רד"ק לזכריה פרק יב

[יב, א]
משא דבר ה' -
אחר שזכר פורענות ישראל וחרבן הארץ, פעמים התנבא על טוב ישראל ופורענות האומות ואמר נאם ה' נוטה שמים ויסד ארץ, כלומר כי הוא ברא שמים וארץ ובידו הכל לנתוץ ולהרוס לבנות ולנטוע.
וזכר אדם כמו שאמר ישעיה: ואדם עליה בראתי כלומר ואני הגליתי את ישראל ובידי להעלותם מהגלות ולהנקם מאויביהם.

וכתב החכם ר' אברהם בן עזרא ז"ל:
כי סמך ויוצר רוח אדם בקרבו לנוטה שמים ויוסד ארץ לפי שהאדם עולם קטן כנגד שמים וארץ שהוא עולם גדול, ומה שאמר: ויוצר רוח אדם בקרבו ולשון יצירה לא מצאנו אלא על דבר שיש בו ממש, שהוא מוחש בחושים ולא כן הרוח ואמר כי מה שאמר ויוצר אמר על יצירת כלי הגוף המקבלים כח הרוח, והם המוח והלב.

[יב, ב]
הנה אנכי, סף רעל -
כמו כוס התרעלה שהשותה אותו ימות, כן כל הצובאים על ירושלם יסופו ויכלו.

וגם על יהודה יהיה במצור -
ר"ל כי יהודה יצורו עם האויבים על ירושלם.
וטעם על יהודה כי גם עליהם תהיה סף הרעל מתחלה שיבאו על כרחם במצור על ירושלם והנה תהיה עליהם זאת צרה גדולה ופירש הענין, כי בבא גוג ומגוג על ירושלם אחרי הגאולה יעלו על ארץ יהודה כי מגמת פניהם לבא על ירושלם תחלה ולא יחושו לכל ארץ ישראל לכבשה תחלה, כי יאמרו אחר שנכבוש ירושלם תהיה נכבשת כל ארץ ישראל לפנינו, אבל יעלו לירושלם דרך ארץ יהודה כי היא דרכם ויקחו עמהם בני יהודה על כרחם שיבאו עמהם לצור על ירושלם:
וכן תרגם יונתן:
.

[יב, ג]
והיה, אבן מעמסה -
המשילה תחלה לסף רעל והוסיף להמשילה לאבן מעמסה, ר"ל כל היגעים להלחם על ירושלם ילקו בה כמו האבן הגדולה שהיא לעומסיה למעמס גדול ולמשא כבד, ובעוד שמרימים אותה מן הארץ להרימה על כתפם יעשו בה שריטות בידיהם ומנסים בה כחם אנשים רבים ובהסיעם אותה ישרט בידיהם, כן יאספו על ירושלם כל גויי הארץ וכלם יהיו נאספים בה.
מעמסה - מן ויעמוס איש על חמורו ועמסים על החמורים עניין משא.

וכן תרגם יונתן:
אבן תקלא לכל עממיא כל אנסהא אתבזזא יתבזזון וגו'.

[יב, ד]
ביום ההוא, אפקח את עיני -
לשמרם מהמכה שאביא על העמים, אע"פ שהם ביניהם הם וסוסיהם ינצלו מהמכה, אבל כל סוס העמים אכה בעורון.
ואמר בעורון אחר שאמר בתמהון, כי שתי המכות האלה תהיינה להם והתמהון הוא בלב והעורון הוא בעינים.

[יב, ה]
ואמרו אלופי יהודה -
יאמרו בלבם כשהיו בין אויביהם כי יושב ירושלם יהיו אמצה וחוזק להם, שיצאו להלחם עמם בעזרת ה' צבאות וינצלו בם.

אמצה -
שם בשקל עולה ענוה כבשה שלוה.

[יב, ו]
ביום ההוא אשים את אלופי יהודה -
גדולי יהודה שיהיו בחוץ אשימם ככיור אש בעצים, כי באש שאשלח בגוים תמהון ושיגעון יתבוננו, כי מאת ה' הוא ויכו הם ובני יהודה שעמהם בגוים על ימין ועל שמאל.

