנא ליה?

ויש לומר לרב זביד אומרו אשר יקריב ימעט בהמה חיה ועוף וכו' גם חלב דפנות, כי כל שאינו קרב לה', הרי הוא בכלל המיעוט. ותנא דתורת כהנים גם כן ימעט גם כן מאומרו שור וכשב ועז את האליה, שאם לא בא הכתוב אלא לבהמה טמאה וחיה ועוף, לא היה לו לומר אלא שור ושה, וכשנתמעט דבר שישנו באיסור דם, תו לא עבדינן קל וחומר.

וכלום למה איצטריך למעט?

משום שהייתי דן קל וחומר מדם, במיעוט אחד שיתמעט בהמה טמאה או חיה או עוף נסתר קל וחומר. ולא איצטריך אלא ללמד על האליה שאינה שוה בכולן שמותרת. אלא שעדיין אין הדעת מתישבת בזה, למה יחלוק רב זביד על תנא דתורת כהנים דממעט טמאה וחיה ועוף משור וכשב ועז, והוא ימעטם מאשר יקריב ממנה לה'.

ועוד הרי התנא גילה דעתו כי אומרו אשר יקריב וגו' לא יספיק לדרוש ממנו למעט בהמה טמאה וחיה ועוף וחלב הדפנות, ממה שחלקם לב' מיעוטים.

אשר על כן הנכון בעיני הוא כי גם לכולי עלמא מיעוט בהמה טמאה חיה ועוף אינו אלא מאומרו שור וכשב ועז, ודרשה זו היתה צודקת הגם שהיה אומר שור ושה, וממה שפרט כשב ועז למעט האליה.

ואומר אשר יקריב בא למעט חלב הדפנות, ולא כמו שפירש''י שכתבתי למעלה.

{לז} זאת התורה לעולה. לא נודע כוונת פסוק זה. ובתורת כהנים דרשו לומר לך:
מה מילואים נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, אף כל נאמרו וכו'.
וכבר כתבתי במקומות אחרים (ריש פ' משפטים) מה שיש להעיר בדבר זה.

עוד דרשו ז''ל (תו''כ זבחים צז:) ללמד על הזבחים כולן שטעונין סכין כעולה, וללמד על שלמי ציבור שנאכלין לזכרי כהונה כמנחה וכו'. ובדרך רמז נראה על דרך אומרם במנחות (קי.)
אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת התורה וגו' כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב כו' ע''כ.
גם אנו נאמר בדרך זה.

וקודם
אקדים דברי רז''ל אנשי אמת שונים בש''ע נהורים אשר אמרו כי תכלית עסק התורה הוא לברר ניצוצי הקדושה אשר נפלו ואשר נאנסו מהקדושה, ולהחזירם ביחוד שלם לכמות שהיו, והם שני בחינות:

האחד ניצוצי הקדושה שירדו בעולם התהו לסיבה ידועה לו, והמושג ליודעי דעת יספיק לטעם נכון.

והשני הם נפשות העשוקות אשר עשק אדם בליעל מאדם הראשון בחטאו אשר שלל שלל רב, כידוע הפלגת הנשמות אשר הרבה לעשות, ואין לך דבר שפוקד עליו להוציא בולעו מפיו זולת אמצעות עסק התורה יעשה כל דבר עיקר. יעלה ניצוצי הקדושה שנפלו קודם עולם התיקון, ויוציא מס''מ בולעו מפיו ומפוצצו וממחה כוחו עד אשר יקיא חיל בלע, והוא מאמרם ז''ל (קדושין ל:) אם פגע וכו' אם אבן הוא נימוח ואם ברזל מתפוצץ. ובפסוק זה גילה הכתוב פלאי התורה ותעצומיה, ואמר זאת התורה תועלותיה אשר תסובב קריאתה, לעולה פירוש שבאמצעותה תתעלה השכינה שהיא בחינת כנסת ישראל, ב' למנחה תיבה זו סובלת כמה פירושים וכולן צודקין, לשון מנוחה ולשון נחת, ולשון הנחה, וזה הפירוש הוא סוד (חולין צא:) עלי יניח צדיק זה את ראשו, והוא סוד (ב''ר פ''י) באה שבת באה מנוחה כי יניח עליה צדיק יסוד עולם, והוא סוד (שה''ש ב') שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני והבן.

