ילקוט שמעוני, שמות פרק כג


המשך סימן שנב
לא תשא שמע שוא -
הרי זה אזהרה למקבל לשון הרע.

דבר אחר:

הרי זה אזהרה לדיין, שלא ישמע מבעל דין עד שיבא בעל דינו עמו, שנאמר: ועמדו שני האנשים.

אבא חנן אומר משום ר' אליעזר:
להביא שבועת הדיין שתהא נאמן, שאם אתה עונה אחריו אמן עושה אתה שבועת שוא.

אל תשת ידך עם רשע -
אמר לו: איש פלוני חייב לי מאתיים זוז ולי עד אחד, בוא והצטרף לו על מנת שאקח את שלי, ואתה טול מנה ואני מנה, לכך נאמר: אל תשת ידך.
א"ל: יודע אתה בי שאפילו נותן לי אדם כל ממון שבעולם איני משקר, והלא פלוני חייב לי ולי עד אחד, בוא והצטרף לו עמו על מנת שאקח את שלי, לכך נאמר: אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס.
כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושים: לא היה אחד מהם הולך לבית המשתה עד שיודע מי הולך עמו, ולא היה חותם בגט עד שיודע מי חותם עמו.

רבי נתן אומר:
אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד - להוציא את החמסנין ואת הגזלנין שהן פסולין מן העדות, שנאמר: לא יקום עד חמס.

אביי אמר:
עד זומם למפרע הוא נפסל.
מההוא שעתא דאסהיד הוה רשע, והתורה אמרה: אל תשת רשע עד.

רבא אמר:
מכאן ולהבא הוא נפסל.
עד זומם חדוש הוא, דהא תרי ותרי נינהו מאי חזית דצייתת להני ציית להני!
ואין לך בו אלא משעת חדושו ואילך. והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם.

לא תהיה אחרי רבים לרעות -
מנין לסנהדרי קטנה שהיא של עשרים ושלשה?
שנאמר: ושפטו העדה והצילו העדה - עדה שופטת ועדה מצלת הרי עשרים.
ומנין לעדה שהיא עשרה?
שנאמר: עד מתי לעדה הרעה יצאו יהושע וכלב.
ומנין עוד שלשה?
ממשמע שנאמר: לא תהיה אחרי רבים לרעות - שומע אני שאהיה עמהן לטובה, אם כן מה תלמוד לומר: אחרי רבים?
לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה.
לטובה - על פי עד אחד.
לרעה - על פי שנים.
ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי עשרים ושלשה.

אחרי רבים להטות -
רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר:
מה תלמוד לומר: אחרי רבים להטות?
התורה אמרה עשה לך בית דין נוטה.
י"ב מזכין וי"א מחייבין - זכאי.
שומע אני עשרה מחייבין ועשרה מזכין חייב?
או י"א מזכין וי"ב מחייבין שומע אני יהא חייב?
תלמוד לומר: ולא תענה על ריב - אמרה תורה: הרוג על פי עדים, הרוג על פי מטין, מה עדים בשנים אף מטין בשנים.
אחד עשר מזכין ואחד עשר מחייבין ואחד אומר איני יודע - הרי זה אזהרה לדיין שלא יטה אלא לכף זכות, (תלמוד לומר:) [שנאמר] ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות.

דיני ממונות הטהרות והטומאות - מתחילין מן הגדול.
דיני נפשות - מתחילין מן הצד.
מנא הני מילי?

אמר רב אחא בר פפא אמר קרא:
לא תענה על ריב - לא תענה על רב.

רבה בר בר חנה אמר:
מהכא: ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש חרבו ויחגור גם דוד את חרבו.

ודל לא תהדר בריבו -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: לא תשא פני [דל ולא תהדר פני] גדול – פרט, אין לי אלא אלו, חלופיהן מנין?
תלמוד לומר: ודל לא תהדר בריבו.

אבא חנן אומר משום רבי אליעזר:
בלקט שכחה ופאה הכתוב מדבר.

כי תפגע -
יכול אפילו פגיעה ממש?
תלמוד לומר: כי תראה.
יכול אפילו מרחוק?
תלמוד לומר: כי תפגע.
הא כיצד?
ראיה שיש בה פגיעה.
ושערו חכמים אחד משבעה ומחצה במיל, זהו ריס. ומדדה עמו עד פרסה ונוטל שכר.
נמצינו למדין שהוא עובר על מצוות עשה ועל מצוות לא תעשה.

שור אֹיִבְךָ -
רבי יאשיה אומר:
איבך - זה גוי.
וכן מצינו שהגוים (קוראים) [קרויים] לישראל אויבים בכל מקום, שנאמר: כי תצא למלחמה על איביך כי תצא מחנה על איביך.

ר' אליעזר אומר:
בגר שחזר לסורו הכתוב מדבר.

ר' יצחק אומר:
בישראל מומר הכתוב מדבר.

רבי נתן אומר:
בישראל עצמו.
ומה תלמוד לומר איבך?
אלא שאם הכה את בנו או שעשה עמו מריבה, ונמצא אויבו לפי שעה.

שור איבך או חמורו -
לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.

תועה -
אין תועה בכל מקום אלא חוץ לתחום, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: וימצאהו איש והנה תועה בשדה.

תשיבם לו -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ואם לא קרוב אחיך אליך - אין לי אלא בזמן שהוא קרוב, ורחוק אם אינו מכירו מנין?
תלמוד לומר: ולא ידעתו ואספתו - מציאה שדרכה להאסף, להוציא את השבורה.
והיה עמך - ברשותך.
עד דרוש אחיך אותו - עד שתדרוש אחיך.

דבר אחר:

אתה צריך לבדוק אחיך אם רמאי הוא וכו' והשבותו לו מציאה שהיא עושה ואוכלת ולא מציאה שיש עמה הפסד:

כי תראה -
שומע אני אפילו רחוק?
תלמוד לומר: כי תפגע וגו'.

רובץ -
ולא רבצן.

תחת משאו-
ולא שהיה משאו בצדו.

וחדלת מעזוב לו -
פעמים שאתה חדל פעמים שאתה עוזב.

חמור של ישראל ומשאוי של גוי - עזוב תעזוב.
חמור של גוי ומשאוי של ישראל - וחדלת.
היה בין הקברות לא יטמא לו.
א"ל אביו: הטמא!
יכול יטמא, מפני שמצוות עשה קודמת למצוות לא תעשה?
לכך נאמר: וחדלת מעזוב לו - פעמים שאתה חדל פעמים שאי אתה חדל.
א"ל אביו: אל תפרק עמו! אל תטעון עמו! אל תחזיר לו אבדתו! הרי זה לא ישמע לו, מפני שהוא ואביו חייבין במצות.

עזוב תעזוב עמו -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: הקם תקים עמו.
אין לי אלא טעינה, פריקה מנין?
תלמוד לומר: עזוב תעזוב עמו.

ר' יאשיה אומר:
אחד זה ואחד זה בפריקה הכתוב מדבר.
אין לי אלא פריקה, טעינה מנין?
ודין הוא: ומה פריקה שהוא יכול לפרוק בפני עצמו הרי אתה מוזהר עליה, טעינה שאינו יכול לטעון בפני עצמו, אינו דין שתהא מוזהר עליה?!
לכך דבר הכתוב בקל ללמד ממנו את החמור.

ר' יהודה בן בתירה אומר:
עזוב תעזוב עמו - זו פריקה.
הקם תקים עמו - זו טעינה.

מכאן היה ר"ש בן יוחאי אומר:
כשם שהפריקה מן התורה, כך טעינה מן התורה.

עזוב תעזוב עמו -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: הקם תקים עמו אין לי אלא טעינה ופריקה, בהמה עצמה מנין?
תלמוד לומר: הקם תקים עמו - הקם תקים עמו בזמן שאתה שוה לו.
הלך וישב לו וא"ל: הואיל ועליך מצווה, אם רצית לפרוק, פרוק! – פטור, שנאמר: עמו.
אם היה זקן או חולה - חייב.

ר' יוסי הגלילי אומר:
אם היה עליו יתר על משאו אין זקוק לו, שנאמר: תחת משאו - משאוי שיכול לעמוד בו.
בהמת גוי ומשאוי ישראל - וחדלת.
בהמת ישראל ומשאוי גוי – עזוב.
והא מני?

רבי יוסי הגלילי:
דאמר צער בעלי חיים לאו דאורייתא.
ואף אם תמצא לומר צער בעלי חיים דאורייתא, אפילו הכי לכוף את יצרו עדיף: (עיין בגמרא בענין אוהב ושונא)

לא תטה משפט אביונך בריבו -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ודל לא תהדר בריבו, אין לי אלא דל, עני תאב מנין?
תלמוד לומר: לא תטה משפט אביונך בריבו.

