בשבילי התנ"ך
 
ילקוט שמעוני, שמות פרק ל


המשך סימן שפה
ועשית מזבח מקטר קטרת -
מזבח הקטרת - ארכו אמה ורחבו אמה גבהו שתי אמות, שנאמר: ועשית מזבח וכו'.
היה מצופה זהב, שנאמר: וצפית אותו זהב טהור.

ג' שמות נקראו לו:
מזבח הקטרת,
מזבח הזהב,
מזבח הפנימי.

מזבח העולה שעשה משה, גבהו עשר אמות. חוט של סיקרא חוגרו באמצע, להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים.
מחוט הסיקרא ולמטה, חמש אמות אמה ביסוד ושלש אמות כרכוב ואמה סובב, ושם היו נותנין דמים הנתנין למטה.
מחוט הסיקרא ולמעלה, חמש אמות אמה קרנות וג' אמות בריקים (כרכב) ואמה כליא עורב ושמה היו נותנין דמים הנתנין למעלה.
דמים הנצתנין מחוט הסיקרא ולמטה - אם נתן מחוט הסיקרא ולמעלה פסולין.
ודמים הנתנים מחוט הסיקרא ולמעלה - שנתנן מחוט הסיקרא ולמטה פסולין.

מזבח שעשה שלמה - גבהו עשר אמות.
ושעשו בני הגולה - עשר אמות, היה נתון באמצע העזרה:
כבש לדרומו,
כיור למערבו,
בית המטבחים לצפונו,
וכל ישראל למזרחו, שנאמר: ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'.
אף לעתיד לבא גבוה עשר אמות.

שלשה שמות נקראו לו:
מזבח העולה
מזבח הנחשת,
מזבח החיצון.

והקטיר עליו -
אמר ריש לקיש:

פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בהן, קל וחומר ממזבח הזהב וכו' כדלעיל:

סימן שפו
בבקר בבקר בהיטיבו -
תנן: לא ייטיב ואחר כך יקטיר אלא יקטיר ואחר כך ייטיב.

אבא שאול אומר:
מיטיב ואחר כך מקטיר.
מאי טעמא דאבא שאול?
דכתיב: בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות ואחר כך יקטירנה.

ורבנן:
מאי קאמר רחמנא?
בעידן הטבה תהא מקטיר קטרת, דאי לא תימא הכי, בין הערבים, דכתיב: ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטרנה - התם הכי נמי מדליק נרות והדר מקטיר קטרת של בין הערבים?

וכי תימא אין הכי נמי, והתניא: מערב עד בקר - תן לה מדתה שתהא דולקת והולכת מערב ועד בוקר.

דבר אחר:
אין לך עבודה שכשרה מערב ועד בקר אלא זו בלבד, אלא מאי קאמר רחמנא בעידן הדלקה תהא מקטיר קטרת. הטבת חמש נרות קודם להטבת שתי נרות.

ריש לקיש אמר:
למה מטיבין וחוזרין ומטיבין?
כדי להרגיש כל העזרה כולה.

ורבי יוחנן אמר:
בבקר בבקר - חלקהו לשני בקרים.
לא הקטירו קטרת בבקר, יקטירו בין הערבים.

אמר רבי שמעון:
כולה היתה קרבה בין הערבים, שאין מחנכין -=
את המזבח הזהב אלא בקטרת הסמים,
ולא את מזבח העולה אלא בתמיד של שחר,
ולא את השלחן אלא בלחם הפנים בשבת,
ולא את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערבים.

אמר רבי שמעון:
וכולה לא היתה קרבה וכו'.
והתניא: בקטרת סמים של שחר?
תנאי היא.

אמר אביי:
מסתברא כמאן דאמר בקטרת סמים של בין הערבים, דכתיב: בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה, ואי לא עביד הדלקה מאורתא הטבה מצפרא מהיכא.

ולמאן דאמר בקטרת סמים של שחר, גמר ממזבח העולה, מה להלן בתמיד של שחר אף כאן בקטרת הסמים של שחר.

אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא:
מכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו בארבעה עשר בשחרית לשמו, והא כתיב: בין הערבים בין שני ערבים, קטורת הכאנ נמי דכולי יומא?
שאני קטורת דאיתקש לנרות.

וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה -
יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף - שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים תולה, עד שיודע לו ויביא בעולה ויורד.
אין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף - שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר, שנאמר: מלבד חטאת הכפורים - על מה שזה מכפר זה מכפר. מה הפנימי אין מכפר אלא על דבר שיש בה ידיעה, אף החיצון אינו מכפר אלא על דבר שיש בה ידיעה.

מכדי איתקש להדדי וניכפר פנימי אדידיה ואדחיצון.
ונפקא מינה היכא דלא עבד חיצון, אי נמי להגן עליו ביני וביני?
אמר קרא: אחת - כפרה אחת מכפר, ואינו מכפר שתי כפרות.
וניכפר חיצון אדידיה ואדפנימי, נפקא מינה לטומאה דארעה בין זה לזה?
אמר קרא: אחת בשנה - כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה.
אלא למאי הלכתא איתקש חיצון לפנימי?
מה פנימי אינו מכפר בשאר עבירות אף חיצון אינו מכפר בשאר עבירות.

רבי שמעון אומר:
שעירי ראשי חדשים - מכפרים על טהור שאכל את הטמא.
ושל רגלים - מכפרים על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף.
ושל יום הכפורים - על שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף.

אמר לו: מהו שיקריבו זה בזה?
אמר לו: יקריבו.
אמר לו: הואיל ואין כפרתן שוה, היאך קרבין זה בזה?
אמר לו: כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו.
בשלמא דראשי חדשים לא מכפרי אדרגלים דאמר קרא: עון - עון אחד הוא נושא, ואינו נושא שתי עונות.
אלא דרגלים ניכפרו אדראשי חדשים?
אמר קרא: אותה - אותה נושא עון, ואין אחר נושא עון.
בשלמא דרגלים לא מכפרי אדיום הכפורים, דאמר קרא: אחת בשנה - כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה.
אלא דיום הכפורים ניכפרו אדרגלים?
אמר קרא: אחת - כפרה אחת מכפר ואין מכפר שתי כפרות.
והא כי כתיב אחת בשעיר הנעשה בפנים כתיב?
אמר קרא: מלבד חטאת הכפורים. ואיתקש חיצון לפנימי.

