בשבילי התנ"ך
 
ילקוט שמעוני, שמות פרק יג

סימן ריד
וידבר ה' אל משה לאמר קדש לי כל בכור -
זו אחת מן המידות שהתורה נדרשת בהם: כלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל.

קדש לי כל בכור -
כלל אחד זכרים ואחד נקבות במשמע, שנאמר: כל הבכור אשר יולד וגו'.
הזכר – פרט, יצאו נקבות. ממשמע אני אקרא את הכלל.
ומה תלמוד לומר הפרט?
שאם קורא אני את הכלל אבל לא את הפרט, שומע אני כל שיולד ראשון בין זכר בין נקבה יהיה בכור וכו'.

ר' ישמעאל אומר:
כתוב אחד אומר: תקדיש וכתוב אחד אומר אל תקדיש.
מקדישו אתה הקדש עלוי, ואין אתה מקדישו הקדש מזבח.
תלמוד לומר: כל הבכור וגו' הזכר – זכרים אבל לא נקבות.

אני אקרא את הפרט אבל לא את הכלל.
שומע אני כל זכר שיולד בין כשהוא פותח רחם בין שאינו פותח רחם יהיה בכור?
תלמוד לומר: קדש לי כל בכור - עד שיהיה זכר ופותח רחם. לקיים מה שנאמר: כל פטר רחם וגו' באדם ובבהמה - את שיש לו באדם יש לו בבהמה, יצאו הלוים שאין להם באדם, לא יהיה להם בבהמה.

דבר אחר:

הקיש בכור אדם לבכור בהמה ובכור בהמה לבכור אדם.
מה בכור בהמה הנפלים פוטרים בה מן הבכורה,
אף בכור אדם הנפלים פוטרים הבכורה.

מה בכור אדם אתה רשאי ליתנו לכהן בכל מקום שירצה,
אף בכור בהמה אתה רשאי ליתנו לכהן בכל מקום שירצה.

סימן רטו
לפי שהוא אומר: והבאתם שמה עולותיכם וגו' ובכורות בקרכם וצאנכם, שומע אני אפילו הוא במקום רחוק יהיה חובה עליו להביאו לבית הבחירה?
תלמוד לומר: באדם ובבהמה, הקיש בכור בהמה לבכור אדם.
מה בכור אדם אתה רשאי ליתנו לכהן בכל מקום שירצה,
אף בכור בהמה אתה רשאי ליתנו לכהן בכל מקום שירצה.

מה בכור אדם אתה מטפל בו שלשים יום.
אף בכור בהמה אתה מטפל בו שלשים יום.

לי הוא -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: הזכר תקדיש לה' אלוהיך - הקדישו כדי שתקבל שכר.
או אם הקדשתו יהא מוקדש ואם לאו אינו מוקדש?
תלמוד לומר: לי הוא מכל מקום.
הא מה תלמוד לומר: תקדיש?
שתקבל שכר.

כיוצא בו אתה אומר: ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר - למה נאמר?
והרי כבר נאמר ולבנון אין די בער!
הא מה תלמוד לומר: ובער עליה הכהן?
כדי שתקבל שכר.

סימן ריו
כיוצא בו אתה אומר: את הכבש אחד תעשה בבקר - למה נאמר?
והרי כבר נאמר: וחיתו אין די עולה.
הא מה תלמוד לומר: את הכבש אחד?
שתקבל שכר.

כיוצא בו: ועשו לי מקדש - התקבל שכר.

כבר שבתו תלמידים ביבנה ולא שבת שם רבי יהושע. וכשבאו התלמידים אצלו אמר להם: מה דבר חדש היה לכם ביבנה?
אמרו לו: אחריך רבי.
אמר להם: מי שבת שם?
אמרו לו: ר' אלעזר בן עזריה.
אמר להם: אי אפשר ששבת שם ר' אלעזר בן עזריה ולא חדש לכם דבר.
אמרו לו: רבי, כלל זה דרש: אתם נצבים היום כלכם וגו' טפכם נשיכם - וכי טף זה יודע להבין בין טוב לרע?!
אלא ליתן שכר בנים לאבות לרבות שכר עושי רצונו, לקיים מה שנאמר: ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.
אמר להם: אין זה דבר חדש?!
והלא אני כבן שמונים שנה ולא זכיתי לדבר זה בלתי היום, אשריך אברהם אבינו שרבי אלעזר בן עזריה יצא מחלציך.
אין הדור יתום שר' אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו.
א"ל: עוד כלל אחד דרש: לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל וגו'.

משלו
משל למה הדבר דומה?
לאחד שהיה מתאוה לבנים נולדה לו בת, היה נודר בחיי הבת. נולד לו בן הניח את הבת והיה נודר בחיי הבן.

ר"ש בן יוחאי אומר:
למה הדבר דומה? לאחד שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב. ניצל ממנו, היה מתנה נסים שנעשו לו בזאב, חזר ופגע בו ארי, והניח נסים שנעשו לו בזאב, והיה מתנה נסים שנעשו לו בארי.

כיוצא בו דרש:
ויקרא את שם המקום ההוא בית אל -
עבר שם הראשון ונתקיים שם השני.

סימן ריז
כיוצא בו דרש: ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם - עבר שם הראשון ונתקיים שם השני.

כיוצא בו דרש: ויאמר אלוהים אל אברהם שרי אשתך וגו' עבר שם הראשון ונתקיים שם השני.

כיוצא בו דרש: ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך - הראשון נתקיים לו והשני נתוסף לו.
יצחק לא נשתנה שמו, שנקרא מפי הקב"ה.

שלושה נקראו מפי הקב"ה:
יצחק,
ושלמה,
ויאשיה.

ביצחק מהו אומר?
אבל שרה אשתך וגו'.

בשלמה מהו אומר?
והנה בן נולד לך וגו' שלמה יהיה שמו.


ביאשיה מהו אומר?
הנה בן נולד לבית דוד יאשיה שמו.

ויש אומרים:
אף ישמעאל בגוים.

מצינו שמותן של צדיקים ומעשיהם גלויים לפני המקום עד שלא נוצרו, שנאמר: בטרם אצרך בבטן ידעתיך - הא למדנו ששמותיהן של צדיקים גלויים.
של רשעים מנין?
תלמוד לומר: זורו רשעים מרחם.

רבי יהודה אומר:
המקבל בהמה מן הגוי וילדה, מעלין אותו בשוויו ונותן חצי דמיו לכהן.
והנותן לו בקבלה, אף על פי שאינו רשאי, קונסין אותו עד עשרה בדמיו ונותן כל דמיו לכהן.

וחכמים אומרים:
כל זמן שיד גוי באמצע פטורה מן הבכורה.

א"ר יוחנן:
ושניהם מקרא אחד דרשו: קדש לי כל בכור.

רבנן סברי:
בכור מקצת בכור משמע, כתב רחמנא: כל [עד דאיכא כולי'

ור' יהודה סבר:
בכרו כולי' משמע כ' רחמנא כל] דאפילו כל דהו.
ואבעית אימא דכולי עלמא בכור רובה משמע.

מר סבר:
כל למלויי אתא.

מר סבר:
כל לגרועי אתי.
וכמה תהא שותפות עם הגוי ותהא פטורה מן הבכורה?

אמר רב הונא:
אפילו אזנו.

מתקיף לה רב נחמן:

ולימא ליה שקול אזנך וזיל.

איתמר: רב חסדא אמר:
דבר שעושה אותה נבלה.

ורבא אמר:
דבר שעושה אותה טרפה.
במאי קא מיפלגי?

מר סבר:
טרפה חיה.

ומר סבר:
טרפה אינה חיה.

אמרוה רבנן קמיה דרב פפא:
הא דרב הונא ורב חסדא ורבא לא פליגי, הא בו הא באמו.

א"ל רב פפא:
מאי שנא בו, דבעינן כל בכור וליכא, אמו נמי בעינן, כל מקנך תזכר וליכא. אלא לא שנא.

מתקיף לה מר בר רב אשי:

מאי שנאמר מנפלים, דאף על גב דלאו בני חיותא נינהו קדשי.

דאמר מר:

פטר שגר בהמה - שגר בבהמה?
התם כיון דלא ערב בהו חולין, קרינא בהו כל בכור. הכא דערבי בהו חולין, לא קרינא ביה: כל בכור.

רב מרי בר רחל הויא ליה ההוא חיותא, הוה מקני לאודנייהו לגוים, ואסר להו בגיזה ועבודה. ויהיב להו לכהנים וכלאי חיותא. אמאי מקני להו לגוים?
דלמא אתי בהו לידי תקלה.
אי הכי מאי טעמא כלאי חיותא?
משום דקא מפקע להו מקדושתייהו.

והא אמר רב יהודה:
מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם?
התם מקדושת מזבח קא מפקע ליה, הכא מקדושת כוהן נמי מפקע ליה.
ואי תימא רב מרי בר רחל ידע לאקנויי קנין גמור, וכולי עלמא לא ידעי לאקנויי קנין גמור, וחזי ליה איניש אחרינא ואזיל ועביד, וסבר רב מרי בר רחל מלתא הוא דעביד, ואתי בה לידי תקלה.
הלוקח עובר פרתו של נוכרי, והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי, והמשף לו, והמקבל ממנו ונותן לו כדי קבלה - פטור מן הבכורה, שנאמר: בישראל - אבל באחרים לא. והכהנים והלוים חייבים, לא נפטרו אלא מפדיון הבן ומפטר חמור.

רבי יוסי הגלילי אומר:
בכור לנחלה ולכהן, שנאמר: פטר רחם בישראל - עד שיפטרו רחם מישראל.

א"ר אדא בר אהבה:
לוויה שילדה בנה פטור מה' סלעים אף על גב דאעבר מישראל. ושאני התם דאמר קרא: פטר רחם - בפטר רחם תלה רחמנא.

