רמבן, במדבר פרק ח


(ב): בהעלותך -
למה נסמכה פרשת מנורה לחנוכת הנשיאים?
לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עימהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו.
אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב, לשון רש"י ממדרש אגדה:

ולא נתברר לי למה נחמו בהדלקת הנרות, ולא נחמו בקטורת בקר וערב ששבחו בו הכתוב (דברים לג י): ישימו קטורה באפך, ובכל הקורבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכיפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלוהינו?

ועוד מה טעם לחלישות הדעת הזו, והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קורבנות הרבה כל ימי המילואים. ואם תאמר שהיו חובה ונצטווה בהם, וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמוהם לחנוכת המזבח, גם הדלקת הנרות שנחמו בה חובה ונצטווה עליה?

אבל עניין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנכה של נרות שהייתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כוהן גדול ובניו:

ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבנו נסים שהזכיר האגדה הזו ואמר:
ראיתי במדרש כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו', אמר לו הקב"ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח עכ"ל:

וראיתי עוד בילמדנו (תנחומא בהעלותך ה): וכן במדרש רבה (טו ו):
אמר לו הקב"ה למשה, לך אמור לאהרן אל תתיירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקורבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו - וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם.
והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקורבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו. וכן ברכת כוהנים הסמוכה לחנוכת הנשיאים נוהגת לעולם, דרשו סמוכין לחנוכת הנשיאים מלפניה ומלאחריה בכבודו של אהרן שלא נמנה עימהם:

ור"א אמר:
כי נסמכה זאת הפרשה, להודיע כי הדבור יהיה גם בלילה, כי שם יהיה הנר דלוק ולא יכבה.
וזה איננו ככה על דעת רבותינו, שאמרו (מכילתא בא א):
והלא לא נדבר עמו אלא ביום.
ואלו ידע ר"א מה בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים, לא חשב כן. והוא מה שאמר הכתוב (להלן יב ו ז): במראה אליו אתוודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה, שאין נבואתו בחלום כי החלום בלילה ממש:

אבל הסדור בפרשיות האלה הוא, כאשר פירשתי (בתחילת הספר): כי בא הכתוב בספר הזה להשלים תורת הקורבנות וכל המחויב לעשות באהל מועד. והנה אמר מתחלה (שמות כז כ): ואתה תצווה וייקחו אליך שמן זית זך להעלות נר תמיד, ולא הזכיר שם המנורה, והיה במשמע שידליקו במנורה בהמצאה כמו שאמר בעשייתה (שם כה לז): והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה, אבל אם אולי תאבד או תשבר ידליקו בלתי מנורה ואין המנורה מעכב ההדלקה, כי המצווה להעלות נר תמיד לעולם. ואחר כן הוסיף וציוה מיד ולדורות (ויקרא כד ב): צו את בני ישראל וייקחו אליך שמן זית זך, ואמר (שם פסוק ד): על המנורה הטהורה יערוך את הנרות, שלא יערוך אלא במנורה הטהורה. ובכאן כאשר השלים להזכיר הקמת המשכן, השלים עוד כל דיני הנרות, וציוה שיהיו שבעת הנרות כולן דולקות לדורות אל מול פני המנורה, כאשר הזכיר במעשה המנורה "והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה", לא בלתי מנורה ולא בלתי שיאירו כולם אל עבר פניה:
ולא הזכיר בפרשה הזאת "באהל מועד", ללמד שיהיה גם כן במקדש. אולי יחשב, כי בעבור שאין חלונות באהל מועד יצטרך לאורה הזאת אבל במקדש שיהיו שם חלוני שקופים (מ"א ו ד): לא יצטרך כן, לפיכך לא הזכיר בכאן "באהל מועד":

