בשבילי התנ"ך
 
ילקוט שמעוני, שמות פרק יב


המשך סימן קפז
ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר -
שומע אני שהיה הדבור למשה ולאהרן (כתוב ברמז קפ"א).

בארץ מצרים -
חוץ לכרך,
או אינו אלא בתוך הכרך?
כשהוא אומר: כצאתי את העיר וגו'.

והלא דברים קל וחומר: ומה אם תפילה הקלה לא התפלל משה אלא חוץ לכרך, דבור החמור דין הוא שלא נדבר עמו אלא חוץ לכרך.
ומפני מה לא נדבר עמו בתוך הכרך?
לפי שהיתה מלאה שקוצים וגלולים.

עד שלא נבחרה ארץ ישראל, היו כל הארצות כשרות לדברות,
משנבחרה ארץ ישראל יצאו כל הארצות.

עד שלא נבחרה ירושלים, (ג) היו כל המקומות כשרות להקרבה.
משנבחרה ירושלים יצאו כל המקומות, שנאמר: השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה.

(ד) עד שלא נבחר בית עולמים, [היתה ירושלים לשכינה,
משנבחר בית עולמים] יצאה ירושלים, שנאמר: כי בחר ה' בציון וגו'.
ואומר: זאת מנוחתי עדי עד.

(ה) עד שלא נבחר אהרן היו כל ישראל ראויין לכהונה,
משנבחר אהרן יצאו כל ישראל, שנאמר: (הלא לכם לדעת) [לחק עולם ברית מלח וגו'].
ואומר: והיתה לו ולזרעו אחריו.

עד שלא נבחר דוד, היו כל ישראל ראויין למלכות,
משנבחר דוד יצאו כל ישראל, שנאמר: הלא לכם לדעת כי ה' אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד.

ואם תאמר דן אני מן הנביאים שנדבר עמהן בחוצה לארץ, לא נדבר עמהן אלא בזכות אבות, שנאמר: קול ברמה נשמע וגו' כה אמר ה' מנעי קולך מבכי וגו' ויש תקווה לאחריתך.

ויש אומרים:
אף על פי שנדבר עמהן בחוצה לארץ בזכות אבות, לא נדבר עמהן אלא במקום טהרה של מים, שנאמר: ואני הייתי על אובל אולי,
ואני הייתי על יד הנהר הגדול הוא חדקל,
היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן וגו' על נהר כבר.

(ו) ויש אומרים:
נדבר עמו בארץ ונדבר עמו בחו"ל, שנאמר: הָיֹה [שנדבר עמו בארץ], הָיָה שנדבר עמו בחו"ל.

היה ר' אלעזר בר' צדוק אומר:
הרי הוא אומר: קום צא אל הבקעה מגיד שהבקעה כשרה. תדע שאין השכינה נגלית בחוצה לארץ, שנאמר: ויקם יונה ברוח תרשישה מלפני ה'.
וכי מלפני ה' הוא בורח, והלא כבר נאמר: אנא אלך מרוחך וגו' אם אסק שמי שם אתה וגו'?! אלא אמר [יונה]: אלך לי לחוצה לארץ שאין השכינה נגלית.

לאמר -
צא ואמור אליהם מיד, שנאמר: ויצא ודבר [דברי ר' ישמעאל].

רבי אליעזר אומר:
צא ואמור להם והשיבני, שנאמר: וישב משה את דברי העם אל ה'.
ואומר: והנה האיש לבוש הבדים משיב דבר.
ואומר: התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הננו.

ר"ש בן עזאי אומר:
לאמר -
(ז) בקול שאתה שומע בו את למד.

ר' עקיבא אומר:
צא ואמור להם: בזכותן הוא מדבר עמי, שכל שלשים ושמונה שנה (ח) שהיה כועס על ישראל לא היה מדבר עם משה, שנאמר: ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וידבר ה' אלי לאמר אלי היה דבור.

א"ר שמעון בן עזאי:
איני כמשיב על דברי ר' עקיבא אלא כמוסיף על דבריו, ולא עם משה בלבד נדבר עמו, בזכותן של ישראל, אלא אף שאר הנביאים לא נדבר עמהן אלא בזכותן של ישראל, שנאמר: ואשב שם שבעת ימים משמים בתוכם.
ואומר: ויהי מקצה שבעת ימים ויהי דבר ה' אלי לאמר,
ויהי מקץ עשרת ימים ויהי דבר ה' אל ירמיהו.
וכן אתה מוצא בברוך בן נריה שהיה מתרעם לפני הקב"ה, אמר: אוי נא לי כי יסף ה' יגון על מכאובי, מה נשתניתי מכל תלמידי הנביאים?
יהושע שמש את משה, ושרתה עליו רוח הקודש,
אלישע שמש את אליהו ושרתה עליו רוח הקודש,
ואני מה נשתניתי מכל תלמידי הנביאים, יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי - אין מנוחה אלא נבואה, שנאמר: ותנח עליהם הרוח.
ואומר: נחה רוח אליהו על אלישע,
ואומר ונחה עליו רוח ה'.
בוא וארה מה המקום משיבו: כה תאמר אליו כה אמר ה' הנה אשר בניתי אני הורס וגו' ואתה תבקש לך גדולות אל תבקש, ואין גדולות אלא נבואה, שנאמר ספרה נא לי את כל הגדולות אשר עשה אלישע, קרא אלי ואענך ואגידה לך גדולות ובצורות לא ידעתם.
אמר ברוך בן נריה:
כרם אין סייג למה?
צאן אין רועה למה?
כי הנני מביא רעה על כל בשר וגו' ונתתי לך את נפשך לשלל, הא בכל מקום את מוצא שאין הנביאים מתנבאין אלא בזכותן של ישראל.

החודש הזה לכם -
א"ר יצחק:
לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם, ולמה התחיל מבראשית?
משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים.

החודש הזה לכם -
תני רבה בר שמואל:
יכול כשם שמעברין את השנה לצורך, כך מקדשין את החודש לצורך?
תלמוד לומר: החודש הזה לכם כזה ראה וקדש.

וכי הא דרבי יהושע בן לוי:

מאיימין על העדים על החודש שנראה בזמנו לעברו, ואין מאיימין על העדים על החודש שלא נראה בזמנו לקדשו.

ר' שמעון אומר:
אב ובנו וכל הקרובים כשרן לעדות החודש.

וא"ר לוי:
מאי טעמא, דכתיב החודש הזה לכם?
עדות זו תהא כשרה בכם.

ורבנן:
עדות זו תהא מסורה לכם.
ראוהו שלושה והן בית דין - יעמדו שנים ויושיבו שנים ממחבריהן אצל היחיד ויעידו בפניהם, שאין היחיד נאמן על ידי עצמו במה דברים אמורים? וכו'.

הואיל ותנן:
דיני ממונות בשלשה, ואם היה מומחה לרבים - דן ואפילו יחיד.
הכא נמי נקדשיה?
קא משמע לן.
ואימא הכי נמי? אין לך מומחה לרבים בישראל יותר ממשה.
וקאמר ליה רחמנא עד דאיכא אהרן בהדך, שנאמר: ויאמר ה' אל משה ואל אהרן החודש הזה לכם, למימרא דעד נעשה דיין.

והתניא:

סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש -
ר' עקיבא אומר:
כולן עדים ואין עד נעשה דיין, ע"כ לא אמר ר' עקיבא התם אלא בדיני נפשות, דרחמנא אמר: ושפטו העדה והצילו העדה, וכיון דחזו דקטל נפשא, תו לא חזי ליה זכותא, אבל הכא אפילו ר' עקיבא מודה.

כתיב: כי התפלל יחזקיהו עליהם לומר ה' הטוב יכפר בעד וגו'.
מפני מה בקש רחמים על עצמו?
לפי שאין מעברין אלא אדר והוא עיבר ניסן בניסן. ולית ליה לחזק החודש הזה לכם - זה ניסן וכו'?
חזקיה בדשמואל טעה.

דאמר שמואל:

אין מעברין את השנה ביום שלשים של אדר, הואיל וראוי לקבעו ניסן, והווא מעיקרא סבר הואיל וראו לקבעו ניסן לא אמרינן.
מנין שאין מונין ימים לשנים?
שנאמר: לחודשי השנה, חודשים אתה מונה לשנים ואין אתה מונה ימים לשנים.
ומנין שאין מונין שעות לחודשים?
שנאמר: עד חודש ימים - ימים אתה מחשב לחודשים, ואי אתה מחשב שעות לחודשים.

סימן קפח

החודש הזה לכם -
אמר ר' ישמעאל:
משה הראה את החודש לישראל ואמר להם: כזה תהיו רואים וקובעים כן לדורות.

ר' עקיבא אומר:
זה אחד משלשה דברים שנתקשה משה בהן והראהו המקום למשה כולן באצבע.
כיוצא בו אתה אומר: וזה מעשה המנורה.
כיוצא בו: וזה לכם הטמא.

ויש אומרים:
אף בשחיטה, שנאמר: וזה אשר תעשה על המזבח.

ר' שמעון בן יוחאי אומר:
והלא כל הדברות שנדבר עם משה לא נדבר עמו אלא ביום, החודש הראו לו בלילה, הא כיצד?
נדבר עמו ביום והראהו החודש בלילה.

ר' אליעזר אומר:
נדבר עמו ביום עם חשכה והראהו החודש עם חשכה.

החודש הזה -
ניסן, או אינו אלא אחד מחודשי השנה?
כשהוא אומר: (ט) וחג האסיף בצאת השנה וחג האסיף תקופת השנה, אמרת אי זה חודש שיש בו חג האסיף ותקופת השנה וחג האסיף יוצאה בו וקרוי שביעי?
אי אתה מוצא אלא בתשרי. לאחר שלמדת שחודש שביעי תשרי, ניסן זה ראשו, ואף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר - בחודש הראשון הוא חודש ניסן.

ראש חודשים -
מגיד שניסן ראש לחודשים.
מנין אף (י) למלכים?
תלמוד לומר: ויהיה בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל וגו' הוא החודש השני למלוך שלמה,
(יא). ומנין אף לרגלים?
תלמוד לומר: בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות.

ר' יצחק ור' נתן אמרי:
אף (יב) לשכירות בתים, (יג) אבל לא לשנים ולא לשמיטין ולא ליובלות ולא () לנטיעה ולא () לירקות.

לכם -
ולא מנה בו אדם הראשון.
או אינו אלא לכם, ולא לגוים?
כשהוא אומר: ראשון הוא לכם הרי לכם ולא לגוים אָמוּר.
הא מה תלמוד לומר לכם?
לכם ולא מנה בו אדם הראשון. נמצינו למדין שהגוים מונין לחמה וישראל ללבנה. ולא דיין לישראל שהן מונין ללבנה, אלא אחת לשלשים יום מגביהין את עיניהם לאביהן שבשמים. וכשחמה לוקה - הסימן רע הוא לגוים, שהם מונין לחמה.
וכשהלבנה לוקה - סימן רע לשונאי ישראל- שישראל מונין ללבנה.

ר' מאיר אומר:
כשהחמה לוקה במזרח - סימן רע ליושבי מזרח,
במערב - סימן רע ליושבי מערב.

רבי יאשיה אומר:
כשהמזלות לוקין במזרח - סימן רע ליושבי מזרח וכו',

ר' יונתן אומר:
אלו ואלו נתנו לגוים, שנאמר: כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו.

ראש חודשים -
שומע אני (יד) מעוט חודשים שנים?
תלמוד לומר: לחודשי השנה.

סימן קפט


ראשון הוא לכם -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: שמור את חודש האביב - שמור את הפסח לאביב ואת האביב לפסח, שיבוא אביב בזמנו, הא כיצד?
עַבֵּר את אדר שיבוא אביב בזמנו, הרי שעיברו את אדר ולא בא אביב בזמנו, שומע אני יעברו את ניסן?!

היה ר' שמעון אומר:
הא אם אמרת כן נמצאת עושה ניסן שני, ואמרה תורה ראשון הוא לכם.