רבי שמעון בן יהודה אומר משמו:
שעירי ראשי חדשים מכפרים על טהור שאכל את הטמא, מוסף עליהן של רגלים, שהן מכפרין על טהור שאכל את הטמא ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולו בסוף. מוסף עליהן של יום הכפורים, שמכפר על טהור שאכל את הטמא, ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, ועל שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף.
אמר לו: מהו שיקריבו זה בזה?
אמר לו: הן.
אמר לו: אם כן יהו של יום הכפורים קרבין בראשי חדשים, אבל היאך של ראשי חדשים קרבין ביום הכפורים, לכפר כפרה שאינה שלהן?
אמר לו: כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו.
מאי שנא דראשי חדשים דלא מכפרי אדרגלים, דאמר קרא: עון - עון אחד הוא נושא ואינו נושא שתי עונות. דרגלים נמי לא ניכפרו אדראשי חדשים, דאמר קרא: אותה - אותה נושא עון ואין אחר נושא עון. אותה לא משמע ליה.
מאי שנא דרגלים דלא מכפרי אדיום הכפורים דאמר קרא: אחת בשנה - כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה.
אי הכי דיום הכפורים נמי לא ניכפרו אדרגלים, דאמר קרא: אחת - כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות. אחת לא משמע ליה.
אמאי?
דכי כתיב אחת בשעיר הנעשה בפנים כתיב, אי הכי דרגלים נמי ניכפרו אדיום הכפורים, דכי כתיב אחת בשעיר הנעשה בפנים כתיב!
לעולם אחת משמע ליה, ושאני הכא דכתיב: וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה - קרנותיו דמזבח הפנימי הוא דכפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות, הא דחיצון אפילו שתי כפרות.

וכפר אהרן על קרנותיו -
וסמיך ליה: כי תשא.
זה שאמר הכתוב: כסף נבחר לשון צדיק - זה הקב"ה, שהבחיר את לשונו ואמר למשה: כי תשא.
אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, בשעה שיש להן זכות לישראל הנח להן; ובשעה שאין להן זכות, הנשא להן פעם אחת, כדי שיבא יום הכפורים ויכפר, שנאמר: כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' (כתוב ברמז תקע"ו).

כי תשא את ראש בני ישראל -
זה שאמר הכתוב: בטנך ערמת חטים - למה נמשלו ישראל בחטים?

אמר ריש לקיש:
מה החטים הללו כולן עולין במדה כך היו ישראל כולן עולין במנין:
הזקנים,
והחסידים,
והחכמים.

אמר רבי יצחק:
אין אדם מצוה על בן ביתו לא משפלות של זבל ולא של מוץ ולא של קש, ומהו מצוה על בן ביתו?
משפלות של חטים.
של זבל מהו עושה?
ממחה אותו במים, וכן דור המבול מה כתיב בו?
ויאמר ה' אמחה וגו'.
משפלות של מוץ מזרה אותן לרוח, וכן דור הפלגה: ויפץ ה' אותם.
וכן חבילות של קש ומהו עושה?
נותן אותן בקמין וכן עשה למצרים: יאכלמו כקש.
ומהו מונה?
משפלות של חטים: כי תשא את ראש בני ישראל.
מה כתיב למעלה מן הענין?
וכפר אהרן על קרנותיו - כיון שחטאו ישראל, אמר הקב"ה למשה: לך כפר להם.
אמר לפניו: רבונו של עולם, לא כן אמרת: אחת בשנה?
אמר לו הקב"ה: לך זקוף אותו עכשיו, כי תשא את ראש בני ישראל.

אמר רבי יהושע הכהן בר נחמן:
אמר הקב"ה למשה: לך מנה את ישראל.
אמר משה לפני הקב"ה: כתיב: והיה זרעך כעפר הארץ.
וכתיב: והיה מספר בני ישראל כחול הים.
ואתה אומר לך מנה את ישראל?!
איני יכול לעמוד על מנינם.
אמר ליה הקב"ה: משה, לא כשם שאתה סבור, אלא אם בקשת לעמוד על מנינם של ישראל טול ראשי אותיות של שבטים ואתה עומד על מנינם. רי"ש מראובן שי"ן משמעון למ"ד מלוי וכן כל שבט ושבט.

משל למה הדבר דומה?
לשולחני שהיה לו נער, א"ל: פקוד לי מעות האלו!
א"ל: היאך אני יכול לספור אותם?
א"ל: ספור ראשי שורות של מעות ותעמוד על החשבון.
כך אמר הקב"ה למשה: רי"ש מראובן = מאתים אלף
נו"ן מנפתלי = חמשים אלף.
שי"ן משמעון = שלש מאות אלף.
יו"ד מיהודה יו"ד מיששכר יו"ד מיוסף = שלשים אלף.
זי"ן של זבולון = שבעת אלפים.
דל"ת של דן = ארבעת אלפים.
גימ"ל של גד = שלשת אלפים.
בי"ת של בנימין = אלפים.
אל"ף של אשר = אלף.
הרי ת"ק אלף וכ"ז אלף.
היכן שלשת אלפים?
אלו שנפלו בעגל, שנאמר: ויעשו בני לוי כדבר משה ויפול מן העם וגו' כשלשת אלפי איש - לכך אמר הקב"ה למשה: מנה את ישראל לידע כמה חסרו.

ונתנו איש כפר נפשו -
כששמע משה כן נתירא, אמר: עור בעד עורו כל אשר לאיש יתן בעד נפשו.

רבי יהודה ברבי אילעאי אומר:
אמר משה: מצינו שפדיון נפשו של אדם ככר כסף, שנאמר: והיתה נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקול.

רבי יוסי אומר:
ממוציא שם רע אתה למד, שנאמר: וענשו אותו מאה כסף, ואנחנו הוצאנו שם רע ואמרנו: אלה אלהיך ישראל - כל אחד ואחד ממנו צריך ליתן מאה כסף.

ריש לקיש אמר:
מן האונס למד.
כתיב: ונתן האיש השוכב עמה וגו' חמישים כסף, ואנחנו אנסנו הדבור שכתב: לא יהיה לך אלהים אחרים, ועשינו ע"ז, כל אחד ואחד ממנו צריך ליתן חמשים כסף.

רבי יהודה בר' סימון אמר:
משור נגח למד, שנאמר: אם עבד יגח השור וגו' ואנחנו המרנו כבודו בשור, שנאמר: וימירו את כבודם בתבנית שור, כל אחד ואחד ממנו צריך ליתן שלשים שקל.
ידע הקב"ה מה בלבו של משה, א"ל: חייך, לא ככר כסף ולא מאה כסף ולא מאה כסף ולא חמשים שקלים ולא שלשים שקלים, אלא זה יתנו.

אמר רבי מאיר:
נטל הקב"ה מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראהו למשה, ואמר לו: זה יתנו.
אמר משה: מי יתן?
אמר לו הקב"ה: כל העובר (בים) [ועל סכומיא].

מחצית השקל -
רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אומר:
לפי שחטאו בחצי היום.

ר' נחמיה אמר:
לפי שחטאו בשש שעות ביום יתנו מחצית השקל, שהוא עושה ששה גרמיסין.

רבי יהודה בר נחמני אמר בשם רבי יוחנן בן זכאי:
לפי שעברו ישראל על עשרת הדברות, יתנו עשרה גרה, שהוא מחצית השקל.

רבי ברכיה בשם ר' שמעון בן לקיש אמר:
אמר הקב"ה: אתם מכרתם בכורה של רחל בעשרים כסף, לפיכך כל בכור שיהא לכם יהא פדיונו חמשת שקלים כסף, שנאמר: ולקחת חמשת חמשת וגו'.