סימן ריח
ויאמר משה אל העם זכור וגו' -
אין לי אלא שמזכירין יציאת מצרים בימים, בלילות מנין?
תלמוד לומר: למען תזכרו את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך.
ימי חייך – הימים.
כל ימי חייך – הלילות, כדברי בן זומא.

וחכמים אומרים:
ימי חייך - בעולם הזה.
כל ימי חייך - להביא לימות המשיח.

א"ל בן זומא:
עתידין ישראל שלא להזכיר יצאית מצרים לעתיד לבא, שנאמר: לכן הנה ימים באים וגו' כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא, מגיד שאין מזכרין יציאת מצרים לעתיד לבא.

סימן ריט
מנין שאומרים: ברוך אתה ה' אלהינו ואלהי אבותינו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב?
שנאמר: ויאמר עוד אלוהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב.

ומנין שמברכין על המזון?
שנאמר: ואכלת ושבעת וברכת - זו ברכה ראשונה.
על הארץ - זו ברכה שניה.
הטובה - זה בונה ירושלים, שנאמר: ההר הטוב הזה והלבנון.
אשר נתן לך - שגמלנו כל טוב.

א"ר חייא בר נחמני בשם ר' ישמעאל:
הרי הוא אומר: ואכלת ושבעת (וברכת הטובה), מה זה מחוסר אשר נתן לך?
בין מדה טובה בין מידת פורענות.
אין לי אלא מזון שהוא טעון ברכה לאחריו, לפניו מנין?

היה ר' ישמעאל אומר:
קל וחומר הוא: אם בשאכל ושבע הרי טעון ברכה קל וחומר כשהוא תאב לאכול.

רבי אומר:
אין צריך, הרי הוא אומר: ואכלת ושבעת וברכת - זו ברכת הזן.
על הארץ -
זו ברכת הארץ.
הטובה - זה בונה ירושלים.
וכן הוא אומר: ההר הטוב.
אשר נתן - זה הטוב והמטיב.
אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין?
תלמוד לומר: אשר נתן לך - משעה שניתן לך.

ר' יצחק אומר:
הרי הוא אומר: ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך.
אימתי הוא לחמך?
עד שלא אכלתו.
אין לי אלא מזון שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו, תורה מנין?

היה רבי ישמעאל אומר:
אמרת קל וחומר: ומה מזון שהוא צרוך חיי העולם הזה טעון ברכה לפניו ולאחריו, תורה שהיא חיי העולם הבא אינו דין שיטעון ברכה לפניה ולאחריה?!

ר' יהודה בן בתירה אומר:
הרי הוא אומר: ואכלת ושבעת וברכת.
מהו הטובה?
זו תורה, שנאמר: כי לקח טוב נתתי לכם וגו'.

ר' חנינא בן אחי ר' יהושע אומר:
הרי הוא אומר: כי שם ה' אקרא - זה המברך.
הבו גדל לאלהינו - אלו העונים אחריו.
ומה הם עונין אחר המברך?
ברוך ה' המבורך וגו'.
וכשהוא קורא בשמו עונין אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
וכן דוד הוא אומר: גדלו לה' אתי.

רבי אומר:
זכר צדיק לברכה - כשהוא מזכיר חי העולמים, שנאמר: צדיק ה' בכל דרכיו - תן לו ברכה.

לא יאכל חמץ -
לעשות את המאכיל כאוכל.
או אינו אלא לאסרו בהנאה?
כשהוא אומר: לא תאכל עליו חמץ - הא למדנו שהוא אסור בהנאה.
הא מה תלמוד לומר לא יאכל חמץ?
לעשות את המאכיל כאוכל, דברי ר' יאשיה.

ר' יצחק אומר:
אינו צריך, אם שרצים קלים עשה בהם את המאכיל כאוכל, חמץ חמור אינו דין שיעשה בו כן?!
הא מה תלמוד לומר: לא יאכל חמץ?
לא בא הכתוב אלא לאסרו בהנאה.

רבי יוסי הגלילי אומר:
לא יאכל חמץ – היום, מגיד שלא אכלו ישראל מצה במצרים אלא יום אחד בלבד.

סימן רכ
אמר חזקיה:
מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה כל שבעה?
שנאמר: לא יאכל חמץ - לא יהא בו היתר אכילה.
טעמא דכתב רחמנא: לא יאכל - הא לא כתב רחמנא לא יאכל - איסור אכילה משמע, איסור הנאה לא משמע.

ופליגא דרבי אבהו א"ר אלעזר:
כל מקום שנאמר: לא יאכל לא תאכלו - אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפוט לך הכתוב, כדרך שפרט לך בנבלה - לגר בנתינה, ולנכרי במכירה.
והרי חמץ דרחמנא אמר: לא יאכל חמץ.

ותניא, יוסי הגלילי אומר:
תמה על עצמך, היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה?
שאני התם דכתיב: ולא יראה לך שלך יהא.

ורבנן:
שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה.
ואידך תרתי לך כתיבי. ואידך, חד בגוי שכבשתו וחד בגוי שלא כבשתו.
ואידך, שלושה לך כתיבי. ואידך חד בשאור וחד בחמץ וצריכי.

תניא, ר' יוסי הגלילי אומר:
מנין לפסח מצרים שאין חמוצו נוהג אלא יום א'?
תלמוד לומר: לא יאכל חמץ. [וסמיך ליה: היום אתם יוצאים].

היום אתם יוצאים -
רבי בנייה אומר:
אילו זכו ישראל ליום אחד היו נכנסין לארץ, שנאמר: היום אתם יוצאים והיה כי יביאך מיד.

היום אתם יוצאים בחדש האביב -
שאין תלמוד לומר: בחדש האביב אלא חדש שהוא כשר לכם - לא חמה קשה ולא גשמים.

ר' יונתן אומר:
מוציא אסירים בכושרות - אלו בוכים ואלו משוררים.
מצרים בוכים, שנאמר: מצרים מקברים את אשר הכה וגו'.
ישראל משוררים, שנאמר: קול רנה וישועה באהלי צדיקים, שהמקום מתרומם על המצריים.

ר' נתן אומר:
בכושרות - במעשה הכשרות שלהן.
וכן הוא אומר: במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד.

ר' אליעזר בן עזריה אומר:
בזכות אברהם אביהם הוציא המקום את ישראל ממצרים, שנאמר: כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו ויוציא עמו בששון.

ר"ש בן יוחאי אומר:
בזכות המילה הוציא המקום את ישראל ממצרים, שנאמר: ואעבור עליך ואראך וגו'.

רבי אומר:
בזריזות יצאו ישראל מארץ מצרים, שנאמר: כי בחזק יד הוציא ה'.

דבר אחר:

בזריזות עצמן יצאו ישראל ממצרים, שנאמר: וככה תאכלו אותו מתניכם וגו'.

רבי אומר:
[מוציא אסירים בכושרות] - סוררים היו אלא שנהג עמהן בהכשרות.

וכן הוא אומר: ואומר איש שקוצי עיניו השליכו וגו' ואעש למען שמי לבלתי החל - אך סוררים היו אלא שנהג עמהן בהכשרות.

היום אתם יוצאים וגו' -
שאין תלמוד לומר: חדש האביב אלא מגיד שהשנה שיצאו ישראל לא הייתה צריכה ליעבר (כתוב ברמז קפ"ז)

סימן רכא
והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני וגו' -
בארץ חמשת עממים שהן שבעה במקום אחר הכתוב מדבר.
או אינו מדבר אלא בארץ חמשת העממין?
הרי אתה דן:
נאמר כאן ביאה
ונאמר להלן ביאה.
מה ביאה האמורה להלן בארץ חמשת העממין שהן שבעה במקום אחר.
אף ביאה האמורה כאן בארץ חמשת העממין שהן ז' במקום אחר.

ר' יוסי הגלילי אומר:
אשר נשבע לאבותיך -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ולקחת מראשית כל פרי האדמה - שומע אני כל הארצות במשמע?
הרי אתה דן:
נאמר כאן שבועה,
ונאמר להלן שבועה,
מה שבועות האמורות להלן בארץ ה' עממין שהן שבע במקום אחר.
אף כאן בארץ חמשת עממין שהן שבעה במקום אחר.


ר' יאשיה אומר:
נאמר כאן ארץ זבת חלב ודבש,
ונאמר להלן ארץ זבת חלב ודבש,
מה ארץ זבת חלב ודבש האמור להלן בארץ חמשת עממין שהן ז' במקום אחר, אף וכו'.

אשר נשבע לאבותיך -
היכן נשבע?
באברהם הוא אומר: ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר וגו'.

ביצחק
מהו אומר?
גור בארץ הזאת וגו'.

ביעקב
מהו אומר?
הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה.

ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה -
כעבודה שעבדת במצרים כן עשה לדורות, דברי רבי יונתן.

שבעת ימים תאכל מצוות -
(כתוב ברמז ר').

וביום השביעי חג לה' -
כתוב בפסח: וחגותם אותו - כל זמן שיש חגיגה יש מצה, אם אין חגיגה אין מצה?
תלמוד לומר: מצות יאכל.

את שבעת הימים -
למה נאמר?
לפי שלא למדנו על החמץ שהוא אסור משש שעות ולמעלה, מנין שהוא אסור משש שעות ולמעלה?
תלמוד לומר: מצוות יאכל את שבעת הימים.

מכאן היה ר' יהודה בן בתירה אומר:
בשלשה פרקים בודקין את החמץ.
אור ארבעה עשר,
ובארבעה עשר שחרית
ובשעת הבעור.

לא יראה לך שאור -
(כתוב ברמז ר"ב):

והגדת לבנך ביום ההוא -
שומע אני מראש חודש?
תלמוד לומר: ביום ההוא.
שומע אני מבעוד יום?
תלמוד לומר: בעבור זה - בשעה שמצה ומרור מונחין לפניך על השלחן.