אבא חנן אומר משום רבי אליעזר:
בלקט שכחה ופאה הכתוב מדבר.
רשע וכשר עומדין לפניך בדין, שלא תאמר הואיל ורשע הוא הרי אני מטה עליו את הדין, לכך נאמר: לא תטה משפט אביונך וגו' - אביון הוא במצות.

א"ר אבהו:
י' דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות, וכולן אין נוהגין בשור הנסקל, חוץ מעשרים ושלשה. דאמר קרא: לא תטה משפט אביונך בריבו - אבל אתה מטה משפט שור הנסקל. וחלופיהם במסית, דרחמנא אמר: ולא תחמול ולא תכסה עליו.

מדבר שקר תרחק -
תנו רבנן:
מנין לדיין שלא יעשה סנגרון לדבריו?
תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק.

מנין לדיין שלא יושיב תלמיד בור לפניו?
תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק.

מנין לדיין שיודע בחברו שהוא גזלן שלא יצטרף עמו?
תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק.

מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה, שלא יאמר: הואיל ועדים מעידים לפניו אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר העדים?
תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק.

מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר, שלא ישתוק?
תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק.

מנין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין, שלא יאמר אמתין לו עד שיגמרנו ואסתרנו ואבננו משלי כדי שיקרא הדין על שמי?
תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק.

מנין לתלמיד שאמר לו רבו: יודע אתה שאם נותנין לי מאה מנה איני מבדה, מנה לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד, מנין שלא יצטרף עמו?
תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק.

הא מדבר שקר נפקא, הא וודאי שקורי משקר, ורחמנא אמר: לא תענה ברעך עד שקר. אלא כגון דאמר לה וודאי חד סהדא אית לי תא את וקום התם ולא תימא ולא מידי דהא לא מפקת מפומך שקרא, אפילו הכי אסור, משום שנאמר: מדבר שקר תרחק.

מנין לנושה בחברו מנה, שלא יאמר: אטעננו במאתים כדי שיודה לי מנה ויתחייב לי שבועה ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר?
תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק.

מנין לנושה בחברו מנה וטענו מאתים, שלא יאמר אכפרנו בבית דין ואודה לו חוץ לבית דין, כדי שלא אתחייב לו שבועה ויגלגל עלי שבועה ממקום אחר?
תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק.

מנין לג' שנושין מנה באחד, שלא יהא אחד בעל דין ושנים עדים כדי שיוציאו מנה ויחלוקו?
תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק.

מנין לדיין שלא ישמע בעל דין קודם שיבוא בעל דין חברו?
תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק.

מנין לשנים שבאו לְדִין, אחד לבוש סמרטוט ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה, שאומר לו לבוש כמותו או הלבישהו כמותך?
תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק.

כי הוו אותו לקמיה דרבה בר בר חנה,
אמר להו:
שלופו פזמקייכון וחותו לדינא.

מנין לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חברו?
תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק.

רב כהנא אמר:
מלא תשא - לא תשיא.

מדבר שקר תרחק -
הרי זו אזהרה למדבר לשון הרע.

דבר אחר:

הרי זו אזהרה לדיין שלא יושיב אצלו דיין בור.

דבר אחר:

שלא יעמיד אצלו סנגרון, שנאמר: עד האלהים יבא.

ר' נתן אומר:
מדבר שקר תרחק - הרי זה אזהרה לפרוש מן האפיקורסות.
וכן הוא אומר: ומוצא אני מר ממות וגו'.
ואומר: והמלך ישמח באליהם וגו'.

ונקי וצדיק אל תהרוג -
תנו רבנן:
מנין ליוצא מבית דין חייב, ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות, מנין שמחזירין אותו?
תלמוד לומר: ונקי אל תהרוג.
ומנין ליוצא מבית דין זכאי, ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה, שאין מחזירין אותו?
תלמוד לומר: וצדיק אל תהרוג.

א"ר שימי בר אשי:
וחלפא במסית, דכתיב: לא תחמול ולא תכסה עליו.

רב כהנא אמר:
מִכִּי הרוג תהרגנו.

בעי מניה ר' זירא מרב ששת:
חייבי גליות מנין חייבי (גלויות) [מלקות] מנין וכו'?
אתיא רשע רשע [ורוצח] רוצח.

היה אחד מעידו שהוא עובד לָחַמָּה ואחד מעידו שהוא עובד ללבנה, שומע אני שיצטרפו זה עם זה ויהיה חייב?
תלמוד לומר: ונקי וצדיק את תהרוג.

ראוהו רודף אחר חברו להרגו והסייף בידו, אמרו לו: בן ברית הוא והתורה אמרה: שופך דם האדם וגו'
א"ל: יודע אני ועל מנת כן הוא עושה, והעלימו עדים את עיניהם ולאחר זמן מצאוהו הרוג מפרפר והסייף מזלף דם מיד ההורג, שומע אני יהא חייב?
תלמוד לומר: ונקי וצדיק אל תהרוג.

וכבר הרג יהודה בן טבאי עד זומם.
א"ל שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי, ואמרה תורה: הרוג על פי עדים הרוג על פי זוממין! מה עדים בשנים אף זוממין בשנים.
וכבר נכנס יהודה בן טבאי לחורבה ומצא שם הרוג מפרפר והסייף מזלף דם מיד ההורג.
א"ל יהודה בן טבאי: תבא עלי אם לא אני אומר שאתה הרגתו, אבל מה אעשה שאמרה תורה: על פי שני עדים יקום דבר - אבל היודע ובעל מחשבות הוא יפרע מאותו האיש. ולא הספיק לצאת משם עד שהכישו נחש ומת.

ונקי וצדיק אל תהרוג -
הרי שיצא מבית דין חייב ואחר כך מצאו לו זכות, שומע אני יהא חייב?
תלמוד לומר: ונקי אל תהרוג.
יכול כשם שיצא מבית דינך זכאי כך יצא מבית דינו של מעלה?
לכך נאמר: כי לא אצדיק רשע.

וצדיק אל תהרוג -
הרי שיצא מבית דין זכאי ואחר כך מצאו לו חובה, שומע אני יחזירוהו?
תלמוד לומר: וצדיק אל תהרוג.
יכול כשם שיצא מבית דינך זכאי כך יצא מבית דין של מעלה?
תלמוד לומר: כי לא אצדיק רשע.

והרי דברים קל וחומר: ומה אם מידת פורענות מעוטה אמרה תורה: כי לא אצדיק רשע, קל וחומר למדה טובה המרובה!

סימן שנג
ושחד לא תקח -
שלא תאמר הריני נוטל ממון ואיני מטה את הדין.
תלמוד לומר: כי השחד יעור עיני חכמים.

והלא דברים קל וחומר:
ומה אם הנוטל שלא להטות אמרה תורה: כי השחד יעור, קל וחומר הנוטל על מנת להטות!

כי השחד יעור עיני פקחים -
אלו פקחי הדעת שהן מטהרין ומטמאין מדעת עצמן.

מכאן אמרו:

כל הנוטל ממון ומטה את הדין אינו נפטר מן העולם עד שיחסר מאור עיניו.

ר' נתן אומר:
עד שיהיה אחד מג' דברים:
או דעתו מטורפת בתורה ומטמא את הטהור ומטהר ומטהר את הטמא,
או שיצטרך לבריות,
או שיחסר מאור עיניו.

ויסלף דברי צדיקים -
שונא דברים המצודקים שנאמרו בסיני.

קרנא הוה שקילא יסתירא מזכאי ואיסתירא מחייב ודאין להון דינא.
והיכי עבדי הכי?
והכתיב: ושחד לא תקח?
הני מלי היכא דשקיל מחד ולא שקיל מחבריה דילמא אתי לאצלויי דינא, וקרנא מתרוייהו הוה שקיל.
ומי שרי?
והתניא: ושחד לא תקח מה תלמוד לומר?
אם ללמד שלא לזכות את החייב ולא לחייב את הזכאי, הרי כבר נאמר: לא תטה משפט?
אלא אף על פי שזכה את הזכאי וחייב את החייב אמרה תורה: ושחד לא תקח. הני מילי היכא דשקיל בתורת שוחדא, קרנא בתורת אגרא הוה שקיל.
ומי שרי?
והתנן: הנוטל שכרו לדון - דיניו בטלין?
וכי תימא קרנא בתורת בטלנא שקיל.
והתנן: מכוער הדיין שנוטל שכרו לדון אלא שדינו דין.
היכי דמי?
אילימא דקא שקיל בתורת אגר דינא.
והתנן: הנוטל שכרו לדון דיניו בטלין.
אלא לאו דקא שקיל בתורת בטלנא.
וקא תני: מכוער הדין.
הני מילי בטלנא דלא מוכח, קרנא בטלנא דמוכח הוה.
דקרנא הוה תהי במברא חמרא, והוו יהבו ליה זוזא (כל יומא).
וכי אתו בי תרי לקמיה, אמר להו: הבו לי זוזי ואידון לכו.