דבר אחר:
זה יתנו -
כמה שבטים יתנו?
ז"ה שבעה חמשה, הרי י"ב שבטים.

אתה מוצא עשרה פעמים נמנו ישראל:
אחת בירידתן למצרים, שבעים נפש.
ואחת בעליתן ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות רגלי.
ואחת בפרשת כי תשא,
ואחת (במרגלים) [בדגלים],
ואחת בחלוק הארץ.
ושנים בימי שאול: ויפקדם בבזק [ויפקדם בטלאים]
ואחת בימי דוד: ויתן יואב את מספר מפקד העם.
ואחת בעליתן מן הגולה, שנאמר: כל הקהל כאחד ארבע רבוא.
ואחת לעתיד לבא, שנאמר: והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר.

רבי יעקב פתח:
דרך עצל כמשוכת חדק - זה עשו הרשע. דהוה דמי להדא סיכתא, דאת מפשר לה מן הכא והיא מתעריא מן הכא.
כך הוא עשו הרשע מתהפך: אייתי גולגלתיך! אייתי דימוסיך! איתי ארנונך!
לית ליה קניס ליה ומומי ליה.

ואורח ישרים סלולה - זה הקב"ה שכתוב בו: כי ישרים דרכי ה', שהכשיר לשונו למשה, ואמר: כי תשא.

רבי יוחנן פתח:
וישח אדם וישפל איש –
וישח אדם - אלו ישראל, דכתיב בהן: ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם.
וישפל איש - זה משה, דכתיב ביה: והאיש משה ענו מאד.

אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, יודע אני ששחו ישראל לעגל והושפלתי אני, ואל תשא להם?
כי תשא וגו' - זה שאמר הכתוב: כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים.

רבי יונה פתר קריא בישראל.
בלשון זה הושפלו: כי זה משה האיש.
ובלשון זה הוגבהו: זה יתנו כל העובר.
וצדקה תרומם גוי - בנדבה שהביאו ישראל למלאכת המשכן ניתן להם תִּלּוּי ראש על ידי משה, ואמר: כי תשא את ראש.

רבי אליעזר בשם רבי יוסי בן זימרא אמר:
כל זמן שנמנו ישראל לצורך - לא חסרו, שלא לצורך – חסרו.
ואיזה זמן נמנו לצורך?
בימי משה.
ושלא לצורך?
בימי דוד.

רבי שמואל בר נחמן אמר בשם רבי יונתן:
ונתנו איש כפר נפשו -
בימי משה,
ולא יהיה בהם נגף - בימי דוד.
כל העובר על הפקודים - בימה של עץ היתה נתונה בעזרה, לא היה עובר לפנים הימנה אלא מבן כ' שנה ומעלה.

ר' יהודה אומר:
כל דעבר בימא יתן.

ור' נחמיה אמר:
כל דעבר על סכומיא יתן,

ג' תרומות כתוב כאן: (כתוב בויקחו לי תרומה).

אמר רבי יהודה:
העיד בן בוכרי ביבנה: כל כהן ששוקל - אינו חוטא.

אמר ליה רבן יוחנן בן זכאי (לאביי):
[לא כי], אלא כל כהן שאינו שוקל – חוטא, אלא שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן: וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל, הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו, היאך נאכלין?
מאי טעמא דרבי יוחנן בן זכאי?
זה יתנו -
י"ב שבטים יתנו.

לבן בוכרי כיון דמתחלה לא מיחייב לאתויי, כי מייתי נמי חוטא הוא דקא אייתי חולין בעזרה, דמייתי ומסרן לצבור.
כך משיבין חכמים לרבי יהודה:
מנחת יחיד קרבה כליל, ואין מנחת צבור קרבה כליל?
כיון שנמסרה לצבור כמו שהיא נדבת צבור.

כתיב: כל העובר על הפקודים - רבי יהודה דאמר:
כל דעבר בימא יתן, מסייע לרבי יוחנן בן זכאי.

ורבי נחמיה דאמר:
כל דעבר כל פקודיא יתן, מסייע לבן בוכרי.

אמר רבי מאיר:
כמין מטבע אש הוציא הקב"ה מתחת כסא הכבוד שלו והראהו למשה, ואמר לו: זה יתנו - כזה יתנו.

רבי פנחס בן לוי אמר:
לפי שמכרו בכורה של רחל ונפל לכל אחד ואחד טבע, יהא כלאחד ואחד שקלו טבע.

ונתנו איש כפר נפשו -
(כתוב ברמז שמ"א).

עשרים גרה השקל -
אמר רבא:
סילעא דאורייתא תלתא ותילתא הוי, דכתיב: עשרים גרה השקל ומתרגמין: עשרין מעין, ותניא: שש מעה כסף דינר.
מיתיבי: והלא סלע של הקדש ארבעים ושמונה פונדיונין, פונדיון זה מה טיבו?
קלבון לפרוטרוט?
בתר דאוסיפו עליהן.
דתניא: עשרים גרה השקל - למדנו לשקל שהוא עשרים גרה.
ומנין שאם רצה להוסיף יוסיף?
תלמוד לומר: יהיה.
יכול שאם רצה לפחות יפחות?
תלמוד לומר: הוא.

באחד באדר משמיעין על השקלים. בחמשה עשר בו שולחנות היו יושבין במדינה. בעשרים וחמשה ישבו במקדש. משישבו במקדש התחילו למשכן.
את מי ממשכנין?
לוים וישראלים וגרים [ועבדים] משוחררים, אבל לא נשים ועבדים וקטנים. כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק, ואין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום.

אמר רבי יהודה:

העיד בן בוכרי וכו'.
ואלו חייבין בקלבון: לוים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים אבל לא כהנים ולא קטנים ולא נשים ולא עבדים.
השוקל על ידי כהן על ידי אשה על ידי עבד על ידי קטן - פטור.
ואם שקל על ידו ועל יד חברו - חייב בקלבון אחד,
השוקל על ידי עני על ידי שכנו ועל ידי בן עירו פטור ואם הלוום חייב:
האחין השותפין שחייבין בקלבון פטורין ממעשר בהמה וכו'.
וכמה הוא קלבון מעה כסף, דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים:
חצי מעה.

ולמה באחד באדר?
כדי שיביאו ישראל שקליהן בעונתן, ותורמין תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן.

אמר רבי יצחק:
בתחלה ויהי בחדש הראשון ותני עלה: ביום שהוקם המשכן, בו ביום נתרמה תרומה.

באחד באדר משמיעין על השקלים...
דאמר קרא: זאת עולת חדש בחדשו - אמרה תורה: חדש והבא לי קרבן מתרומה חדשה, וכיון דבניסן בעינן אקרובי מתרומה חדשה, קדמינן וקרינן באחד באדר כי היכי דניתי שקלים למקדש.