בעבור זה עשה ה' לי -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: מה העבודה הזאת לכם. אלא [זה] בן רשע שהוציא את עצמו מן הכלל, אף אתה תוציאו מן הכלל.
אמרו לו: בעבור זה עשה ה' לי - ולא לו, אלו היה שם לא היה נגאל.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים שנאמר: והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים.

אמר רב אחא בר יעקב:
סומא פטור מלומר ההגדה.
כתיב הכא: בעבור זה,
וכתיב התם: בננו זה.
מה להלן פרט לסומין,
אף כאן פרט לסומין.

ורב ששת ורב יוסף סברי:
חייב.
בשלמא התם מדהוה ליה למיכתב: בננו הוא,
וכתב: זה פרט לסומין.
אבל הכא: בעבור זה - בעבור מצה ומרור הוא דאתא:

והיה לך לאות על ידך -
כרך אחד של ארבע פרשיות.
והדין נותן: הואיל ואמרה תורה תן תפלין בראש ארבע טוטפות, אף בידך ארבע טוטפות?
תלמוד לומר: והיה לאות על ידך - כרך אחד של ארבע פרשיות.
יכול כשם שביד כרך אחד, כך בראש כרך אחד?
והדין נותן: הואיל ואמרה תורה תן תפלין ביד, תן תפלין בראש, מה ביד כרך אחד, אף בראש כרך אחד?
תלמוד לומר: לטוטפות - לטוטפות הרי ארבע טוטפות אמורות.
או יעשה ארבע כיסין של ארבע פרשיות?
תלמוד לומר: לזכרון בין עיניך כיס אחד של ארבע פרשיות.

על ידך -
על גובה של יד.
או ידך כמשמעו?
והדין נותן: הואיל ואמרה תורה תן תפלין בראש תן תפלין ביד, מה בראש על גובה שבראש, אף ביד על גובה שביד.

ר' אלעזר אומר:
על גובה של יד.
או על ידך כמשמעו?
תלמוד לומר: והיה לך לאות - לך היא לאות ואינה אות לאחרים.

ר' יצחק אמר:
על גובה של יד.
או על היד כמשמעו?
תלמוד לומר: ושמתם את דברי אלה על לבבכם - לא אמרתי אלא דבר שהוא מכוון כנגד הלב, זה גובה של יד.

על ידך -
זה שמאל.
או אינו אלא ימין?
אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר: אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים.
ואומר: ידה ליתד תשלחנה - הא אין יד בכל מקום אלא שמאל.

סימן רכב
רבי נתן אומר:
וקשרתם וכתבתם -
מה כתיבה בימין אף קשירה בימין.

רבי יוסי החרום אומר:
מצינו שימין קרויה יד, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: (וישלח ישראל את ימינו) כי ישית אביו יד ימינו וגו'.
ומה תלמוד לומר: על ידך?
להביא את הגידם שיהא נותן בימין.

והיה לך לאות על ידך -
כל זמן שתפלין של יד ביד, תן את של ראש בראש.

מכאן אמרו:

מצוות תפלין - כשהוא נותן, נותן את של יד ואח"כ נותן את של ראש. וכשהוא חולץ, חולץ את של ראש ואח"כ חולץ את של יד.

בין עיניך -
על גובה של ראש.
אתה אומר על גובה של ראש, או בין עיניך כמשמעו?
תלמוד לומר: בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו וגו' ולא תשימו קרחה בין עיניכם, ומה בין עיניכם האמור להלן?
על גובה של ראש.
אף בין עיניך האמור כאן על גובה של ראש. (כתוב ואתחנן בפרשת שמע)

רבי יהודה אומר:
הואיל ואמרה תורה: תן תפלין בראש וביד. מה ביד מקום שהוא ראוי להטמא בנגע אחד. אף בראש מקום שהוא ראוי להטמא בנגע אחד.

תנו רבנן:
לטטפת לטטפת - לטוטפות הרי כאן ארבע, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר:
אינו צורך טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים.

תנו רבנן:
יכול יכתבם על ארבעה עורות ויניחם בארבעה בתים?
תלמוד לומר: ולזכרון בין עיניך - זכרון אחד אמרתי לך, ולא שנים ושלשה זכרונות.
הא כיצד?
כותבו על ארבעה עורות ומניחן בארבעה בתים בעור אחד. ואם כתבם על עור אחד והניחן בארבעה בתים יצא.

תנו רבנן:
כיצד כותבין?
תפלין של יד - כותבה על עור אחד ומניחה בבית אחד בעור אחד. ואם כתבה בארבעה עורות והניח בבית אחד - יצא. וצריך לדבק, שנאמר: והיה לך לאות על ידכה.
בשלמא כשהוא מניח מניח של יד ואחר כך של ראש, דכתיב: וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך, אלא כשהוא חולץ - חולץ של ראש ואחר כך של יד, מנלן?
אמר קרא: והיו לטוטפות בין עיניך - כל זמן שבין עיניך יהיו שתים.

תנא דבי מנשה:
על ידך - זו קיבורת יד.
בין עיניך - זה קדקד.
היכא?

אמרי דברי רבי ינאי:
מקום שמוחו של תינוק רופף.

ר' יוסי החרום אומר:
הנחה דבשמאל מנא ליה?
נפקא ליה מהיכא דנפקא ליה לר' נתן.

רב אשי אמר:
מידכה - יד כהה.
ואימא ידך שבכח?
אמר ליה: מי כתיב כח בחי"ת?!

תנו רבנן:
אטר מניח תפלין בימין, שהיא שמאלו.

והתניא:
מניח בשמאלו שהיא שמאל של כל אדם.

אמר אביי:
כי תניא ההיא בשולט בשתי ידים.

והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך -
הוקשה כל התורה כולה לתפלין,
מה תפלין מצוות עשה שהזמן גרמא - ונשים פטורות, אף כל מצוות וכו'.
הא מצוות עשה שלא הזמן גרמא - נשים חייבות.

הניחא למאן דאמר תפלין מצוות עשה שהזמן גרמא, אלא למאן דאמר תפלין מצוות עשה שלא הזמן גרמא מאי איכא למימר?
מאן שמעת ליה דאמר הכי:
ר' מאיר, סבר לה -
כמאן דאמר שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין.

ולרבי יהודה דאמר:

מלמדין ותפלין מצוות עשה שלא הזמן גרמא מאי איכא למימר?
משום דהוה מצה, שמחה והקהל - שלושה כתובים הבאים כאחד, ואין מלמדין.

א"ר אלעזר:
אמרו ישראל לפני המקום: אנו רוצים ליגע בתורה יומם ולילה אבל אין לנו פנאי.
אמר להם הקב"ה: קיימו מצוות תפלין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים יומם ולילה.

רבי יוחנן אמר:
מקרא מלא הוא - והיה לאות על ידך וגו' למען תהיה תורת ה' בפיך.

ר' יהושע בן לוי אמר:
מה שאמר ר' אלעזר אינו אלא פרט ללילות, שאין מצוות תפלין מתקיימת אלא ביום, שנאמר: ושמרת את החוקה וגו'.
ומה אתה מקיים ובתורתו יהגה יומם ולילה?
זו קריאת שמע שאדם קורא שחרית וערבית, מעלה עליו כאילו הוא יגע בתורה יומם ולילה.

למען תהיה תורת ה' בפיך -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: והיה לך לאות על ידך - שומע אני אף הנשים והטף במשמע?
והדין נותן:
הואיל ומזוזה מצוות עשה,
ותפלין מצוות עשה.
אם למדת על מזוזה שהיא נוהגת בנשים כבאנשים, יכול אף תפלין ינהגו בנשים כבאנשים?
תלמוד לומר: למען תהיה תורת ה' בפיך, לא אמרתי אלא במי שהוא חייב בתלמוד תורה.

מכאן אמרו:

הכל חייבין בתפלין (נ"א בת"ת) חוץ מנשים ועבדים.
מיכל בת שאול הייתה מנחת תפלין,
אשתו של יונה הייתה עולה לרגל.
טבי עבדו של רבן גמליאל היה מניח תפלין.

ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך -
מכאן אמרו:
כל המניח תפלין כאילו קרא בתורה, וכל הקורא בתורה פטור מתפלין.

ספר שתפרו בפשתן –
ר' יהודה ורבי מאיר:
חד אמר:
פסול, דכתיב: למען תהיה תורת ה' בפיך - איתקש כל התורה לתפלין.
מה תפלין הלכה למשה מסיני לתפרן בגידין,
אף כל התורה לתפרה בגידין.

וחד אמר:
כשר - כי איתקש למותר בפיך, להלכותיו לא איתקש.

ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה -
ימים -
ולא לילות.
מימים - ולא כל ימים, פרט לשבתות וימים טובים, דברי רבי יוסי הגלילי.

רבי עקיבא אומר:
לא נאמר חוקה זו אלא כנגד הפסח בלבד.

רבי עקיבא אומר:
יכול יניח אדם תפלין בשבת וימים טובים?
תלמוד לומר: והיה לך לאות - מי שצריכים אות, יצאו שבתות וימים טובים, שהן גופן אות.

א"ר אלעזר:
כל המניח תפלין אחר שקיעת החמה, עובר בעשה.

ורבי יוחנן אמר:
עובר בלאו.
כולי עלמא אית להו דרבי [אבין אמר ר' אלעאי] דאמר:
כל מקום שנאמר: השמר פֶּן וְאַל - אינו אלא לא תעשה.
והכא בהא קמיפלגי:
מר סבר:
השמר דלאו – לאו.
השמר דעשה – עשה.

ומר סבר:
השמר דעשה נמי לאו.

ואמר רבי אלעזר:
ואם לשמרן, מותר.

ושמרת את החקה -
דמברכי לבתר דמסלקי תפלייהו, לשמור חקיו.