א"ר אבהו:
בוא וראה כמה סמויות עיניהן של מקבלי שחד - אדם חש בעיניו הרבה ממון נותן לרופא ספק מתרפא ספק אין מתרפא. הם בשוה פרוטה מסמין את עיניהן, שנאמר: כי השחד יעור פקחים.

תנו רבנן:

כי השחד יעור פקחים - קל וחומר לטפשים.
ויסלף דברי צדיקים - קל וחומר לרשעים.
מידי טפשים ורשעים בני מעבד דינא אינון?
אלא הכי קאמר: כי השחד יעור - אפילו חכם גדול וקבל שחד לא נפטר מן העולם בלא סמיות הלב.
ויסלף דברי צדיקים - אפילו אם צדיק גמור הוא וקבל שחד לא נפטר מן העולם בלא טרוף דעת.

אמר רבא:
מאי טעמא דשוחדא?
כיון דשקיל ליה שוחדא הוי לה כגופיה ואין אדם רואה חובה לעצמו.
מאי שחד?
שהוא חד.

אמר רב פפא:
לא לידון אינש דינא לא למאן דסני ליה ולא למאן דרחים ליה.
למאן דרחים ליה - לא חזי ליה חובתא.
למאן דסני ליה - לא חזי ליה זכות (כתוב ברמז קיד):

תנו רבנן:

ושחד לא תקח -
אינו צריך לומר שחד ממון, אלא אפילו שחד דברים נמי אסור, מדלא כתיב: בצע לא תקח. היכי דמי שחד דברים?
כי הא דשמואל הוה קא עבר במברא, אתא ההוא גברא יהב ליה ידא.
א"ל: מאי עבידתך?
א"ל: דינא אית לי.
א"ל: פסילנא לך לדינא.

אמימר הוה יתיב וקא דאין דינא פרח גדפא והוה יתיב ליה ברישיה.
אתא ההוא גברא שקלא מרישיה.
א"ל: מאי עבידתך?
א"ל: דינא אית לי.
א"ל: פסילנא לך לדינא.

מר עוקבא הוה שדי רוקא קמיה. אתא ההוא גברא כסייה.
א"ל: מאי עבידתך?
א"ל: דינא אית לי.
א"ל: פסילנא לך לדינא.

רבי ישמעאל בר' יוסי הוה רגיל אריסיה דהוה מייתי ליה כל מעלי שבתא כנתא דפירי. יומא חד אייתי ליה בחמשה בשבתא.
א"ל: מאי שנא האידנא?
א"ל: דינא אית לי, ואמינא: אגב אורחי אייתי ליה למר. לא קביל מניה.
א"ל: לא מידן דיינא לך, ולא מישקל שקילנא.
אותיב ליה זוגא דרבנן וקא דיינו ליה.
בהדי דקא אזל ואתי, אמר: אי בעי טעין הכי ואי בעי טעין הכי.

אמר ר' ישמעאל בר' יוסי:
תיפח נפשן של מקבלי השחד.
ומה אני שלא נטלתי ואם נטלתי שלי נטלתי, כך מקבלי שחד על אחת כמה וכמה.

ר' ישמעאל בן אלישע אייתי ליה ההוא גברא ראשית הגז.
א"ל: מהיכא קא אתית?
א"ל: מדוך פלוני.
א"ל ומהתם להכא לא הוה כוהן למיתבא ליה.
א"ל: דינא אית לי, ואמינא: אגב אורחי אייתי ליה למר. לא קביל מניה.
א"ל: פסילנא לך לדינא.
אותיב ליה זוגא דרבנן וקא דיינו ליה. בהדי דקא אזיל ואתי אמר: אי בעי טעין הכי ואי בעי טעין הכי.

א"ר ישמעאל בן אלישע:
תיפח נפשן של מקבלי שחד.
ומה אני שלא נטלתי ואם נטלתי חלקי נטלתי - כך מקבלי שחד על אחת כמה וכמה!

רב ענן אייתי ליה ההוא גברא כנתא דגילדנא.
אמר ליה: מאי עבידתך?
א"ל: דינא אית לי ואמינא בהדי דאזילנא, אייתי ליה למר.
לא קביל מניה.
א"ל: פסילנא לך לדינא.
א"ל: דינא דמר לא בעינא, קבולי ליקבל מר דלא למנען מר מלאקרובי בכורים.

דתניא:
ואיש בא מבעל שלושה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים -
וכי אלישע אוכל בכורים הוה?
אלא לומר לך: כל המביא דורון לתלמיד חכם כאלו מקריב בכורים.
א"ל: קבולי לא איבעיא לי דאקבל, השתא הואיל ואמרת טעמא מקבלנא.
שדריה לקמיה דרב נחמן, שלח ליה לידייניה מר לההוא גברא דאנא ענן פסילנא ליה לדינא. אמר: מדשלח לי מר הכי, שמע מינה קריביה הוא.
(כי אתא) הוה קמיה דינא דיתמי, אמר: האי עשה והאי עשה, עשה דכבוד תורה עדיף.
פסק לדינא דיתמי. כיון דחזא בעל דיניה יקרא דקא עביד ליה, איסתתים טענתיה.

רב ענן הוה רגיל אליהו דאתא לגביה דהוה מתני ליה סדר אליהו. כיון דעבד הכי אסתלק. יתיב בתעניתא ובעי רחמי ואתא, הוה מבעית ליה בעותי, עבד תיבותא הוה יתיב בתיבותא ומתני ליה סדריה עד דאסיק ליה לכולא סדרה. והיינו דאמר סדר אליהו רבא וסדר אליהו זוטא (עיין ברמז שכ"ה ומכילתא).

ושש שנים תזרע וגו' -
רבי ישמעאל אומר:
כשישראל עושין רצונו של מקום - הן עושין שמיטה אחת בשבוע אחד, שנאמר: שש שנים תזרע וגו'. וכשאין עושין רצונו של מקום - עושין ארבע שמיטות בשבוע אחד.
כיצד?
נרה שנה וזרעה שנה נרה שנה וזורעה שנה, נמצאו שהן עושין ארבע שמיטות בשבוע אחד.

ואספת את תבואתה -
לרבות פירות ערב שביעית שנכנסו לשביעית.
מנין לפירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית שיהו כפירות שביעית?
תלמוד לומר: כן תעשה לכרמך לזיתך.
הרי אתה דן בנין אב מבין שניהם:
לא הרי זית כהרי הכרם ולא הרי כרם כהרי הזית, מה להצד השוה שבהן?
שגדל על מוצאי [מי] שביעית הרי הן כפיורת שביעית וכו', דברי ר' יאשיה.

ר' יונתן אומר:
אין צריך, הלא כבר נאמר: ויתרם תאכל חית השדה - להביא פירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית שהן כפירות שביעית.
ומה תלמוד לומר: וכן תעשה לכרמך לזיתך?
בא ליתן בִּעוּר לזית בפני עצמו ולכרם בפני עצמו.

והשביעית תשמטנה ונטשתה -
תשמטנה –
בעבודתה.
ונטשתה - באכילתה.
אין לי אלא כרמים וזיתים, פירות ועשבים מנין?
תלמוד לומר: ונטשתה - מכל מקום.

דבר אחר:
והשביעית תשמטנה -
מגיד שהוא פורץ בה פרצות, אלא שגזרו חכמים מפני תיקון העולם [שלא תאמר] וכי מפני מה אמרה תורה, לא שיאכלו אותה עניים?!
הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים?
תלמוד לומר: והשביעית תשמטנה - מגיד שהוא פורץ פרצות, אלא שגזרו חכמים מפני תיקון העולם.

סימן שנד
ואכלו אביוני עמך -
כתוב אחד אומר: ואכלו אביוני עמך.
וכתוב אחד אומר: לך ולעבדך ולאמתך.
כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
כשהפירות הללו מרובים - הכל אוכלין: ואכלו אביוני עמך.
וכשהפירות מועטים - לך ולעבדך ולאמתך.

רבי יהודה בן בתירא אומר:
כתוב אחד אומר: ואכלו אביוני עמך.
וכתוב אחד אומר: לך ולעבדך ולאמתך?!
עד שלא תגיע שעת הביעור - מבערין אותה עניים ועשירים.
משיגיע שעת הבעור - מבערין אותה עניים ולא עשירים.