אמר רבי שמעון בן לקיש:
גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן הרשע לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקלים לשקליו.

שלשה עשר שופרות היו במקדש, והיה כתוב עליהן: תקלין חדתין ותקלין עתיקין, וגוזלי עולה, עצים ולבונה, זהב לכפרת, וששה לנדבה. תקלין חדתין - אלו שקלי כל השנה כולה...
תקלין עתיקין - מי שלא שקל אשתקד שוקל לשנה הבאה.
ששה לנדבה - אמר חזקיה: כנגד ששה בתי אבות הכהנים שתקנו חכמים שיהא להם שלום זה עם זה.

רבי יוחנן אמר:
מתוך שהנדבה מרובה תקנו להם שופרות מרובין כדי שלא יתעפשו המעות.

וזעירי אמר:
כנגד פר ועגל איל וכבש גדי ושעיר.

תני: שופרות הללו עקומות היו, קצרין מלמעלה ורחבין מלמטה, מפני הרמאין.
משישבו במקדש [התחילו] למשכן את ישראל על שקליהן, כדי שיהו קרבנות צבור קרבין מהן.

משלו משל למה הדבר דומה?
לאחד שעלתה לו מכה ברגלו, והיה הרופא כופתו ומחתך ברגלו בשביל לרפאותו, אף כך אמר הקב"ה: יתמשכנו ישראל על שקליהן כדי שיהו קרבנות צבור קרבין מהן, מפני שקרבנות צבור מרצין ומכפרין בין ישראל לאבינו שבשמים.

מצרפין שקלים לדרכונות מפני משאוי הדרך...
ויעשו אותן מרגלית?
שמא תוזל מרגלית ונמצא הקדש מפסיד.
בני העיר ששלחו שקליהן ונגנבו בלסטים מזויין או אבדו שטבעה ספינתו בים, אם כשנתרמה תרומה - נשבעין לגזברין ליטול שכר הנאתן מבני העיר, ואם לאו - נשבעין לבני העיר, ובני העיר שוקלין שקלים תחתיהן. נמצאו, או שהחזירו הגנבים אלו ואלו שקלים, ואין עולן לשנה הבאה.

רבי אלעזר אומר:
שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהו בני אדם מזלזלין בהקדשות.
השוקל חייב בקלבון, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים:
השוקל שקל – פטור, שני דינרין - חייב.
נתן סלע ליטול שקל - חייב שני קלבונות, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים:
קלבון אחד.
ואפוטרופין ששקלו על ידי יתומים, חייבין בקלבונות.
וכמה הוא קלבון?
מעה כסף, אחד מכ"ד לסלע, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים:
חצי מעה.
וקלבונות אלו מה היו עושין בהן?
נופלין לשקלים, דברי רבי מאיר.

רבי אלעזר אומר:
לנדבה.

רבי שמעון שזורי אומר:
רקועי זהב צפוי לבית קדש הקדשים.

בן עזאי אומר:
השולחנין נוטלין אותן בשכרן.

בשלשה פרקים תורמין את הלשכה:
פרוס הפסח,
פרוס העצרת,
פרוס החג....
פרוס - ט"ו יום קודם לרגל.
אין התורם נכנס לתרום לא בפרגוד חפות, ולא באנפליא של עור. ואין צריך לומר במנעל וסנדל, שאין נכנסין בהן לעזרה.
קַוָּוץ לא יתרום. נכנס לתרום את הלשכה מפשפשים בו בכניסה וביציאה ומדברים עמו משעה שנכנס ועד שעה שיוצא, לקיים מה שנאמר: והייתם נקיים מה' ומישראל ועשית הישר והטוב ומצא חן ושכל טוב.
הוא אומר: אתרום,
והן אומרים: תרום, שלשה פעמים.

שלש קופות של ג' ג' סאין שבהן תורמין את הלשכה וכתוב בהן א' ב' ג'...
לפי שמתחילין מן הראשונה.
שלמה הראשונה - מוציאין מן השניה.
שלמה שניה - מוציאין מן השלישית.
שלמו שלשתן והגיע זמן תרומה לתרום - תרומין מן החדשה, ואם לאו - תורמין מן הישנה.

תרם את הראשונה לשם ארץ ישראל על כל ישראל, וחיפה בקטבלאות, מפני שאנשי סוריא באין ושוקלין עליה.
תרם מן השניה ואומר: הרי זו מעמון מואב ומכרכים המוקפין לה לארץ ישראל, וחיפה בקטבלאות, מפני שאנשי בבל באין ושוקלין עליה.
תרם השלישית ואומר: הרי זו מבבל וממדי וממדינות הרחוקות, ולא היה מחפה. זו היתה עשירה מכולם, שהיו בה איסתירות של זהב ודרכונות של זהב. מפני שמצרפים שקלים לדרכונות, מפני משאוי הדרך, מה שאין כן במעות מעשר שני, דכתיב: וצרת הכסף בידך.
שמט קטבלאות ונתערבו השיראין, לא היה מערבן בשל אשתקד שמא יצטרך לתרום ותורם מן הישנה.
תורמין על המשכון ועל הגבוי ועל העתיד לגבות.

רבי שמעון בן אלעזר אומר:
לא היו עושין כן באחרונה, שמא יצטרך אחד מבני ישראל לשקול ונמצא שוקל עם בני בבל. ומועלין בהן כל שנתן. יצא שנתן אין מועלין בהן הואיל ונתנו ליהנות בהן, לפי שלא נתנה תורה למלאכי השרת, דהא חומת העיר ומגדלותיה באין משירי הלשכה.

התרומה, מה היו עושין בה?
לוקחין בה תמידין ומוספין ונסכים, והעומר ושתי הלחם ולחם הפנים, וזבחי שלמי צבור, וכל קרבנות הצבור.
שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה,
פרה ולשון של זהורית שבראש שעיר המשתלח - באין מתרומת הלשכה.
כבש פרה וכבש שעיר המשתלח ולשון שבין קרניו ואמת המים וחומת העיר ומגדלותיה, וכל צרכי העיר - באין משירי הלשכה.

אבא שאול אומר:
כבש פרה כהנים גדולים היו עושין אותו משל עצמן.

מותר שירי לשכה,
מה היו עושין בהן?
לוקחין בהן יינות, שמנים וסלתות, והשכר להקדש, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר:
אין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים.

מותר התרומה, מה היו עושין בה?
רקועי זהב צפוי לבית קדש הקדשים.

רבי ישמעאל אומר:
מותר תרומה לכלי שרת.

רבי חנינא סגן הכהנים אומר:
מותר תרומה לקיץ המזבח.

ותלמידי חכמים המלמדים לכהנים הלכות שחיטה והלכות קבלה והלכות זריקה - נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.
נשים האורגות בפרכת - נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.

כתיב: לך אל העם וקדשתם –
שנו רבותינו:
וקדשתם - לטבילה.
למדנו רחיצת ידים ממשה ואהרן ובניו, שנאמר: ועשית כיור נחשת וגו' ורחצו ידיהם ורגליהם ובישראל מהו אומר?
והתקדשתם והייתם קדשים.