ושמרת את החקה הזאת למועדה -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: והיה לך לאות על ידך - שומע אני אף הקטנים במשמע?
הדין נותן: הואיל ומזוזה מצוות עשה ותפלין מצוות עשה.
אם למדת על מזוזה שהיא נוהגת בקטנים ובגדולים, יכול אף תפלין בקטנים ובגדולים?
תלמוד לומר: ושמרת את החקה הזאת, לא אמרתי אלא במי שהוא יודע לשמור תפליו.

מכאן אמרו
חכמים:
כל קטן שהוא יודע לשמור תפליו - הרי זה אביו עושה לו תפלין.

ושמרת את החקה הזאת -
זו מצוות תפלין.
או אינו אלא חוקת כל המצות?
אמרת במי הענין מדבר?
בתפלין.

מימים ימימה -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: והיה לך לאות - שומע אני אף הלילות במשמע?
והדין נותן: הואיל ומזוזה מצוות עשה ותפלין מצוות עשה.
אם למדת על מזוזה שהיא נוהגת בלילות כבימים, אף תפלין ינהגו בלילות כבימים?
תלמוד לומר: מימים ימימה - בימים אתה נותן ואי אתה נותן בלילה.

דבר אחר:
מימים ימימה -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: והיה לך לאות - שומע אני אף שבתות וימים טובים במשמע?
והדין נותן: הואיל ומזוזה מצוות עשה ותפלין מצוות עשה.
אם למדת על מזוזה שהיא נוהגת בשבתות וימים טובים, יכול אף תפלין ינהגו בשבתות וימים טובים?
תלמוד לומר: מימים ימימה - יצאו שבתות וימים טובים.

רבי יאשיה אומר:
מימים - יש ימים שאתה נותן ויש ימים שאי אתה נותן, יצאו שבתות וימים טובים.

רבי יצחק אומר:
הואיל ושבת קרויה אות ותפלין קרויין אות, לא תיתן אות בתוך אות.
או יתן אות בתוך אות?
אמרת: לא תדחה שבת שהיא קרויה אות וברית לתפלין שיאן קרויין אות וברית אלא אות בלבד?

ר' עזריה אומר:
הואיל ושבת קרויה אות, ותפלין קרויין אות, לא יתן אות בתוך אות.
או יתן אות בתוך אות?
אמרת: לא תדחה שבת שחייבין עליה כרת ומיתת בית דין, לתפלין שאין חייבין עליהן לא כרת ולא מיתת בית דין?

דבר אחר:

מימים ימימה -
מגיד שאדם צריך לבדוק את התפלין פעם אחד לשנים עשר חדש.
נאמר כאן: מימים.
ונאמר להלן: ימים תהיה גאולתו.
מה ימים שנאמר להלן אין פחות משנים עשר חדש,
אף ימים שנאמר כאן, אין פחות משנים עשר חדש, דברי בית הלל.

בית שמאי אומרים:
אין צריך לבדקן עולמית.

שמאי הזקן אומר:
אלו תפלין של אבי אמא.

והיה כי יביאך ה' אלוהיך אל ארץ הכנעני -
זכה כנען שנקראה הארץ על שמו.
וכי מה עשה כנען?
אלא כיון ששמע שישראל נכנסין לארץ עמד ופנה מפניהם.
אמר ליה המקום: אתה פנית מפני עמי, אף אני אקרא את הארץ על שמך ואתן לך ארץ יפה כארצך, ואי זה?
זה אפריקי.

וכן הוא אומר: וכנען ילד את צידן בכורו ואת חת.
וכתיב: ויענו בני חת את אברהם לאמר לו שמענו אדוני.
אמר להם המקום: אתם כבדתם את ידידי, אף אני אקרא את הארץ על שמכם ואתן לכם ארץ יפה כארצכם - זו אפריקי.

כאשר נשבע לאבותיך -
והיכן נשבע לאבות?
באברהם הוא אומר:
ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית לאמר.

ביצחק מהו אומר?

וגור בארץ הזאת.


ביעקב מהו אומר?
הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה.

[ונתנה לך] –
שלא תהא בעיניך כירושת אבות, אלא יהא בעינך כאילו אותו היום נתנה לך.

סימן רכג
והעברת -
אין העברה אלא הפרשה.
וכן הוא אומר: והעברתם את נחלתו לבתו.

שמעון בן עזאי אומר:
והעברת כל פטר רחם -
מה תלמוד לומר?
לפי שהוא אומר: כל אשר יעברו תחת השבט - שומע אני אף היתום במשמע?
והדין נותן: ומה אם בעל מום שאינו כשר על גבי המזבח, הרי הוא נכנס לדיר להתעשר.
יתום שהוא כשר על גבי המזבח, דין הוא שיכנס לדיר להתעשר.
והרי הלקוח שהוא כשר על גבי המזבח ואינו נכנס לדיר להתעשר. והרי הוא יוכיח על היתום, שאף על פי שהוא כשר על גבי המזבח, לא יהא נכנס לדיר להתעשר.
לא, אם אמרת בלקוח, שלא נולד ברשותו ולפיכך אינו נכנס לדיר להתעשר,. תאמר ביתום שנולד ברשותו יהא נכנס לדיר להתעשר. לא זכיתי מן הדין.
נאמר כאן העברה, ונאמר להלן העברה, מה העברה האמורה כאן אין קדושה חלה עליו אלא בחיי אמו, אף העברה האמורה להלן אין קדושה חלה עליו אלא בחיי אמו. אי מה כאן זכרים אף להלן זכרים?
תלמוד לומר: כל אשר יעבור תחת השבט - אחד זכרים ואחד נקבות במשמע.

וכל פטר שגר בהמה -
אין פטר שגר בהמה אלא ששגרתו אמו, יהא פטור מן הבכורה והבא אחריו אינו בכור.

אשר יהיה לך -
להוציא המוכר עֻבַּר בהמתו לגוי.
משמע אני מוציא את המוכר עֻבַּר בהמתו לגוי, ומביא את הלוקח עובר בהמתו של גוי?
תלמוד לומר: אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר - להוציא את הלוקח עובר בהמתו של גוי.

הזכרים לה' -
מכאן היה רבי יוסי הגלילי אומר:
רחלה שלא בכרה, וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהם כאחד, שניהן לכהן, שנאמר: הזכרים לה'.

וחכמים אומרים:
אי אפשר לצמצם, אלא אחד לו ואחד לכהן.

וכל פטר חמור תפדה בשה -
ולא בעגל ולא בחיה ולא בשחוטה ולא בטרפה ולא בְּכוֹי.

ופטר חמור תפדה בשה -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: אך פדה תפדה וגו' - שומע אני כל בכור בהמה טמאה במשמע?
תלמוד לומר: ופטר חמור תפדה בשה - בכור חמור אתה פודה ואי אתה פודה שאר בכור בהמה טמאה.
או פטר חמור תפדה בשה, שאר בכור בהמה טמאה בכסות וכלים?
תלמוד לומר: עוד במקום אחר.

פטר חמור תפדה בשה -
פטור חמור אתה פודה ואי אתה פודה בכור שאר בהמה טמאה.
א"כ מה תלמוד לומר: אך פדה תפדה?
אלא אם אינו עניין שפודין בכור בהמה טמאה, תנהו לענין שמקדישין בהמה טמאה לבדק הבית, ופודין מהקדש בדק הבית.

איבעיא להו: מהו לפדות בבן פקועה?
אליבא דר' מאיר לא תבעי לך, כיון דאמר בן פקועה טעון שחיטה שה מעליא הוא.
כי תבעי לך אליכא דרבנן דאמרי שחיטת אמו מטהרתו, מאי?

כיון דאמרו רבנן:
שחיטת אמו מטהרתו כבשרא בדיקולא דמיא.
או דלמא כיון דרהיט ואתי רהיט ואזיל, שה קרינא ביה.

מר זוטרא אמר:
אין פודין.

רב אשי אמר:
פודין.

אמר ליה רב אשי למר זוטרא:
מאי דעתך דילפת שה, שה מפסח.
אי מה להלן זכר תמים ובן שנה אף כאן זכר תמים ובן שנה?
תפדה תפדה ריבה.
אי תפדה תפדה ריבה, אפילו כל מילי נמי?
אם כן שה שה מאי אהני ליה:

סימן רכד
ואם לא תפדה וערפתו -
מכאן אמרו:
מצוות פדיה קודמת למצוות עריפה.
מצוות יעידה קודמת למצוות פדיה, שנאמר: אשר לא יעדה והפדה.
מצוות יבום קודמת למצוות חליצה.
בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצווה, עכשיו שאין מתכוונים לשם מצווה, אמרו:
מצוות חליצה קודמת למצוות יבום.
מצוות גאולה באדון קודמת לכל אדם, שנאמר: ואם לא יגאל ומכר בערכך.

ופטר חמור תפדה בשה -
אמר רבי חנינא:

שאלית את רבי אליעזר בבית מותבא רבא -
מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים?
אמר לו: גזרת הכתוב היא, ועוד, דסייעו את ישראל בשעה שיצאו ממצרים, שאין לך כל אחד ואחד שלא היו לו תשעים חמורים לובים טעונים בכסף וזהב של מצרים:

ואם לא תפדה וערפתו -
מכאן אמרו:
אם אין פודהו, יערפהו. הואיל ואיבד נכסי כוהן, אף ממונו יאבד.
ומנין שהוא אסור בהנאה?
נאמר כאן עריפה,
ונאמר (קס) להלן עריפה,
מה עריפה האמורה להן אסור בהנאה,
אף עריפה האמורה כאן אסור בהנאה.

