בשבילי התנ"ך
 


רד"ק למלכים ב פרק ב


[ב, א]
בסערה -
בקמץ חטף הסמ"ך.
אמר בסערה ולא אמר כן למטה, אלא רכב אש וסוסי אש רוח סערה היה עמהם, כמו שאמר: ויעל אליהו בסערה, אלא הנראה לאלישע, אמר: רכב אש וסוסי אש אבל הרוח אינה נראית ורוח הסערה העלתה אותו מן הארץ אל האויר, כמו שמעלה הדברים הקלים כן העלתה אותו ברצון האל על גלגל האש ושם נשרפו בגדיו, זולתי האדרת וכלה בשרו ועצמו והרוח שבה אל האלהים אשר נתנה.
ומה שנראה רכב אש וסוסי אש לאלישע, להודיע בו כי בהעלותו עלה מישראל רכבו ופרשיו כמו שאמר אלישע: אבי אבי רכב ישראל ופרשיו.

ודעת המונינו גם חכמינו:
כי הכניסו האל בגן עדן עם גופו, כמו שהיה אדם הראשון קודם שחטא וכן הכניס חנוך שם.
ובדרש:
כי עשרה הם שנכנסו חיים לגן עדן.

וילך אליהו -
ואליהו נאמר לו ברוח הנבואה כי באותו היום ילקח ולא גלה הדבר לאלישע, אבל אלישע נאמר לו גם כן ברוח נבואה, שהרי אמר גם אני ידעתי החשו ושאר הנביאים נאמרה להם כל שכן הוא.

ומה שהיו הולכים מעבר הירדן, נראה כי כן נאמרה לו לאליהו בנבואה, כי מעבר לירדן ילקח אולי היה הלקחו במקום אשר נאסף משה רבינו לכבודו, כי מעלתו היתה קרובה למעלת משה רבינו, וכן הראה לו הכבוד בהר חורב כמו שהראה לו למשה רבינו, וצם מ' יום ומ' לילה כמו שצם משה רבינו.

[ב, ב]
חי ה' וחי נפשך -
מה שאמר וחי נפשך אחר שאמר חי ה' לא אמר כן אלא להגדיל, כי השבועה הראשונה גדלה אלא נשבע בנפשו להראות כי גדלה נפשו בעיניו, והקדים חי ה' לכבוד.

[ב, ג]
בני הנביאים -
כתרגומו:
תלמידי נבייא.

אשר בית אל -
כמו בבית אל, ומה שהיו בני הנביאים בבית אל וביריחו, כן היו בערים אחרות אלא זכר אלה, לפי שהיה דרכם עליהם ומה שהיו ברוב ערי ישראל, כדי להוכיח את ישראל בכל עיר ועיר ונבואתם היתה לשעה, לפיכך לא נכתבה נבואתם.

החשו -
פירשו בו צווי כמו בפתח הה"א.
וכן תרגום יונתן:
שתיקו.

ואדוני אבי ז"ל פירש:
כמשמעו, כשאמר הוא להם גם אני ידעתי החשו הם ולא דברו לו עוד.

[ב, ח]
ויגלם -
כרכה והכה בה את המים.
וכן: בגלומי תכלת פירש: כרכי בגדים.

[ב, ט]
פי שנים ברוחך אלי -
פירשו רז"ל:
כפלים ממה שהיה באליהו והוא שהחיה שני מתים:
אחד בחייו,
ואחד במותו,
ולמי שאמר על רגליו עמד ולביתו לא הלך, שרפא צרעת נעמן שהמצורע חשוב כמת, שנאמר: אל נא תהי כמת.

ואדוני אבי ז"ל פירש:
פי שנים שני חלקים שאל שיהיה לו מרוח אליהו.
וכן הוא אומר: פי שנים בכל אשר ימצא לו שני חלקי נכסיו, כי הבכור נוטל שני חלקים מן הנכסים והפשוט נוטל החלק השלישי.

[ב, י]
הקשית לשאול -
די היה לך בחלק אחד מרוחי או בחצי רוחי, אבל פי שנים דבר קשה שאלת ואעפ"כ אם יהיה בך כח רוח אלהים שתוכל לראותי כשאלקח מאתך, ידעתי כי מאת האל יהיה שיהיה לך כמו ששאלת.

