פרק לד
א וַיַּעַן אֱלִיהוּא וַיֹּאמַר:
ב שִׁמְעוּ חֲכָמִים מִלָּי וְיֹדְעִים הַאֲזִינוּ לִי:
ג כִּי-אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן וְחֵךְ יִטְעַם לֶאֱכֹל:
ד מִשְׁפָּט נִבְחֲרָה-לָּנוּ נֵדְעָה בֵינֵינוּ מַה-טּוֹב:
ה כִּי-אָמַר אִיּוֹב צָדַקְתִּי וְאֵל הֵסִיר מִשְׁפָּטִי:
ו עַל-מִשְׁפָּטִי אֲכַזֵּב אָנוּשׁ חִצִּי בְלִי-פָשַׁע:
ז מִי-גֶבֶר כְּאִיּוֹב יִשְׁתֶּה-לַּעַג כַּמָּיִם:
ח וְאָרַח לְחֶבְרָה עִם-פֹּעֲלֵי אָוֶן וְלָלֶכֶת עִם-אַנְשֵׁי-רֶשַׁע:
ט כִּי-אָמַר לֹא יִסְכָּן-גָּבֶר בִּרְצֹתוֹ עִם-אֱלֹהִים:
י לָכֵן אַנְשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל:
יא כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם-לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ:
יב אַף-אָמְנָם אֵל לֹא-יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי לֹא-יְעַוֵּת מִשְׁפָּט:
יג מִי-פָקַד עָלָיו אָרְצָה וּמִי שָׂם תֵּבֵל כֻּלָּהּ:
יד אִם-יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף:
טו יִגְוַע כָּל-בָּשָׂר יָחַד וְאָדָם עַל-עָפָר יָשׁוּב:
טז וְאִם-בִּינָה שִׁמְעָה-זֹּאת הַאֲזִינָה לְקוֹל מִלָּי:
יז הַאַף שׂוֹנֵא מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ וְאִם-צַדִּיק כַּבִּיר תַּרְשִׁיעַ:
יח הַאֲמֹר לְמֶלֶךְ בְּלִיָּעַל רָשָׁע אֶל-נְדִיבִים:
יט אֲשֶׁר לֹא-נָשָׂא פְּנֵי שָׂרִים וְלֹא נִכַּר-שׁוֹעַ לִפְנֵי-דָל כִּי-מַעֲשֵׂה יָדָיו כֻּלָּם:
כ רֶגַע יָמֻתוּ וַחֲצוֹת לָיְלָה יְגֹעֲשׁוּ עָם וְיַעֲבֹרוּ וְיָסִירוּ אַבִּיר לֹא בְיָד:
כא כִּי-עֵינָיו עַל-דַּרְכֵי-אִישׁ וְכָל-צְעָדָיו יִרְאֶה:
כב אֵין-חֹשֶׁךְ וְאֵין צַלְמָוֶת לְהִסָּתֶר שָׁם פֹּעֲלֵי אָוֶן:
כג כִּי לֹא עַל-אִישׁ יָשִׂים עוֹד לַהֲלֹךְ אֶל-אֵל בַּמִּשְׁפָּט:
כד יָרֹעַ כַּבִּירִים לֹא-חֵקֶר וַיַּעֲמֵד אֲחֵרִים תַּחְתָּם:
כה לָכֵן יַכִּיר מַעְבָּדֵיהֶם וְהָפַךְ לַיְלָה וְיִדַּכָּאוּ:
כו תַּחַת-רְשָׁעִים סְפָקָם בִּמְקוֹם רֹאִים:
כז אֲשֶׁר עַל-כֵּן סָרוּ מֵאַחֲרָיו וְכָל-דְּרָכָיו לֹא הִשְׂכִּילוּ:
כח לְהָבִיא עָלָיו צַעֲקַת-דָּל וְצַעֲקַת עֲנִיִּים יִשְׁמָע:
כט וְהוּא יַשְׁקִט וּמִי יַרְשִׁעַ וְיַסְתֵּר פָּנִים וּמִי יְשׁוּרֶנּוּ וְעַל-גּוֹי וְעַל-אָדָם יָחַד:
ל מִמְּלֹךְ אָדָם חָנֵף מִמֹּקְשֵׁי עָם:
לא כִּי אֶל-אֵל הֶאָמַר נָשָׂאתִי לֹא אֶחְבֹּל:
לב בִּלְעֲדֵי אֶחֱזֶה אַתָּה הֹרֵנִי אִם-עָוֶל פָּעַלְתִּי לֹא אֹסִיף:
לג הֲמֵעִמְּךָ יְשַׁלְּמֶנָּה כִּי-מָאַסְתָּ כִּי-אַתָּה תִבְחַר וְלֹא-אָנִי וּמַה-יָדַעְתָּ דַבֵּר:
לד אַנְשֵׁי לֵבָב יֹאמְרוּ לִי וְגֶבֶר חָכָם שֹׁמֵעַ לִי:
לה אִיּוֹב לֹא-בְדַעַת יְדַבֵּר וּדְבָרָיו לֹא בְהַשְׂכֵּיל:
לו אָבִי יִבָּחֵן אִיּוֹב עַד-נֶצַח עַל-תְּשֻׁבֹת בְּאַנְשֵׁי-אָוֶן:
לז כִּי יֹסִיף עַל-חַטָּאתוֹ פֶשַׁע בֵּינֵינוּ יִסְפּוֹק וְיֶרֶב אֲמָרָיו לָאֵל:

[לד, א]
ויען אליהוא ויאמר...

ביאור מלות המענה
[לד, ו]
אָנוּשׁ חִצִי -
אנושה מכתי.

[לד, ט]
יִסְכָּן -
יועיל.

[לד, יג]
מי פקד עליו ארצה -
מי שעליו גזר וסידר אלו העניינים הנמצאים בארץ, אשר ביצירתם מן השלמות והפלגת החכמה מה שלא ישוער.
ומי שם תבל כולה - ומי סדר אלו העניינים בכללם אשר בארץ.

[לד, יז]
יחבוש -
ימשול.

[לד, יט]
שׁוֹעַ -
נדיב ועשיר.

[לד, כ]
יְגֹעֲשוּ -
יתנודדו ויתנועעו.
ויעבורו -
ויעדרו מן העולם.
אביר -
תקיף.

[לד, כג]
ישים עוד -
יסדר ויגזור מה שיעשה בעתיד.

[לד, כד]
יָרֹעַ כבירים -
ישבור תקיפים.

[לד, כה]
מַעְבָּדֵיהֶם -
מעשיהם.

[לד, כו]
סְפָקָם -
הכה אותם.

[לד, לא]
נשאתי לא אחבול -
סלחתי לא אשחית.

[לד, לג]
ישלמנה -
ישלימנה לעשות.

[לד, לו]
אָבִי -
מגזרת אבה והרצון בו רצוני, או יהיה קריאה אל השם.
על תשובות באנשי און -
על שהוא משיב להם תשובות בענין אנשי און.

[לד, לז]
יִשְׂפּוֹק -
יספוק כפיו ויתרעם מה' יתברך.