סימן רכה
וכל בכרו אדם בבניך תפדה -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ופדויו מבן חדש תפדה - כלל.
בערכך כסף חמשת שקלים - פרט.
כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט.
כשהוא אומר: וכל בכור אדם בבניך תפדה חזר וכלל.
או כלל בכלל הראשון?
אמרת לאו, אלא כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט.
מה הפרט מפורש בנכסים ומטלטלין שאין להן אחריות. אף הכלל כן.

מכאן אמרו:

בכל פודין בכור אדם, חוץ מן העבדים ושטרות וקרקעות והקדשות.

רבי אומר:
בכל פודין בכורי אדם.

דבר אחר:

כל בכור אדם בבניך תפדה -
היו לו חמישה בכורות מחמש נשים, חייב לפדות את כולן.

דבר אחר:

וכל בכור בניך תפדה -
מנין שאם לא פדאו אביו הוא יפדה את עצמו?
תלמוד לומר: וכל בכור בני אפדה.

רבי יוסי הגלילי אומר:
הואיל ואמרה תורה: פדה את בניך ולמד את בניך תורה, אם למדת על ת"ת שאם לא למדו אביו, מלמד הוא את עצמו, כך אם לא פדאו חייב לפדות את עצמו.
לא, אם אמרת בתלמוד תורה שהוא שקול כנגד הכל, שאם לא למדו אביו מלמד הוא את עצמו, תאמר בפדיה שאינה שקולה כנגד הכל, לפיכך אם לא פדאו אביו לא יפדה את עצמו. והרי מילה תוכיח, שאינה שקולה כנגד הכל, שאם לא מלו אביו מל הוא את עצמו, כך אם לא פדאו אביו הוא יפדה את עצמו.
לא, אם אמרת במילה שחייבין עליה כרת, שאם לא מלו אביו הוא מל את עצמו, תאמר בפדיה שאין חייבים עליה כרת, לפיכך אם לא פדאו לא יפדה את עצמו.
אמרת הפרש, אדון בנין אב מבין שלשתם:
לא הרי מילה כהרי תלמוד תורה, ולא הרי תורה כהרי מילה, ולא זה וזה כהרי פדיה, ולא הרי פדיה כהרי זה וזה. הצד השוה שבהן (כל) שהוא מצוות האב על הבן, אם לא עשה לו אביו יעשה הוא לעצמו, אף כל מה שהוא מצוות האב על הבן, אם לא עשה לו אביו, הוא יעשה לעצמו.

מכאן אמרו:

חייב אדם מן התורה למול את בנו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אשה.
רבי עקיבא אומר:
אף ללמדו שייט.

רבי אומר:
אף ישוב מדינה.

והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר -
יש מחר עכשיו ויש מחר לאחר זמן.

מחר לאמר מה זאת -
הרי מחר לאחר זמן.

מחר יהיה האות הזה –
הרי מחר עכשיו.

מחר אנכי ניצב על ראש הגבעה –
הרי מחר עכשיו.

מחר יאמרו בניכם לבנינו - הרי מחר לאחר זמן.

מה העדות והחקים והמשפטים -
נמצאת אומר ארבעה בנים הם:
אחד חכם,
ואחד טפש,
ואחד רשע,
ואחד שאינו יודע לשאול.


חכם מהו אומר? מה העדות והחקים והמשפטים וגו' אף אתה אמור לו כהלכות הפסח, ואמור לו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

טפש מהו אומר?
מה זאת?
ואמרת אליו: בחוזק יד הוציאנו.

רשע מהו אומר?
מה העבודה הזאת לכם?
לכם
ולא לו ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר, אף אתה תוציאו מן הכלל, ואמור לו: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים - לי ולא לו, אלו היה שם לא היה נגאל.

ושאינו יודע לשאול:
את פתח לו שנאמר: והגדת לבנך ביום ההוא.

דבר אחר:

מה העדות והחקים -
רבי אלעזר אומר:
מנין אתה אומר: שאם הייתה חבורה של תלמידי חכמים צריכים להיות יושבין ועוסקין בהלכות הפסח עד חצות?
לכך נאמר: מה העדות והחקים והמשפטים וגו'.

ויהי כי הקשה פרעה -
שומע אני מאליו?
תלמוד לומר: ויחזק ה' את לב פרעה.

ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים וגו' -
מכאן אמרו:
חכמים זובחים בכורי בהמה כנגד בכורי בהמה, ופודין בכורי אדם כנגד בכורי אדם.

והיה לאות על ידך -
בארבעה מקומות מזכירין פרשת תפלין:
קדש לי כל בכור,
והיה כי יביאך,
שמע ישראל,
והיה אם שמוע.

מכאן אמרו:
מצוות תפלין ד' פרשיות (של ראש) הם ארבע טוטופות, ואלו הן:
קדש לי כל בכור,
והיה כי יביאך,
שמע,
והיה אם שמוע,
וכותבן כסדרן, ואם כתבן שלא כסדרן הרי אלו יגנזו.

זה שאמר הכתוב: חכם לבב ואמיץ כח מי הקשה אליו וישלם.
דור המבול
נתקשו כנגדו - שטפם במים.
דור הפלגה נתקשו כנגדו - הפיצם בכל העולם.
אנשי סדום נתקשו כנגדו - מה היה סופן?
וה' המטיר על סדום.
פרעה אמר: לא ידעתי את ה'.
והקב"ה אמר: שלח את עמי.
ונתקשה כנגדו - ויהי כי הקשה פרעה, כיון שבאת מכת בכורות מיד שלחן, לכך נאמר: ויהי בשלח.

אמרו לאלהים מה נורא מעשיך –
אמרו לפועלא טבא: איישר.

מה נורא מעשיך –
מה דחילין אינון מנגניא דידך.
הנהרגים - הורגין את הורגיהן.
והנצלבין - צולבין את צולביהן.
המשתקעים בים - שוקעין את שוקעיהן.

ברוב עוזך יכחשו לך אויביך –
ישקרו ויעשו אויבים כחשים.

נבוכדנצר אמר: בריך אלההון די שדרך משך ועבד נגו.
סנחריב אמר: מי בכל אלהי הארצות וגו' - לא זז משם עד שכחש, שנאמר: וישב בבושת פנים לארצו.
פרעה אמר: לא ידעתי את ה' נעשה כחשן, שנאמר: ה' הצדיק.
הוא אמר: וגם את ישראל לא אשלח והוא בעצמו שלחן, שנאמר: ויהי בשלח פרעה.

ברצות ה' דרכי איש –
אלו ישראל, שכתוב בו: אמר אויב, לכך נאמר: ויהי בשלח פרעה. מי קרא ווי הקב"ה קרא ווי.
למה הדבר דומה?
למלך שנשבה בנו, נלבש בלבוש נקמה באויביו, והלך והביאו. נטל את השבאי ותלאו בגרדון. התחיל לצער אותו ואמר ליה: למה עשית כך לבני?
עם שהוא מצערו, התחיל להודות, ואמר המלך: ווי שהודה זה. הייתי מבקש לצערו הרבה והודה, מיד נתן לו אפיפורין.
כך פרעה שעבד את ישראל במצרים, התחילו המכות באות עליו. וכששלחן אמר הקב"ה: ווי ששילח פרעה, שנאמר: ויהי בשלח פרעה.

דבר אחר:
מי קרא ווי?
פרעה קרא ווי.
למה הדבר דומה?
לאחד שהיה לו קצצים מכרם בדמים מועטים, הלך הלוקח ועשה לו תיבות ומגדלים וחפצים הרבה. ראה אותו המוכר, אמר: ווי לאותו האיש, מה מכר.
כך פרעה - היו ישראל משועבדין לו בטיט ולבנים, ולא היו נכרים שהם אומה. כיון שיצאו ישראל ממצרים, ובאו ונעשו דגלים על הים,] יצא פרעה וראה אותם שהיו עשויין דגלים, התחיל קורא ווי, ויהי בשלח פרעה.

דבר אחר:
מי קרא ווי?
המצריים קראו ווי.
למה הדבר דומה?
לרופא שהיה במדינה והיה אדם נפצע והיה מרפא אותו, כיון שיצא הרופא מן המדינה, התחילו בני המדינה קוראין ווי.
כך היו במצרים כשהייתה המכה באה על מצרים, והיו באין אצל משה ומבקשים ממנו, והוא מתפלל ומרפא את המכה, כשיצאו ממצרים, אמרו המצרים, ווי ששלח פרעה.

דבר אחר:
כנענים קראו ווי.
למה הדבר דומה?
למלך שהיה לו בן קטן והיה לו אוסיא, והיה מבקש לצאת למדינת הים.
אמר לאריס אחד שיהא משמרה, ושיהא אוכל מפירותיה עד שיעמוד בנו על פרקו. כשגדל בנו של מלך בקש האוסיא. מיד התחיל האריס קורא ווי.
כך היו ישראל במצרים, והכנעניים יושבין ומשמרין ארץ ישראל ואוכלין פירותיה, כיון ששמעו שיצאו ישראל ממצרים התחילו קוראים ווי!

ויהי בשלח פרעה -
תנא רבי שמעון בן יוחאי:
משל
לאחד שנפלה לו ירושה במדינת הים והיה לו יורש עצל ועמד ומכרה בדבר מועט, והלך הלוקח וחפרה ומצא בה סימא ובנה אותה פלטין, והיה מהלך בשוקה מקוזזי מן קדמוי מקוזזי מן לאחוריה, התחיל המוכר נחנק.

רבי יוסי הגלילי אומר:
למה הדבר דומה?
לאחד שנפלה לו בית כור בירושה, ומכרה בדבר מועט. הלך הלוקח ופתח בה מעינות, ונטע בה גנות ואילנות ופרדסים, התחיל המוכר נחנק.
כך נעשה למצרים ששלחו ולא ידעו מה שלחו. עליהן מפורש בקבלה: שלחיך פרדס רמונים.