ויתרם תאכל חית השדה -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: עשר תעשר וגו' - שומע אני אף פירות שביעית במשמע?
כשהוא אומר: לך ולבהמתך הקיש אדם לבהמה:
מה הבהמה אוכלת מן הראוי לה בשביעית שלא מעושר,
אף אדם אוכל מן הראוי לו בשביעית שלא מעושר.
אתה אומר לכך בא, או לא בא אלא להקיש בהמה לאדם:
מה אדם אינו אוכל אלא מן המעושר,
אף בהמה לא תאכל אלא מן המעושר?
תלמוד לומר: ויתרם תאכל חית השדה.

אחר שלמדת שהיה אוכלת מן הראוי לה בשביעית שלא מעושר, להקיש בהמה לאדם אין אתה יכול, שכבר נאמר: ויתרם תאכל חית השדה?
אלא להקיש אדם לבהמה:
מה הבהמה אוכלת מן הראוי לה שלא מעושר בשביעית,
אף אדם אוכל מן הראוי לו בשביעית שאינו מעושר.
הא מה תלמוד לומר: כן תעשה לכרמך לזיתך?
לענין שאמרנו.

והשביעית תשמטנה ונטשתה –
[תשמטנה] -
מלקשקש.
ונטשתה - מלסקל.
תרי קשקושי הוו.
סתומי פילי - שרי.
אברויי אילני - אסור.
אמר ליה ההוא מינאה לרבי אבהו: אלהיכם גחכן הוא, דקאמר ליחזקל: שכב על צדך השמאלי וכתיב: ושכבת על צדך הימני.
אדהכי והכי אתא ההוא תלמידא.
א"ל: מאי טעמא דשביעית?
א"ל: השתא אמינא לכו מלתא דשויא לתרוייכו.
אמר הקב"ה לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי. והם לא עשו כן אלא חטאו וגלו.

מנהגו של עולם - מלך ב"ו שסרחה עליו מדינה -
אם אכזרי הוא - הורג את כלה,
ואם רחמן הוא - הורג את חציה,
ואם רחמן מלא רחמים הוא - מייסר את הגדולים בייסורין.
אף הקב"ה מייסר את הצדיקים כדי למרק עונותיהם של ישראל.

ששת ימים תעשה מעשיך -
נאמר כאן שבת בראשית לענין שביעית, שלא תסתרם שבת בראשית ממקומה.

למען ינוח שורך וחמורך -
הוסיף לו הכתוב נייחא אחד להיות תולש מן הקרקע ואוכל.
אתה אומר לכך בא, או לא בא אלא יחבשנו בתוך ביתו?
אמרת אין זה נָיִיח, אלא צער?
תלמוד לומר: למען ינוח שורך הוסיף לו הכתוב נייח אחד להיות תולש מן הקרקע ואוכל.

תנו רבנן:
מקיימין עבדים שאינן מולין - דברי ר' ישמעאל.

ר' עקיבא אומר:

אין מקיימין.

א"ל ר' ישמעאל: הרי הוא אומר: וינפש בן אמתך והגר?
א"ל ר' עקיבא: בלוקח עבד בין השמשות ולא הספיק למולו הכתוב מדבר.
דכולי עלמא מיהא וינפש בן אמתך בעבד ערל כתיב.
מאי משמע?
דתניא: וינפש בן אמתך וגו' (וינפש בן אמתך) - זה עבד ערל.
או אינו אלא בן ברית?
כשהוא אומר: עבדך ואמתך - הרי בן ברית אמור.
הא מה תלמוד לומר: וינפש בן אמתך?
זה עבד ערל.

והגר -
זה גר תושב.
או אינו אלא גר צדק?
כשהוא אומר: וגרך אשר בשעריך - הרי גר צדק אמור.
הא תלמוד לומר: והגר - זה גר תושב.
הרי הוא בשבת כישראל ביום טוב.
הלוקח עבדים ערלים מן הגויים הרי הם בשבת כישראל כחולו של מועד, דברי ר' יוסי הגלילי.

ור' עקיבא
מחליף.
אימתי עושין יין נסך?
בשעה שמזכירין ע"א על פיהן.
מאימתי מזכירין ע"א על פיהן?
בשעה שנודרין בהן.

סימן שנה
ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ושמת את השלחן וגו' - אם שנה עובר בלא תעשה, לכך נאמר: ובכל אשר אמרתי וגו'.

רבי מאיר אומר:
לעשות דברי תורה עליך חובה.

רבי אליעזר אומר:
לעשות מצוות עשה ומצוות לא תעשה.

ר' אליעזר בן יעקב אומר:
אין לי אלא מה שפרט הכתוב, שאר דקדוקי פרשה מנין?
תלמוד לומר: ובכל אשר אמרתי אליכם.

דבר אחר:

ובכל אשר אמרתי וגו' -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: לא תעשה כל מלאכה - אין לי אלא דברים שהן אבות מלאכות.
דברים שהם משום שבות מנין?
תלמוד לומר: ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו - להביא דברים שהן משום שבות.

דבר אחר:
ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו -
להביא שביתת כלים.

שלש רגלים תחוג לי בשנה -
הכל חייבין בראיה, חוץ מחרש שוטה וקטן, טומטום ואנדרוגינוס, ועבדים שאינן משוחררין, החיגר והסומא החולה והזקן וכו'.
הכל לאתויי מאי?
לאתויי סומא באחת מעיניו.
ודלא כי האי תנא, דתניא: יוחנן בן דהבאי אומר משום ר' יהודה (בן תימא):
סומא באחת מעיניו פטור מן הראיה, שנאמר: שלוש פעמים בשנה יראה - יראה כדרך שבא לִרְאוֹת כך בא לֵרָאוֹת, מה לראות בשתי עיניו אף ליראות בשתי עיניו.

אמר ר' תנחום:
חרש באזנו אחת פטור מן הראיה, שנאמר: באזניהם.
והא מיבעיה ליה באזניהם דכל ישראל?
ההוא מנגד כל ישראל נפקא.

ואמר ר' תנחום:
חגר ברגלו אחת פטור מן הראיה, שנאמר: רגלים.
האי מבעי' ליה פרט לבעלי קבין?
ההוא מפעמים נפקא.
דתניא: אין פעמים אלא רגלים.
וכן הוא אומר: תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים.
ואומר: מה יפו פעמיך וגו'.

תנו רבנן:
רגלים - פרט לבעלי קבין, ולחגר ולסומא ולחולה ולזקן, ושאינו יכול לעלות ברגליו - לאתויי מפנקי, דכתיב: כי תבואו לראות פני מי בקש וגו'.

שלוש רגלים תחוג לי -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: שלוש פעמים בשנה - שומע אני בכל זמן שירצה?
תלמוד לומר: בחג המצוות ובחג השבועות ובחג הסכות.
אי בחג המצוות שלוש פעמים ובחג השבועות ג' פעמים וכו'?
תלמוד לומר: שלוש רגלים תחוג לי בשנה.
רגלים - המהלכין ברגליהן.
יראה - להוציא את הסומין.
זכורך - להוציא את הנשים.
כל זכורך - להוציא (את הגרים) טומטום ואנדרוגינוס,

תקרא את התורה הזאת וגו' - להוציא גרים ועבדים.
באזניהם - להוציא חרשים.
ושמחת - להוציא את החולה ואת הקטן.
לפי ה' אלוהיך - להוציא את הטמא.

מכאן אמרו:

הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן וכו':

סימן שנו
את חג המצוות תשמור -
למד על חולו של מועד שאסור בעשית מלאכה, דברי רבי יאשיה.

ר' יונתן אומר:
אינו צריך, קל וחומר: אם ראשון ושביעי שאין קדושה לפניהן ולאחריהן אסור בעשית מלאכה, חולו של מועד שיש קדושה לפניהם ולאחריהם אינו דין שאסור בעשית מלאכה?!
ששת ימי בראשית יוכיחו, שיש קדושה לפניהם ולאחריהם, ומותרין בעשית מלאכה.
מה לששת ימי בראשית שאין בהן קרבן מוסף. ראש חודש יוכיח שיש בו קרבן מוסף ומותר בעשית מלאכה. מה לראש חודש שאין קרוי מקרא קדש, תאמר בחולו של מועד הואיל וקרוי מקרא קדש דין הוא שאסור בעשית מלאכה.

תניא אידך: כל מלאכת עבודה לא תעשו - למד על חולו של מועד שאסור בעשית מלאכה, דברי ר' יוסי הגלילי.

ר' עקיבא אומר:
אינו צריך, הרי הוא אומר: אלה מועדי ה' מקראי קדש - במה הכתוב מדבר?
אי בראשון, כבר נאמר: שבתון.
אי בשביעי כבר נאמר: שבתון.
אלא בחולו של מועד שאסור בעשית מלאכה.