רבי יונתן אומר:
שמור את חודש האביב - חודש הסמוך לאביב אתה מעבר - זה חודש אדר, אבל לא שמענו מכמה מעבר?
כשהוא אומר: שמור את חודש - חודש אתה מעבר.
והדין נותן:
הואיל () והחודש מתעבר ושנה מתעברת, (טו)
מה חודש אחד ממנויו, אף שנה אחיד ממנויה.
אי מה חודש אחד משלשים, אף שנה אחד משלשים?
(טז) תלמוד לומר: שמור את חודש - חודש אתה מעבר (יז) א' משלשים, ואי אתה מעבר שנה אחד משלשים.
אי מה השנה אחד משנים עשר בו, אף חודש אחד משנים עשר בו?
תלמוד לומר: ובחמשה עשר יום לחודש הזה - יום לחודש אתה מעבר, ואי אתה מעבר אחד משנים עשר בו.

רבי יצחק אומר:
הא אם אמרת כן, נמצאת כבר (יח) לבנה באמצע הרקיע. הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון, ומה חודש אין תוספת עבורו אלא בסוף, אף שנה אין תוספת עוברה אלא בסוף.

ר' ירמיה אומר:
הואיל (יט) וטומאה מתעברת ואביב מתעבר, מה טומאה אין פחות מל' יום, אף אביב אין פחות מל' יום. מוסיף אתה (כ) ואין אתה גורע.

ראשון הוא -
שלא יעשה ניסן שני.

ר' יאשיה אומר:
מנין שאין מעברין את השנה אלא (כא) בבית דין הגדול שבירושלים?
תלמוד לומר: ראשון הוא לכם.

דברו אל כל עדת –
אמר ר' יוחנן:
כל המברך על החודש בזמנו, כאילו מקביל פני שכינה.
כתיב הכא: החודש הזה לכם,
וכתיב התם: זה אלי ואנוהו.

תנא דבי רבי ישמעאל:
אלמלי לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים כל חודש וחודש דיים.

אמר אביי:
הלכך [נימרינהו] מעומד.

מרימר ומר זוטרא מכתפי (להו) ומברכי.
מאי מברכי?
אשר במאמרו ברא שחקים וכו'.
זה שאמר הכתוב: רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו.

אמר ר' סימון:
חשבונותיך אלינו - שכל אלפים ותמ"ח שנה עד שלא יצאו ישראל ממצרים, היה הקב"ה יושב ומחשב חשבונות ומקדש את השנים ומחדש חודשים, וכיון שיצאו ישראל ממצרים מסרן להם, הדא הוא דכתיב: ויאמר ה' משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר.
מהו לאמר?
אמר: מכאן ואילך הרי הן מסורין לכם, חודש הזה לכם וגו'.

תוחלת ממושכה מחלה לב –
רבי חייא בר אבא אמר:
אלו ישראל עד שלא נגאלו, וכיון שבא משה אצל ישראל ואמר: כך א"ל הקב"ה: פקד פקדתי אמר לו משה רבינו: עדיין פקידה, מה כחי כי איחל ומה קצי כי אאריך נפשי אם כח אבנים כחי אם בשרי נחוש, וכיון שאמר להם החודש הזה אתם נגאלים, אמרין: הא סימן טב ועץ חיים תאוה באה.

סימן קצ
החודש הזה לכם -
ר' לוי פתח:
והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים - אם אמר: ואבדיל עמים מכם לא הייתה תקומה לאומות העולם, אלא ואבדיל אתכם כזה שבורר היפה מתוך הרע וחוזר ובורר, אבל כשהוא בורר את הרע מתוך היפה שוב אינו בורר.

אמר ר' לוי:
כל מעשיהן של ישראל משונין מאומות העולם: בחרישתן ובזריעתן ובקצירתן ובעימורן ובדישתן, בגרניהן וביקביהן, במנינן ובחשבונן:
בחרישתן - לא תחרשו בשור ובחמור יחדו.
בזריעתן - לא תזרע כרמך כלאים.
בקצירתן - ולקט קצירך לא תלקט.
בעימורן - ושכחת עומר בשדה.
בדישתן - לא תחסום שור בדישו.
בגרניהן וביקביהן - העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך.
במנינן ובחשבונן - שהיו אומות העולם מונין לחמה וישראל ללבנה.

החודש הזה לכם -
הדא הוא דכתיב: קול דודי הנה זה בא.

רבי יהודה אומר:
קול דודי - זה משה, בשעה שאמר לישראל: בחודש הזה אתם נגאלין.
א"ל: משה רבינו, היאך אנו נגאלין?
לא כך אמר הקב"ה לאברם אבינו: ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, והלא אין בידנו אלא ר"י?
א"ל: הואיל והוא חפץ בגאולתכם, אינו מביט בחשבונותיכם אלא מדלג על ההרים, מדלג על הקצים ועל החשבונות ועל העבורים, ובחודש הזה אתם נגאלים.

החודש הזה לכם -
אמר ר' יהושע בן לוי:
משל
למלך שנשבה בנו, ולבש נקמה והלך ופדה את בנו, והיו מונין איפטיא לפדיון בנו.
כך אמר הקב"ה: היו מונין איפטיא ליציאת מצרים.

החודש הזה לכם -
למלך שנשא נשים הרבה ולא כתב להם לא גמיקון ולא איפטיא, וכיון שנשא אשה בת טובים, כתב לה גמיקון וכתב לה איפטיא.
כך כל הנשים שנשא אחשורורש לא כתב להן [גמיקון] וכשנשא אסתר, כתב לה גמיקון: בחודש העשירי הוא חודש טבת, וכתב לה איפטיא: בשנת שבע למלכותו.
כך אמר הקב"ה: כיון שבראתי את עולמי, היו אומות העולם אומרים: לא נתתי להם לא חודש ולא שבת, וכיון שעמדו ישראל נתתי להם ראשי חודשים ועבור שנים, לכך נאמר: החודש הזה לכם.

אמר ר' ברכיה:
החודש הזה להם - אם זכיתם - אתם מונין למלאותו, ואם לאו - אתם מונין לפגמו.
למלאותו - אברהם יצחק ויעקב יהודה פרץ חצרון רם עמינדב נחשון שלמון בועז עובד ישי דוד, שלמה וישב שלמה על כסא ה' למלך - הא סיהרא על מליא, לא זכיתם - אתם מונין לפגמו. (כב) רחבעם אביה אסא יהושפט יהורם אחז חזקיהו מנשה אמון יאשיה צדקיהו, ואת עיני צדקיהו עור הא סיהרא על פגמא.

החודש הזה לכם -
מסור הוא לכם.

אמר ר' יהושע בן לוי:
משל
למלך שהיה לו אורגולין והיה מביט בה ויודע איזה שעה ביום, כיון שעמד בנו על פרקו מסר לו אורגולין שלו.
כך אמר הקב"ה: עד עכשיו חשבנון של חודשים ושל שנים בידי, מכאן ואילך הרי הן מסורין בידכם, שנאמר: החודש הזה לכם.

אמר ר' יוסי בר חנינא:
למלך שהיה לו טבעת וכו',

אמר ר' יצחק:
למלך שהיה לו אוצרות והיה מפתח לכל אחד ואחד וכו'.

אמר ר' חייא:
לנגר שהיה לו כלי אומנות וכו'.

ורבנן אמרין:
לרופא שהיה לו נרתק של רפואות וכו'.

תני ר' הושעיא:
גזרו בית דין לשמטה ואמרו: היום ראש השנה!
אמר הקב"ה למלאכים: העמידו בימה והעמידו סנגורין ויעמדו ספיקטורין, שגזרו בית דין למטה ואמרו: היום ראש השנה!
(כג) נשתהו העדים לבוא או נמלכו בית דין לעברה.
למחר הקב"ה אומר למלאכי השרת: העבירו בימה ויעברו סנגורין ויעברו ספיקטורין שגזרו בית דין למטה ואמרו: ר"ה למחר.
ומה טעם?
כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב.

סימן קצא

רבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון:
מתכנסין מלאכי השרת אצל הקב"ה ואומרים לפניו: רבונו של עולם, אימתי ר"ה?
והוא אומר: ולי אתם שואלים?!
אני ואתם נשאל לבית דין של מטה.
ומה טעם?
כה' אלהינו בכל קראנו אליו, ואין קראנו אלא מועדות, שנאמר: אלה מועדי ה' מקראי קודש.

ר' קריספא בשם ר' יוחנן:
לשעבר אלה מועדי ה', מכאן ואילך אשר תקראו אותם אם קריתם אַתֶּם - מוֹעֲדַי ואם לאו- אינם מועדי.

החודש הזה לכם -
אתם מונין לו ואין אומות העולם מונין לו.

רבי בשם רבי יהודה ברבי אלעאי:
דרך ארץ הוא, הגדול מונה לגדול, והקטן מונה לקטן, עשו שהוא גדול מונה לחמה שהיא גדולה, ויעקב שהוא קטן מונה ללבנה שהיא קטנה.

אמר רב נחמן:
הא סימן טב - גדול שליט ביום ואינו שליט בלילה.
כך עשו הרשע שולט בעולם הזה ואינו שולט בעה"ב.

הקטן שליט ביום ובלילה,
כך יעקב שולט בעה"ז ובעה"ב.

רב נחמן אמר:
כל זמן שאורו של גדול מבהיק, אין אורו של קטן מתפרסם,
שקע אורו של גדול אורו של קטן מתפרסם,
כך כל זמן שאורו של עשו מבהיק, אין אורו של יעקב מתפרסם,
שקע אורו של עשו, נתפרסם אורו של יעקב, שנאמר: קומי אורי וגו'.

החודש הזה -
ר' שמואל בר אבא אמר:
כל חודש שהוא נולד משש שעות ולמטה - יש כח בעין לראותו, משש שעות ולמעלה - (כד) אין כח בעין לראותו. ואותו החודש שאמר הקב"ה למשה נולד משש שעות ולמעלה, ולא היה כח בעין לראותו, והראהו לו הקב"ה באצבע, ואמר לו: החודש הזה.

ר' אחא בשם ר' שמואל בר נחמני:
שנה שיצאו ישראל ממצרים היו (כה) חודשי שנה וחודשי תקופה שוין.

ר' חייא בשם ר' יוחנן:
נתעטף הקב"ה בטלית מצויצת והעמיד למשה מכאן ולאהרן מכאן, וקרא למיכאל ולגבריאל ועשה אותם כשלוחי החודש, וא"ל: כיצד ראיתם את הלבנה, לפני החמה או לאחר החמה? לצפונה או לדרומה?
מה היה נוטה וכמה היה רחב?
א"ל: כסדר הזה יהו בני מקדשין את החודש למטה:
על ידי זקן,
ועל ידי עדים,
ועל ידי טלית מצויצת.

דבר אחר:
החודש הזה לכם -
אמר להן הקב"ה: חידוש דברים אני עושה לכם - לשעבר לא גאלתי אומה מתוך אומה, אלא לכם אני מחדש דבר זה.

מנין שאין מונין ימים לשנים?
שנאמר: לחודשי השנה, חודשים אתה מונה לשנים, ואין אתה מונה ימים לשנה.

החודש הזה לכם -
הוא מסור בידכם, ואין אתם מסורין בידו.

מעשה ברבי חייא הגדול שעלה הירח ערב ראש השנה והלכו הספנין לאורו מהלך ג' מילין.
ראה אותו ר' חייא, נטל צרורות ועפר והיה זורק בה.
א"ל למחר אנו מבקשין לקדשך ועלית לך עכשיו, מיד נבלע במקומו.
א"ל הקב"ה לישראל: בחודש הזה אתם נגאלין.
א"ל: תאמר שאנו נגאלין ואנו משתעבדים פעם אחרת?
א"ל: חדשו מעשיכם, עד עכשיו יש לכם ראש, ראש זה מלכות בבל, שנאמר: אנת הוא ראשה די דהבא - זה נבוכדנצר.
(כו) ראשון - זה עשו, שנאמר: ויצא הראשון אדמוני.

דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר בעשור לחודש הזה -
אמר רבי יוחנן:
והלא הוא אינו יפה אלא מדירו, ואת אמרת מבעשור?!
אלא מלמד שהיו קושרין בכרעי מטותיהן של ישראל מבעשור והיו המצריים נכנסין ורואין אותם ונפשם פורחת מעליהן.

רבי חייא בריה דרב אדא:
משכו וקחו לכם צאן -
שיהא כל אחד ואחד מושך אלהי של מצרי ושוחטו לפניו, ודרגיש לו ימלל.