מכאן היה רבן גמליאל אוכל חולין בטהרה.
אמר: לא לכהנים בלבד נתנה קדושה מסיני אלא לכל ישראל, שנאמר: דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו.

מכאן אמרו:
כל האוכל בלא רחיצת ידים סימן רע לו, ועליו הוא אומר: והיה כשמעו את דברי האלה וגו' לא יאבה ה' סלוח לו.

מכאן אמרו:
כל האוכל בלא נטילת ידים כבא על אשת איש.

סימן שפז
ועשית כיור נחשת -
משה עשה כיור אחד, שנאמר: ועשית כיור נחשת,
שלמה עשה עשרה כיורות, שנאמר: ויעש כיורים עשרה.
ומה תלמוד לומר: חמשה מימין וחמשה משמאל?
חמשה מימין כיור משה וחמשה משמאל כיור של משה.
שלמה הוסיף שעשה את הים, שנאמר: ויעש את הים מוצק עשר באמה וגו' אי אפשר לומר אלפים, שכבר נאמר שלשה אלפים, הא כיצד?
אלפים בלח שהוא שלשה אלפים ביבש, אבל אי אתה יודע כמה הוא הַבַּת?
שנאמר: האיפה והבת תוכן אחד יהיה.
ואומר: עשרת הבתים חומר - תנם עשרת בתים לכל כֹּור וכור, הרי מאתים כור.
צא מהם חמשים כור תנם חמשים על חמשים - הרי מאה וחמשים מקוה טהרה, שכל מקוה ומקוה מחזיק ארבעים סאה.
ומנין שמחזיק מאה וחמשים מקוה טהרה?
אם תאמר כלי מרובע, מחזיק הוא יתר על כן?
כרובים וְתִמֹרֹת ופטורי ציצים.
ומנין שעגול טפח מלמעלה?
שנאמר: ועביו טפח ושפתו כמעשה שפת כוס - הא למדת שעגול מלמעלה.
ומנין שהיה (עגול) [מרובע] מלמטה?
שנאמר: עומד על שני עשר בקר.
ומה תלמוד לומר: פונים פונים ארבעה פעמים?
אלא מלמד, נכנס להיכל - פונה לימין.
לעזרה - פונה לימין.
להר הבית - פונה לימין.
לראש המזבח - פונה לימין, שנאמר: ודמות בקרים תחת וגו' סובבים אותו עשר באמה מקיפים את הים סביב. נמצאו ראשי שוורים של ארבעה ארבעה במצבתם, וכלי היה מוצק מרגליו של שור.
כל הזבחים שקבל דמן שלא רחוץ ידים ורגלים פסול.
אתיא חוקה חוקה ממחוסר בגדים.

תנו רבנן:
כהן גדול שלא טבל ולא קדש בין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה ועבד - עבודתו כשרה.
ואחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט שלא קדש ידיו ורגליו שחרית ועבד - עבודתו פסולה.

אמר ליה רב אסי לרבי יוחנן:
מכדי חמש טבילות ועשרה קדושי דאורייתא וחוקה כתיב בהון, ליעכבו.
אמר ליה: אמר קרא: ולבשם לבישה מעכבת ואין דבר אחר מעכב.
צהבו פניו, אמר ליה: וָי"ו אאופתא כתבי לך.
אי הכי דצפרא נמי?

אמר חזקיה:
אמר קרא: [והיתה להם חק עולם לו ולזרעו לדורותם] - דבר המעכב בזרעו - מעכב בו, דבר שאין מעכב בזרעו - אין מעכב בו.

רבי יונתן אמר:
מהכא: ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו - דבר המעכב בבניו - מעכב בו, ודבר שאין מעכב בבניו - אין מעכב בו.

ורבי יונתן מאי טעמא לא אמר מהכא?
אמר לך: ההוא לדורות כתיב,
ואידך מאי טעמא לא אמר מהאי?
מיבעיה ליה לכדרבי יוסי בר' חנינא דאמר:
כל כיור שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו - אין מקדשין בו, שנאמר: ורחצו ממנו משה אהרן ובניו.

תנו רבנן:
איזהו קדוש?
מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, ידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית.

רבי יוסי בר ר' יהודה אומר:
מניח שתי ידיו זו על גב זו ועל גבי שתי רגליו ומקדש.
אמרו לו: הפלגת, אי אפשר לעשות כן.
שפיר קאמרי ליה?

אמר רב יוסף:
וחברו מסייעו.
מאי בינייהו?

אמר אביי:
עמידה מן הצד איכא בינייהו.

אמר ליה רב סמא בריה דרב אשי (לרב אשי) [לרבינא]:
וליתיב מיתב וליקדש.
אמר קרא: לשרת - ושרות מעומד הוא.

תנו רבנן:
קדש ידיו ורגליו ביום - אין צריך בלילה.
בלילה - צריך לקדש ביום, דברי רבי.

שהיה רבי אומר:
לינה מועלת בקודש ידים ורגלים.

רבי אלעזר בר רבי שמעון אומר:
אין לינה מועלת בקדוש ידים ורגלים.

תניא אידך: היה עומד ומקריב על גבי המזבח כל הלילה, לאורה טעון קדשו ידים ורגלים, דברי רבי.

רבי אלעזר בר רבי שמעון אומר:
כיון שקדש ידיו ורגליו מתחלת עבודה, אפילו מכאן ועד עשרה ימים אינו צריך לקדש.
וצריכא, דאי אשמעינן. קמייתא בההיא קאמר רבי דפסיק ליה מעבודה.
אבל הכא דלא פסיק ליה מעבודה אימא מודי ליה רבי לרבי אלעזר בר רבי שמעון.

ואי אשמעינן בהא בהא קאמר רבי אלעזר בר רבי שמעון, אבל בהא אימא מודה ליה לרבי.
צריכא, מאי טעמא דרבי?
דכתיב: בגשתם,
ורבי אלעזר בר רבי שמעון, דכתיב: בבואם,
ואידך נמי הא כתיב בבואם?
אי כתיב בגשתם ולא כתיב בבואם הוה אמינא על כל גישה וגישה.
ואידך נמי הכתיב בגשתם?
אי כתב בבואם ולא כתב בגשתם הוה אמינא אפילו אביאה ריקנית.
אביאה ריקנית לשרת כתיב?
אלא האי בגשתם מיבעי' ליה לכדרב אחא בר יעקב, דאמר:
הכל מודים בקדוש שני דכשהוא לבוש מקדש.
מאי טעמא?
דאמר קרא: או בגשתם - מי שאינו מחוסר אלא גישה בלבד, יצא זה שמחוסר לבשיה וגישה. להקטיר אשה למה לי?
מהו דתימא הני מילי עבודה דמעכבא כפרה, אבל עבודה דלא מעכבא כפרה אימא לא קמשמע לן.
זה הכלל היה במקדש:
כל המסיך רגליו - טעון טבילה, וכל המטיל מים - טעון קדשו ידים ורגלים.
איבעיא להו: מהו לקדש ידיו ורגליו בכיור?
ממנו אמר רחומנא ולא לתוכו.
או דלמא אפילו לתוכו וכו'?
כל הכלים מקדשין ובלבד שיהו כלי שרת.
והא ממנו אמר רחמנא?
ורחצו - לרבות כלי שרת.
אי הכי כלי חול נמי?

