בשבילי התנ"ך
 
רשי, ישעיהו פרק ו


פרק ו, א
בשנת. סימן זה תחלת הספר ותחילת נבואת ישעיה, וחמשה סימנים הקודמים נאמרו אחר זה הסימן אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה וראייה לדבר ישעיה נבא ונותרה בת ציון כסכה וגו', זה היה לאחר שהחריב והגלה סנחריב את עשרת השבטים ונשארו רק יהודה וירושלים, לכך אמר חזון ישעיה וגו' על יהודה וירושלים וגו' על מה תכו עוד תוסיפו סרה וגו' אברבנאל. בשנת מות. כשנצטרע. ושוליו. כמו שולי המעיל (שמות כח) תחתיתו ראיתיו יושב על כסא בשמים ורגליו בהיכל הדום מרגלותיו בבית המקדש לדון על עוזיה שבא ליטול כתר כהונה.

פרק ו, ב

שרפים עומדים ממעל. בשמים. לו. לשמשו, כן תירגם יונתן: שמשין קדישין ברומא קדמוהי. בשתים יכסה פניו. שלא יביט לצד השכינה. ובשתים יכסה רגליו. לצניעות שלא יראה כל גופו לפני בוראו. ובתנחומא ראיתי כסוי הרגלים לפי שהם ככף רגל עגל שלא להזכיר לישראל עון העגל. ובשתים יעופף. ובתרין משמש.

פרק ו, ג

וקרא זה אל זה. נוטלין רשות זה מזה שלא יקדים האחד ויתחיל ויתחייב שריפה אלא אם כן פתחו כולם כאחד, וזהו שיסד ביוצר אור קדושה כולם כאחד עונים כו' ומדרש אגדה מעשה מרכבה הוא וכן תירגם קדוש קדוש קדוש ג' פעמים כתרגומו.

פרק ו, ד

וינועו אמות הספים. אילות סיפי הם מזוזות הפתח שנמדדין במדות אמות לגובה ולרוחב והן מזוזת ההיכל. מקול הקורא. מקול המלאכים הקוראים והוא היה יום הרעש שנאמר בו ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה (זכריה יד), בו ביום עמד עזיה להקטיר בהיכל רעשו שמים לשורפו לומר דינו בשריפה, כמו שנאמר ותאכל את החמשים ומאתים איש (במדבר טז) וזהו שקראם שרפים שבאו לשורפו רעשה הארץ לבולעו, כסבורה דינו לבלע כקרח שערער על הכהונה, יצתה בת קול ואמרה זכרון לבני ישראל וגו' (שם) ולא יהיה עוד אדם המעורר על הכהונה כקרח בבליעה וכעדתו בשריפה, אלא כאשר דבר ה' ביד משה בסנה הבא נא ידך בחיקך (שמות ד) והוציאה מצורעת כשלג, אף כאן צרעת פרחה במצחו. והבית ימלא עשן. היה נמלא עשן.

פרק ו, ה

כי נדמיתי. הריני מת שלא הייתי כדאי שאראה פני השכינה ודוגמתו מצינו במנוח מות נמות כי אלהים ראינו (שופטים יג). נדמתי. כמו כי נדמה כל עם כנען. טמא שפתים. דמגעל בחובין.

פרק ו, ו

רצפה. גחלת וכן עוגת רצפים (מלכים א יט) כמו עוגת רשפים ונאמר בישעיהו ובאליהו בצד"י רצפה מפני שאמרו דילטוריא על ישראל, זה קראם עם טמא שפתים, וזה אמר כי עזבו בריתך (שם), אמר הקב"ה למלאך רצוץ פה שאמר דלטוריא על בני. במלקחים. בצבת. לקח מעל המזבח. שבעזרה.

פרק ו, ז

ויגע על פי וגו'. וסר עונך מזה ליסרך לכפר עונך שחירפת את ישראל וגדול כחו שהמלאך ירא לקחתה כי אם במלקחים והגיעה על שפת הנביא ולא הוזק בתנחומא, וזהו שנאמר כי רב מאד מחנהו (יואל ב) אלו מלאכים ועצומים מהם עושי דברו (שם) הם הנביאים. ויונתן תירגם: ובידו רצפה, ובפומיה ממלל לשון רצפה דבר הרצוף בפה ובלשון, מעל המזבח קבל הדבור מפי הקב"ה מכסאו בשמים שהיה מכוון כנגד המזבח שבהיכל.

פרק ו, ח

את מי אשלח. להוכיח את ישראל שלחתי את עמוס והיו קורין אותו פסילוס לפי שהיה כבד לשון, והוא נתנבא שנתים לפני הרעש והיו ישראל אומרים הניח הקב"ה את העולם והשרה שכינתו על הדין קטיע לישנא כו' כדאיתא בפסיקתא.

פרק ו, ט

שמעו שמוע. אני אומר לכם שמעו שמוע ואתם אין אתם נותנים לב להבין וראו ניסים שעשיתי לכם ואינכם נותנים לב לדעת אותי.

פרק ו, י

השמן לב העם הזה. כמו והכבד את לבו (שמות ח) לשון הלוך (לשון) פעול לבם הולך הלוך והשמן (אנגרייש"ט בלע"ז) ואזניו הולכים הלוך והכבד משמוע. ועיניו השע. טחים כענין שנאמר (לקמן מד) כי טח מראות עיניהם, הטוח מתרגמינן דאיתשע. פן יראה בעיניו. נתנו לבם שלא ישמעו דברי נביאים שהם יראים שמא יוטבו בעיניהם דבריו ויבינו בלבם וישובו אלי והיא רפואתם.

פרק ו, יא

עד מתי. יכבידו את לבם ולא ישמעו. ויאמר. ידעתי כי לא ישיבו עד תבא פורענות עליהם וילכו בגולה ושאו עריהם מאין יושב. שאו תשאה. לשון גלמוד מאין יושב.

פרק ו, יב

ורבה העזובה. שהארץ תעזב מהם וכך הלשון ירבו מקומות עזובים בקרב הארץ.

פרק ו, יג

ועוד בה עשיריה. גם אותה השארית אשיב ידי עליה בצרוף אחר צרוף והיתה לבער עד שלא ישארו אלא צדיקים גמורים שישובו אלי בכל לבם. כאלה וכאלון. אשר בעת זמן שלכת שלהן משליכין עלין שלהן בימי הסתיו שילוך אחר שילוך עד שאין נותר בה זולתי המצבה, אף הם זרע הקדש הנמצאין בה עומדין בקדושתו הם יהיו לה למצבת. דבר אחר: מצבתה נטיעתה, לכך איני מכלה אותם נטעתים זרע קודש, ויש פותרים שער שלכת היתה בירושלים כמו שאמר בעזרא והיו שם אלה ואלון נטועים.

הפרק הבא    הפרק הקודם