רבי חלבו בשם רבי יוחנן:
הכא את אמר: בעשור לחודש.
ולהלן אמר: והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש?

רבי חייא בשם רבי יוחנן:
לקיחתו עמדה להן בירדן, ואכילתו עמדה להן בימי המן.

ואכלו את הבשר בלילה הזה –
בלילה שנדדה שנת המלך,

רבי ברכיה בשם רבי אבין איש נחום:
ויקחו להם איש -
זה הקב"ה, דכתיב ביה: ה' איש מלחמה.

שה לבית אבות -
אמר ר' יודן בשם ר' סימון:

לא לן אדם בירושלים ובידו עון, כיצד?
תמיד שלשחר מכפר על עבירות שנעשו בלילה, ותמיד של בין הערבים מכפר על עבירות שנעשו ביום.
מה טעם צדק ילין בה?
צדיק ילין בה.
מי פורע לכם ממדי?
בעשור.

אמר רבי אבין:
בא עשור שנכרת המן ועשרת בניו.
מי פורע לכם מהם?
סנקליטין מרדכי ואסתר, מרדכי מבחוץ ואסתר מבפנים.
מי פורע לכם מיון?
בני חשמונאי, שהיו מקריבין שני תמידין בכל יום.
מי פורע לכם מלכות רביעית?
(כז) נטרונא - והיה לכם למשמרת.

אל תאכלו ממנו נא -
(כח) לא תבעוניה מהבהבה.

ראשו על כרעיו ועל קרבו -
הוא ודוכסיא ואפרכיא ואיסטרטליטי הונך ומערביך.

וככה תאכלו אותו וגו' -
אמר רבי שמואל בר נחמני: לפי שבעולם הזה ואכלתם אותו בחפזון, אבל לעתיד לבוא: כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' וגו'.

דברו אל כל עדת ישראל -
רבי ישמעאל אומר:
וכי שניהם היו מדברים?
והלא כבר נאמר: (ואתה דבר אל בני ישראל) [אתה תדבר את כל אשר אצוך].
ומה תלמוד לומר: דברו?
אלא כיון שהיה משה מדבר, היה אהרן מרכין אזניו לשמוע באימה, ועלה עליו (כט) אכלו שומע מפי הקב"ה.

רבי אמי בר יאשיה אומר:
וכי שניהם היו מדברים?
והלא כבר נאמר: (ואתה) [אתה] וגו'?!
אלא כיון שהיה משה מדבר היה אהרן מימינו ואלעזר בשמאלו, ואיתמר מימינו של אהרן, והיה דבר יוצא מבין שניהם.

ר"ש בן יוחאי אומר:
משה היה חולק כבוד לאהרן, ואומר לו: למדנו!
ואהרן חולק כבוד למשה, ואומר: למדנו!
והדבור יוצא מביניהן, כאילו שניהם מדברים.

דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחודש -
הדבור בראש חודש,
ולקיחה מבעשור,
ושחיטה בארבעה עשר.

או אינו אלא הדבור ולקיחה מבעשור, ושחיטה בארבעה עשר?
תלמוד לומר: החודש הזה לכם, דברו – אימתי היה הדבור?
בראש חודש.

רבי אחא בר יאשיה אומר:
או אינו אלא (ל) הדבור ולקיחה בראש חודש, ושחיטה בארבעה עשר?
תלמוד לומר: דברו אל כל עדת ישראל לאמר - אין תלמוד לומר לאמר אלא להפסיק הענין הדבור בראש חודש ולקיחה בעשור ושחיטה בארבעה עשר.

רבי יוסי הגלילי אומר:
או אינו אלא הדבור בראש חודש (לא) ולקיחה ושחיטה בעשור?
תלמוד לומר: והיה לכם למשמרת וגו', אם תאמר כן, עקרת כל הכתוב.

בעשור לחודש הזה ויקחו -
אין לי אלא עשירי שהוא כשר ללקיחה, ארבעה עשר מנין?
אמרת קל וחומר, ומה עשירי שאינו קרוב לשחיטה כשר ללקיחה, שלושה עשר שהוא קרוב לשחיטה, דין הוא שהוכשר ללקיחה, והוא הדין לי"ב ולי"א.

בעשור לחודש הזה -
להוציא פסח דורות, שפסח מצרים מקחו מבעשור ופסח דורות מקחו כל זמן.


סימן קצב
ויקחו להם -
וכי כולן היו לוקחין?
אלא לעשות שלוחו של אדם כמותו.

תני:
וְשִׁלַּח - מלמד שהוא עושה שליח.
וְשִׁלְּחָהּ -
מלמד שהיא עושה שליח,
וְשִׁלַּח וְשִׁלְּחָהּ - מלמד שהשליח עושה שליח.
אשכחן בגרושין, בקדושין מנלן?
וכי תימא דיליף מגרושין, מה לגרושין שכן ישנו בעל כרחה?
אמר קרא: ויצאה והיתה - מקיש הויה ליציאה, מה יציאה משוי שליח אף הויה משוי שליח.
ואלא הא דתנן:
האומר לשלוחו צא ותרום תורם כדעת בעל הבית.
מנלן?
וכי תימא יליף מגרושין, מה לגרושין שכן ישנו חול, תאמר וכו', אמר קרא: אתם גם אתם לרובת שלוחכם.
ונכתוב רחמנא בתרומה וניתו הנך ונגמרו מניה?
משום דאיכא למיפרך, מה לתרומה שכן ישנה במחשבה.

והא דתנן:
חבורה שאבד פסחה, ואמרה לאחד: צא ובקש ושחוט עלינו, והלך ומצא ושחט - הוא אוכל והן אוכלין עמו.
מנלן?
וכי תימא דיליף מהנך, מה להנך שכן חולהן אצל קדשים?
נפקא ליה מדר' יהושע בן קרחה דאמר: מנין ששלוחו של אדם כמותו?
שנאמר: ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל.
וכי כל הקהל כולן היו שוחטין, והלא אינו שוחט אלא אחד?!
אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו.
וניתו הנך ונגמרו מניה?
משום דאיכא למיפרך, מה לקדשים שכן רוב מעשיהם על ידי שליח. ולא נכתוב רחמנא בתרומה ותיתי מהנך?
הכי נמי, אלא אתם גם אתם למה לי?
מיבעיא ליה לכדר' ינאי:
מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. ואיצטריך, סלקא דעתך אמינא הואיל ואיתא בתרומה דנפשיה.

דתנן:
הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה.
אימא שליחות נמי עביד.

ולר' שמעון דפטר,
דתנן:
תרומת הנכרי מדמעת, וחייבין עליה חומש.
ורבי שמעון: פוטר,
אתם גם אתם - למה לי?
איצטריך, סלקא דאתך אמינא הואיל ואמר מר:
אתם ולא אריסים,
אתם
ולא שותפים,
אתם
ולא אפוטרופסים,
אתם
ולא התורם את שאינו שלו,
אימא אתם ולא שלוחכם נמי?
קא משמע לן.

הניחא לר' יהושע בן קרחה אלא לרבי יונתן דאמר:
מנין שכל ישראל יוצאין בפסח אחד?
שנאמר: ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל.
שליחות מנא ליה?
וכי תימא נילף מניה?
דילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה, אלא מהכא - ויקחו להם איש שה לבית אבות, התם נמיי אית ליה שותפות בגויה.
אם כן תרי קראוי למה לי?
אם אינו עניין להיכא דשייך תנהו עניין להיכא דלא שייך.
האי מיבעיא ליה לכדרבי יצחק:
איש זוכה ואין קטן זוכה?
ההוא מאיש לפי אכלו נפקא, ואכתי מיבעיא ליה שוחטין את הפסח על היחיד?
סבר לה כמאן דאמר: אין שוחטין את הפסח על היחיד.

איש שה לבית אבות -
בכלל שה - גדי וטלה, שנאמר: שה כשבים ושה עזים.

לבית אבות -
אין לבית אבות אלא משפחות, שנאמר: למשפחותם לבית אבותם.
והרי שהיו (לב) עשר משפחות לבית אב אחד, שומע אני שה אחד לכולם?
תלמוד לומר: שה לבית.

דבר אחר:
שה לבית -
מלמד שאדם מביא ושוחט על ידי בנו ובתו הקטנים, ועל ידי עבדו ושפחותו הכנענים בין מדעתן (לג) בין שלא מדעתן, אבל אינו שוחט על ידי בנו ובתו הגדולים, ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים ולא על ידי אשתו אלא מדעתן. הפריש פסח על חבו לא עשה כלום.

שה לבית -
לאו דאורייתא.
דתנן:
האומר לבנו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים, כיון שהכניס ראשון ראשו ורובו זכה בחלקו, ומזכה אחיו עמו.
ואי אמרת שה לבית דאורייתא על בישרא קאי ומזכי להו?
אלא למה להו דאמר להון אבוהון?
כדי לזרזן [במצות].

תניא נמי הכי:
מעשה היה וקדמו בנות לבנים, ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים.

ואם ימעט הבית מהיות משה -
בא הכתוב ללמדך, שלעולם נמנין על הפסח ומושכין ידיהן ממנו עד שישחט, ובלבד שלא יניח את הפסח כמות שהוא.

(לד) ר' יהודה אומר:

ובלבד שהיה שם אחד מחבורה ראשונה, שלא לעשות עיקר טפלה וטפלה עיקר. ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט.

ר' שמעון אומר:
עד שיזרק הדם.

ורבנן סברי:
מהיות –

מחיותא דשה.

ור' שמעון סבר:
מהויתה דשה, אבל למנות עליו דברי הכל עד שישחט, אמר קרא: במכסת נפשות והדר – תכוסו.

תניא:
מהיות משה מכדי אכילה ולא מכדי מקח.
ר' אומר:
אף מכדי מקח, שאם אין לו ממנה אחרים עמו. ומעות שבידו חולין, שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן.

רבה ור' זירא בעצי צליתו כולי עלמא לא פליגי דכגופו דמי, כי פליגי במצה ומרור.

רבנן סברי:
הא אכילה אחריתי.

ורבי סבר:
כיון דהכשרו דפסח הוא כפסח דמי.

וחד אמר:
במצה ומרור נמי לא פליגי, כי פלגי ליקח בהן חלוק או טלית.

דרבנן סברי:
מהיות משה - החייהו לשה.

ור' סבר:
החייה עצמך משה.

ולקח הוא ושכנו -
ר' עקיבא אומר:
מנין אתה אומר, שאם רוצה אדם לעשות פסח יחידי שהוא רשאי?
תלמוד לומר: ולקח הוא.

ר' ישמעאל אומר:
מנין אתה אומר, שאם רוצה אדם למנות אחרים על פסחו שהוא רשאי?
תלמוד לומר: ולקח הוא ושכנו.
שומע אני שכנו שבגנו, או אינו אלא שכנו שבצדו?
תלמוד לומר: הקרוב אל ביתו דבר הכתוב (לד) בהווה.

(רשב"י אומר): שכנו מכל מקום.

במכסת -
אין מכסת אלא מנין, שישחטנו למנויו, אבל אם שחטו שלא למנויו, שומע אני שיהא כשר? תלמוד לומר: איש לפי אכלו תכוסו שנה עליו הכתוב לפסול.

ר' אומר:
לשון סורסי הוא זה, כאדם שאומר לחברו: כוס לי טלה זה! אשכחן שלא למנויו.
שלא לאוכליו מנלן?
אמר קרא: איש לפי אכלו תכוסו - איתקש אוכליו למנויו.

סימן קצג
תניא:
אשה בראשון שוחטין עליה בפני עצמה, ובשני עושה אותה טפלה לאחרים, דברי ר' יהודה.

ר' יוסי אומר:
בשני שוחטין עליה בפני עצמה, ואין צריך לומר בראשון.

ר' שמעון אומר:
בראשון עושין אותה טפלה לאחרים, ובשני אין שוחטין עליה כל עיקר.
מאי טעמא דרבי יהודה?
כתיב בראשון: במכסת נפשות - דאפילו אשה.
וכתיב בשני: חטאו ישא האיש ההוא - איש ולא אשה.
וכי ממעט לה מחובה, מטפלה לא ממעט לה, דכי כתב חקת הפסח לטפלה אהני.