ופירש כיור אש –
גחלת אש מלשון תנור וכירים וכמו שהעצים והעמיר נכונים לבער עם אש, כן העכו"ם יהיו נכונים לאבדון ולכליון בתמהון ובשיגעון שישלח בהם האל יתברך ואלופי יהודה יהיו בהם כמו האש לכלותם.

וישבה ירושלם עוד תחתיה בירושלם -
כי העכו"ם חשבו להשמידה מהיות עיר והיא תשב עוד במקומה, במקום שהיא נקראת ירושלם היום.

[יב, ז]
והושיע ה', אהלי יהודה בראשונה -
לפי שהצרים על עיר יושבים באהלים, לפיכך אמר אהלי יהודה ואמרו עוד כי על בית רכבים אמר שהם יושבים באהלים לעולם והיו יושבים בתוך בני יהודה.

ותרגם יונתן:
אהלי יהודה קרוי דבית יהודה, בראשונה קודם שיושעו יושבי ירושלם יהיו נושעים בני יהודה שהם מבחוץ מפחד אויביהם שבאו עמהם במצור.

למען לא תגדל תפארת בית דוד -
כי בית דוד יהיו מבפנים בעיר עם יושבי ירושלם ואם יושעו הם בתחלה יתפארו על בני יהודה שהם מבחוץ ויאמרו שעל ידם הם נושעים.

[יב, ח]
ביום ההוא, הנכשל בהם -
החלש שבהם יהיה כדוד שהיה גבור חיל ואיש מלחמה.

ובית דוד -
ר"ל המלך המשיח, כמו: שמעו נא בית דוד שאמר על אחז המלך ויצא המלך לפניהם להלחם בגוים ההם.

כאלהים -
ופירש כמלאך ה'.

[יב, ט]
והיה ביום ההוא אבקש להשמיד -
אבקש ואעשה, כלומר אשים כל רצוני להשמידם.

[יב, י]
ושפכתי, רוח חן ותחנונים -
כלומר שימצאו חן בעיני ואושיעם מן הגוים הבאים עליהם וכפל הענין במילות שונות, לחזק הענין.

ויונתן תירגם:
רוח חסדא ורחמין.

ופי' אדוני אבי ז"ל:
רוח שיהיה חן בעיני כל אדם ושיהיו תחנוניכם מקובלים לפני והנה אמר שיגן עליהם, הנה זכר המדרגות העליונות המנשאות אותם, אח"כ אמר שאם יזדמן שידקרו אחד מהם במלחמה ואפילו הדיוט שבהם תימה גדולה יהיה להם, היאך יהיה דבר זה ויחשבו אותו שהוא תחלת ירידה והכנעה נגד אויביהם, כמו שעשה יהושע כאשר הכו אנשי העי מישראל שלשים וששה איש, אמר: אהה ה' ואמר: מה אומר אחרי אשר הפך ישראל עורף לפני אויביו, כן יהיה ענינם עתה אם יראו שיהרג מהם אפילו אחד יתמהו והביטו אלי את אשר דקרו, בעבור שדקרו וספדו עליו כאדם שאין לו אלא בן אחד וימות, או כאדם שימות בכורו.

ורז"ל פירשו:
על משיח בן יוסף שיהרג במלחמה.
ותמה אני לפי פירושם איך סתמו ולא זכרו כלל.

והמר -
ענין מרירות לב.

[יב, יא]
ביום ההוא, כמספד -
בפתח מפני הסמיכות.

הדדרימון בבקעת מגדון -
ידוע היה אצלם ולא ראינו זכר מזה במקרא.

[יב, יב]
וספדה הארץ -
אנשי הארץ יספדו על זה הדיקור.

משפחות משפחות -
כל אחת במקומה ואלה המשפחות הנזכרות כמו נתן ושמעי, יהיו גדולות וידועות באותו הזמן והנביא זכרם דרך נבואה.

ומה שאמר: ונשיהם לבד הוא דרך צניעות.
או פירש: לפי שהנשים מקוננות וסופדות יותר מן האנשים, אמר שתתיחדנה לבדן לספוד כמנהגן.

הפרק הבא    הפרק הקודם