ביאור דברי המענה:
השיב אליהוא על קצת דברים זכר שאמרם איוב ואמר: שמעו חכמים מילי ויודעים האזינו לי, כי אזן מלים תבחן כמו החיך יטעם האוכל, או רצה בזה שהוא יטעון על איוב מהדברים המוחשים לא שיסתיר המוחש כמו שהיו עושים ריעי איוב. נבחרה לנו המשפט והאמת לא נבחר דעת אחד על אחד אם לא מצד העיון והחוש או מצד אחר מהם, אבל נשתדל לדעת אי זה מהדעות הוא יותר טוב, כי אמר איוב צדקתי ואל הסיר משפטי, על משפטי שישפטני השם באלו המכאובות, האם אכזב באמרי שצדקתי?
הנה על דרך האמת אנושה מכתי מבלי פשע, מי גבר חכם ושלם כאיוב, יאמר דברי לעג כאלו?! והנה בזה המאמר כאילו הלך להתחבר עם פועלי האון ואנשי רשע, כי יאמר שלא יועיל לאדם ברצותו הדרך שהוא עם אלהים - והוא הדרך הישר. ואולם אמר זה, כי מי שילך בדרך הישרה יאמרו בו שהלך עם אלהים, כאומרו: את האלהים התהלך נח, לכן אנשי שכל שמעו לי, חלילה לאל מעשות רשע ועול, כי הוא ישלם לאדם פעלו, רצה לומר גמול פעלו על דרך, וכשכיר יקוה פעלו וימציא לאדם בדרכיו, רצה לומר שישגיח בטובים וישמרם, והרשעים יהיו נעזבים למקרה הזמן הרעים הנכונים לבא עליהם מצד המערכת.

אמנם שה' יתברך לא יעשה רשע ולא יעות משפט הוא מבואר, ממה שאומר: מי הוא עליו שגזר וסדר כל אלו הנמצאות הנפלאות אשר בארץ, בזה הסידור הנפלא מהיושר והחכמה, מה שלא יתכן לאדם שישיג ממנו כי אם מעט, ומי שסדר זולתו זה העולם כלו, הלא באמת הוא לבדו בראו, ובכחו עומד ונשאר תמיד, ואם היה חפץ רשע להביא רע בזה העולם שלא כדין, היה אפשר שיאסוף אליו חיי זה העולם יחד ויפסידהו, ויגוע יחד כל חי ואדם על עפר ישוב.

ואולם זה אינו, אבל נמצא ה' יתברך משגיח בו השגחה נפלאה להעמידו תמיד על מתכונתו, ולזה יחוייב שלא ייוחס לה' יתברך הרשע והעול, ואם תרצה להבין שמע אמרי, הגם שונא משפט ימשול בזה העולם, הנמצא בו המשפט והחסד בתכלית, מה שאיפשר בבריאות הנמצאות אשר בו, ובפרט בצמחים ובעלי חיים, ואין ראוי ליחס רשע אל מי שהוא חזק הצדק אשר בהנהגתו זאת, אשר סידר באנשי העולם מן היושר, עד שלא ניכר בה שרים ולא ניכר בה בין נדיב ודל, לפי שהם כולם מעשה ידיו. ולזה תמצא שבבא יומם ימותו ברגע, ובכמו שיעור העתה אשר יחלק הלילה לשני חציין שאינו בזמן, אלא כמו שהנקודה בקו ימצא שיתנועעו עם אחר ויעברו מן העולם ויאבדו בבא יומם, ויסורו אלו המקרים אשר ימיתום האביר אשר ימשול בזה העם עמהם, וכל אלו ימותו יחד, מזולת שיחולו עליהם ידים, אבל ברצון השם וגזרתו זה הרע בא להם מצד רשעם להעדר ההשגחה האלהית מפני זה מהם, ובהסתירו השם פניו מהם, יהיו מטרה למקרה הזמן כמו שאמר אחר זה: ויסתר פנים ומי ישורנה, ועל גוי ועל אדם יחד, וכל זה הוא לפי שעיני השם על דרכי איש, והוא רואה כל צעדיו, ושיתכן שיהיו ממנו צדיקים ורשעים, ולזה היה הרע הנופל במקרה מצד הסידור אשר מהמערכת, כמו מכוון לענוש הרשעים, כי הרבה מה שישתדל השם בעניינים אשר מצד ההכרח שיגיע מהם תועלת, כמו שהתבאר בספר בעלי חיים.

אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און מיד השם יתברך על רשעם, כי בלא ספק יגיעם עונש בעניינים החמריים, לסור ההשגחה האלהית מהם. הנה לא על איש יגזור ויסדר מה שיעשה בעתיד, אבל הכל בבחירתו כדי שיוכל כל איש ללכת אל אל במשפט וביושר, ולא ימנעהו מזה, מה שסידר מהמעשים והתכונות הנפשיות מצד המערכת, כי זה הסידור כמו שאמרנו ימשול בו השכל, ישבור השם תקיפים רבים, עושקי בני אדם לאין חקר, ויעמיד אחרים כאשר ימצאו במקומם לעשות עמהם רע, כמו הרע הנעשה לקודמים, וזה אמנם הוא מפני הסתר פנים, ומפני זה יכיר לאנשים פעולותיהם כי הם היו רעות, בראותם העונש הבא להם, עד שידכאו ויאבדו בזמן מועט כמו הרגע אשר יהפך בו הלילה ליום, כי אין בין היום והלילה אמצעי.
הנה כבר הכה אותם במדרגת אשר ראוי שיוכו בו הרשעים, במקום רואים שיראו הרע המגיע לאלו הרעים, ויראו כי הם בעצמם סבבו שיגיעו הרעות להם מפני סורם מאחרי השם, ובלתי השכילם דרכיו עד שסרה השגחתו מהם, ובזה תועלת לטובים אשר היו עושקים אותם אלו הרעים, והם הדלים והעניים אשר היו צועקים לשם, מפני היותם עשוקים.

ואפשר שנאמר כי אליהוא ראה כי בכאן ב' סיבות להגעת הרע לרשעים:
האחד מצד העדר ההשגחה האלהית מהם, אשר סבתם סורה ממנו, ובלתי השכילם דרכיו, ויבאו מפני זה להם הרעות המוגבלות מצד המערכת להם.

והשנית ההשגחה האלהית אשר על הטובים, כי יתכן שישגיח השכל הפועל על האיש הטוב, שיסיר ממנו כל דבר יזיקהו ויכלה ממנו מפני זה אלו הרשעים, ויכוון אל ההטבה לטובים בעצמות. וזהו דעת תורתינו בלא ספק, רצה לומר שהרעות יבואו לרשעים לאחת משתי אלו הסיבות, ולזה באו הרעות על המצריים בעבור ישראל, וזולת זה מה שנזכר בתורה שינהג זה המנהג, ונזכר בתורה גם כן הצד השני מהבאת העונש על הרשע, רצה לומר סור ההשגחה האלהית ממנו, והיותו משולח ונעזב לרעות הנכונות לבא עליו, אמר: והסתרתי פני מהם והיה לאכול, ואמר: לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם, וה' יתברך כאשר ישקיט האדם בשמרו אותו בהשגחתו עליו, אמר מי הוא זה אשר ירשיעהו ויענישהו, הנה אין כח ברע המוגבל מצד המערכת שיזיק לאדם, בהיות השגחת השם בו, והיא תהיה בו בהתאחדותו בשכל הפועל כפי היכולת.

או אם יסתיר השם פניו, ויהיה האדם משולח ונעזב למקרים, מי יראה אותו וישגיח בו להצילו מהרע הנכון לבא עליו, וזה הרע יקרה מצד הסתר פנים, עד שיחול יחד על גוי ועל אדם המולך עליהם, וסבת זה מלוך אדם חנף על זה העם, והיות העם הזה רבי המוקשים והפגעים, כאילו אמר שהעם לא יענשו בעבור חטא המלך, אם הם בצד שתהיה השגחת ה' יתברך בהם ולא המלך, בעבור חטא העם, אבל תהיה הסיבה ברע אשר יקרה, חטא שניהם יחד.