ור' יוסי מאי טעמא?
כתיב בראשון: במכסת נפשות דאפילו אשה.
וכתב בשני: ונכרתה הנפש ההיא דאפילו אשה.
וחטאו ישא האיש ההוא - מבעיא ליה איש ולא קטן.
ורי שמעון מאי טעמא?
כתב בראשון: איש ולא אשה.
ומכסת נפשות - מהני לטפלה.
וכתב בשני חטאו ישא.
איש - ולא אשה, ממאי קא ממעט לה?
אילימא מחובה, השתא בראשון אמרת לא בשני מיבעיא?
אלא לאו לטפלה.
ומאי איש דקאמר רבי שמעון?
אילימא ויקחו להם איש?
האי מיבעיא ליה לכדרבי יצחק: איש זוכה ולא קטן זוכה.
אלא איש לפי אכלו.
ואימא כר' יוסי דשוחטין את הפסח על היחיד?
אם כן ניכתוב לפי אכלו מאי איש?
שמע מינה תרתי.

דבר אחר:
במכסת נפשות - למה נאמר?
לפי שנאמר: איש אין לי אלא איש, אשה טומטום ואנדרוגינוס מנין?
תלמוד לומר: במכסת נפשות ריבה.
משמע מביא אני את אלו ומביא את החולה ואת הקטן שאין יכולין לאכול כזית?
תלמוד לומר: לפי אכלו - יצאו החולה והקטן שאין יכולין לאכול כזית, אין שוחטין עליהם.

רבי ישמעאל אומר:
בא הכתוב ללמדך שנמנין על הפסח ומושכין ידיהם ממנו עד שישחט, ובלבד (לה) שלא יניחו את הפסח כמות שהוא.

ר' יצחק אומר:
במי הענין מדבר?
(לו) בחי.

סימן קצד
שה תמים -
בכלל שה גדי וטלה, שנאמר: שה כשבים ושה עזים,

תמים -
להוציא בעל מום.

זכר -
להוציא טומטום ואנדרוגינוס ונקבה.

בן שנה -
(לז) אין לי אלא בן שנה, (לח) כל שנתו מנין?
היה ר' ישמעאל אומר קל וחומר:
(לט) ומה אם עולה שהיא חמורה כשרה להביא כל שנתה כבת שנתה, פסח שהוא קל אינו דין שיכשיר להביא כל שנתו כבן שנתו?!

רבי יוסי הגלילי אומר:
(מ) ומה איל שתחלת שנתו פסול סופו כשר, פסח שתחלתו כשר אינו דין שיהא סופו כשר?!

מן הכבשים ומן העזים -
מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו.
או אינו אלא משניהם כאחת?
תלמוד לומר: ואם מן הצאן קרבנו, מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו.

והרי דברים קל וחומר: ומה אם עולה שהיא חמורה כשרה להביא מין אחר, פסח שהוא קל אינו דין שיביא מין אחר?!
(מא) הא מה תלמוד לומר: מן הכבשים ומן העזים?
מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו.

(מב) והיה לכם -
להביא פסח דורות, שלא יביא אלא מן הכבשים ומנין העזים, דברי ר' אליעזר.

רבי יאשיה אומר:
תקחו - למה נאמר?
לפי שנאמר: וזבחת פסח לה' אלוהיך צאן ובקר –
צאן
לפסח, ובקר לחגיגה.
או אינו אלא אחד מזה ואחד מזה בפסח, ומה אני מקיים שה תמים זכר בן שנה לפסח מצרים, אבל לפסח דורות יביא מזה ומזה?
תלמוד לומר: מן הכבשים ומן העזים תקחו דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר
:
צאן – לפסח, בקר – לחגיגה.
או אינו אלא אחד מזה ואחד מזה בפסח, ומה אני מקיים שה תמים לפסח מצרים, אבל פסח דורות יביא מזה ומזה?
תלמוד לומר: ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה כעבודה שעבדת במצרים, כך עשה לדורות, דברי ר' יונתן.

רבי אליעזר אומר:

צאן - לפסח ובקר לחגיגה וכו'
ומה אני מקיים שה תמים לפסח מצרים, אבל פסח דורות יביא מזה ומזה?
(מג) תלמוד לומר: ושמרתם את הדבר הזה הרי פסח דורות אמור.
אם כן מה תלמוד לומר: וזבחת פסח לה' אלוהיך צאן ובקר - צאן לפסח ובקר לחגיגה.

ר' עקיבא אומר:
כתוב אחד אומר: וזבחת פסח צאן ובקר.
וכתוב אחד אומר: מן הכבשים ומן העזים,
כיצד יתקיימו שני כתובין הללו?
אמרת זו מדה בתורה, שני כתובים זה כנגד זהו וסותרין זה על ידי זה ומתקיימין במקומן, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהן, (מד)
תלמוד לומר: משכו וקחו לכם צאן, צאן לפסח ובקר לחגיגה, ולא בקר לפסח.

ר' ישמעאל אומר:
בחגיגה הבאה בפסח הכתוב מדבר, או אינו אלא בפסח עצמו?
כשהוא אומר: שה תמים זכר בן שנה - הרי פסח עצמו אמור.
ומה תלמוד לומר: וזבחת פסח לה' אלוהיך צאן ובקר?
בחגיגה הבאה בפסח הכתוב מדבר.

ר' אומר:
בזבח שהוא בא מן הצאן ומן הבקר הכתוב מדבר, ואי זה?
זה שלמים.

מכאן אמרו:

מותר שלמים לשלמים, (מה) ומותר פסח לשלמים.

שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם -
שיהא תמים בן שנה בשעת שחיטה.
ומנין בקבלה והולכה והזיה?
תלמוד לומר: יהיה שיהא הויתו תם ובן שנה תרגמא אבן שנה.
הכי נמי מסתברא, דתניא: ר' יהושע אומר:
כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהן כזית בשר או כזית חלב זורק את הדם שמע מינה.
ומי איכא מידי דבשעת שחיטה הוי בן שנה, ובקבלה והולכה ובזריקה הוי בן שתי שנים?

אמר רבא:
זאת אומרת שעות פוסלות בקדשים.

מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן - פרט לזקן ולחולה ולמזוהם.
וההוא תנא דנפקא ליה לרובע ונרבע ממן הבהמה זקן וחולה ומזוהם מנא ליה?
נפקא ליה מדתניא: מן הכבשים ומן העזים תקחו - הרי אלו מעוטין פרט לזקן וחולה ולמזוהם.

וההוא תנא דברי רבי ישמעאל סבר:
ההוא מן הכבשים ומן העזים תקחו - אורחיה דקרא הוא לאשתעויי הכי.

סימן קצה
והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר -
מפני מה הקדים הכתוב לקיחתו של פסח קודם לשחיטתו ד' ימים?

היה ר' מתיא בן חרש אומר:
הרי הוא אומר: ואעבור עליך ואראך וגו' - הגיע שבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו ולא היו בידם מצוות שיתעסקו בהן כדי שיגאלו, שנאמר: שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה, עריה מן המצוות, ונתן להן הקב"ה שתי מצוות:
מצוות פסח,
ומצוות מילה
שיתעסקו בהן כדי שיגאלו וכו'.
ואומר: גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך, לכך הקדים לקיחת הפסח קודם שחיטתו ארבעה ימים, שאין נוטלין שכר (מו) אלא על המעשה.

רבי אליעזר אומר:
ארבעה היו בידם (כתוב בפסוק ושאלה אשה משכנתה).
ומפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטת ד' ימים?
(מז) לפי שהיו ישראל שטופים בעבודה זרה במצרים, ועבודה זרה שקולה ככל מצוות שבתורה, שנאמר: והיה אם מעיני העדה וגו'. הרי כתיב כל המצוה הזאת ואמרה עניין בפני עצמה, זו עבודת אלילים.
או אינו אלא אחת מכל המצוות האמורות בתורה?
כשהוא אומר: וכי תשגו ולא תעשו וגו', באו כל המצוות ללמדך על מצווה אחת, מה העובר על כל המצוות, פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה, אף העובר על מצווה אחת וכו', שנאמר: לעברך בברית - ואין ברית אלא תורה, שנאמר: אלה דברי הברית.
אמרו להם: משכו ידיכם מעבודת אלילים והדבקו במצות.

ר' יהודה בן בתירא אומר:
הרי הוא אומר: ולא שמעו אל משה (כתוב ברמז קעז),

והיה לכם למשמרת -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: משכו וקחו, אמרו ישראל למשה רבינו: הן נזבח את תועבת מצרים וגו'?
אמר: מן הנס שהוא עושה להם במשיכתן אתם יודעין מה בשחיטתן.

והיה לכם למשמרת -
שמרהו עד י"ד שחטהו בי"ד.
או אינו אלא שמרהו עד י"ד ומשכהו ושחטהו?
תלמוד לומר: בראשון בארבעה עשר, קבעו הכתוב חובה:

והיה לכם למשמרת -
מגיד הכתוב שהיו מבקרין אותו ד' ימים קודם לשחיטתו.
מכאן אתה דן על התמיד:
נאמר שמירה בפסח,
ונאמר שמירה בתמיד,
מה שמירה האמורה בפסח, מבקרין אותו ד' ימים קודם לשחיטתו,
אף שמירה האמורה בתמיד, מבקרין אותו ד' ימים קודם לשחיטתו.

מכאן אמרו:
אין פוחתין מו' טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים, כדי לשבת ושני ימים טובים של ר"ה ומוסיפין לעולם. אי בערבי תמידין ומוספין, טובא הוי. האי תנא בעלמא קאי אתמידין לחודייהו קאי. ומאי כדי לשבת? סימנא בעלמא.
והכי קאמר אין פוחתין מו' טלים המבוקרין בלשכת הטלאים ד' ימים קודם שחיטה ומני?
בן בג בג היא, דתניא:
מנין לתמיד שטעון בקור וכו'?
דיקא נמי דקתני: כדי לשבת ולא קתני לשבת שמע מנה, והיה לכם למשמרת להוציא פסח דורות, שפסח מצרים מקחו מבעשור ופסח דורות מקחו בכל זמן.

בעשור לחודש הזה -
זה מקחו מבעשור, ופסח דורות אין מקחו מבעשור.

והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה -
הזה למה לי?
למעוטי פסח שני, דכוותיה כתיב בפרשת בהעלותך (ברמז תש"כ).

סימן קצו
ושחטו אותו -
וכי כולם שוחטין?
אלא לעשות שלוחו של אדם כמותו.

ושחטו אותו -
בין בחול בין בשבת.
ומה אני מקיים מחלליה מות יומת?
בשאר כל מלאכות, חוץ משחיטת הפסח.
או אינו אלא אפילו בשחיטת הפסח? ומה אני מקיים ושחטו אותו בשאר כל הימים חוץ מן השבת?
תלמוד לומר: ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, אפילו בשבת, דברי ר' יאשיה.

ר' יונתן אומר:
ממשמע זה עדיין לא שמענו.

נם לו ר' יאשיה:
הרי הוא אומר: צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי וגו' - אם ללמד על התמיד שתדחה את השבת, והלא כבר נאמר: וביום השבת שני כבשים בני שנה?!
ומה תלמוד לומר: במועדו?
אלא להקיש לדין גזירה שוה.
נאמר כאן: במועדו,
ונאמר בפסח במועדו,
(מח) מה פסח דוחה את השבת,
אף כאן דוחה את השבת.

ושחטו אותו -
ר' אליעזר אומר:
מנין אתה אומר: שאם אין להן לישראל אלא פסח יחידי, (מט) שכולן יוצאין בו ידי חובתן?
תלמוד לומר: ושחטו אותו.

כל קהל עדת ישראל -
מכאן אמרו: הפסח נשחט בשלש כתות:
קהל,
ועדה,
וישראל.