(ג): וטעם ויעש כן אהרן -
לומר שהוא היה המדליק אותן כל ימיו. ואע"פ שהמצווה כשרה בבניו כמו שנאמר (שמות כז כא): יערוך אותו אהרן ובניו, אבל היה הוא מזדרז במצווה הגדולה הזאת הרומזת לדבר עליון וסוד נשגב.
ואולי נרמז לו
זה מפסוק (ויקרא כד ג): מחוץ לפרכת העדות יערוך אותו אהרן מערב עד בקר, כי בו בחר השם בימיו. ומפני זה אמר גם עתה "דבר אל אהרן בהעלותך", ולא אמר "דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותכם":

(ד): וטעם וזה מעשה המנורה -
לרמוז שצריך לדורות שתהיה מקשה, כי הוא מעכב בה. ולכך הזכיר תחילה בפירוש מעשה המקשה, ולא הזכיר במעשה שלה שהיו בה קנים וכפתורים וגביעים משוקדים. והזכיר "זהב", כי כן יהיה מצווה לדורות לעשותה ממנו לרומם את בית אלוהינו. והחזיר "מקשה היא", לומר שאין מעכב בה אלא מקשה לא הזהב, וכל שכן שאר יפויים שבה, וכך אמרו רבותינו בספרי (בהעלתך סא): ובמסכת מנחות (כח א):

וטעם כן עשה -
משה הנזכר, כי הוא השתדל בלמודה ועשה אותה בצווי.

וכך אמרו בספרי (שם):
להודיע שבחו של משה, שכשם שאמר לו הקב"ה כן עשה.
ורש"י כתב:
כן עשה, מי שעשאה,

ומדרש אגדה (תנחומא בהעלותך ג):
ע"י הקב"ה נעשית מאליה:

(ה): אחר שנמנו הבכורות והלווים ונצטוו הלווים בעבודתם ובמשמרתם ונתן להם העגלות, השלים מצוות הכוהנים במנורה. ובא לצוות במצוות הלווים שיתחילו לעבוד, והוצרך לטהר אותם ולכפר עליהם, וזה טעם הסמך הפרשה הזו בכאן:

(כד): והשלים במצווה לדורות מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבא צבא -
וכתב רש"י:
כאן הוא אומר מבן חמש ועשרים, ובמקום אחר (לעיל ד ג): הוא אומר מבן שלשים שנה, הא כיצד מבן חמש ועשרים יבא ללמוד הלכות עבודה ולומד חמש שנים ובן ל' עובד, מכאן לתלמיד היושב לפני רבו שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה.

וא"כ יהיה פירוש "יבא לצבוא צבא" שיבוא להקהל בנקהלים בעבודת אהל מועד, שיעמוד עימהם ויראה תמיד עבודתם ביום ובלילה כדי שילמוד הלכות עבודה בתלמוד ובמעשה, ולכך לא אמר כאן "לעבוד עבודה" כמו שנאמר למעלה, אלא אמר "לצבא צבא בעבודת אהל מועד" שיהיה בא עם הצובאים בעבודה:

אבל לא ידעתי אם זה דברי הכל לרבותינו, כי בלשון יחיד אני שונה אותה בספרי (בהעלתך סג):
ר' נתן אומר: כתוב אחד אומר מבן חמש ועשרים וכו'.
וגם נראה שהם דברי אסמכתא, שנהגו התלמידים ללמוד בהלכות עבודה חמש שנים:

ועל דרך הפשט, הנמנים ביד משה ואהרן היו מבן ל' שנה ומעלה, והם אשר הפקיד אותם איש איש על עבודתו ועל משאו, אבל בכאן ציווה כי כל אשר ידע בעצמו שבא לכלל עשרים וחמש שנה יהיה כשר לעבודה ויבא בכל אות נפשו לעבוד עימהם ולסייעם בעבודה, אבל לא יהיה פקיד נגיד על עבודה ידועה.
והטעם בזה, כי כל אדם נותן לבו בעשרותיו, כי ישתנו בהן הטבעים וידע בהגיעו לעשרים או לשלושים, כי ידעו בו שכניו וקרוביו ואביו ואמו וילדיו ויודיעוהו, אבל בהגיעו לכ"ה לא ירגישו בו כל כך, ולכן לא ציווה למשה שיטרח למנות רק מבן שלשים שהאיש נודע בהן. וכן אמר דוד (דה"י א כג ג), ויספרו הלווים מבן שלשים שנה ומעלה:

ור"א אמר בדרך הפשט:
כי מבן שלשים הוא לעבודת משא ומבן כ"ה לעבודת האוהל.
ואיננו נכון, כי שם נאמר גם כן (לעיל ד כג): כל הבא לצבוא צבא לעבוד עבודה באהל מועד ונאמר (שם פסוק כד): לעבוד ולמשא.

ועוד, כי כתיב במקדש (דה"י א כג כד כח): אלה בני לוי לבית אבותיהם ראשי האבות לפקודיהם במספר שמות לגלגלותם עושה המלאכה לעבודת בית ה' מבן עשרים שנה ומעלה, כי אמר דויד הניח ה' אלוהי ישראל לעמו וישכון בירושלם עד לעולם, וגם ללווים אין לשאת את המשכן ואת כל כליו לעבודתו, כי בדברי דוד האחרונים המה מספר בני לוי מבן עשרים שנה ולמעלה, כי מעמדם ליד בני אהרן לעבודת בית ה' על החצרות ועל הלשכות.
יאמר, כי בדברי דוד האחרונים, משיבנה הבית ואין להם משא בכתף ואין עבודתם רק על החצרות ועל הלשכות, מנה אותם מבן עשרים שנה ומעלה, ומתחילה מבני שלושים, ואם כדברי ר"א היה חייב שימנה אותם מבן חמש ועשרים:

(כה): ולא יעבד עוד -
עבודת משא בכתף, אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות, לשון רש"י.

אבל בספרי (בהעלתך סג):
לא אמרו אלא מגיד שחוזר לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון.
וכן נראה, שאם כדברי הרב למה לא היו ממנין אותם בני עשרים לשיר ולנעילת שערים ולטעון העגלות עד שיזקינו?
ולמה היה מנינם מבן שלשים ועד חמישים אלא במשא בלבד?
ועוד בני גרשון ובני מררי שכל עבודתם כשרה בזקנים למה נמנו כן?
אלא כיון שהיו פקודתם במשא הארון מבן שלשים ועד בן חמישים לא היו ממנין אותם לשיר שהוא עיקר עבודה של לווים אלא בראויים למשא, שכל הממונים לשיר ראויים בעבודת כולם. ומתוך שנמנו בני קהת מבן שלושים ועד חמישים אפילו לשיר, נמנו כולם כן, שלא יהיו בני גרשון ובני מררי בשנים אלו כשרים לשיר ובני קהת פסולים בו. אבל לנעילת שערים או לטעון עגלות כולם כשרים הם:
ועוד כתוב (לעיל ד מז): מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמישים שנה כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באהל מועד.

ודרשו בשחיטת חולין (כד א):
יכול אף בשילה ובית עולמים כן?
ת"ל לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא,
לא אמרתי אלא בזמן שעבודה בכתף.
והרי "עבודת עבודה" היא השיר, כמו שכתב למעלה רש"י בסדר נשא (ד מז), א"כ אף לשיר נפסלו בזמן שעבודה בכתף. וכן בדברי דוד נאמר (דה"י א כג ג): ויספרו הלווים מבן שלשים שנה ומעלה, וכתוב (שם פסוקים ד ה): מאלה לנצח על מלאכת בית ה' עשרים וארבעה אלף וגו' וארבעת אלפים מהללים לה' בכלים אשר עשיתי להלל, כי עד שנבנה הבית שהיה להם משא בכתף לא היו ממנים בשיר אלא בראויים למשא. אבל חזר דוד למנותם מבן עשרים, לצורך הבית כשנבנה כמו שנתבאר (סוף הדבור הקודם).

הפרק הבא    הפרק הקודם