תניא אידך: ששת ימים תאכל מצוות וביום השביעי עצרת - מה שביעי עצור, אף שישה עצור. אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף שישה עצור בכל מלאכה?
תלמוד לומר: השביעי - שביעי עצור בכל מלאכה ואין שישה עצור בכל מלאכה.
הא לא מסר הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר, איזו מלאכה אסורה ואיזה מלאכה מותרת.

את חג הַמַּצוֹת תשמור -
היה ר"י בן בתירא אומר:
כאשר צויתיך - כדי שלא תהא מביא אלא בחדש האביב.

ולא יראו פני -
בזבחים.
או אינו אלא בעופות ובמנחות?
ודין הוא:
נאמר חגיגה להדיוט,
ונאמר ראיה לגבוה,
מה חגיגה האמורה להדיוט זבחים,
אף ראיה האמורה לגבוה זבחים.

ומה זבחים?
עולות.
או אינו אלא שלמים?
ודין הוא:
נאמר: חגיגה להדיוט,
ונאמר ראיה לגבוה,
מה חגיגה האמורה להדיוט בראוי לו,
אף ראיה האמורה לגבוה בראוי לו.
וכן בדין שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם.

ולא יראו פני -
בזבחים.
או אינו אלא בנסכים?
הרי אתה דן:
נאמר: שמחה באדם,
ונאמר: שמחה בשלמים,
מה להלן בזבחים,
אף כאן בזבחים.

וחג הקציר בכורי מעשיך -
נאמר: שלוש רגלים לענין שביעית, שלא יסתרו ג' רגלים ממקומן.

חֵרֵשׁ המדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר - פטור מן הראיה וחייב בשמחה.
מאי שנא לענין ראיה דפטור?
דגמר ראיה ראיה מֵהַקְהֵל.
והתם מנלן דפטירי?
דכתיב: למען ישמעו - פרט למדבר ואינו שומע.
ולמען ילמדו - פרט לשומע ואינו מדבר.
למימרא דכי לא משתעי לא גמר, והא הנהו תרי אלמי דהוו בשיבותיה דרבי בני ברתיה דרבי יוחנן בן גודגדא, דכל אימת דהוה עייל רבי לבי מדרשא, הוו עיילי קמיה וניידי ברישייהו ומרחשי בשפותיי הו, ובעא רבי רחמי עלייהו ואיתסו. ואשתכחו דהוי גמירי הלכתא ספרא וספרי ותוספתא וכולי תלמודא.

אמר מר זוטרא:
קרי ביה: למען ילמדו.

רב אשי אמר: וודאי למען ילמדו, דאי סלקא דעתך למען ילמדו, כיון דלא משתעי לא גמר וכו', האי מלמען ישמעון נפקא?
אלא וודאי למען ילמדו הוא.

סימן שנז
רב הונא כי הוה מטי להאי קרא בכי: יֵרָאֶה יֵרָאֶה, עבד שרבו מצפה לו לראותו יתרחק ממנו, שנאמר: כי תבואו לראות פני וגו'.

רב הונא כי הוה מטי להאי קרא בכי: וזבחת שלמים ואכלת שם - עבד שרבו מצפה לאכול על שלחנו יתרחק ממנו, שנאמר: למה לי רוב זבחיכם.

תנו רבנן:

זָכוּר - להוציא את הנשים.
זכורך - להוציא טומטום ואנדרוגינוס.
כל זכורך - לרבות את הקטנים.
זכור - להוציא את הנשים.
והא למה לי קרא, מכדי מצוות עשה שהזמן גרמא הוא ונשים פטורות?
אצטריך, סלקא דעתך אמינא נילף רְאִיָּה רְאִיָּה מֵהַקְהֵל - מה להלן נשים חייבות אף כאן נשים חייבות, וקא משמע לן.
זכורך - להוציא טומטום ואנדרוגינוס.
בשלמא אנדרוגינוס אצטריך, סלקא דעתך אמינא הואיל ואית ליה צד זכרות ליחייב, קא משמע לן דבריה בפני עצמה הוא.
אלא טומטום ספיקא הוא, אצטריך קרא למעוטי ספיקא?

אמר אביי:
כשביציו מבחוץ.
כל זכורך - לרבות את הקטנים.
והא אנן תנן: חוץ מחרש שוטה וקטן?
לא קשיא, כאן בקטן שלא הגיע לחנוך כאן בקטן שהגיע לחינוך.
קטן שהגיע לחינוך דרבנן הוא?
אין הכי נמי, וקרא אסמכתא בעלמא הוא.
וקרא למאי אתא?
לכדאחרים.
דתניא: המקמץ והמצרף את הנחשת ורבורסקי - פטורין מן הראיה.
משום שנאמר: כל זכורך - מי שיכול לעלות עם כל זכורך, יצאו אלו שאינן יכולין לעלות עם כל זכורך.

את פני האדון ה' -
מי שאין לו אלא אדון אחד, יצא עבד שיש לו אדון אחר.
והא למה לי קרא, מכדי כל שהאשה חייבת בה העבד חייב בה דגמר לָהּ – לָהּ מאשה?
לא נצרכה אלא למי שחציו עבד וחציו בן חורין.
דיקא נמי, דקתני: עבדים שאינן משוחררין [מאי שאינן משוחררים]?
אילימא שאינן משוחררין כלל, ליתני עבדים סתמא. אלא לאו שאינן משוחררין לגמרי.
ומאי נינהו?
מי שחציו עבד וחציו בן חורין.

את פני הארון ה' אלהי ישראל -
למה נאמר?
והלא כבר נאמר: אל פני האדון ה', ומה תלמוד לומר אלהי ישראל?
אלא על ישראל ייחד שמו ביותר.
כיוצא בו: שמע ישראל ה' אלהינו [ה' אחד].
והלא כבר נאמר: ה' אלהינו, ומה תלמוד לומר: ה' אחד?
אלא עלינו ליחד שמו ביותר.

כיוצא בו: כה אמר ה' אלהי ישראל (למה נאמר)?
והלא כבר נאמר: אלהי כל בשר, ומה תלמוד לומר אלהי ישראל?
אלא על ישראל ייחד שמו ביותר.

כיוצא בו: שמעה עמי ואדברה וגו' [אלהים אלוהיך וגו'] - אלוהים אני לכל באי העולם, אף על פי כן לא יחדתי שמי אלא על עמי ישראל.

לא תזבח על חמץ -
לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים, דברי ר' ישמעאל.
אין לי אלא זביחה, זריקה מנין?
תלמוד לומר: דם זבחי.

ר' יהודה אומר:
הזבח שכולו שלי.
ואיזה?
זה תמיד.

ולא ילין חלב חגי עד בקר -
בא הכתוב ללמד על החלבים שיהו נפסלין בלינה על גבי הרצפה, וזכיתי לדון על האברים. הואיל וחלבים מתנה לאישים ואברים מתנה לאישים, אם למדת על חלבים שהן נפסלין בלינה על גבי הרצפה, אף אברים נפסלים ברצפה.
יכול אף אברים יהו נפסלין בלינה על גבי המערכה?
תלמוד לומר: כל הלילה עד הבקר - על גבי המערכה.
הא למדת על האברים שאינן נפסלין בלינה על גבי המערכה.
וזכיתי לדון על החלבים: הואיל וחלבים מתנה לאישים ואברים מתנה לאישים, אם למדת על אברים שאינן נפסלין על גבי המערכה אף חלבים לא יהו נפסלין בלינה על גבי (הרצפה) [המערכה].
הא מה תלמוד לומר: לא ילין חלב חגי?
לענין שאמרנו.

רב הונא רמי:
כתיב: ולא ילין חלב חגי עד בקר - עד בקר הוא דלא ילין, הא כל הלילה ילין.
והכתיב: והקטיר עליה חלבי השלמים - עליה השלם כל הקרבנות?
הוא מותיב לה, והוא ממפרק לה בשנתותרו.

רמי ליה רב ספרא לרבא:
כתיב: ולא ילין לבקר זבח חג הפסח - לבקר הוא דלא ילין, הא כל הלילה ילין.
וכתיב: עולת שבת בשבתו - ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב?
א"ל: כבר רמיא ליה ר' [אבא בר] חייא לר' אבהו:
ושני ליה: הכא בארבעה עשר שחל להיות בשבת עסקינן, דחלבי שבת קרבין ביום טוב וכו', שבקינן לקרא דהוא דחיק ומוקי אנפשיה.