לקח -
פעל עומד מבנין שלא נזכר פעלו, לפיכך הוא קמוץ.

[ב, יא]
ויעל אליהו בסערה -
כמו שפירשנו ופירוש השמים לענין הגוף האוירי, כמו: אשר תעוף בשמים ולענין הרוח השמים העליונים עם המלאכים שיכנו להם השמים, כמו הללו את ה' מן השמים ואליהו נעשה רוחני והגוף כלה באש העליוני ושב כל יסוד אל יסודו ואלישע ראה העלותו מן הארץ ובהיותו לאויר ראה דמיון רכב אש וסוסי אש שהפריד בין שניהם, כלומר בראותו כי נפרד ממנו מעת אשר הועלה. וכן בגדיו כלו באש זולתי האדרת שנפלה מעליו כדי שיקחנו אלישע להכות בה המים.

ואם כדברי רז"ל:
שהיה לו כפלים ברוח ממה שהיה לאליהו תימה הוא, מה צורך היה לו אדרת לחצות בה המים?!
והנה אפילו עם האדרת לא נחצת המים עד שאמר: איה ה' אלהי אליהו?!
ואם תאמר לא נפלה האדרת לצורך אלישע, אלא כיון שנעשה רוחני נפלה האדרת מעליו, אם כן שאר בגדיו למה לא נפלו גם כן?!

[ב, יב]
ואלישע ראה -
ראה העלותו מן הארץ ולא ראהו עוד, כי רכב אש וסוסי אש הפרידו בין שניהם.

אבי אבי -
כתרגומו:
רבי רבי,
וכן תלמידי הנביאים נקראו בני הנביאים.

רכב ישראל ופרשיו -
כתרגומו:
דטב להון לישראל בצלותיה מרתיכין ופרשין.

ויקרעם לשנים קרעים -
מכאן סמכו רז"ל:
שחייב אדם לקרוע על רבו שלמדו חכמה ואותו הקרע אינו מתאחה לעולם, לפי שנאמר: לשנים, ממשמע שנאמר: ויקרעם איני יודע שהוא לשנים, אם כן מה ת"ל לשנים?
שיראה בהן הקרע לעולם.

[ב, יד]
איה ה' אלהי אליהו -
תרגום יונתן כן ואמר:
קבל בעותי ה' אלהיה דאליהו,

ולפי פשוטו:
איה הוא שאינו מראה כח האות לי, כמו שעשה לאליהו בחצות המים.

אף הוא ויכה את המים -
אף הוא נעשה לו נס והכה המים פעם שנית, אחר שאמר איה ה' אלהי ונחצו הנה והנה.

ויש מפרשים:
אף הוא על אליהו שבא כמו שהיה רוחני והכה את המים ויחצו ויעבר אלישע.

ובדרש:
אף הוא מלמד שנעשו נסים לאלישע בקריעת הירדן יותר מאליהו, שבפעם ראשונה היתה זכות שניהם עומדת ופעם שנייה של אלישע היתה זכות צדיק אחד עומדת.
וכן הוא אומר": ויהי נא פי שנים ברוחך אלי, מכאן אתה דורש: שמונה מופתים באליהו, שש עשרה באלישע.

[ב, טו]
נחה רוח אליהו -
כיון שראוהו שחצה המים ועבר הירדן ידעו כי נחה עליו רוח אליהו.

[ב, טז]
חמשים אנשים בני חיל -
למה היו צריכים בני חיל וכי היה להם לעשות מלחמה?
אלא פירוש בני חיל - בני כח, שהיה להם כח ללכת הנה והנה במעט זמן.

ואיך אמרו לו שיבקשוהו והלא הם אמרו לו: כי היום ה' לוקח אדוניך מעל ראשיך?!
אלא חשבו שמא לא עלה השמים אלא נשאו רוח ה' והפרידו מבני אדם, כמו שראו שנפרד מבני אדם מ' יום ומ' לילה.
ואולי פעמים רבות היה לו זה שהיה נפרד מבני אדם ולא היו מוצאים אותו, שהרי עובדיה אמר לו: ורוח ה' ישאך על אשר לא אדע.