ואפשר שנאמר שיהיה הרצון באומרו: ממלוך אדם חנף וגו', שכבר ישגיח מחוזק ההשגחה האלהית עד שלא ימלוך אדם חנף כי אם ממוקשי עם, ולזה ישלח להם השם מנהיג שישחיתם, ואילו היו טובים לא היה בו כח להשחיתם, לפי שה' יתברך השומר אותם יהפוך לב המנהיג כאשר ירצה, באומרו: פלגי מים לב מלך ביד ה' אל כל אשר יחפוץ יטנו.
והנה הביאור הראשון יותר נכון מצד הענין ומצד הלשון, כי לזה הביאור היה ראוי שיאמר מלוך אדם חנף ממוקשי עם, ובהיות הענין כמו שאמרתי, רצה לומר שה' יתברך ישמור הדבקים בו מכל רע, נכון לבא עליהם מצד המערכה, ושהרע יבא לצדיקים על צד ההשגחה, לשומרם מרע מה הנכון לבוא עליהם מצד המערכה, ושהרע יבא לצדיקים על צד התוכחות כשיתחילו לדרוך אל הרשע.

הנה אל אל אשר לו היכולת לומר מחלתי לא אשחית, רצה לומר שכחו להסיר הרע הנכון מצד המערכת, היה ראוי שתשוב ותאמר בלעדי אחזה בעצמי רשע, אתה הורני, ואם עול פעלתי לא אוסיף, אם לא היית מכיר בעצמך רשע כמו שאתה אומר, והשתדל להתקרב אליו בדרך שתהיה השגחתו בך ואז תנצל, כי זה בהכרח לפי מה שאמרתי בא אליך אם מצד התוכחות לחטא מה התחלת בדריכתו, אם מצד הסידור מהכוכבים להעדר ההשגחה ממך, אם להשגחת ה' יתברך עליך להצילך מרע יותר חזק היה נכון לבוא עליך, וזה האופן השלישי אין ראוי לך להתרעם ממנו, ואם היה שיהיה רע הבא עליך על זה האופן, ואם היה על אחד מהאופנים הקודמים, הנה התשובה לך אל תועיל לך, ותצילך משישלים אליך הרעה אשר התחיל להביאה אליך.

האם נכון שיצא ממך
דבר יהיה סיבה להשלים לבא הרעה אליך, כי מאסת חייך ולא השתדלת להתקרב אל ה' יתברך כדי שיסיר הרע ממך, אבל בחרת שימיתך, או יהיה הרצון באומרו כי מאס מאסת לשוב אל השם ולהכנע לפניו, הנה אתה תבחר זה הדרך ולא אני, ומה תדע להשיב על דברי.

אנשי שכל יאמרו לי ויאמר גבר חכם שומע לי, כי איוב לא ידבר בדעת דבריו אלה, ודבריו לא בהשכל, רצוני יבחן איוב באלה המכאובים עד נצח, כדי שיהיו ממנו תשובות באנשי און, רצה לומר להשיב להם, ראו מה קרה לאיוב על שהטיח דברים כנגד ה' יתברך, או יהיה פירושו על תשובות באנשי און, מפני שהיה משיב תשובות באנשי און ליחס מהם עול לה' יתברך, והיא ההצלחה הנראית לרשעים לפי מה שזכר, כי יוסיף תמיד על חטאתו פשע, בינינו יספוק כפיו ויתרעם על ה' יתברך, וירבה אמריו לאל, כאילו היה אנוש בערכו.

והכלל העולה מהדברים הוא:
כי על מה שהיה איוב טוען שכבר הגיעוהו רעות נפלאות על לא חמס בכפיו, ושפט מפני זה שהאדם משולח ונעזב אל הסידור אשר מצד המערכת, ולזה היה מתרעם על השם יתברך, איך סידר הענין בזה האופן, בהעדר הסדר והיושר, ולמה ברא האנשים הקשי יום, אחר שאין להם המלט מהרע, ונבחר להם ההעדר מהמציאות והמות מהחיים?