אמר אביי:
כלי חול לא מצית אמרת, קל וחומר מִכַּנּוֹ:
ומה כנו שנמשח עמו אינו מקדש, כלי חול שלא נמשח עמו אינו דין שאינו מקדש.
וכנו מנא לן?

דתניא: רבי יהודה אומר:
יכול יהא מקדש כדרך שכיור מקדש?
תלמוד לומר: ועשית כיור נחשת וכנו נחשת - לנחשת הקשיתיו ולא לדבר אחר.

אמר ליה מר זוטרא בריה דרב אידי:
ולפרוך מה לכנו שכן אינו עשוי לתוכו, תאמר בכלי חול שעשוי לתוכו?
אלא ממנו - למעוטי כלי חול.
אי הכי כלי שרת נמי?
הא רבי רחמנא ורחצו.
ומה ראית?
זה אין טעון משיחה כמוהו, וזה טעון משיחה כמוהו.

אמר רבי יוחנן:
מי כיור.

רבי שמעון אומר:
מי מעין הן.

וחכמים אומרים:
שאר מימות הם.

בבואם אל אוהל מועד -
בעא מניה רבי ירמיה מרבי זירא:
הוא בפנים וציציתו בחוץ מהו?
אמר ליה: לאו אמרת: והביאום לה' - עד שתביא כולו בפנים, הכא נמי בבואם אל אהל מועד אמר רחמנא, עד שיבא כולו אל אהל מועד.

רחוץ ידים ורגלים בבמת צבור ולא בבמת יחיד, שנאמר: בבואם אל אהל מועד ירחצו מים. אלו הן שבמיתה: שלא רחוץ ידים ורגלים, שנאמר: בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו.

ואתה קח לך בשמים ראש -
מנין למרדכי בתורה?
שנאמר: ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור, ומתרגמיהן: מרי דיכי.

תנו רבנן:
המפטם את השמן ללמוד בו [או] על מנת למסרו לצבור - פטור.
לסוך ממנו - חייב.
והסך ממנו – פטור, שאין חייב אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה בלבד.

אמר מר:
ללמוד בו [או] על מנת למסרו לצבור – פטור, מנא לן?
אתיא מתכנתו מן במתכנתה דקטרת.
בשמן כתיב: על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמוהו.
וגבי קטרת כתיב: והקטרת אשר תעשה וגו' לכם הוא דאסור אבל למסרה לצבור פטור, גבי שמן למסרה לצבור נמי פטור. ותיהדר קטרת ולילף מתכנתה מן מתכנתו דשמן, מה שמן כי מפטם ליה לחצאין פטור אף קטרת כי מפטם ליה לחצאין פטור?
אלמא קסבר רבא קטרת שפטמה לחצאין חייב.

אמר לך רבא:
גבי שמן כתיב: ובמתכנתו לא תעשו כמוהו – כמוהו - הוא דאסור אבל חציו שפיר דמי, גבי קטרת כתיב: והקטרת אשר תעשה במתכנתה - אשר תעשה - כל דמקטר ואפילו פרס שחרית ופרס בין הערבים.

תנו רבנן:
שמן המשחה: מר דרור חמש מאות, קדה חמש מאות, קנמן בשם מחציתו חמש מאות, וקנה בֹּשֶׂם חמשים ומאתים, נמצאו כולן אלף ושבע מאות וחמשים.

תנא: מנינא קא משמע לן?
האי תנא הא קשיא ליה: אימא קנה בשם כי קמנן בֶּשֶׂם, מה קנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים אף קנה בשם מחציתו חמשים ומאתים, והוו להו תרין אלפין?
ואימא הכי נמי?
אם כן נימא קרא קנמן בשם וקנה בשם מחצה ומחצה חמשים ומאתים.

א"ל רב פפא לאביי:
כשהוא שוקל בהכרע הוא שוקל או עין בעין הוא שוקל?
א"ל: כתיב בד בבד ואת אמרת בהכרע?
א"ל: והאמר רבי יהודה:
המקום יודע בהכרעות?
אמר ליה: הכי קאמר: קנמן בשם אמאי מייתי מחציתו חמש מאות חמשים ומאתים בחד זמנא והדר מייתי חמשים ומאתים, כיון דכולהו חמש מאות הויין נייתו כולהו חמש מאות בבת אחת, מדקא מייתי ליה בתרין זימנין הכרע אית ביה והמקום יודע בהכרעות.
ומאי בד בבד?

אמר רבינא:
שלא יניח משקל במשקל וישקול.

תנו רבנן:
שמן שעשה משה במדבר - בו שלקו העיקרין, דברי רבי יהודה.

אמר ליה רבי יוסי:
לסוך את העיקרין אינו ספק, אלא באיזה צד עשו?
הביא העיקרין ושרן במים הציף עליהן השמן וקלע את הריח וקפחן.

אמר רבי יהודה:
וכי נס אחד נעשה בו בשמן המשחה, והלא הרבה נסים נעשו בו מתחלתו ועד סופו.
תחלתו לא היה בו אלא שנים עשר לוג, ובו נמשח משכן וכל כליו אהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים, ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים, וכולו קיים לעתיד לבא, שנאמר: שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם – זה - בגימטריא שנים עשר לוגין הויין:

סימן שפח
תניא: רבי יהודה אומר:
שמן המשחה שעשה משה במדבר, הרבה נסים נעשו בו מתחלתו ועד סופו.
תחלתו לא היה בו אלא שנים עשר לוג, ראה כמה יורה בולעת כמה עיקרין בולעין ממנו וכמה האור שורף, ובו נמשח משכן וכל כליו אהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים, ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים, ואפילו כהן גדול בן כהן גדול טעון משיחה, ואין מושחין מלך בן מלך.
אם תאמר מפני מה משחו את שלמה?
מפני מחלוקתו של אדוניה, ויואש - מפני מחלוקת של עתליה, ויהואחז - מפני יהויקים אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים.