תנא ר' ישמעאל:
משל למה הדבר דומה?
למלך שאמר לעבדו: צא והבא לי דג מן השוק. הלך והביא לו דג מבאיש.
אמר ליה: חייך, חדא מן תלתא לא פלטה לך:
או סירוּת אתה אוכל.
או מאה בּוֹרְלוֹדִין אתה לוקה,
או ממון אתה נותן.
אמר: אני אוכל סירות. לא הספיק לאכול עד שנקטה נפשו עליו, ואמר: אני פורע ממון.
נמצא:
אוכל סיריות,
ולוקה,
ומשלם ממון.
כך אמר הקב"ה לפרעה: רשע, חייך,
עשר קטפרס אתה לוקה - אלו עשר מכות.
וממון אתה נותן - וינצלו את מצרים.
וישראל אתה תשלח - לכך נאמר: ויהי בשלח פרעה.

סימן רכו
הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ הִכַּהוּ –
ר' יהודה אומר:
במקל שהכו המצרים את ישראל בו לקו.

ר' נחמיה אומר:
באיספטי שהכו את ישראל בו לקו.

בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה -
תנא בשם ר' מאיר:
במדה שאדם מודד בה מודדין לו.

בשלחה תריבנה – לקה, ואחרי כן שלח, לכך נאמר: ויהי בשלח.
זה שאמר הכתוב: שלחיך פרדס רמונים.
משל למלך שהיו לו בנות בוגרות, ולא נפנה להשיאן, והלך לו למדינת הים ושהה שם שנים הרבה. עמדו הבנות ונתעסקו בעצמן ונשאו לאנשים, והיתה כל אחת ואחת נוטלת חותמו של בעלה וסמנטרין שלו. לאחר ימים בא המלך ממדינת הים, ושמע הבריות מליזין על בנותיו ואומרים: שזנו בנותיו של מלך. מה עשה?
הוציא כרוז ואמר: כל עמא יפקון לקומפון.
קראו לחתנו הראשון א"ל: מי את?
א"ל: חתנך.
הוציא חותמו, אמר: של מי הוא זה?
א"ל: שלי.
הוציא סמנטרין שלו, א"ל: של מי הוא זה?
א"ל: שלי.
וכן לשי וכן לשלישי.
אמר המלך: בנותי נתעסקו בעצמן ונשאו, ואתם אומרים שזנו בנותי?!
כך לפי שהיו אומות העולם מונין לישראל ואומרים שהן בניהן של מצריים, והיו אומרים: בנפשותיהן של ישראל היו שליטין, לא כל שכן בנשותיהן!
א"ר אושעיא:
באותה שעה קרא הקב"ה למלאך שהוא ממונה על ההריון.
א"ל: צייר צורת הולד בדמות אבותם, הדא הוא דכתיב: לראובן משפחת הראובני לשמעון משפחת השמעוני.

א"ר מרינוס בר ר' אושעיא,
כאינש דאמר:

ברוני סברוני סבוני.

א"ר אידי:
ה' ברישא דתיבותא וי' בסופה - יה מעיד עליהן שהן בניהן של אבותיהן.

רבנן אמרי:
גן נעול - אלו הבתולות.
גל נעול - אלו [הבעולות].
מעין חתום - אלו הזכרים.

תני בשם רבי נתן:
גן נעול, גל נעול - שני פעמים כדרכה ושלא כדרכה.

רב הונא בשם רבי חייא:
בָּאתָה שרה למצרים - וגדרה עצמה מן הערוה, ונגדרו כל נשים בזכותה.
אברהם ירד למצרים - וגדר עצמו מן הערוה, ונגדרו כל האנשים בזכותו.

א"ר חייא בר אבא:
כדאי הוא גדור ערוה שיגאלו ישראל ממצרים בזכותו.

רב הונא בשם בר קפרא:
בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים:
שלא שינו את שמם - ראובן ושמעון נחתון, ראובן ושמעון סלקון.
שלא שינו את לשונם - כי פי המדבר אליכם, בלשון הקדש היה מדבר.
ושלא היה בהן לשון הרע – דבר נא באזני העם וישאלו, את מוצא שהדבר היה מופקד אצלם י"ב חדש, ולא נמצא אחד מהן שהלשין על חבירו.
שלא היה בהן פרוץ בערוה.
תדע לך, שהרי בת אחת הייתה ופרסמה הכתוב, שנאמר: ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן.

ר' פנחס בשם ר' חייא:
בזכות שגדרו עצמן מן הערוה - בזכות כן - שלחיך פרדס רמונים - שלוחיך לכך נאמר: ויהי בשלח, אין שלוח בכל מקום אלא לוויה, שנאמר: ואברהם הולך עמם לשלחם וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום.
הפה שאמר: גם את ישראל לא אשלח,
הוא הפה שאמר: אנכי אשלח אתכם.
ומה שכר נטלו על כך?
לא תתעב מצרי.


הפה שאמר: לא ידעתי את ה'.
הוא הפה שאמר: אנוסה מפני ישראל.
ומה שכר נטלו ע"כ?
ביום ההוא יהיה מזבח לה' וגו'.


הפה שאמר: מי ה' אשר אשמע בקולו
הוא הפה שאמר: ה' הצדיק.
ומה שכר נטלו על כן?
שניתן להם מקום קבורה שנאמר: נטית ימינך תבלעמו ארץ.

ולא נחם אלוהים -
אין נחום בכל מקום אל נהוג, שנאמר: נחית כצאן עמך.
וכתיב: וינחם בענן יומם וכל הלילה באור אש.

דבר אחר:
ולא נחם אלוהים -
לפי שהקב"ה אמר לנביא: בן אדם נהה על המון מצרים והורידהו. התחיל פרעה מתגאה ואמר: אני יורד אצלם.
א"ל: ממי נעמת - ממי את יפה?
טוב אתה ממלך אשור או ממלך צור וצידון?!
רדה והשכבה את ערלים:
שם אשור וכל קהילה וגו',
שם עילם וכל המונה וגו',
שם משך תובל וכל המונה וגו',
שמה אדום מלכיה וכל נשיאיה וגו',
שמה נסיכי צפון.

באותה שעה היה פרעה רואה אותם ומתנחם, שנאמר: אותם יראה פרעה ונחם וגו'.
א"ל הקב"ה: פרעה אתה מתנחם?!
אני איני מתנחם ממה שעשית לבני: ולא נחם אלהים.

דבר אחר:

ולא נחם אלוהים -
אף על פי שיצאו ישראל ממצרים לא קבל הקב"ה תנחומין על בני אפרים שנהרגו, שמנו הקץ וטעו, ויצאו ל' שנה קודם הקץ. שמנו לבין הבתרים וקץ היה משנולד יצחק,

משל למלך שהיה משיא בנו ומתוך החופה מת לו בן אחד.
אמר: אי אפשי בשמחה מפני בני המת, ואי אפשי להתאבל מפני שמחת בני החי.
ומה עשה?
התחיל מרקד בידו אחת וסופד בידו אחרת, הוי: ולא נחם.

דבר אחר:
ולא נחם אלוהים -
כדרך כל הארץ.
דרך ארץ - העבד טוען את רבו, שמא אדונו טוענו?!
הקב"ה לא נהג עמהן כך, אלא ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' אלוהיך.
ואומר: ואשא אתכם על כנפי נשרים.

דרך ארץ - המים מלמעלה והלחם מלמטה.
ברם הכא: הלחם מלמעלה והמים מלמטה.
הלחם מלמעלה - הנני ממטיר לכם לחם מן השמים.
והמים מלמטה - אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר.

דרך ארץ - תלמיד טוען פנס ומהלך לפני הרב,
ברם הכא: לא ימיש עמוד הענן יומם.

דרך ארץ - תלמיד מלביש את הרב,
ברם הכא: ואלבישך רקמה.

ר' סימון אומר:
פורפירון.
דרך ארץ - תלמיד מנעיל את הרב,
ברם הכא: ואנעלך תחש.

דרך ארץ - הרב ישן ותלמיד עומד על גביו,
ברם הכא: הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.
וכל כך למה?
כי קרוב הוא – שנאמר: לבני ישראל עם קרובו.

דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא -
קרוב הדבר, שאמר המקום למשה: בהוציאך את העם ממצרים תעבדון וגו'.

דבר אחר:
כי קרוב הוא -
קרוב הדרך לחזור למצרים, שנאמר: שלשת ימים וגו'.

דבר אחר:

כי קרוב הוא -
קרובה שבועה שנשבע אברהם אבינו לאבימלך: ועתה השבעה לי באלהים הנה וגו' ועדיין נכדו קיים.

דבר אחר:
כי קרוב הוא -
קרובה (ה') מלחמה ראשונה לשניה.

דבר אחר:

כי קרוב הוא -
בקרוב ירשו כנענים את הארץ, שנאמר: ודור רביעי ישובו הנה [ועדיין לא היה להם דור רביעי].

דבר אחר:

כל שכן, למה לא הביאן הקב"ה בפשוטה?
אלא אמר הקב"ה: אם מכניס אני את ישראל בפשוטה, מיד הם מחזיקין איש בשדהו ובכרמו ובטלין מן התורה. אלא הרי אני מקיפן במדבר ארבעים שנה, כדי שיאכלו את המן, ושותין מי באר, והתורה נבללת בגופן.

מכאן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר:
לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, שניה להם אוכלי תרומה.

דבר אחר:

כל שכן, למה לא הביאן בפשוטה?
אלא כיון ששמעו כנעניים שישראל נכנסין לארץ עמדו ושרפו את הזרעים, וקצצו את הנטיעות, וסתרו את הבנינים וסתמו את המעינות.
אמר הקב"ה: לא הבטחתי לאברהם אביהם שאני מכניסם לארץ חרבה, אלא לארץ מלאה כל טוב, שנאמר: ובתים מלאים כל טוב, אלא הריני מקיפן במדבר ארבעים שנה, כדי שיעמדו כנעניים ויתקנו מה שקלקלו.