אמר ר' יצחק:

אין הפסח נשחט אלא בשלש כתות של שלשים שלשים בני אדם.
מספקא ליה האי קהל ועדה וישראל אי בבת אחת, אי בזה אחר זה, הילכך בחמשין סגי, דעיילי תלתין ברישא ושוחטין פסחיהן, ונפקי עשרה מנייהו ועיילי עשרה חודשים [דאי אית] ליה בהדי הדדי קאמר הא איכא, ואי בזה אחר זה קאמר הא איכא עשרה חודשים דהיינו עדה. נכנסה כת ראשונה, נתמלא העזרה, נעלו דלתות העזרה. תקעו והריעו ותקעו, והכהנים עומדין שורות שורות, ובידיהן בזיכי כסף ובזיכי זהב, שורה של כסף כולה כסף, שורה של זהב כולה זהב, ומעורבין לא היו, ולא היו לבזיכין שולים, שמא יניחום ויקרש הדם.
שחט ישראל וקבל כוהן ונותנו לחבירו, וחבירו מקבל את המלא ומחזיר את הריקן, הכהן הקרוב אצל המזבח, זורק זריקה אחת כנגד היסוד.
מאן תנא פסח בזריקה?

ר' יוסי הגלילי היא דתניא: ר' יוסי הגלילי אומר:
דמו לא נאמר אלא דמם חלבו לא נאמר אלא חלבם לימד על בכור מעשר ופסח שטעונין מתן דמים ואימורין לגבי מזבח.
כנגד היסוד מנלן?
אתיא זריקה זריקה מעולה.
ועולה גופה מנלן?
אמר קרא: אל יסוד מזבח העולה לימד על העולה שטעונה יסוד.

סימן קצז
בין הערבים -
שומע אני עם דמדומי חמה?
(נא) תלמוד לומר: בערב.
אי בערב יכול משתחשך?
תלמוד לומר: כבוא השמש.
אי כבוא השמש ובשלת (נב) ואכלת?
תלמוד לומר: מועד צאתך – הפסיק הענין.
ובשלת ואכלת - משחשכה (ברמז תתק"ג).

ר' אומר:
הרי הוא אומר: שם תזבח את הפסח בערב, שומע אני כמשמעו?
תלמוד לומר מועד צאתך ממצרים.
אימתי יצאו ישראל ממצרים?
משש שעות ולמעלה -, ויהי בעצם היום הזה.

ר' נתן אומר:
מנין לבין הערבים שהוא משש שעות ולמעלה?
אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, כי פנה היום כי נטו צללי ערב.

ר' שמעון בן יוחי אומר:
בא הכתוב (נג) להשוות ראשון לאחרון ואחרון לראשון -
מועד צאתך -
לשחיטתו,
כבוא השמש
- לצליתו,
בערב –
לאכילתו.

בין הערבים -
בן בתירא אומר:
בין הערבים – שחטהו, (נד) ותן ערב לשחיטה, ותן ערב לאכילה.

ולקחו מן הדם -
שומע אני בין ביד בין בכלי?
תלמוד לומר: אשר בסף - מגיד הכתוב (נה) שעוקה חוקק בצד האסקופה ושוחט בתוכה, ואין סף אלא אסקופה, דכתיב: בתתם ספם את ספי
וכתיב: וינועו אמות הספים - דברי ר' ישמעאל.

ר' עקיבא אומר:
אין סף אלא כלי, שנאמר: הספות והמזמרות והמזרקות.

ונתנו על שתי המזוזות -
מבפנים.
או אינו אלא מבחוץ?
תלמוד לומר: וראיתי את הדם - הנראה לי ולא לאחרים - דברי ר' ישמעאל.

ר' יונתן אומר:

מבפנים.
או אינו אלא מבחוץ?
תלמוד לומר: והיה הדם לכם לאות - לכם לאות ולא לאחרים לאות.(*)

ר' יצחק אומר:
לעולם מבחוץ, כדי שיהו המצריים רואין ומעיהן מתחתכין.

ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף -
שומע אני הקדים זה לזה לא יצא?
תלמוד לומר: והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות - הא אם הקדים זה לזה יצא, נמצינו למדין ששלשה מזבחות היו לאבותינו במצרים:
המשקוף
ושתי המזוזות.

(נו) ר' שמעון אומר:

ארבעה היו:
הסף,
והמשקוף,
ושתי המזוזות.

על הבתים אשר יאכלו אותו בהם -
אין לי אלא בתים שהיו אוכלין אותו בהן, בתים שהיו ישנים בהן, מנין?
תלמוד לומר: על הבתים אשר אתם שם, מכל מקום.

תניא:
על הבתים אשר יאכלו אותו בהם -
מלמד שהפסח נאכל בשתי חבורות.
יכול שהאוכל אוכל בשני מקומות?
תלמוד לומר: בבית אחד יאכל.

מכאן אמרו:
הַשַּׁמָּש שאכל כזית בצד התנור, אם פקח ממלא כרסו הימנו. רצו בני חבורה לעשות עמו טובה באין ויושבין בצדו, דברי ר' יהודה.

ר' שמעון אומר:

בתים אשר יאכלו אותו -
מלמד שהאוכל אוכל בשני מקומות.
יכול יהא נאכל בשתי חבורות?
תלמוד לומר: בבית אחד יאכל.
מר סבר יש אם למקרא, ומר סבר יש אם למסורת.

ואכלו את הבשר -
(נז) ולא גידים ועצמות, ולא קרנים ולא טלפים.

בלילה הזה -
שומע אני (נח) כל הלילה?
תלמוד לומר: ולא תותירו ממנו עד בקר.
אני אקרא: והנותר ממנו באש תשרף.
עד בקר למה נאמר?
לא בא הכתוב אלא ליתן תחום לְבָקְרוֹ של בֹּקֶר, ואי זה?
זה עמוד השחר.

מכאן אמרו:
אכילת פסחים ואכילת זבחים מצותן עד שיעלה עמוד השחר.
ולמה אמרו חכמים עד חצות?
כדי להרחיק אדם מן העבירה ולעשות סייג לתורה, ולקיים דברי אנשי כנסת הגדולה שהיו אומרים שלושה דברים:
הוו מתונים בדין,
והעמידו תלמידים הרבה,
ועשו סייג לתורה.

רבי אלעזר בן עזריה אומר:
נאמר כאן בלילה הזה
ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה,
מה להלן עד חצות,
אף כאן עד חצות.

א"ל ר' עקיבא:
והלא נאמר: ואכלתם אותו בחפזון - עד שעת חפזון.
אם כן מה תלמוד לומר: בלילה הזה?
למעוטי לילה אחר.

סלקא דעתך אמינא: הואיל ופסח קדשים קלים ושלמים קדשים קלים, מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד, אף פסח נמי אוקי שני לילות במקום שני ימים, ויהא נאכל לשני לילות ויום אחד, קא משמע לן, אם כן מה תלמוד לומר: בלילה?
בלילה הוא נאכל ואינו נאכל ביום.

צלי אש -
ולא צלי שפוד, ולא צלי אסכלא ולא תנור של חרס, אלא צלי אש הצלוי מן החי.
אתה אומר מן החי, או אינו אלא (נט) הצלוי כמבושל?
תלמוד לומר: כי אם צלי אש.
הא מה תלמוד לומר: צלי אש?
הצלוי מן חי.

צלי אש ומצות -
הוסיף לו הכתוב שתי מצוות, חוץ מן המצוה האמורה בגופו.
ואי זה?
זה עצם לא תשברו בו.
צלי אש ומצוות.
מגיד הכתוב שמצוות הפסח:
מצה,
צלי,
ומרור.
ומנין שאם אין לו מצה ומרור הן יוצאין ידי חובתן בפסח?
תלמוד לומר יאכלוהו.
ומנין שאם אין להן פסח יוצאין ידי חובתן במצה ומרור?
הרי אתה דן, הואיל והפסח מצוות עשה ומצה ומרור מצוות עשה, אם למדת שאם אין להם מצה ומרור יוצאין יד חובתן בפסח, כך אם אין להם פסח יוצאין ידי חובתן במצה ומרור.

דבר אחר:
יאכלוהו -
מכאן אמרו:
הפסח נאכל אכילת שובע.

תניא:
אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, לקיים מה שנאמר: על מצוות ומרורים יאכלוהו.

א"ר יוחנן:
חלוקין עליו חבריו על הלל.
דתניא: יכול לא יצא אדם ידי חובתו אלא אם כן כורכן בבת אחת ואוכלן, כדרך שהלל אוכלן? תלמוד לומר: על מצוות ומרורים יאכלוהו - אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו.
והשתא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר, מברך אמצה לחודה ואכיל, והדר מברך אמרור לחודיה ואכיל, והדר אכיל מצה ומרור בלא ברכה, זכר למקדש כהלל.

אל תאכלו ממנו נא -
אין נא אלא חי.

ובשל מבושל -
לחייב (ס) על החי ועל המבושל.
או אינו אלא לחייב על החי ועל המבושל ביותר?
תלמוד לומר: כי אם צלי אש.
והא מה תלמוד לומר: ובשל מבושל?
לחייב על החי ועל המבושל.

במים -
אין לי אלא במים, שאר כל המשקין מנין?
רבי ישמעאל אומר:
קל וחומר הוא: ומה אם מים שאין מפיגין טעמן הרי הן אסורין בבשול, שאר כל המשקין שמפיגין טעמן אינו דין שיהו אסורין בבשול?!

ר' עקיבא אומר:
אין לי אלא מים, שאר כל משקין מנין?
תלמוד לומר: ובשל מבושל להביא שאר משקין.

ר' אומר:
אני אקרא: אל תאכלו ממנו נא כי אם צלי אש,
מה תלמוד לומר ובשל מבושל?
שיכול אין לי אלא בשעה שהוא באכול צלי, שהוא בבל תאכל נא ומבושל, מבעוד יום מנין?
תלמוד לומר: ובשל - לחייב עליו מבעוד יום.
מבושל - להביא שאר משקין.

ובשל -
(סא) אין בשל אלא צלי, שנאמר: ובשלת ואכלת,
ואומר: ויבשלו (את הדם) [הפסח באש].

מכאן היה ר' יאשיה אומר:
הנודר מן המבושל אסור בצלי.

כי אם צלי אש –
למה נאמר?
היתי אומר הראוי לבשל יבשל, הראוי לצלות יצלה?!
תלמוד לומר: כי אם צלי אש.

ראשו על כרעיו -
תוך ובר - דברי ר"א.

ר' עקיבא אומר:
מקולס.

תנו רבנן:
במים -
אין לי אלא במים, שאר משקין מנין?
אמרת קל וחומר וכו'.

רבי אומר:
אין לי אלא במים שאר משקין מנין?
תלמוד לומר: ובשל מבושל מכל מקום.
מאי בינייהו?
איכא בינייהו צלי קדר.

ותנא קמא:
האי בשל מבושל מאי עביד ליה?
מבעיא ליה לכדתניא: בשלו ואחר כך צלאו, צלאו ואחר כך בשלו חייב.
בשלמא בשלו ואחר כך צלאו, דהא בשליה, אלא צלאו ואחר כך בשלו צלי אש הוא?
אמר קרא: ובשל מבושל מכל מקום.
יכול צלאו כל צרכו יהא חייב?
תלמוד לומר: אל תאכלו ממנו נא ובשל וגו',
נא ובשל מבושל - אמרתי לך ולא שצלאו כל צרכו.
היכי דמי?
דשויא חרוכא, יכול יהא מותר?
תלמוד לומר: כי אם צלי אש.
מאי נא?
כדאמרי אינשי: אברנים.

המבשל בשבת בחמי טבריא פטור, דלאו תולדת האש הוא.
פסח שבשלו בחמי טבריא חייב, משום דאינו צלי אש.

אמר רבא:
אכל נא - לוקה שתים,
אכל מבושל - לוקה שתים,
נא מבושל
- לוקה שלש.

אביי אמר:
אין לוקין על לאו שבכללות.

איכא דאמרי:
תרתי הוא, דלא לקי חדא מיהא לקי.

ואיכא דאמרי:
חד נמי לא לילקי, דלא מיחד לאויה כלאו דחסימה.

לא תאכלו ממנו נא ובשל מבושל -
שאין תלמוד לומר כי אם צלי אש, מה תלמוד לומר כי אם צלי אש?
לומר לך, בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא.
בשעה שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא.

רבי אומר:
אקרא אני בשל מה תלמוד לומר מבושל?
שיכול אין לי אלא שבשלו משחשכ,ה בשלו מבעוד יום מנין?
תלמוד לומר: מבושל מכל מקום.
והא האי ובשל מבושל הא אפיקתיה לצלי קדר, אם כן לימא קרא או בשל בשל או מבושל מבושל, מאי בשל מבושל?
שמע מינא תרתי.