סימן שנח
ראשית בכורי אדמתך וגו' -
למה נאמר פרשה זו?
לפי שהוא אומר: ולקחת מראשית כל פרי האדמה - אין לי אלא פירות דרך בכורים, משקין מנין?
תלמוד לומר: תביא - מכל מקום.
ומה הפרש בין אלו לאלו?
אלו מביאין וקורין ואלו מביאין ואינן קורין,
אשר תביא מארצך - להוציא את האריסין והחכירות והסיקריקון והגזלן.
אשר ה' אלוהיך - להוציא גרים ועבדים.
נותן לך - להוציא נשים. טומטום ואנדרוגינוס.
משמע מוציאן שלא יקראו ומוציאן שלא יביאו?
תלמוד לומר: תביא - מכל מקום.
מה הפרש בין אלו לאלו?
מביאין וקורין ואלו מביאין ואינן קורין.
הנוטע לתוך שלו והבריך לתוך של יחיד או לתוך של רבים,
המבריך מתוך של יחיד או מתוך של רבים לתוך שלו,
הנוטע לתוך שלו והבריך לתוך שלו ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע - הרי זה אינו מביא, משום שנאמר: ראשית בכורי אדמתך עד שיהיו כל הגידולין מאדמתך.
האריסין והחכירות והסיקריקון והגזלן אין מביאין מאותו טעם, משום שנאמר: ראשית בכורי אדמתך.

אין מביאין בכורים קודם לעצרת.
אנשי הר צבועים הביאו בכורים קודם לעצרת ולא קבלו מהן, מפני הכתוב בתורה: וחג הקציר בכורי מעשיך.
ומנין שהוא חייב באחריותן עד שיביאם להר הבית?
שנאמר: בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך.

סימן שנט
לא תבשל גדי -
ר' ישמעאל אומר:
מפני מה נאמר בשלשה מוקמות?
כנגד שלוש בריתות שכרת הקב"ה עם ישראל:
אחת בחורב,
ואחת בערבות מואב,
ואחת על הר גרזים ועל הר עיבל.

רבי יאשיה אומר:

הראשון תחלה נאמר, ואין דורשין תחלות.
ושני לו מפני הדין.
בהמה טהורה מטמאה במשא וטמאה מטמאה במשא, אם למדת על טהורה שבשרה אסור להתבשל בחלבה, אף טמאה יהא בשרה אסור להתבשל בחלבה?
תלמוד לומר: בחלב אמו ולא בחלב טמאה.
שלישית - ולא בחלב אדם.

רבי יונתן אומר:
מפני מה נאמר בשלשה מקומות?
אחת לבהמה,
ואחת לחיה,
ואחת לעוף.

אבא חנן משום רבי אליעזר אומר:
מפני מה נאמר בשלשה מקומות?
אחת לבהמה גסה,
ואחת לבהמה דקה,
ואחת לחיה.

רבי שמעון בן יוחאי אומר:
אחת איסור אכילה,
ואחת איסור הנאה,
ואחת איסור בשול.

דבר אחר:

אחת בין בארץ בין בחוצה לארץ.
ואחת בפני הבית.
ואחת שלא בפני הבית.
לפי שהוא אומר: ראשית בכורי אדמתך - ולא שמענו אלא בזמן שהבכורים נוהגין שם, בשר בחלב נוהג, בזמן שאין הבכורים נוהגין לא שמענו?
תלמוד לומר: לא תאכלו כל נבלה.
ונאמר: לא תבשל גדי בחלב אמו.
מה נבלה נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית, אף בשר בחלב יהא נוהג וכו'.

רבי עקיבא אומר:
מפני מה נאמר בשלשה מקומות?
פרט לבהמה טמאה,
פרט לחיה,
פרט לעוף.

רבי יוסי הגלילי אומר:
נאמר לא תאכלו כל נבלה.
ונאמר: לא תבשל גדי,
את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב.
עוף שהוא אסור משום נבלה יכול יהא אסור לבשל בחלב?
תלמוד לומר: לא תבשל גדי בחלב אמו - יצא עוף שאין לו חלב אם, יצאה בהמה טמאה אחת בשחיטתה ואחת במיתתה.

לא תבשל גדי -
אין לי אלא שהוא אסור בבישול, מנין שהוא אסור באכילה?
אמרת קל וחומר: ומה אם הפסח שאין בו משום לא תבשל יש בו משום בל תאכל, בשר בחלב שיש בו משום לא תבשל דין הוא שיהא בו משום בל תאכל.
לא, אם אמרת בפסח שאיסורו בכל דבר, תאמר בבשר בחלב שאין איסורו בכל דבר, לפיכך לא יהא אסור באכילה.

ר' עקיבא אומר:
אינו צריך, אם גיד הנשה שאין בו בל תבשל יש בו בל תאכל וכו'.
לא, אם אמרת בגיד הנשה שאיסורו קודם מתן תורה, תאמר בבשר בחלב שאין איסורו קודם למתן תורה לפיכך לא יהא אסור באכילה.
והרי נבלה תוכיח שאין איסורה קודם למתן תורה ואסורה באכילה, היא תוכיח על בשר בחלב שאף על פי שאין איסורו קודם למתן תורה יהא אסור באכילה.
לא, אם אמרת בנבלה שהיא מטמאה במשא לפיכך אסורה באכילה, תאמר בבשר וחלב שאינו מטמא במשא לפיכך לא יהיה אסור באכילה.
והרי הלב ודם יוכיחו שאינו מטמא במשא והם אסורין באכילה.
לא, אם אמרת בחלב ודם שחייבין עליו כרת.
תלמוד לומר: לא תאכלנו להביא בשר בחלב שיהא אסור באכילה.

איסי אומר:
ולא תאכל הנפש עם הבשר - להביא בשר בחלב שיהיה אסור באכילה.

איסי בן (גור אריה) [גוריא] אומר:
נאמר כאן: קדושה,
ונאמר להלן קדושה,
מה להלן אסור באכילה,
אף כאן אסור באכילה.
אין לי אלא שהוא אסור באכילה, בהנאה מנין?
אמרת קל וחומר:
ומה אם ערלה שלא נעבדה בו עבירה אסור בהאה, בשר בחלב שנעבדה בו עבירה אינו דין שיהיה אסור בהנאה?!
לא, אם אמרת בערלה שלא הייתה לה שעת הכושר, תאמר בבשר בחלב שהיתה לה שעת הכושר.
הרי חמץ בפסח יוכיח שהיתה לו שעת הכושר ואסור בהנאה, הוא יוכיח על בשר בחלב שאף על פי שהיתה לו שעת הכושר יהא אסור בהנאה.
לא, אם אמרת בחמץ בפסח שחייבין עליו כרת, תאמר בבשר בחלב שאין חייבין עליו כרת לפיכך לא יהא אסור בהנאה.
כלאי הכרם יוכיחו שאין חייבין עליהן כרת ואסורים בהנאה, הן יוכיחו על בבשר בחלב שאף על פי שאין חייבין עליו כרת יהא אסור בהנאה.

רבי אומר:
או מכור לנכרי, לא תבשל - אמרה תורה בשעה שאתה מוכרו לא תבשלנו ולא תמכרנו.
הא למדנו שהוא אסור בהנאה.

לא תבשל גדי בחלב אמו -
אין לי אלא חלב אם, אחותו מנין?
אמרת קל וחומר: ומה אם אמו שאינה נכנסת עמו לדיר להתעשר אסור להתבשל בחלבה, אחותו שהיא נכנסת עמו לדיר להתעשר דין הוא שאסור להתבשל בחלבה.

חלב עצמה בבשרה מנין?
אמרת קל וחומר: ומה אם במקום שהתיר פרי עם פרי אסר פרי בשחיטה עם האם, כאן שאסר פרי עם פרי בבשול, דין הוא שיהא אסור פרי עם האם.

חלב עזים ברחלים מנין?
אמרת קל וחומר: ומה במקום שהתיר פרי עם פרי ברביעה אסר פרי עם האם, וכאן שאסר פרי עם פרי ברביעה, דין הוא שנאסר פרי עם האם. הוא הדין אף לבקר.
ומפני מה דבר הכתוב בגדי?
מפני שהחלב מרובה באמו.

רבי אומר:
נאמר כאן אמו,
ונאמר להלן אמו,
מה אמו האמור להלן בשור וכבש ועז הכתוב מדבר,
אף אמו האמור כאן בשור וכשב ועז הכתוב מדבר.

לא תבשל גדי בחלב אמו -
בשר בחלב אתה אוסר לבשל ולא שאר כל האיסורין שבתורה.
והדין נותן: ומה אם בשר בחלב שזה מותר בפני עצמו וזה מותר בפני עצמו הרי זה אסורין בבשול, שאר כל האיסורין שזה אסור בפני עצמו וזה אסור בפני עצמו, אינו דין שיהו אסורין בבשול?
תלמוד לומר: לא תבשל גדי בחלב אמו - בשר בחלב אתה אוסר לבשל ולא כל שאר איסורין שבתורה.