סימן רכז
דבר אחר:
כי קרוב הוא -
קרובה היא פורענות של פרעה הרשע, שיפרע הקב"ה ממנו.

דבר אחר:

כי קרוב הוא -
קרוב החסד שעשו כנעניים עם אבינו יעקב, הדא הוא דכתיב: וירא יושב ארץ הכנעני את האבל.

ר' אלעזר אומר:
שהתירו אזוריהן.

ר"ש בן לקיש אמר:
על ידי שהתירו קשרי כתפותיהם.

ורבנן אמרין:
על ידי שזקפו קומתן.

ר' יודן אומר:
על ידי שהראו באצבע.

והלא דברים קל וחומר:

ומה אם הכנענים שלא עשו חסד לא בידיהן ולא ברגליהן, אלא על ידי שהראו באצבע, ניצולו מן הפורענות, ישראל שהן עושין חסד עם גדוליהן ועם קטניהן לא כל שכן.

דבר אחר:

כי קרוב הוא -
קרובה מלחמה ראשונה.

ר"א אומר:
כל אותן השנים שהיו ישראל יושבין [במצרים היו יושבין] בטח ושאנן ושלו, עד שבא גאון מבני בניו של אפרים ואמר: נגלה עלי הקב"ה להוציא אתכם ממצרים. בני אפרים בגאות לבם, שהם מזרע המלוכה, ושהן גבורי כח במלחמה, עמדו ולקחו נשיהן בניהן ובנותיהן ויצאו ממצרים, ועמדו המצרים והרגו כל גבוריהם, שנאמר: בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב וגו'.

כי אמר אלוהים פן ינחם העם בראותם מלחמה -
זו מלחמת בני אפרים, שנאמר: ובני אפרים שותלח וגו' וזבד בנו וגו' והרגום אנשי גת (מאתים אלף), על לא שמרו ברית אלוהים על שעברו על הקץ ועל שעברו על השבועה.

דבר אחר:

כדי שלא יראו את עצמות אחיהם מושלכים בפלשת ויחזרו להם.

דבר אחר:

כדי שלא יחזרו לאחוריהם.
והרי דברים קל וחומר:
אם כשהקיפם דרך (רחוקה) [עקומה] אמרו: נתנה ראש ונשובה מצרימה, על אחת כמה וכמה אילו הביאן בפשוטה.

דבר אחר:

בראותם מלחמה -
זו מלחמת עמלק, שנאמר: וירד העמלקי והכנעני:

ויסב אלוהים את העם -
מפני מה כדי לעשות להם נסים וגבורות.

ר' אליעזר אומר:
דרך כדי ליגען, שנאמר: עִנָּה בדרך כחי.

המדבר -
כדי לצרפן, שנאמר: המוליכך במדבר הגדול והנורא וגו'.

ים סוף -
לנסותן, שנאמר: וימרו על ים בים סוף.

ר' יהושע אומר:
דרך כדי ליתן להם את התורה, שנאמר: בכל הדרך אשר ציווה ה' אלהינו אתכם תלכו.
ואומר: כי נר מצווה ותורה אור ודרך חיים.

המדבר -
כדי להאכילן המן, שנאמר: המאכילך מן במדבר.

ים סוף -
כדי לעשות להם נסים וגבורות, שנאמר: נוראות על ים סוף.
ונאמר: ויגער בים סוף ויחרב.

וחמושים -
אין חמושים אלא מזוינים, שנאמר: ואתם תעברו חמושים, מלמד שהיו מצויינין בחמשה מיני זיין.

דבר אחר:

אין חמושים אלא מזורזים, שנאמר: ויעברו בני גד ובני ראובן חמושים כארבעים אלף חלוצי צבא.

דבר אחר:

וחמושים -
אחד מחמשה עלו.

דבר אחר:

אחד מחמשים.

ויש אומרים:

אחד מחמש מאות.

ר' נהוראי אומר:
העבודה, לא אחד מחמש מאות עלו, שנאמר: רבבה כצמח השדה וגו'.
ואומר: ובני ישראל פרו וישרצו - שיהו יולדות שישה בכרס אחד, ואת אמרת: אחד מחמש מאות עלו.
ואימתי מתו?
בשלשת ימי אפלה, שנאמר: לא ראו איש את אחיו, שהיו קוברין את מתיהן, והודו ושבחו שלא ראו אויביהם וששו במפלתם.

ר' יוסי אומר:
לחמשה דורות עלו (כתוב ברמז תקס"ד):

ויקח משה את עצמות יוסף -
משה זכה בעצמות יוסף, ואין בישראל גדול הימנו, שנאמר: ויקח משה את עצמות יוסף עמו.

תנו רבנן:

בוא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבינו, שכל ישראל נתעסקו בבזה, והוא נתעסק במצוות, שנאמר: חכם לב יקח מצות.
ומנין היה יודע משה היכן יוסף קבור?
אמרו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור.
הלך משה אצלה א"ל: כלום את יודעת היכן יוסף קבור?
א"ל: ארון של מתכת עשו לו מצריים ושקעוהו בנהר נילוס, כדי שיתברכו מימיו.
הלך משה ועמד על שפת נילוס. א"ל: יוסף יוסף, הגיע העת שנשבע הקב"ה שגואל את ישראל, והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל, אם אתה מראה את עצמך מוטב ואם לאו הרי אנו נקיים משבועה.
מיד צף ארונו של יוסף, ואל תתמה, שהרי כתיב: ויהי האחד מפיל הקורה ואת הברזל נפל אל המים ויצעק ויאמר וגו' אנה נפל ויראהו את המקום ויצב עץ וישלך שמה ויצף הברזל.

והרי דברים קל וחומר:
ומה אלישע תלמידו של אליהו ואליהו תלמידו של משה צף מפניו, מפני משה רבינו על אחת כמה וכמה!

רבי נתן אומר:
בקברניט של מלכים היה קבור. הלך משה ועמד שם ואמר: יוסף יוסף וכו'. מיד נזדעזע ארונו של יוסף, נטלו משה והביאו אצלו. קשו קראי אהדדי, כתיב: ויקח משה את עצמות יוסף וכתיב: ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל (כתוב ברמז קמ"ה).

אמר ר' יהודה אמר רב:
מפני מה נקרא יוסף בחייו עצמות?
מפני שלא מיחה בכבוד אביו, דאמרו לו: עבדך עבדך ולא קאמר להו מידי. מי לנו גדול ממשה, שלא נתעסק בו אלא הקב"ה, שנאמר: ויקבור אתו בגי. ולא על משה בלבד אמרו, אלא על הצדיקים כולן, שנאמר: והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך.

ג' מחנות הם: תני:
טמא מת מותר ליכנס למחנה לוויה. ולא טמא מת בלבד, אלא אפילו מת עצמו, שנאמר: ויקח משה את עצמות יוסף עמו - עמו במחיצתו. עמד לו על נילוס הנהר, ואמר: יוסף יוסף הגיעה השעה שהקב"ה גואל את בניו השכינה מעכבת לך, וישראל מעוכבין לך, וענני כבוד מעוכבים לך, אם מודיע אתה את עצמך הרי יפה וכו'.

ויש אומרים:

נטל חרס וכתב עליו שם המפורש, והשליך ליאור, מיד צף ועלה ארונו של יוסף.
והוון תמן תרין כלבים דחרשין, שרון נבחין במשה.
אמר משה: איתון [חמון], כלבין קושטא לא נבחין, וכלביא דשקרא ודחרשין נבחין!

אמר רבי:
דהדין כלבא מלחית בלישניה, ברם הכא: ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, ללמדך שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו. מרים המתינה למשה שעה אחת (כתוב ברמז קס"ד).
ולא עוד, אלא שעם יעקב עלו עבדי פרעה וזקני ביתו, ועם יוסף עלו הארון והשכינה והכהנים והלוים וישראל ושבעה ענני כבוד. ולא עוד, אלא שהיה ארונו של יוסף מהלך אם ארון חי העולם.
והיו אוה"ע אומרים להם: מה טיבן של שני ארונות הללו?
והן אומרים: זה ארונו של מת וזה ארונו של חי העולמים.
והיו אומרים להן אומות העולם: מה טיבו של מת מהלך עם ארון חי עולמים?
והן אומרים: המונח בארון זה קיים מה שכתוב בזה.
בזה כתיב: אנכי ה' אלוהיך
וביוסף כתיב: התחת אלוהים אנכי.

בזה כתיב: לא יהיה לך אלוהים אחרים.
וביוסף כתיב: את האלהים אני ירא.

בזה כתיב: לא תשא.
וביוסף כתיב: חי פרעה אם תצאו.

בזה כתיב: זכור את יום השבת.
וביוסף כתיב: וטבוח טבח והכן, ואין הכן אלא שבת, שנאמר: והיה ביום הששי והכינו.

בזה כתיב: כבד את אביך.
וביוסף כתיב: ויאמר ישראל אל יוסף הלוא אחיך רועים בשכם וגו'.

בזה כתיב: לא תרצח,
לא רצח לפוטיפרע.

בזה כתיב: לא תגנוב,
לא גנב, כענין שנאמר: וילקט יוסף את כל הכסף וגו'.

בזה כתיב: לא תנאף,
לא נאף עם אשתו של פוטיפרע.

בזה כתיב: לא תחמוד,
לא חמד אשתו של פוטיפרע.

בזה כתיב: לא תענה.
והרי דברים קל וחומר: ומה דברים של אמת לא הגיד, קל וחומר של שקר.

בזה כתיב: לא תשנא את אחיך בלבבך
וכתיב: וינחם אותם וידבר על לבם.

בזה: לא תקום ולא תטור
וכתיב: ואתם חשבתם עלי רעה.

בזה: וחי אחיך עמך
וכתיב: ויכלכל יוסף את אחיו.

כי השבע השביע -
השביען שישביעו לבניהן.