לחטאת ולאשם הם שני בחינות הברורין:

האחד חלקי הקדושה שירדו למטה ממדרגתם בתחילה בעולם התהו, כנגדם אמר לחטאת, והשניה חלקי הנשמות שנעשקו מאדם בחטאו, כנגדם אמר לאשם.

כי התורה תועיל לשני בחינות אלו לבררם ממקום ירידתם. ולא בירור לבד אלא גם יכוננם במקום שנחסרו ממנו, והוא אומרו ולמלואים למלאותם במקומם, זה כנגד ניצוצות שירדו, וכנגד חלקי נשמות שאנס ס''מ מאדם הראשון, אמר ולזבח השלמים, על דרך אומרו (תהלים נ) זובח תודה יכבדנני, ודרשו ז''ל (סנהדרין עג:) זה הזובח יצרו. והזביחה הוא שינצחהו ובבחינת הנצחון הוא בורר ממנו בחינת הטוב אשר אנס מאדם הראשון. והנה בחינה זו היא מעלה גדולה אשר יתעצם לזבוח יצרו, כמעשה דוד שאמר (תהלים קט) ולבי חלל בקרבי ודבר זה עושה פעולה גדולה בבחינה שאנו משתדלים עליה, ואין מציאות להשגה זו זולת באמצעות התורה, כאומרם (קדושין ל:)
אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש.
וכן אמרו (שם)
אמר הקב''ה בראתי לכם יצר הרע בראתי לו תבלין שהיא התורה.
עוד ירמוז באומרו ולזבח השלמים, כי תכלית הבירור יהיה באמצעות הזבח, דכתיב (ישעי' לד) כי זבח לה' בבצרה, ואמרו ז''ל עתיד הקב''ה לשחוט את השטן, ופירוש שחיטה זו היא שיסיר ממנו בחינה המחייהו שהוא ניצוץ הקדושה, ובזה השלמים נשלמו כל הבירורים, והודיע הכתוב כי גם הדבר הזה יושג באמצעות עסק התורה, כי בזכות עסק התורה שעוסקים הצדיקים בעולם הזה יהיה הדבר, ולזה רמזו ז''ל (שם) בדבריהם, כי השחיטה הלז תהיה על זה הדרך, הקב''ה מצד אחד, וכל הצדיקים תופסין הסכין מצד אחר, לזבוח זבח ההוא, כי בכחם היה המושג, הא למדת זאת התורה לכל הדברים הנפלאים.

לעולה למנחה
כנגד העלאת השכינה ויחודה עם הקב''ה.

לחטאת ולאשם לברר ב' בחינות הברורים שהם עיקר העולם.

ולמלואים ולזבח השלמים ליחד ניצוצות היורדות למלאותם במקומם, ולזבוח יצרו זביחה שאין אחריה קיום, גם יעמוד חי לפני ה', לשלוח יד במבקשי רעתו לזבוח זבח, והיה ה' למלך וגו' יהיה ה' אחד ושמו אחד, והוא אומרו השלמים פירוש שנשלמו כל בחינות הקדושה ונתיחדו יחד.

ואומרו אשר צוה ה' וגו' חוזר לסיבה שהיא התורה, שהזכיר בראש הפסוק, כאילו אמר זאת התורה אשר צוה ה' וגו' שצריכין ללמוד התורה על מנת כן לא לתכלית אחר זולתו.

ואומרו ביום צוותו כי דבר זה נאמר להם במעמד הר סיני, דכתיב: במדבר סיני.

ואמר להקריב את קרבניהם כאן רמן בתוספת ביאור מה שפירשתי שמקריבין כל חלקי הקדושה שהם מיוחסים לישראל שהם הם הדרגת הקדושה וכל חלקי הקדושה להם יתיחסו ובאמצעות התורה יקריבו את קרבניהם ויתיחדו כל בחינות הקדושה כנזכר למעלה.

הפרק הבא    הפרק הקודם