הנה ישיב אליהו שדברי איוב בטלים מצדדים:
הצד האחד שהוא היה אומר שאין חמס בכפיו, והוא מבואר שכבר חטא במה שאמר שלא יועיל לאדם בהתהלכו בדרכי השם, וכאילו התחבר בזה הדעת עם אנשי רשע ופועלי און, כי הם יעשו מה שיעשו מהרשע והחמס, להשענם שלא יגיעם נזק מה' יתברך על זה, ואע"פ שכבר התנצל איוב מזה הענין, והשיב שהוא לא ישבח מפני זה הרשע והעול כמו שזכר במענה, חי אל הסיר משפטי, הנה אין לו התנצלות במה שנכנס מהמות בדעתו זאת, מצד קיצורו מחקור בזאת החקירה כפי מה שראוי. והוא מבואר, שהחטא אשר יהיה בדעות, הוא יותר עצום מהחטא אשר יהיה בפעולות המדותיות. כי כל מה שיהיה הפועל למרי והמתואר בו יותר נכבד, יהיה החטא בו יותר חזק. ולפי שהחטא אשר יהיה בדעות, יהיה המתואר בו השכל, והחטא אשר יהיה בפעולות המדותיות, יהיה המתואר בו החומר והכחות הנפשיות החמריות.

והנה השכל יותר נכבד מהחומר ומשאר כחות הנפש, הוא מבואר שהחטא אשר יהיה בדעות, הוא יותר עצום מהחטא אשר יהיה בפעולות המדותיות, כאילו תאמר הגנבה והגזל ומה שידמה לזה. וכל שכן כשנתלו בדעת ההוא, אשר היה הטעות השלמיות האנושיות בכללם המדיני והמדעי, כמו הענין בזה הדרוש אשר טעה בו איוב זה האופן מהטעות. ואמנם שכבר נתלה בו השלמות המדיני הוא מבואר ממה שקדם, וזה שהאנשים לא ימנעו מעשות הרשע והעול אלא ליראתם שיגיעם עונש על זה, ואמנם יתבאר שכבר נתלה בו שלימות המדעי משני צדדים:
הצד האחד במקרה והוא, כשידעו האנשים שבהשלימם שכלם והוצאתם אותו מהכח אל הפועל, ימלטו מאלו הרעות אשר מצד המערכת, כמו שהתבאר מדברי אליהו ישתדלו להשלים שכלם.

והצד השני
בעצם, כי ההצלחה האנושית תהיה, כשישכיל האדם השם יתברך כפי מה שאפשר, וזאת הגזרה מוסכם עליהם מהפילוסופים ובעלי התורה האלהית. והיא, כמו מבוארת בנפשם למי שהתפלסף, וידע ענין השכל ומהו מה שישכיל, ולפי שהשגת ה' יתברך האפשרים לנו, הגיע לנו בשנשיג מעשיו ואופן פעלו בהם, ויותר מה שאפשר שנשיג מהם אלו הדברים אשר בזה העולם השפל, הנה כאשר תעלה ממנו הנהגתו אותם, ונטעה בזאת ההנהגה, זה האופן מהטעות שטעה איוב, תמנע ממנו ההשגחה בשם יתברך האפשרית לנו, ובהיות הענין כן, הוא מבואר, שדברי איוב בלתי צודקים במה שהיה אומר שצדק, ואל הסיר משפטי.