לא תבשל גדי בחלב אמו -
אין לי אלא בחולין, במוקדשין מנין?
אמרת קל וחומר:
אם נאסר בחולין לא נאסר במוקדשין?!
לא, אם אמרת בחולין שכן נאסר מליקה בחולין, תאמר במוקדשין שלא אסר מליקה במוקדשין?
תלמוד לומר: בית ה' אלוהיך לא תבשל גדי בחלב אמו.

תניא: בחלב אמו - יכול בחלב אמו?
אמרת יש אם למקרא ויש אם למסורת.
ולמאן דאמר: יש אם למסורת, אמר קרא: לא תבשל - דרך בשול אסרה תורה.

בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אסור לבשל ואסור בהנאה.
מנא הני מילי?
אמר רבי אלעזר:
דאמר קרא: וישלח יהודה את גדי העזים - כאן גדי עזים, הא כל מקום שנאמר: גדי סתם, אפילו פרה ורחל במשמע.
ולילף מינה: כתיב קרא אחרינא: ואת עורות גדיי העזים, הוו להו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין.
ולמאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר?
תרי מעוטי כתיבי: עזים העזים.

אמר שמואל:
גדי - לרבות החלב,
גדי - לרבות את המתה,
גדי - לרבות את השליל.
גדי - להוציא את הדם,
גדי - להוציא את השליא,
גדי - להוציא את הטמאה.

בחלב אמו - ולא בחלב זכר.
בחלב אמו - ולא בחלב שחוטה,
בחלב אמו - ולא בחלב טמאה.

והא תלתא גדי כתיבי, ואנן שיתא דרשינן?
קסבר שמואל: איסור חל על איסור, ואיסור חלב ומתה מחד קרא נפקא.
דם ושליא נמי פרשא בעלמא הוא, פשו להו תרי, חד לרבויי שליל וחד להוציא את הטמאה.

תנו רבנן:
בחלב אמו - אין לי אלא בחלב אמו, בחלב פרה ורחל מנין?
אמרת קל וחומר: ומה אמו שאין נאסרה עמו בהרבעה נאסרת עמו בבשול, פרה ורחל שנאסרו עמו בהרבעה אינו דין שנאסרו עמו בבשול?
תלמוד לומר: בחלב אמו.
והא למה לי קרא והא אתיא לה?

אמר רב אשי:
משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פרכא.
מהיכא מייתת לה?
מאמו - מה לאמו שכן נאסרת עמו בשחיטה?
תלמוד לומר: בחלב אמו.

תניא אידך: בחלב אמו - בחלב אחותו גדולה מנין?
אמרת קל וחומר: ומה אמו שנכנסת עמו לדיר להתעשר נאסרת עמו בבשול? אחותו גדולה שלא נכנסה עמו לדיר להתעשר אינו דין שנאסרת עמו בבשול?
תלמוד לומר: בחלב אמו.
והא אתיא לה?

אמר רב אשי:
משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פרכא.
מהיכא קא מיתת לה?
מאמו - מה לאמו שכן נאסרת עמו בשחיטה, תאמר באחותו הגדולה שלא נאסרת עמו בשחיטה?
תלמוד לומר: בחלב אמו.
אשכחן אחותו גדולה, אחותו קטנה מנין?
אתיא מביניא.
מהי תיתי?
תיתי מאמו - מה לאמו שכן נאסרת עמו בשחיטה, אחותו גדולה תוכיח.
מה לאחותו גדולה שכן לא נכנסה לדיר להתעשר, אמו תוכיח.
וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שהוא בשר ואסור לבשל בחלב, אף אני אביא אחותו קטנה שהוא בשר ואסור לבשל בחלב.
אי הכי אחותו גדולה נמי תיתי מביניא?
הכי נמי, אלא בחלב למה לי?
לכדתניא: בחלב אמו - אין לי אלא בחלב אמו, בחלב עצמה מנין?
אמרת קל וחומר: ומה אם במקום שלא נאסר פרי עם פרי בשחיטה, נאסר פרי עם האם בשחיטה, מקום שנאסר פרי עם פרי בבשול אינו דין שנאסר פרי עם האם בבשול?
תלמוד לומר: בחלב אמו.
והא אתיא לה?

אמר רב אחדבוי בר אמי:

משום דאיכא למימר, סוס בן סוסיא אחי פרדה יוכיח, שאסור פרי עם פרי ומותר פרי עם האם וכו'.

אלא אמר רב אשי:
משום דאיכא למימר: מה לפרי שכן שני גופין, תאמר פרי עם האם שכן גוף אחד.

אמר רב אשי:
לבשר בחלב שהוא אסור באכילה?
שנאמר: לא תאכל כל תועבה - וכל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל.
אשכחן באכילה, בהנאה מנא לן?

כדרבי אבהו אמר רבי אלעזר:
כל מקום שנאמר: לא יאכל [לא תאכל] לא תאכלו - אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה.
לגר -בנתינה.
ולנכרי - במכירה.

אמר ריש לקיש:
מנין לבשר בחלב שהוא אסור בהנאה?
שנאמר: אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל - שאין תלמוד לומר מבושל, אלא יש לך מבושל אחד שאסור, ואיזה?
זה בשר בחלב.

אמר ליה רבי יוחנן:
כעורה משנה זו ששנה רבי: לא תאכלו לא תאכלנו - בבשר בחלב הכתוב מדבר, או אינו אלא באחד מכל איסורין שבתורה?
אמרת, צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן: דבר הלמד מענינו.
במה הכתוב מדבר?
בשני מינין, אף כאן בשני מינין.
אי מהתם הוה אמינא הני מילי באכילה אבל הנאה לא?
קא משמע לן.

(ורב כהנא) [ורבי בהנאה] מנא ליה?
נפקא ליה מדתניא: רבי אומר:
נאמר כאן כי עם קדוש אתה.
ונאמר להלן: ולא יהיה קדש,
מה להלן איסור הנאה,
אף כאן איסור הנאה.
תניא איסי בן יהודה אומר וכו':

ואכילה גופה למה לי גזרה שוה, תיתי מקל וחומר מערלה,
ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסורה בין באכילה בין בהנאה, בשר בחלב שנעבדה בו עבירה אינו דין שאסור בין באכילה בין בהנאה?
משום דאיכא למיפרך: חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה יוכיח, דנעבדה בה עבירה ושרי באכילה.
למה ליה למימר כלאי הכרם יוכיח, לימא ערלה יוכיח וליהדר דינא ותיתי מן הצד?

אמר רב אשי:
משום דאיכא למימר נבלה תוכיח שהיא אסורה באכילה ומותרת בהנאה.
ולפרוך: מה לכלאי הכרם שכן לא הייתה להם שעת הכושר?

אמר רב אדא בר אהבה:
זאת אומרת כלאי הכרם מעיקרן נאסר, הואיל והיתה להם שעת הכושר קודם השרשה.

רבי עקיבא אומר:
חיה ועוף אינן מן התורה וכו'.

רבי יוסי הגלילי אומר:
וכו'.
מאי איכא בין ר' יוסי לר' עקיבא?
איבא בנייהו חיה.

רבי יוסי הגלילי סבר: חיה דאורייתא.
ור' עקיבא סבר: חיה דרבנן.
ואבעית אימא עוף איכא בנייהו.
ר' עקיבא סבר: חיה ועוף אינן מן התורה, הא מדרבנן אסירי.
ורבי יוסי הגלילי סבר: עוף אפילו מדרבנן נמי לא אסירי.

תניא נמי הכי במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב.

הנה אנכי שולח מלאך לפניך -
אמר הקב"ה למשה: אומות העולם בגדו בי ונתתי להם שרים שיהו משמרים אותם, אף אתם בגדתם בי הריני נותן לכם מלאך שיהא משמר אתכם. כשזכיתם וקבלתם את התורה בעצמי הייתי הולך לפניכם, ועכשיו שנתחייבתם הריני שולח לפניכם מלאך.

דבר אחר:

אמר הקב"ה למשה: לפניך אני משלח, ולא לפניהם.
אמר: אם לפני משלח אתה איני מבקש [ראה מה בין ראשונים וכו']. אבל יהושע ראה את המלאך ונפל על לפניו, מה אמר לו?
הלנו אתה אם לצרינו.
כיון שאמר לו כן, התחיל צועק מתחת צפרני רגליו, שנאמר: ויאמר לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי - הרי שני פעמים באתי להנחיל את ישראל:
אני הוא שבאתי בימי משה רבך ודחה אותי,
ועתה באתי, ויפל יהושע - ראה אותו ונפל על פניו,
אבל משה ראה אותו ודחה אותו.
אמר הקב"ה: הנה אנכי שולח מלאך לפניך, לכל מי שמשמר את התורה כיוצא בך.

השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו -
לא זכיתם לשמוע בקולי שמעו בקולו של מלאך! הוא אינו יכול לישא לפשעכם כי הוא מן הכת שאינן חוטאין.

דבר אחר:
כי לא ישא לפשעכם -
למה?
שהוא שליח, וכל מה שהשליח מצווה לעשות הוא עושה, אבל אני נושא לכם פנים, שנאמר: ישא ה' פניו.
אמר דוד: רבונו של עולם, ולמלאך אתה מוסרני שאינו נושא פנים, מי יוכל לעמוד בו?!
אם עונות תשמר יה וגו'. אם תאמר שהסליחה אינה עמך, עמך היא, הדא הוא דכתיב: כי עמך הסליחה למען תורא.

כי שמי בקרבו -
שמו של הקב"ה משותף עם כל מלאך ומלאך.
אמר ליה משה: איני מבקש שילך מלאך עמנו, אם אין פניך הולכים וגו' - אם אין אתה מהלך עמנו אין אנו זזין ממקומנו.
אמר הקב"ה: חייך, אפילו מלאך לא אשלח לפניך, שנאמר: ושלחתי את הצרעה.
כיצד היו האמוריים מתים?

אמר רבי לוי:
שתי צרעות היה מזווג לכל אחד ואחד, כל אחת ואחת הייתה שופכת ארסה בתוך עיניו ומיד היה מת.

רבי חייא בר אבא אמר:
כיצד היו מתים?
חלחול היה נכנס בהן והיו מתריזין והיו מתין.

רבי ברכיה אמר:
הקב"ה היה אוסרן לפני ישראל, והיו באין והורגין אותן, שנאמר: ויתן ה' אלהינו בידנו - כאדם שאוסר שונאו לפני בנו.
אם תאמר קטנים היו האמוריים, הקב"ה משבחם: אשר כגבה ארזים גבהו.
ומה הייתי עושה להם?
ואשמיד פריו ממעל וגו' - זה השר שלהן.
ושרשיו מתחת - אלו האמוריים.
אמר הקב"ה: בעולם הזה שלחתי לפניהם מלאך והיה מכרית אומות העולם, אבל לעולם הבא אליהו זכור לטוב אשלח לכם, שנאמר: הנני שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא.
מנא הא מילתא דאמרי אינשי:
כי הוינן זוטרי – לגברי, השתא דקשישנא – לדרדקי?
דכתיב מעיקרא: וה' הולך לפניהם יומם.
ולבסוף כתיב: הנה אנכי שולח מלאך לפניך.

א"ל ההוא אפיקורוס לרב אידי:
כתיב: ואל משה אמר עלה אל ה' - עלה אלי מבעיא ליה?
אמר ליה: זה מטטרון, ששמו כשם רבו, דכתיב: כי שמי בקרבו.
אי הכי נפלחו ליה?
כתיב: אל תמר בו - אל תמירני בו, אם כן לא ישא לפשעכם למה לי?
אמר ליה: הימנותא בידו, דאפילו בפרוונקא נמי לא קבילניה, דכתיב: ויאמר אליו אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה.

וברך את לחמך -
מנין לברכת המזון מן התורה וכו'.

רבי יצחק אומר:
אינו צריך, הרי הוא אומר וברך את לחמך - אל תקרי וּבֵרַךְ אלא וּבָרֵךְ.
אימת קרוי לחם?
קודם שיאכלנו.

מנא הא מילתא דאמרי אינשי:
שיתין רהיטי רהוט ולאמטו לגברא דמצפרא כרך.

ואמרי רבנן:
השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצנה, דכתיב: לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש.
אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא: ועבדתם את ה' אלהיכם - זו קריאת שמע ותפילה.
וברך את לחמך ואת מימיך - זו פת במלח וקיתון של מים, מכאן ואילך והסירותי מחלה מקרבך.
ותניא: מחלה - זו מרה, ולמה נקרא שמה מחלה?
שמונים ושלושה חלאים יש בה, מחלה בגימטריא הכי הוו, וכלן פת במלח בשחרית וקיתון של מים מבטלתן.

סימן שס
את מספר ימיך אמלא -
כתיב: ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום - מה תלמוד לומר היום?
היום
מלאו ימי ושנותי. ללמדך, שהקב"ה משלים שנותיהן של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש, שנאמר: את מספר ימיך אמלא.
לא אוכל עוד לצאת ולבוא - מאי לצאת ולבוא?
אילימא לצאת ולבוא ממש, והכתיב: ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו - ותניא: שתים עשרה מעלות היו שם ופסען משה בפסיעה אחת?
אלא לצאת ולבוא בדברי תורה. מלמד, שנסתמו ממנו שערי חכמה.

תניא: אמר שמעון בן עזאי:
מצאתי מגלת סתרים בירושלים, וכתוב בה: מנשה הרג את ישעיה.

אמר ר' מידן:
דייניה וקטליה,
אמר ליה: משה רבך אמר: כי לא יראני האדם וחי,
ואת אמרת: ראיתי את ה'.

משה רבך אמר: כה' אלהינו בכל קראנו אליו,
ואת אמרת: דרשו ה' בהמצאו.

משה רבך אמר: את מספר ימיך אמלא,
ואת אמרת: והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה.
אמר: אנא ידענא ביה דלא מקבל מנאי, אי אמינא אשויה מזיד. אמר שם איבלע בארזא, אתיוה לארזא ונסרוה, כימטא להדי פומיה נח נפשיה, משום דאמר: ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב. מכל מקום קשו קראי אהדדי! ראיתי את ה' - תנאי היא, דתניא:
כל הנביאים כולם נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה ומשה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה.

דרשו ה' בהמצאו - הא ביחיד הא בצבור.
ויחיד אימת?
בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים.
את מספר ימיך אמלא - תנאי היא, דתנן: את מספר ימיך אמלא - כנגד שני דורות, זכה - משלימין לו, לא זכה - פוחתין לו, דברי רבי עקיבא.

וחכמים אומרים:
זכה - מוסיפין לו, לא זכה - פוחתין לו.

אמרו ליה לר' עקיבא:
והלא כבר נאמר: והוספתי על ימיך?!
אמר להם: משלו הוסיפו לו.
תדע, שהרי נביא עומד ומתנבא: הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו ועדיין לא בא מנשה!
ורבנן:
מי כתיב נולד לחזקיה?
לבית דוד כתיב, אי מחזקיה אי מאינש אחרינא.

את אימתי אשלח לפניך והמותי את כל העם וגו' -
מלמד, כשעברו ישראל את הירדן אין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם, וכל העומד בפניהם מיד נתרז.
תנא: צרעה לא עברה עמהם.
והכתיב: ושלחתי את הצרעה?

אמר ריש לקיש:
על שפת הירדן עמדה וזרקה בהן מרה וסימתה עיניהם מלמעלה וסרסים מלמטה, שנאמר: ואנכי השמדתי את האמורי.

רב פפא אמר:
שתי צרעות הוו:
חדא דמשה,
וחדא דיהושע,
דמשה לא עברה, דיהושע עברה.

ג' מלחמות של מהומה הבטיח הקב"ה לישראל בכניסתן לארץ, שנאמר: את אימתי וגו', ונתנם ה' אלוהיך לפניך, והמם מהומה גדולה.

ורבנן:
ילפי מהכא: ויהומם ה' לפני ישראל,
ויהם ה' את סיסרא,
וירעם ה' בקול גדול וגו' ויהמם,

אחד לשעבר: וברקים רב ויהמם.
ואחת בימי גוג ומגוג: ביום ההוא תהיה מהומת ה' רבה וגו'.

סימן שסא
לא ישבו בארצך -
יכול בגוי שקבל עליו שלא לעבוד אלילים הכתוב מדבר?
תלמוד לומר: לא תסגיר עבד וגו'.
מה תקנתו?
עמך ישב בקרבך וגו'.

קשיא ליה לרבי יאשיה:
האי מעם אדניו מעם אלהיו מבעיא ליה?
אלא אמר רבי יאשיה:
במוכר עבדו בחוצה לארץ.

קשיא ליה לרבי אחא בר יאשיה:
האי אשר ינצל אליך, אשר ינצל מעמך מבעיא ליה?
אלא א"ר יאשיה:
בעבד שברח מחו"ל לארץ.

תניא:
לא תסגיר -
רבי אומר:
בלוקח עבד על מנת לשחררו הכתוב מדבר, הכידמי?
דכתב ליה: לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו.


הפרק הבא    הפרק הקודם