אמר מר: ואפילו כהן גדול בן כהן טעון משיחה – מנלן?
דכתיב: והכהן המשיח תחתיו מבניו, נימא קרא: והכהן שתחתיו מבניו, מאי והמשיח?
שמע מינה דבעי משיחה. ואין מושחין מלך, דכתיב: למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו - מלכות ירושה היא.
ומנלן דכי איכא מחלוקת בעי משיחה?
אמר קרא: בקרב ישראל - בזמן ששלום בישראל.
מלכי בית דוד מושחין ומלכי ישראל אין מושחין.
ואם תאמר מפני מה משחו את יהוא בן נמשי?
מפני מחלוקתו של יורם בן אחאב.
מלכי ישראל אין מושחין – מנלן?
אמר קרא: קום משחהו כי זה הוא - הוא טעון משיחה ואין אחר טעון משיחה.
ומשום מחלוקת של יורם בן אחאב נמעול בשמן המשחה?
באפרסמא דכיא. ואת יהואחז מפי יהויקים.
ומי היה שמן המשחה?
והתניא: משנגנז ארון נגנזה צנצנת המן, וצלוחית של שמן המשחה, ומקולו של אהרן ושקדיה ופרחיה, וארגז ששלחו פלשתים דורון לאלהי ישראל, שנאמר: ואת כלי הזהב אשר השבתם לו אשם תשימו בארגז מצדו.
ומי גנזו?
יאשיהו גנזו, שנאמר: ויאמר (אל הכהנים העם מקודשים) [ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים] לה' תנו את ארון (ברית ה') [הקדש] בבית אשר (עשה) [בנה] שלמה וגו' (לשכן שמו כי) אין לכם משא בכתף.

ואמר רבי אלעזר:
אתיא שם שם,
ואתיא משמרת משמרת,
ואתיא דורות דורות.

אמר רב פפא:
באפרסמא דכיא.

תנו רבנן:
כיצד מושחין את המלכים?
כמין נזר, ואת הכהנים - כמין כ"י?
מאי כמין כי?
כמין כף יוני.
תני חדא: בתחלה מציקין שמן על ראשו, ואחר כך נותן לו משן בין ריסי עיניו.

ותניא אחריתי: בתחלה נותן שמן בין ריסי עיניו ואחר כך מציק שמן על ראשו.
תנאי היא, דאיכא למאן דאמר משיחא עדיפא.
ואיכא למאן דאמר יציקה עדיפא,
מאי טעמא דמאן דאמר יציקה עדיפא?
מדכתיב: ויצק (עליה שמן) [משמן המשחה].
ומאן דאמר משיחא עדיפא - סבר שכן נתרבה אצל כלי שרת.
והכתיב: ויצק (לו שמן) ולבסוף וימשח?
הכי קאמר: מה טעם ויצק משום דוימשח.

תנו רבנן:
כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן - כמין שתי טפי מרגליות היו תלויות לו לאהרן בזקנו.
תנא: כשהוא מספר עולות ויושבות בעיקרי זקנו.
ועל דבר זה היה משה דואג: שמא ח"ו מעלתי בשמן המשחה?
יצתה בת קול ואמרה: כטל חרמון שיורד על הררי ציון - מה טל זה אין בו מעילה וכו'.
ועדיין היה אהרן דואג: שמא משה לא מעל, אני מעלתי?
יצתה בת קול ואמרה: הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד - מה משה לא מעל אף אתה לא מעלת.

תנו רבנן:
אין מושחין את המלכים אלא על המעין כדי שתמשך מלכותן, שנאמר: ויאמר המלך להם קחו עמכם את עבדי אדוניכם והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי והורדתם אותו אל גיחון ומשח אותו שם צדוק הכהן ונתן הנביא.

תנו רבנן:
הסך שמן המשחה לבהמה וכלים – פטור.
לגוים ומתים - פטור.
בשלמא בהמה וכלים, דכתיב: על בשר אדם לא ייסך ובהמה וכלים לאו אדם נינהו, מתים נמי, דכיון דמית מת מקרי אדם לא מיקרי. אלא גוים אמאי פטור?
דכתיב: ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם - אתם קרוים אדם ואין הגוים קרויים אדם. ולא, והכתיב: ונפש אדם ששה עשר אלף, ההוא לאפוקי בהמה.
והכתיב: ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם ההוא לאפוקי בהמה.
ואי תימא: כדתני תנא קמיה דרבי אלעזר:
כל שישנו בסך ישנו בבל ייסך וכל שאינו בסך אינו בבל ייסך,
וכמה יסוך ויהא חייב?

רבי מאיר אומר:
כל שהוא.

רבי יהודה אומר:
כזית.
במאי פליגין?

רבי מאיר סבר:
על בשר אדם לא ייסך כתיב,
וכתיב: אשר יתן ממנו.
מה סיכה כל שהוא אף נתינה כל שהוא.

רבי יהודה סבר:
ילפינן נתינה דעל זר מנתינה דעלמא, מה נתינה דעלמא כזיתאף נתינה דהכא כזית.
הסך מלכים וכהנים –
רבי מאיר - מחייב.
ורבי יהודה - פוטר.

רבי מאיר סבר:
ואשר יתן ממנו על זר כתיב, ומלך וכהן נמי השתא הא זרם נינהו.

ורבי יהודה סבר:
בעינן עד דאיכא זר מתחלתו ועד סופו, ומלך וכהן מעיקרא לאו זרים נינהו. גופא.

תני תנא קמיה דר' אלעזר:

כל שישנו בסך ישנו בבל ייסך.
אמר ליה: שפיר קאמרת, לא ייסך כתיב, קרי ביה: לא יסיך וקרי ביה לא ייסוך.

תני רב חממיה קמיה דרבא:
מנין לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו, מנין שחייב?
שנאמר: על בשר אדם לא ייסך.

אמר ליה רב אדא בר אהבה לרב אשי:

מאי שנא מהכא, דתניא: כהן שסך שמן של תרומה - בן בתו של ישראל מתעגל בו ואינו חושש? אמר ליה: התם כתיב: ומתו בו כי יחללוהו וכיון דאחלוהו הא איתחל, אבל גבי שמן המשחה כתיב: כי נזר שמן משחת אלהיו עליו.

שבע מדות של לח היו במקדש:
הין,
וחצי הין וכו'

רבי שמעון אומר:

לא היה שם הִין, וכי מה היה הין משמש?
אלא מדה יתירה של לוג ומחצה היתה, שבה היה מודד את מנחת כהן גדול לוג ומחצה בבקר לוג ומחצה בין הערבים.
שפיר קאמר להו רבי שמעון לרבנן?
ורבנן, הוא הין דעבד משה לשמן המשחה, דכתיב: ושמן זית הין.

מר סבר:
כיון דלדורות לא הוה צריך, לפי שעה הוא דעבדיה ואיגנז.
ואידך, כיו דהוה הוה, הין תריסר לוגי הוי דכתיב: שמן זית הין, וכתיב: שמן משחת קדש יהיה "זה", בגימטריא תריסר הוי.

אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא:
כל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחת - חילוק חטאות ביניהן.
ומאי היא?
מפטם וסך.
שני לאוין, [דכתיב: על בשר אדם לא ייסך וגו'],
וכתיב: אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו.