והצד השני הוא שאליהו יבאר, שהשם לא ישתדל בעשיית הרשע והעול כלל, אבל ירחיקהו בכל האופנים, ולזה אין ראוי שנאמר שהוא סידר בטובות אישי האדם ורעתם, סידור בלתי שומר צדק ויושר, כמו שהיה אומר איוב. אמנם שה' יתברך איננו חפץ ברשע והעול, זה יתבאר בחפוש ונציע לזה המופת הקדמה אחת מחוייב הוראתה, והיא שכל הדברים הנמצאים פעל אותם ה' יתברך, ואחר שהוצעה זאת ההקדמה על שהוא אמתית בלא ספק, ומחוייבת ההודאה בה לבעלי התורות האלהית ולבעלי העיון. אמנם כי כשנחפש בכללות בסדור אשר סדר ה' יתברך בזה המציאות, מצאנו בו מהצדק והיושר וההטבה והחנינה מה שלא ישוער, רצוני לומר כשחקרנו בשלמות הנמצא ביצירה מין ומין מהנמצאות, עד שלא היה אפשר המצאה באופן יותר שלם, רוצה לומר שאי אפשר שיהיה להם מהשלמות בעצמם יותר מהנמצא להם, ואי אפשר גם כן שישלימו קצתם קצתם יותר מזה, ממה שנמצא להם מהשלמתם קצתם קצתם, והעדרם קצתם בקצתם.

ואל אלו שתי ההקדמות רמז אליהו באומרו: מי פקד עליו ארצה, ומי שם תבל כולה רצוני, שהוא זכר שה' יתברך הוא הפועל סידור העולם, וטען עם זה בזה הפסוק, שזה הסידור יורנו, שאין ה' יתברך חפץ רשע, והוא מה שהקדים ואמר: אף אמנם אל לא ירשיע, ושדי לא יעות משפט, וביאר זה מזה הסידור אשר סדרו ה' יתברך בזה העולם. ובהיות הענין כן, הוא מבואר מצד אלו הפעולות אשר פועל אותם ה' יתברך, שאיננו חפץ בעשיית הרשע והעול, אבל כל השתדלותו הוא לעשות הצדק והיושר בכל הדברים הנמצאים. וזה, שאם היה חפץ בעשיית הרשע והעול, לא היו פעולותיו על צד האופן שהם בו מהצדק והיושר, כי לא יבא ממי שהוא חפץ רשע ועול, צדק ויושר כי אם מעט ובמקרה. ואין לומר שיאמר שהוא פועל המינים, והם אשר נמצא בה בבריאתם הצדק והיושר, ואיננו פועל האישים, לפי שהמינים אינם דבר יותר מהאישים, אבל הם האישים בעצמם.

ואולם באישים דבר נוסף על הטבע המיניי, והם המשיגים היולניים אשר היו בהם פרטיים, כמו שהתבאר במה שאחר הטבע, וכאשר התיישב זה כולו, הוא מבואר שאין ה' יתברך חפץ רשע ועול, ומה שנמצאהו בלתי שומר צדק ויושר בטובות אישי האדם ורעתם, ראוי שנחקור איך אפשר זה מזולת שנייחס לשם רשע ועול, ואם לא נוכל להשיג זה, ראוי שנייחסהו אל קצורינו, לא שנחליט המאמר מפני רוע הסידור הנמצא, לפי מה שנחשוב בטובות אישי האדם ורעתם, שה' יתברך סידר זה הענין באופן חסר, כמו שהיה אומר איוב.

ואם אמר אומר, שאיוב לא ייחס זה הענין אשר היה מתרעם עליו לה' יתברך לרשע ועול, אבל ייחסהו ללאות וקיצור, וזה לא יבטל מזה הצד, הנה אליהו בטל גם כן זה המאמר בכח טענתו זאת. ואמר אמנם שה' יתברך לא ירשיע ולא יעות משפט מצד קצורו וליאותו מהמציא זה הסידור הנמצא בטובות אישי האדם ורעתם באופן יותר שלם, זה מבואר לפי שהוא לבדו המציא זה המציאות בכללו, וסידר אותו בזה הסידור הנפלא, אשר הוא מורה על תכלית העוצם והחכמה נמצא לפועלו. ואם לא השיגהו קיצור וליאות מהמציא מה שהמציא מהדברים הנפלאים תכלית הפלא בנמצא נמצא, כל שכן שלא ישיגהו ליאות וקיצור במה שהוא למטה מזה, והוא הבאת הטוב לטובים והבאת הרע לרעים, וכל שכן שלא ילאה להמנע מברוא האנשים הקשי יום, ולא יקצר מהשיג אם המות הוא נבחר מהחיים לכמו אלו האנשים אם לא.