[ב, יז]
ויפצרו בו -
הרבו לו דברים עד ששמע אליהם.

עד בוש -
עד אשר בושש הרבה מלומר להם שישלחו.

ותרגומו:
עד סגיא.

[ב, יט]
הנה נא מושב העיר טוב -
עד עתה לא ראינו כי יריחו היו בה מים רעים ולא שהיתה העיר משכלת, שאם כן לא היו חומדים אותה ולא היו עוברים על החרם לבנות אותה, ואליהו ג"כ היאך לא רפא אותה, ואם היתה משכלת מכמה שנים שישבו בה, היו מניחים אותה ולא היו יושבין בה?!
אלא נראה שמקרוב היה זה הרע למים מרעת יושבי בה ומפני רוע המים היתה גם כן הארץ משכלת, שהיו האנשים שותים המים והיו מתים ברוב.

ובדרש אמר:
יריחו היתה משכלת ומקוללת על שם שאררה יהושע ובא אליהו והוסיף לקללה ע"י מעשה של חיאל כשמתו בניו, והלכו שניהם הוא ואחאב ובקרוהו וכל הענין נזכר למעלה.

ובדברי רז"ל:
מושב העיר טוב והמים רעים והארץ משכלת מאי טיבותיה?
אמר רבי יוחנן:
חן מקום על יושביו.

[ב כ]
מלח.נ-
ס בתוך נס היה, כי המלח עושה המים רעים.
וכן: ויורהו ה' עץ, אמרו עץ מר היה ונס בתוך נס היה.

[ב, כא]
אל מוצא המים -
אל מקור המים, המקום שהיו המים יוצאים ממנו.

רפאתי -
בחיר"ק הפ"א כבעלי הה"א.

ומשכלת -
ולא תהיה הארץ משכלת כי מן המים היה בה השכול.

[ב, כב]
וירפו המים -
נעלמה האל"ף והיה כבעלי הה"א.

[ב, כג]
ונערים קטנים -
כי יש גדולים ויקראו נערים ואמר, כי אלה הנערים היו קטנים.
וכן: ונער קטן עמו.

ורז"ל דרשו:
נערים - שהיו מנוערים מן המצות, קטנים - שהיו מקטני אמנה.

ויתקלסו בו -
לעגו בו ובזוהו בדבריהם שהיו אומרים לו בעלותו בדרך: עלה קרח עלה קרח וקרח היה אלישע.

ובדרש:
קרח אתה שהקרחת עלינו את המקום.

[ב, כד]
ויראם ויקללם -
ונחלקו רז"ל בזה:
כי קשה אליהם היאך גרם מיתה עליהם על דבר זה.

מהם אמרו:
על שם שבזוהו נתן עיניו בהם ונענשו כמו שאמרו: כל מקום שנתנו עיניהם חכמים או מיתה, או עוני.

ומהם אמרו:
ראה שכלם נתעברו אמותיהם ביום הכפורים, כלומר ראה כי מעבירה באו וראוין היו למיתה ולכך הפקירו עצמם לבזותו ולכך קללם, ולא מפני שבזוהו.

ומהם אמרו:
בלורית ראה בהם כע"ג.

ומהם אמרו:
שלא ראה בהם לחלוחית מצוה ולא עתידה להיות לא בהם ולא בזרעם, לפיכך אררם לסלקם מן העולם.
ואמר כי נענש על דבר זה שגרם מיתה לאלה הנערים.

ואמרו:

שלשה חלאים חלה אלישע:
אחד על שגרה דובים בתינוקות,
ואחת על שדחפו לגחזי בשתי ידיו,
ואחת אשר מת בו וסמכו זה לפסוק שאמר: ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו.
חלה, הנה אחד,
חליו
שנים,
אשר ימות בו,
ג'.

שתים דובים -
נקבות היו ואומר הריבוי במ"ם, כמו גמלים מניקות.

ובדברי חז"ל, מהם אמרו:
כי מעשה נס היה כי באותו יער לא היו רגילים חיות רעות.

ומהם אמרו:
נס בתוך נס היה, כי לא היה שם לא יער ולא דובים ואמרו בשביל ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב הובקעו מישראל ארבעים ושנים ילדים.


הפרק הבא    הפרק הקודם