תנו רבנן:
אכל כזית צלי מבעוד יום, כזית נא משחשכה - חייב כרת.
קתני: צלי דומיא דנא, מה נא בלאו אף צלי בלאו.
בלשמא נא דכתיב: אל תאכלו ממנו נא, אלא צלי מנלן?
דכתיב: ואכלו את הבשר בלילה הזה - בלילה אין ביום לא.
האי לאו הבא מכלל עשה עשה הוא?

אמר רב חסדא:
רבי יהודה היא דתניא:
ושור ושה שרוע וקלוט נדברה תעשה אותו - אותו אתה מתפיס לבדק הבית ואי אתה מתפיס תמימים לבדק הבית.

מכאן אמרו:
כל המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה.
אין לי אלא בעשה, בלא תעשה מנין?
תלמוד לומר: וידבר ה' אל משה לאמר - לימד על כל הפרשה כולה שהיא בלא תעשה, דברי רבי יהודה וכו'.

סימן קצח
אמר רבי יצחק:
מנין לערל שאסור במעשר?
נאמר ממנו בפסח,
ונאמר ממנו במעשר,
מה ממנו האמור בפסח ערל אסור בו,
אף ממנו האמור במעשר ערל אסור בו.

מופנה, דאי לא מופנה איכא למיפרך: מה לפסח שכן חייבין עליו משום פגול ונותר וטמא, לאיי אפנויי מופנה, מאי מופנה?

אמר רבא אמר ר' יצחק:
תלתא ממנו כתיבי בפסח,
ותלתא ממנו כתיבי במעשר,
בפסח –
חד לגופיה, וחד לגזירה שוה,
ואידך למאן דאמר בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, איידי דכתב נותר כתב נמי ממנו, ולמאן דאמר ליתן לו בקר שני לשרפתו.
איידי דכתב: עד בקר כתב נמי ממנו.

תלתא ממנו כתיבי במעשר, חד לגופיה וחד לדרבי אבהו.

אמר ר' יוחנן:

וחד לכדריש לקיש משום ר' סימאי, דאמר:
מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו?
שנאמר: ולא נתתי ממנו למת - למת הוא דלא נתתי, הא לחי דומיא דמת נתתי.
איזהו דבר ששוה במתים כחיים?
הוי אומר: זה סיכה.
מתקיף לה מר זוטרא: ואימא ליקח לו ארון ותכריכין.

אמר ר' הונא בריה דרב יהושע:
ממנו
– מגופו.

רב אשי אמר:
בעינן לא נתתי דומיא דלא אכלתי, מה להלן מגופו אף כאן מגופו.
ואכתי מופנה מצד אחד הוא, הניחא למאן דאמר למדין ואין משיבין, אלא למאן דאמר למדין ומשיבין מאי איכא למימר?
הא דר' אבהו מדרב נחמן אמר רבה בר אבוה:
נפקא, דכתיב: ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר:
אחת תרומה טהורה,
ואחת תרומה טמאה.
ואמר רחמנא: לך - שלך תהא להסיקה תחת תבשילך.

כיצד צולין את הפסח?
שפוד של רמון תוחבו לתוך פיו עד בית נקובתו, וניתי של מתכות, איידי דחם מקצתו חם כולו וקא מיכוי מחמת השפוד ורחמנא אמר צלי אש ולא צלי.

דבר אחר:
אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן:
תנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח אין זה צלי אש משום שנאמר: צלי אש צלי אש שני פעמים.

תנו רבנן:
חתכו ונתנו על גבי גחלים –
ר' אומר:
אומר אי זה צלי אש,
ומי אמר ר' גחלת איקרי אש, ורמינהו מכות אש אין לי אלא שנכוה באש, בגחלת ברמץ בסיד רותח בגפסיס רותח, ובכל דבר הבא מחמת האור, לרבות חמי האור מנין?
תלמוד לומר: מכוה מכוה ריבה.
טעמא דאמר רחמנא: מכוה מכוה, הא לאו הכי הוא אמינא גחלת לא איקרי אש?
אמר רבינא:
כריך ותני.
מכות אש - אין לי אלא שנכוה באש וגחלת, נכוה ברמץ בסיד רותח וכו'.

ולא תותירו ממנו עד בקר -
הא אם הותיר עבר על מצווה.
אבל שומע אני יהא כשר?
תלמוד לומר: ולא תותירו ממנו עד בקר.
אני אקרא: והנותר ממנו באש תשרופו, עד בקר למה לי?
אלא בא הכתוב ליתן תחום לבקרו של בקר.

דבר אחר:

מה תלמוד לומר עד בקר?
מגיד שאינו נשרף אלא לאור שישה עשר.

ר' ישמעאל אומר:
אינו צריך, הרי הוא אומר: כל מלאכה לא יעשה בהם - שרפה מעין מלאכה היא.
ומה תלמוד לומר: עד הבקר?
אלא שאם חל שישה עשר להיות בשבת, מגיד שאינו נשרף אלא לאור שבעה עשר.

רבי יונתן אומר:
אינו צריך, ומה במקום שכל אוכל נפש דוחה את יום טוב, אין שרפת נותר דוחה יום טוב. מקום שאין מקצת אוכל נפש דוחה שבת, אינו דין שלא תהא שרפת נותר דוחה את השבת?! ומה תלמוד לומר: עד בקר?
בא הכתוב ליתן תחום לבקרו של בקר.

רבי יצחק אומר:
אינו צריך, ומה אם חמץ שהוא בבל יראה ובל ימצא אין שרפתו דוחה יום טוב וכו'.
הא מה תלמוד לומר עד בקר?
לענין שאמרנו.

סימן קצט
אין מדליקין בשמן שרפה.
מנא הני מילי?

אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה:
אמר קרא: ולא תותירו ממנו עד בקר, שאין תלמוד לומר עד בקר, ומה תלמוד לומר עד בקר?
בא הכתוב ליתן (עוד) בקר שני לשרפתו.

אביי אמר:
אמר קרא: עולת שבת בשבתו ולא עולת חול ביום טוב.

רבא אמר:
אמר קרא: הוא לבדו יעשה לכם - הוא ולא מכשיריו.

לבדו -
ולא מילה שלא בזמנה.

רב אשי אמר:
אמר קרא: [שבת] שבתון [עשה], והוה ליה יום טוב עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה.
העצמות והגידים ישרפו לששה עשר, וניתי עשה ונידחי לא תעשה.

אמר חזקיה:
ולא תותירו ממנו עד בקר וכו' –
אביי אמר:
אמר קרא עולת שבת בשבתו וכו'.

רבא אמר:
אמר קרא: שבתון וכו'.

ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו -
בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר שאין לוקין עליו דברי רבי יהודה,

ר' יעקב אומר:
לא מן השם הוא זה, אלא משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.

מכלל דר' יהודה סבר:
לוקין עליו מנא ליה.

אמר עולא:
גמר מעדים זוממין.
מה עדים זוממין לאו שאין בו מעשה ולוקין,
אף כל לאו שאין בו מעשה לוקה.

מה לעדים זוממין שכן אין צריכין התראה, מוציא שם רע יוכיח.
מה למוציא שם רע שכן לוקה ומשלם, עדים זוממין יוכיחו.
וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שכן לאו שאין בו מעשה ולוקה, אף כל לאו שאין בו מעשה לוקה.

ור' יעקב:
האי והנותר ממנו מאי עביד ליה?
מיבעי, ליה למחשב. העצמות והגידין והנותר ישרפו לששה עשר.
חל שישה עשר להיות בשבת, ישרפו לשבעה עשר, לפי שאין דוחה לא את השבת ולא את יום טוב:

וככה תאכלו אותו -
כיוצאי דרכים.

ר' יוסי הגלילי אומר:
בא הכתוב ללמדך דרך ארץ מן התורה על יוצאי דרכים שיהו מזורזין.

ואכלתם אותו בחפזון -
זה חפזון מצרים, או אינו אלא חפזון ישראל?
כשהוא אומר: ולכל בני ישראל וגו' (סג) הרי חפזון דישראל אמור.
הא מה תלמוד לומר: בחפזון?
זה חפזון מצרים.

ר' יהושע בן קרחה אומר:
זה חפזון ישראל. או אינו אלא חפזון מצרים כשהוא אומר: כי גורשו ממצרים - (סד) הרי חפזון מצרים אמור, הא מה תלמוד לומר: ואכלתם אותו בחפזון?
זה (סה) חפזון ישראל.

אבא חנן אומר משום רבי אלעזר:
זה חפזון שכינה, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות.
ואומר: הנה זה עומד אחר כתלנו.
יכול לעתיד לבוא יהא בחפזון?
תלמוד לומר: כי לא בחפזון תצאו וגו'.

פסח לה' -
שיהיו כל מעשיו לשם שמים.

ואכלתם אותו בחפזון -
אותו בחפזון (סו) ואין אחר בחפזון.

ועברתי בארץ מצרים -
רבי יהודה אומר:
(סז) כמלך שהוא עובר ממקום למקום.

דבר אחר:
נותן אני עברתי ויראתי במצרים, ואין עברה אלא זעם, שנאמר: ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה. ואומר: יום עברה היום ההוא.

והכיתי כל בכור -
שומע אני על ידי מלאך, או על ידי שליח?
תלמוד לומר: וה' הכה כל בכור בארץ מצרים - לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח.

והכיתי כל בכור בארץ מצרים -
ואפילו ממקומות אחרים.
בכורי מצרים שהן במקומות אחרים מנין?
שנאמר: למכה מצרים בבכוריהם.
בכורי חם כוש פוט ולוד מנין?
תלמוד לומר: ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם.

מאדם ועד בהמה -
מי שהתחיל בעבירה ממנו התחילה הפורענות.
כיוצא בו: ואת האנשים אשר פתח הבית (כתוב ברמז פ"ד).

והרי דברים קל וחומר: ומה אם מידת הפורענות מעוטה ממנו התחילה הפורענות ממי שהתחיל בעבירה, קל וחומר למדת הטוב שהיא מרובה, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים משונים זה מזה:
של אבן הייתה נמסת,
של עץ הייתה נרקבת,
של מתכת נעשה חלודה,
שנאמר ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור ובאלהיהם עשה ה' שפטים.

ויש אומרים:
של אבן נרקבת ושל עץ נמסת.

רבי נתן אומר:
שפטים -
ושפטי שפטים נרקבים נבקעים נגדעים נשרפים.
נמצינו למדים שהאלילים לוקים בד' דברים ועובדיהם בשלשה:
במכה,
בהשחתה,
במגפה.


אני ה' -
מה שאי אפשר לבשר ודם לומר כן,.

אני ה' -
בשבועה אני נפרע מהם.
והלא דברים קל וחומר: ומה אם מידת פורענות מעוטה אמר הקב"ה לעשות ועשה, מדה טובה שמרובה על אחת כמה וכמה.

ועברתי בארץ מצרים -
אני ולא מלאך.

והכיתי כל בכור -
אני ולא שרף וכו'.
אין לך כל אומה ואומה שלוקה שאין אלהיה לוקה עמה, שנאמר: ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים.

סימן ר
והיה הדם לכם לאות -
(סח) ולא לי לאות.

לכם לאות -
ולא לאחרים לאות.

על הבתים -
למה נאמר?
והלא כבר נאמר: על הבתים אשר יאכלו אותו בהם - אין לי אלא בתים שאוכלין אותו בהם, בתים שהן ישנים בהן מנין?
תלמוד לומר: על הבתים אשר אתם שם מכל מקום.

וראיתי את הדם -
היה רבי ישמעאל אומר:
והלא הכל גלוי לפניו, שנאמר: ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא.
ואומר: גם חשך לא יחשיך ממך.
ומה תלמוד לומר וראיתי את הדם?
אלא בשכר מצווה אחת שאתם עושים, אני נגלה וחס עליכם, שנאמר: ופסחתי עליכם. ואין פסיחה אלא חסות, שנאמר: כצפרים עפות כן יגן וכו'.

דבר אחר:
דם עקדתו של יצחק, שנאמר: ויקרא אברהם את שם המקום ההוא ה' יראה.
ולהלן אומר ובהשחית ראה ה' וינחם.
מה ראה?
דם עקדתו של יצחק, שנאמר: אלוהים יראה לו השה.