אמר רב נחמן בר יצחק:
אף אנן נמי תנינן:
המפטם את השמן והמפטם את הקטרת והסך בשמן המשחה.
למה ליה דתנא המפטם את הקטרת במיצעא?
הא קא משמע לן, מה קטרת לאו בפני עצמה וחייבין עליה בפני עצמה אף המפטם את השמן וסך נמי כיון דלאו בפני עצמה חייבין עליו בפני עצמה.
וכי תימא משום דקא בעי מתני פיטומי גבי הדדי, ניתני איפכא המפטם את הקטרת והמפטם את השמן והסך שמן, מאי קא משמע לן?
דיש חילוק חטאת בינייהו, קא משמע לן.

סמים -
(כתוב ברמז שע"ח).

תנו רבנן:
המפטם את הקטרת ללמוד בה, [או] על מנת למסרה לצבור – פטור.
להריח בה – חייב.
ואם הריח בה - פטור אלא שמעל.
מי איכא מעילה בריח.

והאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא:
קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה.

אמר רב פפא:
קול ומראה אין בהן משום מעילה כלל, וריח לאחר שנעשית מצותו שאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו.

תנו רבנן:
פטום הקטרת: הצרי והצפורן החלבנה והלבונה משקל שבעים שבעים מנה. מור וקציעה שבולת נרד וכרכם משקל ששה עשר ששה עשר מנה. הקושט שנים עשר קלופה שלשה קמנון תשעה, בורית כרשינה תשעה קבין, יין קפריסין סאין תלתא וקבין תלתא, אם אין יין קפריסין מביא חמר חורין עתיק, מלח סדומית רובע מעלה עשן כל שהוא. רבי נתן אומר אף כפת הירדן כלשהוא, אם נתן בה דבש פסלה, חיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה.
רבן שמעון בן גמליאל בן גמליאל אומר:
הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף, בורית כרשינה ששפין בה את הצפורן כדי שתהא נאה, יין קפריסין ששורין בו את הצפורן כדי שתהא עזה, והלא מי רגלים יפין לה אלא שאין מכניסין מי רגלים בעזרה מפני הכבוד.

מסייע ליה לרבי יוסי בר' חנינא דאמר:
קדש היא קדש תהיה לכם - כל מעשיה לא יהו אלא מקדש.
מותר הקטרת, מה היו עושין בה?
מפרישין הימנה שכר האומנין, מחללין אותה על מעות האומנין, ונותנין אותה לאומנים בשכרן, וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה, כאחד מסמני הקטרת.

תנו רבנן:
קטרת היתה נעשית שס"ח מנה שס"ה נגד ימות השנה.
שלשה מנין יתרין, שמהן כהן גדול מכניס מלא חפניו ביום הכפורים והשאר ניתנת לאומנין בשכרן, כדתניא: הקטרת וכו'.

תנו רבנן:
אחד לששים ושבעים שנה מפטמין את הקטרת לחצאין, לפיכך יחיד שפיטם לחצאין חייב, דברי ר"ש שאמר משום רבי שמעון (בן) הסגן.
אבל שליש ורביע לא שמעתי.

וחכמים אומרים:
כל יום מתקן במתכנתה והיה מכניס.

מסייע ליה לרבא דאמר:
שמן המשחה שפטמו לחצאין - פטור, שנאמר: ובמתכנתו לא תעשו כמוהו - כמוהו לא תעשו אבל חציו תעשו.
קטרת שפטמה לחצאין – חייב, דכתיב: במתכנתה לא תעשה - כל אשר תעשה, והא אפשר דעבדת פרס שחרית ופרס בין הערבים.

סימן שפט
תנו רבנן:
היו מחזירין אותה במכתשת פעמים בשנה:
בימות החמה - מנערה כדי שלא תתעפש.
בימות הגשמים - צוברה כדי שלא תפוג את ריחה.
וכשהוא שוחק אומר: הדק היטב, היטב הדק. ושלשה מנים יתרין, שמהן כהן גדול מכניס מלא חפניו ביום הכפורים נותן אותו למכתשת מערב יום הכפורים, ושוחקו יפה כדי שתהא דקה מן הדקה.
דתניא: דקה מה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר ושחקת ממנה הדק, ומה תלמוד לומר דקה? שתהא דקה מן הדקה.

אמר מר:
כשהוא שוחק אומר: הדק היטב.

מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן:
כשם שהדבור רע ליין כך הדבור יפה לבשמים.

אמר רבי יונתן:
אחד עשר סמנין נאמרו לו למשה בסיני.

אמר רב הונא:
מאי קראה?
דכתיב: קח לך סמים - הא תרין.
נטף ושחלת וחלבנה - הא חמשה.
וסמים אחריני - חמשה, כחמשה קמא, הא עשרה.
ולבונה זכה - הא אחד עשר.
אימא סמים – כלל,
נטף ושחלת וחלבנה –
פרט,
סמים - חזר וכלל,
כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט:
מה הפרט מפורש דבר שקוטר ועולה וריחו נודף אף כל שקוטר ועולה וריחו נודף.
וכי תימא: אם כן נכתוב קרא חד פרטא?
לא, מצרך צריכי, דאי כתב נטף הוה אמינא מין אילן אין אבל גדולי קרקע אימא לא, להכי כתב תו שחלת. ואי כתב שחלת הוה אמינא גדולי קרקע אין אבל מין אילן אימא לא, משום הכי הדר כתב תו נטף, וחלבנה לגופה אחא מפני שריחה רע.
אם כן מקח לך נפקא ליה.

ואימא סמים בתראי תרין נינהו כי סמים קדמאי?
אם כן נכתוב קרא סמים סמים גבי הדדי וסוף נכתוב נטף ושחלת וחלבנה.

דבי רבי ישמעאל תנא:
סמים – כלל.
נטף ושחלת וחלבונה – פרט.

סמים - חזר וכלל,
כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט:
מה הפרט מפורש דבר שקוטר ועולה וריחו נודף אף כל שקוטר ועולה וריחו נודף.
או אינו כלל ככלל ראשון ופרט כפרט ראשון?
אמרת לאו הא אין עליך לדון בלשון אחרון אלא כלשון ראשון.

אמר מר:
או אינו אלא כלל ככלל ראשון וכו' מאי קא קשיא ליה?
הכי קשיא ליה: כי היכא דקשיא לן אימא סמים בתראי תרין כי סמים קדמאי תרין. הדר שניא כדשנין, דאם כן ניכתוב קרא: סמים סמים נטף ושחלת וחלבנה.
מאי פרט כפרט ראשון?
הכי קא קשיא ליה: מיני אילנות ילפינן מן נטף, וגדולי קרקע ילפינן מן שחלת.
ונילף נמי מן לבונה זכה דאפילו בחד צד דניתי דבר שריחו נודף ואף על פי שאינו קוטר.
הדר אמר: אם כן נכתוב קרא ללבונה זכה בימצעי דנילף מניה וחלבנה לבסוף.

רבי שמעון בן לקיש אמר:
מן גופה, מה לשון קטורת דבר שקוטר ועולה.

אמר רב חנינא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא:
כל תענית שאין בהן מן פושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב בסמני הקטרת.

אביי אמר:
מהכא: ואגודתו על ארץ יסדה.


הפרק הבא    הפרק הקודם