רבי נתן אומר:
מפני מה השביע את אחיו ולא השביע את בניו?
אמר: אם (יז) משביע אני את בני אין מצריים מניחין אותן.
ואם אומרים להם: אבינו העלה את אביו, אומרים להם: אביכם מלך היה, לפיכך השביע את אחיו ולא השביע את בניו.

דבר אחר:

אמר להם יוסף: אבי ירד כאן לרצונו ואני העליתיו.
אני ירדתי על כרחי משביע אני עליכם שממקום שגנבתוני לשם תחזירוני, וכן עשו לו, כענין שנאמר: ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל קברו בשכם.

פקוד יפקוד אלוהים אתכם -
פקד
אתכם במצרים,
ויפקוד
אתכם על הים.

פקד אתכם על הים,
ויפקוד אתכם במדבר.

פקד אתכם במדבר,
ויפקוד בנחלי ארנון.

פקד אתכם בעולם הזה,
ויפקוד אתכם לעולם הבא.

פקידה במצרים,
פקידה בסיני.

פקידה בניסן,
פקידה בתשרי.

והעליתם את עצמותי מזה -
שומע אני מיד?
תלמוד לומר: אתכם - כשתהיו עולין.
ומנין שאף עצמות השבטים העלו עמהם?
תלמוד לומר: מזה אתכם ז"ה = תרי עשר.

ויסעו מסכות ויחנו בְּאֵתָם -
מה אתם מקום, אף סכות מקום.

רבי עקיבא אומר:
ענני כבוד היו, שנאמר: על כל כבוד חופה.
אין לי אלא לשעבר, לעתיד לבא מנין?
תלמוד לומר: וסכה תהיה לצל יומם.
ואומר: ופדויי ה' ישובון.

סימן רכח
וה' הולך לפניהם יומם -
נמצאת אומר: שבעה עננים הן.

וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן -
ועננך עומד עליהם.
ובעמוד ענן.
ובהאריך הענן.
ובהעלות הענן.
ואם לא יעלה הענן.
כי ענן ה' על המשכן
.
הא שבעה עננים הן:
ארבע
מארבע רוחות,
ואחד מלמעלן,
ואחד מלמטן,
ואחד שהיה מהלך לפניהם.
כל הנמוך מגביהו וכל הגבוה מנמיכו, שנאמר: כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפילו וגו'. והיה מכה נחשים ועקרבים מכבד ומרבץ לפניהם.

ר' יהודה אומר:
שלוש עשרה.
שנים לכל רוח,
שנים מלמעלה,
ושנים מלמטה,
ואחד היה מהלך לפניהם.

ר' יאשיה אומר:
ארבעה.

רבי אומר:
שנים: וה' הולך לפניהם יומם, ללמדך שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו.
אברהם לוה את מלאכי השרת, שנאמר: ואברהם הולך עמם לשלחם.
והקב"ה לוה את בניו במדבר ארבעים שנה.

באברהם כתיב: ויקח נא מעט מים.
והקב"ה העלה לבניו את הבאר, שנאמר: אז ישיר ישראל.

באברהם כתיב: ואקחה פת לחם
והקב"ה הוריד לבניו מן, שנאמר: הנני ממטיר לכם לחם מן השמים.

באברהם כתיב: ואל הבקר רץ אברהם
והקב"ה הגיז לבניו את השלו, שנאמר: ורוח נסע מאת ה'.

באברהם כתיב: והשענו תחת העץ.
והקב"ה פרש לבניו שבעה ענני כבוד, שנאמר: פרש ענן למסך.

באברהם כתיב: והוא עומד עליהם
והקב"ה הגין על בתיהם במצרים כדי שלא ינגפו, שנאמר: ופסח ה' על הפתח.

וה' הולך לפניהם -
אפשר לומר כן?
והלא כבר נאמר: הלא את השמים ואת הארץ אני מלא.
ואומר: וקרא זה אל זה ואמר וגו'.
ואומר: והנה שם כבוד אלהי ישראל וגו'.
ומה תלמוד לומר: וה' הולך לפניהם?

רבי אומר:
אנטונינוס, פעמים שהיה דן על הבימה ומחשיך, והיו בניו מחשיכין אצלו. מאחר שנפטר מן הבימה, היה נוטל את הפנס ומאיר לפני בניו, והיו גדולי מלכותו קרבין אצלו ואומרין לו: אנו נוטלין את הפנס ונאיר לפני בניך.
והוא אומר להם: לאו, אלא אני אטול את הפנס ומאיר לפני בני, כדי להודיע לכם חבתן של בני, שתהיו נוהגין עמהן בכבוד.
כך הודיעם הקב"ה חיבתן של ישראל לפני אומות העולם, שיהיו נהוגין עמהן בכבוד. ולא דיין שאינן נוהגין עמהן בכבוד, אלא ממיתין אותן מיתות חמורות ומשונות זו מזו. לענין כן הוא אומר: וקבצתי את כל הגוים והורדתים אל עמק יהושפט וגו'.
יכול על ע"א ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים?
תלמוד לומר: על עמי ונחלתי ישראל אשר פזרו בגוים (ואל מצרים לשמה תהיה) [מצרים לשממה תהיה] וגו' באותה שעה (וה' לעולם ישב) [ויהודה לעולם תשב].
ואומר: ונקיתי דמם לא נקיתי.
אימתי?
וה' שוכן בציון.

אמר רב חסדא:
האב שמחל על כבודו כבודו מחול.
הרב שמחל על כבודו אין כבודו מחול.

ורב יוסף אמר:
אפילו הרב שמחל על כבודו, כבודו מחול, שנאמר: וה' הולך לפניהם יומם.

אמר רבא:
הכי השתא, התם קודשא בריך הוא, דעלמא דיליה הוא מחיל ליה דידייה, הכא תורה דיליה היא?!

הדר אמר רבא:
אין, תורה דיליה היא, דכתיב: ובתורתו יהגה. ואפילו הכי, הדור מיבעיא ליה למעבד.

אמר רב אשי:
אפילו למאן דאמר -
נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול,
מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, שנאמר: שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך.

סימן רכט
מעשה ברבי אליעזר ור' יהושע ור' צדוק שהיו מסובין בבית המשתה של בנו של ר"ג, והיה ר"ג עומד ומשקה עליהן, נתן לו כוס לרבי אליעזר ולא קבל לרבי יהושע וקבל.

א"ל ר' אליעזר:
מה זה יהושע, אנו יושבין ור"ג ברבי עומד ומשקה עלינו?
א"ל: מצינו גדול (ממשה רבינו) [ממנו], שהיה עומד ומשמש עליהם, אברהם אבינו גדול הדור היה, וכתיב: והוא עומד עליהם. ושמא תאמר כמלאכי השרת נדמו לו?
לא נדמו לו אלא כערביים, ואנו לא יהא ר"ג ברבי עומד ומשקה עלינו?!

א"ל ר' צדוק:
עד מתי אתם מניחין כבודו של מקום ועוסקין בכבוד הבריות?
הקב"ה משיב רוחות, ומעלה נשיאים, ומוריד מטר, ומצמיח אדמה, ועורך שלחן לפני כל אחד ואחד, ואנו לא יהא ר"ג ברבי עומד ומשקה עלינו?!
מנא הא מילתא דאמרי אינשי: כי הוינא זוטרי לגברי, השתא דקשישנא לדרדקי?
דכתיב מעיקרא: וה' הולך לפניהם יומם.
ולבסוף כתיב: הנה אנכי שולח מלאך לפניך.

אמר רב יהודה אמר רב:
כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת וכו' כדכתוב באברהם.

אונקלוס בר קלוניקוס איגייר שדר קיסר גונדא דרומאי בתירה. משכינהו בקראי וגיירינהו. הדר שדר גונדא דרומאי בתריה.
א"ל: לא תימרו ליה ולא מידי.
א"ל: אימא לכו מלתא בהדי דשקלי ואזלי וכו' מי נקט נורא מקמי אינשי?
א"ל: לא.
א"ל: ובהקב"ה כתיב: וה' הולך לפניהם יומם, איגיור.
שדר גונדא אחרינא בתריה.
א"ל: לא תשתעו בהדי' כלל. כי נקטי ליה ואזלי. חזא מזוזתא אותיב ידיה עלה.
אמר להו: מאי האי?
א"ל: אימא לן את?
א"ל מנהגו של עולם, מלך יושב בפנים ועבדיו יושבין בחוץ ומשמרים אותו.
ואלו הקב"ה - משמר את ישראל מבחוץ, והן יושבין מבפנים, שנאמר: ה' ישמר צאתך ובואך וגו' איגיור:

סימן רל
לא ימיש עמוד הענן -
מגיד הכתוב שעדיין עמוד הענן קיים היה עמוד האש צומח.

דבר אחר:

בא הכתוב ללמדך דרך ארץ מן התורה על ערבי שבתות, עד שעמוד הענן קיים, יהיה עמוד האש צומח.

דביתהו דרב יוסף מאחרת ומדלקת.
א"ל רב יוסף: תנינא: לא ימיש עמוד הענן - מלמד שעמוד הענן משלים לעמוד האש.
סברה לאקדומי, אמר ההוא סבא: ובלבד שלא יקדים.

אמר רב הונא:
הרגיל בנר - הוין לו בנים תלמידי חכמים.
הרגיל במזוזה – זוכה לדירה נאה.
הזהיר בציצית – זוכה לטלית נאה.
הרגיל בקדוש היום - זוכה וממלא גרבי יין.

אמר רבא:
דרחים רבנן - הוו ליה בנין רבנן.
דמוקיר רבנן - הוו ליה חתנותא רבנן.
דדחיל מרבנן - הוא גופיה הוי צורבא מרבנן.
ואי לאו בר הכי הוא, משתמען מליה כצורבא מרבנן:

הפרק הבא    הפרק הקודם