ופסחתי עליכם -
רבי יאשיה אומר:
אל תקרי ופסחתי אלא ופסעתי, שהמקום מדלג על בתי בניו במצרים, שנאמר: קול דודי הנה זה בא וגו' הנה זה עומד אחר כתלנו וגו'.

רבי יונתן אומר:
ופסחתי עליכם -
אני חס עליכם ואיני חס על מצרים.
הרי שהיה המצרי בביתו של ישראל, שומע אני ינצל בגינו?
תלמוד לומר: ופסחתי עליכם - עליכם אני חס ואיני חס על מצרים.
הרי שהיה ישראל בביתו של מצרי, שומע אני ילקה בגינו?
תלמוד לומר: ולא יהיה בכם נגף - בכם אינו הווה אבל במצרים הווה.

בהכותי בארץ מצרים -
אינו הווה אלא הווה (סט) לאחר זמן.

והיה היום הזה לכם לזכרון -
יום שהוא לכם לזיכרון אתה חוגג אבל (ע) לא שמענו איזהו?
כשהוא אומר: ויאמר משה אל העם זכור וגו' עדיין הדבר שקול.
כשהוא אומר: ממחרת הפסח יצאו אימתי אכלו ישראל את הפסח?
בלילי יום טוב, והם לא יצאו אלא ביום טוב עצמו.

וחגותם אותו חג לה' -
אין לי אלא יום טוב ראשון שהוא טעון חגיגה.
(עא) יום טוב האחרון מנין?
תלמוד לומר: ששת ימים תאכל מצוות וביום השביעי חג לה'. אין לי אלא יום טוב ראשון ואחרון שהן טעונין חגיגה.
חולו של מועד מנין?
הרי אתה דן, הואיל ויום טוב ראשון ואחרון קרואין מקרא קדש וחולו של מועד קרוי מקרא קדש, אם למדת על יום טוב ראשון ואחרון שהן קרוין מקרא קדש, הרי הן טעונין חגיגה, אף חולו של מועד שהוא קרוי מקרא קדש (אינו) דין שיטעון חגיגה?!

ועוד קל וחומר: ומה אם יום הראשון והאחרון שאין לפניהן ולאחריהן מקודשין, הרי הן טעונין חגיגה, חולו של מועד שמקודש לפניו ולאחריו אינו דין שיטעון חגיגה?!

דבר אחר:
אם יום הראשון והאחרון שאין לפניהם ולאחריהם טעונין חגיגה הרי הן טעונין חגיגה, חולו של מועד שלפניהן ולאחריהן טעונין חגיגה, אינו דין שיטעון חגיגה?!

רבי יוסי הגלילי אומר:
הרי הוא אומר: שבעת ימים תחוג להביא שבעת ימי הפסח שיטענו חגיגה.
או אינו מדבר (עב) אלא בחג כשהוא אומר: וחגותם אותו חג לה' הרי חג אמור.
ומה תלמוד לומר: שבעת ימים תחוג להביא שבעת ימי הפסח שיטענו חגיגה.

לדורותיכם -
שומע אני מעוט דורות שנים?
תלמוד לומר: חקת עולם תחגוהו.

בית שמאי אומרים:
מביאין שלמים ואין סומכין עליהן, אבל לא עולות.

ובית הלל אומרים:
מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן.

אמר עולא:
מחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך ועולת ראיה ליקרב.

דבית שמאי סברי:

וחגותם אותו חג לה' –

חגיגה אין, עולת ראיה לא.

ובית הלל סברי:
לה' -
כל דלה', אבל נדרים ונדבות דברי הכל אין קרבין ביום טוב.

מיתיבי,
ר' שמעון בן אלעזר אומר:
לא נחלקו על עולה שאינה של יום טוב שאינה קרבה ביום טוב, ועל שלמים שהן של יום טוב שהן קרבין ביום טוב.
על מה נחלקו?
על עולה שהיא של יום טוב ועל שלמים שאינם של יום טוב.

שבית שמאי אומרים:

לא יביא.

ובית הלל אומרים:

יביא.

אמר רב יוסף:
תנאי שקלת מעלמא תנאי היא.

דתניא:
שלמים הבאין מחמת יום טוב ביום טוב -
בית שמאי אומרים:
מביאין מערב יום טוב וסומכין ושוחטין ביום טוב.
ובית הלל אומרים:
סומך עליהם ביום טוב ושוחטן ביום טוב.
אבל נדרים ונדבות דברי הכל, אין קרבין ביום טוב.

תניא:
אמרו להם בית הלל לבית שמאי: ומה אם במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה, מקום שמותר להדיוט אינו דין שמותר לגבוה?!
אמרו להם בית שמאי: נדרים ונדבות יוכיחו, שמותר להדיוט ואסור לגבוה.
אמרו להם בית הלל: מה לנדרים ונדבות שאין קבוע להם זמן, תאמר בעולת ראיה שקבוע לה זמן.
אמרו להם בית שמאי: אף עולה אין קבוע לה זמן.
דתנן:
מי שלא חג ביום טוב הראשון חוגג והולך כל הרגל.
אמרו להם בית הלל: אף זה קבוע ליה זמן.
דתנן:
עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו.
א"ל בית שמאי: והלא כבר נאמר: לכם - ולא לגבוה.
אמרו להם בית הלל: והלא כבר נאמר: לה' כל דלה'.
אם כן מה תלמוד לומר: לכם?
לכם ולא לכותים,
לכם ולא לכלבים.

אבא שאול אומר בלשון אחרת:
ומה במקום שכירתך סתומה כירת רבך פתוחה, מקום שכירתך פתוחה אינו דין שכירת רבך פתוחה. וכן בדין, שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם.
במאי קמיפלגי?
מר סבר: נדרים ונדבות קרבין ביום טוב.
ומר סבר: אין קרבין ביום טוב.

אמר רבי יוסי:
לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הסמיכה שצריך.
על מה נחלקו? על תיכף לסמיכה שחיטה.
שבית שמאי אומרים:
אין צריך.
ובית הלל אומרים:
צריך.

רבי יוסי בר' יהודה אומר:
לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על תיכף לסמיכה שחיטה שצריך.
על מה נחלקו?
על הסמיכה עצמה.
שבית שמאי אומרים:
אין צריך.
ובית הלל אומרים:
צריך.

חגיגת י"ד מאי טעמא לא דחיא שבת?
הא קרבן צבור היא.
אמר קרא: וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים - שבעה שמונה הוו. אלא מכאן לחגיגה שאינה דוחה שבת.

אמר ר' אלעזר:
שלמים ששחטן מערב יום טוב אינו יוצא בהן לא משום שמחה ולא משום חגיגה.
משום שמחה – דכתיב: וזבחת שלמים וגו' - ושמחת בעינן שתהא זביחה בשעת שמחה וליכא. משום חגיגה - הוי דבר שבחובה, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.

סימן רא
שבעת ימים מצוות תאכלו -
שומע אני כל מצה במשמע?
תלמוד לומר: לא תאכל עליו חמץ. לא אמרתי אלא דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ.
אלו חמשת המינין: החיטין והשעורין והכוסמין ושבולת שועל והשיפון.
יצאו, האורז והדוחן והפרגין והשומשומין והקטניות, שאין באין (לידי חמוץ אלא) לידי סרחון.

שבעת ימים מצוות תאכלו -
שומע אני אף מעשה קדרה במשמע?
(עד) תלמוד לומר: לחם.

שבעת ימים מצוות תאכלו -
עם יום טוב הראשון.
או אינו אלא חוץ מיום טוב הראשון?
תלמוד לומר: עד יום האחד ועשרים.
ואי עד יום האחד ועשרים מוציא סמוך לעשרים?
תלמוד לומר: שבעת ימים מצות תאכלו, לעשות הראשון חובה, ושאר הימים רשות.
או אינו אלא לעשות הראשון רשות, ושאר הימים חובה?
(עו) תלמוד לומר: בראשון בארבעה עשר - קבעו הכתוב חובה.
כתוב אחד אומר: שבעת ימים מצות תאכלו.
וכתוב אחד אומר: ששת ימים תאכל מצות.
השביעי היה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא, מה שביעי רשות אף כולן רשות.
אי מה שביעי רשות אף לילה הראשון רשות?
תלמוד לומר: בראשון בארבעה עשר וגו' קבעו הכתוב חובה.

דבר אחר:
כתוב אחד אומר: שישה.
וכתוב אחד אומר: שבעה.
שישה (עז) מן החדש ושבעה מן הישן.

אך ביום הראשון -
מערב יום טוב.
או אינו אלא יום טוב עצמו?
תלמוד לומר: לא תשחט על חמץ דם זבחי - לא תשחט את הפסח וחמץ קיים, דברי רבי ישמעאל.

רבי יונתן אומר:
אינו צריך, והלא כבר נאמר: וכל מלאכה לא יעשה בהם, שרפה מעין מלאכה היא.
ומה תלמוד לומר: תשביתו שאור?
מערב יום טוב.
או אינו אלא ביום טוב עצמו?
תלמוד לומר: אך חלק.

רבי יהודה אומר:
תשביתו – בשרפה.
או אינו אלא בכל דבר?
הרי אתה דן וכו'.

תניא רבי יהודה אומר:
אין בעור חמץ אלא שרפה.
והדין נותן:
ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא טעון שרפה.
חמץ שישנו בבל יראה ובל ימצא אינו דין שטעון שרפה?!
אמרו ליה: כל דין שאתה דן שתחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין.
אם לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל, והתורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם - בכל דבר שאתה יכול להשביתו.

חזר רבי יהודה ודן דין אחר:
נותר
אסור באכילה
וחמץ אסור באכילה,
מה נותר בשרפה
אף חמץ בשרפה.
אמרו לו: נבלה תוכיח שאסורה באכילה ואינה בשרפה.
אמר להן: הפרש: נותר אסור באכילה ובהנאה,
וחמץ אסור באכילה ובהנאה.
מה נותר בשרפה, אף חמץ בשרפה.
אמרו לו: שור הנסקל יוכיח שאסור באכילה ובהנאה ואין טעון שרפה.
אמר להן: הפרש:
נותר
אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת.
וחמץ אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת.
מה נותר בשרפה, אף חמץ בשרפה.
אמרו ליה: חלב שור הנסקל יוכיח שאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת ואין טעון שרפה.

חזר רבי יהודה ודן דין אחר:
נותר ישנו בבל תותירו,
וחמץ ישנו בבל תותירו.
מה נותר טעון שרפה,
אף חמץ טעון שרפה.
אמרו ליה: אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק לדבריך יוכיחו שהן בבל תותירו.
ואנו אומרים: בשרפה,
ואתה אומר: בקבורה.
שתק ר"י.

אמר רב יוסף:
היינו דאמרי אינשי: כפא דחטא נגרא, בגווה נשרוף חרדלא.

אביי אמר:
סדנא בסדני יתיב, מדויל ידיה משתלם.

רבא אמר:
גירא בגיריה מיקטיל, מדויל ידיה משתלם .

נותר אסור באכילה
וחמץ אסור באכילה,
למדת על נותר שאינו אלא בשרפה, אף חמץ לא יהא אלא בשרפה.
נבלה תוכיח שהיא אסורה באכילה ואינה בשרפה, היא תוכיח על חמץ אף על פי שהוא אסור באכילה לא יהא בשרפה.
אמרת הפרש:
נותר אסור בהנאה,
וחמץ אסור בהנאה,
אם למדת על נותר שאינו אלא בשרפה,
אף חמץ לא יהא אלא בשרפה.
והרי שור הנסקל יוכיח, שהוא אסור בהנאה ואינו בשרפה, הוא יוכיח על חמץ אף על פי שהוא אסור בהנאה לא יהא בשרפה.
אמרת הפרש:
נותר חייבין עליו כרת,
וחמץ חייבין עליו כרת,
אם למדת על נותר שהוא בכרת ואינו אלא בשרפה,
אף חמץ לא יהא אלא בשרפה.
והרי חלב שור הנסקל יוכיח, שחייבין עליו כרת ואינו בשרפה, הוא יוכיח על חמץ, אף על פי שחייבין עליו כרת לא יהא בשרפה.
אמרת הפרש:
אדון ארבע לשונות כאחת:
נותר אסור באכילה ואסור בהנאה וחייבין עלין כרת והזמן גורם.
וחמץ אסור באכילה ואסור בהנאה וחייבין עלין כרת והזמן גורם.
ואל תאמר נבלה תוכיח, שאף על פי שאסור באכילה אינה אסורה בהנאה, ולא שור הנסקל יוכיח, שאף על פי שאסור בהנאה אין חייבין עליו כרת. ולא חלב שור הנסקל יוכיח, שאף על פי שחייבין עליו כרת אין הזמן גורם. אלמד דבר מדבר ואדון דבר מדבר.
אלמד דבר שהוא שוה בארבעה דברים, מדבר שהוא שוה בארבעה דברים, ולא אלמד דבר שהוא שוה בארבעה דברים מדבר שהוא שוה בדבר אחד או בשנים או בשלשה.