והנה יבאר אליהו באופן שני, שאין ה' יתברך חפץ ברשע והעול והוא יניח תחלה בכח דבריו כאילו הוא מבואר בנפשו, שאין הבאת הטוב בלא משפט עול, כאילו תאמר הבאת הטוב לרשעים המסודר להם מצד המערכת, לפי שהוא יראה שאין בזה עול, כי זה הטוב יבא להם על צד ההשגחה הכוללת אשר ה' יתברך משגיח באדם, רצוני לומר מצד הסידור אשר מהגרמים השמימיים, וזה יהיה להם מאשר האדם נולד בעת אשר היה בו מצד הכוכבים, זה המצב לא מצד מה שהם אלו האנשים, והוא מבואר שאין ראוי שימנע השם מהשגיח במין האנושי זה האופן מן ההשגחה מפני הרשעים אשר אפשר שיהיו בו, ואולם היה עול ורשע אם היה מגיע להם טוב מצד מה שהם רשעים, או מפני הטבע האישיי.

ואחר שהתיישב זה, הנה נבאר מדברי אליהוא שאין ה' יתברך חפץ רשע, וזה שאם היה חפץ רשע, הנה יחוייב לפי דעת איוב שיהיה השתדלותו להביא רע בלא משפט לאלו הנמצאות השפלים באמצעות המערכת, וזה כי הבאת הטוב בלא משפט בזה האופן, איננו רשע ועול כמו שקדם. והנה אם היה חפץ בהבאת הרע, היה משחית זה המציאות השפל ברגע, לפי מה שנמצא לה' יתברך, מעצם הכח והיכולת.

ועוד שעמידת זה הנמצא קיומו הוא בשם יתברך, וכאשר לא יסבב ה' יתברך בשמירתו יפסד תכף, ואחר זה נשנה מקביל הנמשך, ונאמר, אבל זה המציאות השפל נפסד ונשחת יחד, ויחוייב מזה מקביל הקודם, והוא שאין ה' יתברך חפץ בהשחתה וההרעה, והוא מקביל הנמשך מההקש התנאי הקודם, ויחויב ממנו מקביל הקודם, והוא, שאין ה' יתברך חפץ רשע, וזה המופת רמז אליו אליהו באומרו, אם ישיב אליו לבו רוחו ונשמתו אליו, יאסוף לבאר מה שהקדים.

ואמר: אף אמנם אל לא ירשיע, ואמר: ואדם על עפר ישוב, שאם היה דעת איוב שזה העול איננו נמצא רק באדם, ולא יחוייב שיהיה חפץ להביא רע בלא משפט כי אם לאדם, הוא מבואר שאם היה חפץ ה' יתברך בהבאת הרע לאדם היה מפסיד המין האנושי ברגע, ולפי שלא ביאר אליהוא בביאור שהבאת הטוב בלא משפט לרשעים מצד המערכת אינו עול, נשאר זה הספק לאיוב אחר דברי אליהוא, רצה לומר מדוע נמצאות ההצלחה לרשעים, כמו שנבאר בביאורינו דעת איוב עם ה' יתברך.

והנה הרע אשר יגיע אל הנמצאים השפלים במקרה מהגרמים השמימיים כבר יאמר אליהוא שאין ראוי שיוחס לה' יתברך לרשע ועול לפי שבו תועלת לענוש לרשעים על רשעם, ויקבלו בזה תוכחת שאר האנשים, וימלטו גם כן הטובים מיד הרעים באבדם, וזכר עם זה אליהוא, שכבר יביא השם רע לרשעים לזאת הסיבה לבד, ואם לא היה מחוייב להם מצד המערכת להציל הצדיקים מידם, וזה כולו צדק ויושר.

הפרק הבא    הפרק הקודם