אמר ליה רבי יהודה בן בתירא:
סבור אתה שאתה מחמיר עליו?
אין אתה אלא מקיל עליו!
אם לא מצא אור ישב לו ולא ישרוף, אלא בלשון זה הוי אומר: עד שלא תגיע שעת הביעור מצוות כלויו בשרפה, משתגיע שעת בעור מצוות כלויו בכל דבר.

רבי אומר:
(עח) בדבר שהוא בבל יראה ובל ימצא אין אתה מוצא אלא בשרפה.
כי כל אוכל מחמצת ונכרתה - שומע אני חמץ במשמע?
תלמוד לומר: לא תאכל עליו חמץ.
לא אמרתי (עט) אלא בדבר שהוא בא לידי מצה וחמץ, אלו חמשת המינין וכו'.
כרת - אין הכרתה אלא (פ) הפסקה.

הנפש ההיא -
מזידה, דברי רבי עקיבא.

מישראל -
שומע אני תכרת מישראל ותלך לה לעם אחר?
תלמוד לומר: מלפני אני ה' בכל מקום הוא ברשותי.

הנפש -
(כתוב ברמז תק"ז).

מיום הראשון עד יום השביעי -
עונשו שבעה (פא) ואזהרתו לעולם.
שהיה בדין, הואיל וחלב חייבין עליו כרת וחמץ חייבין עליו כרת. אם למד על החלב שעשה עונשו כאזהרתו, יכול אף חמץ יעשה עונשו כאזהרתו?
תלמוד לומר: מיום הראשון עד יום השביעי - עונשו שבעה ואזהרתו לעולם.
עונש שמענו (פב) אזהרה לא שמענו?
תלמוד לומר: כל מחמצת לא תאכלו.

דכולי עלמא מיהא חמץ משש שעות ולמעלה אסור, מנלן?
אמר אביי:
תרי קראי כתיבי: כתיב: שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם.
וכתיב: אך ביום הראשון תשביתו, הא כיצד?
לרבות ארבעה עשר לבעור.
ואימא לרבות ליל חמישה עשר לבעור, דסלקא דעתך אמינא ימים אין לילות לא קא משמע לן אפילו לילות?
ההיא לא צריכה קרא, דהא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה. דכתיב: שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל חמץ.
וכתיב: כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות.
וכתיב ביה במצות: בערב תאכלו מצות.
ואימא לרבות ליל ארבעה עשר לבעור?
ביום כתיב.
ואימא בצפרא?
אך חלק.

דבי רבי ישמעאל תנא:
מצינו ארבעה עשר שנקרא ראשון, שנאמר: בראשון בארבעה עשר.

רב נחמן אמר:
ראשון דמעיקרא משמע, שנאמר: הראשון אדם תולד.
ומהני שלושה ראשון דכתיבי במקרא קדש דפסח, ומקרא קדש דסוכות, ומצוות לולב לאיתותביה לרב נחמן. דהני ראשון דכתיבי בהו לאו למשמעותייהו אתו, אלא שמא בעלמא הוא דנקרא ראשונים.

וכדתנא דבי רבי ישמעאל:
בשכר שלושה ראשון זכו לשלשה ראשון.
להכרית זרעו של עשו – דכתיב: ויצא הראשון אדמוני.
ולבנין בית המקדש – דכתיב: כסא כבוד מרום מראשון.
ולשמו של משיח – שנאמר: ראשון לציון הנה הנם וגו'.

רבא אמר:
לא תשחט על חמץ דם זבחי - לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים.
ואימא כל חד וחד כי שחיט?
זמן שחיטה אמר רחמנא.

תניא נמי הכי: אך ביום הראשון תשביתו וכו'
רבי עקיבא אומר:
אינו צריך. הרי הוא אומר: אך ביום הראשון וגו'.
וכתיב: וכל מלאכה לא תעשו.
ומצינו הבערה בתורה שהיא אב מלאכה,

אמר רבא:
שמע מינה מדרבי עקיבא תלת:
שמע מינה: אין בעור חמץ אלא שרפה.
ושמע מינה: הבערה לחלק יצתה.
ושמע מינה: לא אמרינן הואיל והותרה הבערה לצורך הותרה נמי של לצורך.

ביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי -
קדשהו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה.
אין לי אלא יום טוב ראשון ואחרון, שהן קרואין מקרא קדש, חולו של מועד מנין?
תלמוד לומר: אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם וגו'.

כל מלאכה לא יעשה בהם -
אין לי אלא יום טוב האחרון שהוא אסור בעשיית מלאכה, יום טוב ראשון מנין?
תלמוד לומר: ביום הראשון מקרא קודש.
אין לי אלא יום טוב הראשון והאחרון שהוא אסור בעשיית מלאכה, חולו של מועד מנין?
תלמוד לומר: את חג המצוות תשמור מכל מקום, דברי ר' יאשיה.

ר' יונתן אומר:
אינו צריך, אם יום טוב הראשון והאחרון שאין קדושה לא לפניהן ולא לאחריהן - הרי הן אסורין בעשיית מלאכה, חולו של מועד שיש קדושה לפניהן ולאחריהן אינו דין שיהו אסורין בעשיית מלאכה?!
ששת ימי בראשית יוכיחו שיש קדושה לפניהן ולאחריהן ומותרין בעשיית מלאכה, הן יוכיחו על חולו של מועד שמותרין בעשיית מלאכה, אף על פי שיש קדושה לפניהן ולאחריהן.
לא, אם אמרת בששת ימי בראשית שאין בהן קרבן מוסף, לפיכך מותר בעשיית מלאכה, תאמר בחולו של מועד שיש קרבן מוסף, לפיכך הוא אסור בעשיית מלאכה, והרי ראשי חודשים יוכיחו שיש בהן קרבן מוסף ומותרין בעשיית מלאכה, והן יוכיחו על חולו של מועד שאף על פי שיש בו קרבן מוסף יהא מותר בעשיית מלאכה.
לא, אם אמרת בראשי חודשים שאינן קרויין מקרא קדש, לפיכך מותר בעשיית מלאכה, תאמר בחולו של מועד שהן קרוין מקרא קדש, לפיכך אסור בעשיית מלאכה.

כל מלאכה לא יעשה בהן -
לא תעשה אתה ולא יעשה חברך, אבל גוי יעשה מלאכתך.
(פג) או אינו אלא לא יעשה גוי מלאכתך?
תלמוד לומר: ששת ימים וגו' אבל יעשה גוי מלאכתך, דברי ר' יאשיה.

ר' יונתן אומר:
אינו צריך. הרי הוא אומר: (פד) זכור את יום השבת.

והרי דברים קל וחומר:

ומה שבת חמורה אי אתה מוזהר על מלאכת הגוי כמלאכתך, יום טוב הקל דין הוא שלא תהא מוזהר על מלאכת הגוי כמלאכתך.

כל מלאכה לא יעשה בהם –
אין לי אלא יום טוב שאתה מוזהר על מלאכת חברך כמלאכתך, שבת מנין?
קל וחומר: ומה אם יום טוב הקל אתה מוזהר על מלאכת חברך כמלאכתך, שבת חמורה דין הוא שתהא מוזהר על מלאכת חברך כמלאכתך.

אך אשר יאכל לכל נפש -
כל אוכל נפש דוחה יום טוב ואין עבודה דוחה את יום טוב.
שהיה בדין: ומה אם במקום שאין מקצת אוכל נפש דוחה את השבת, (פה) מקצת עבודה דוחה את השבת, מקום שכל אוכל נפש דוחה את יום טוב, אינו דין שתהא (פו) כל עבודה דוחה את יום טוב?!
תלמוד לומר: אך אשר יאכל - כל אוכל נפש דוחה יום טוב ואין כל עבודה דוחה את יום טוב, (פז) ולא מקצת אוכל נפש דוחה את השבת.
והדין נותן: ומה אם במקום שאין כל עבודה דוחה את יום טוב, כל אוכל נפש דוחה את יום טוב, מקום שמקצת עבודה דוחה את השבת, אינו דין שיהא מקצת אוכל נפש דוחה את השבת?!
תלמוד לומר: נפש אשר יאכל וגו' - כל אוכל נפש דוחה את יום טוב ואין מקצת אוכל נפש דוחה את השבת.

אך אשר יאכל לכל נפש -
שומע אני אף נפשות בהמה ונפשות אחרים במשמע?
תלמוד לומר: לכם.
לכם - לא לבהמה.
לכם - ולא לאחרים, דברי ר' ישמעאל.

ר' יוסי הגלילי אומר:

אך אשר יאכל -
אף נפשות בהמה במשמע.
משמע מביא נפשות בהמה ומביא נפשות אחרים?
תלמוד לומר: אך חלק.

ר' עקיבא אומר:
אך אשר יאכל לכל נפש -
נפש בהמה במשמע.
משמע מביא נפש בהמה ונפש אחרים?
תלמוד לומר: לכם - ולא לאחרים.
ומה ראית לחלק?
שאתה מוזהר על הבהמה ואין אתה מוזהר על האחרים, שהאחרים אין מזונותם עליך אבל הבהמה מזונותיה עליך.

אך אשר יאכל לכל נפש -
דבר השוה לכל נפש. אלא מעתה נזדמן לו צבי ביום טוב, הואיל ואינו שוה לכל נפש הכי נמי דאסור למשחטיה?
א"ל: אנא דבר הצריך לכל נפש אמינא, וצבי נמי צריך לכל נפש הוא, לאפוקי מוגמר שאינו צריך לכל נפש.

הוא לבדו -
(כתוב ברמז קצ"ט).

דרש רב חסדא ואיתימא רב יוסף:
אחד סכין שנפגם ואחד שפוד שנרצם ואחד גריפת תנור וכירים, באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן.

דתנן:

אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד.

ור' יהודה:
מתיר במכשירי אוכל נפש.
מאי טעמא דתנא קמא?
אמר קרא: הוא לבדו יעשה לכם - הוא ולא מכשיריו.

ור' יהודה:
אמר קרא: לכם - לכל צרכיכם.
ותנא קמא נמי, הכתיב לכם?
ההוא מיבעיא ליה לכם - ולא לגוים.
ואידך נמי, הכתיב הוא?
אמר לך: כתיב: הוא,
וכתיב: לכם,
כאן במכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב,
כאן במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב.

ושמרתם את המצות -
שמרם שלא תביאם לבית הפסול.

מכאן אמרו:
תפח - תלטוש בצונן.

שיאור -
ישרף והאוכלו – [פטור. סדוק ישרף, והאוכלו -] חייב כרת.
אי זהו שיאור?
כקרני חגבים.
סידוק?
שנתערבו סדקיו זה בזה, דברי ר' יהודה.

וחכמים אומרים:

זה וזה האוכלו חייב כרת.
ואי זהו שיאור?
כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו.

ושמרתם את הַמַּצוֹת -
ר' יאשיה אומר:
אל תקרי כן, אלא ושמרתם את הַמִּצְווֹת, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך לא יחמיצו את את המצוות, אלא אם באה מצווה לידך עשה אותה מיד.

אמר ר"ש בן לקיש:
אין מעבירין על הַמַּצוֹת.

אמר רבא שמע מינה מדר' שמעון בן לקיש:
עבורי דרעא אטוטפתא אסור. ודשון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות, דכי פגע ברישא במזבח פגע.

דתניא:
שלחן בצפון משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה.
ומנורה בדרום משוכה מן הכותל שתי אמות ומחצה.
מזבח ממוצע ועומד באמצע.

להמשך המדרש

הפרק הבא    הפרק הקודם