בשבילי התנ"ך
 
ילקוט שמעוני, שמות פרק לא


המשך סימן שפט
ראה קראתי בשם -
אמר רבי יוחנן:
ג' דברים מכריז עליהן הקב"ה בעצמו, ואלו הן:
רעב – דכתיב: כי קרא ה' לרעב.
ושובע – דכתיב: וקראתי אל הדגן והרביתי אותו.
פרנס – דכתיב: ראה קראתי בשם בצלאל.

אמר רבי יצחק:
אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכין בצבור, שנאמר: ראה קראתי בשם בצלאל.
אמר לו הקב"ה למשה: משה, הגון עליך בצלאל?
אמר לפניו: רבונו של עולם, אם לפניך הגון לפני לא כל שכן!
אמר לו: אף על פי כן אמור להן לישראל.
הלך ואמר להן לישראל: הגון עליכם בצלאל?
אמרו: משה רבינו עם לפני המקום ולפניך הגון, עלינו לא כל שכן!

אמר רבי שמואל בר נחמן:
בצלאל - על שם חכמתו נקרא, שבשעה שאמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לו לבצלאל: עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן.
אמר לו: משה רבינו, מנהג של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה ארון כלים ומשכן?!
כלים שאני עושה להיכן אכניסם?!
אלא שמא כך אמר הקב"ה: עשה משכן ארון וכלים?
אמר לו: הן, שמא בְּצֵל אֵל היית וידעת?!

אמר רב יהודה אמר רב:
יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ.
כתיב הכא: וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת.
וכתיב התם: ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה.
וכתיב: בדעתו תהומות נבקעו.

אמר רבי יוחנן:
אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר: יהב חכמתא לחכימין וגו'.

שמע רב תחליפא בר מערבא ואמרה קמיה דרבי אבהו: אמר ליה:
אתון מהתם מתניתו לה, אנן מהכא מתנינן לה, דכתיב: ובלב כל חכם לב נתתי חכמה.

סימן שצ
אמר רבי שמעון בן לקיש:
מדכרין ומניחין - ראה [קראתי] בשם בצלאל בן אורי.
מדכרין ומשחקין - עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח.
מדכרין ומניחין - ויהי איש אחד מן הרמתים וגו'.
מדכרין ומשחקין - ויהי איש אחד מצהר אפרים ושמו מיכיהו.
מדכרין ומניחין - פקוד את בני לוי.
מדכרין ומשחקין - [זכור] את אשר עשה [לך] עמלק.
מדברין ומניחין - ודוד בן איש אפרתי.
מדכרין ומשחקין - וירבעם בן נבט אפרתי.
מדכרין ומניחין - איש יהודי היה בשושן הבירה.
מדכרין ומשחקין - איש צר ואויב.
מדכרין ומניחין - כי מרדכי היהודי.
מדכרין ומשחקין - כי המן בן המדתא.
מדכרין ומניחין - ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן.
מדכרין ומשחקין - ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן.

ואת בגדי השרד -
שאלמלא בגדי כהונה לא נשתיירו משונאיהם של ישראל שריד ופליט.

תנא דבי רבי ישמעאל:
בגדים שגוררין אותם בברייתן מכליהן ומשיירין מהן מקצת שאינו ארוג עמהן, וזהו לשון שרד.

ויאמר ה' אל משה לאמר -
לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח.

את שבתותי תשמורו -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: לא תעשה כל מלאכה, אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה, דברים שהן משום שבות מנין?
תלמוד לומר: אך את שבתותי תשמורו - להביא דברים שהן משום שבות.

כי אות היא ביני וביניכם -
ולא ביני לבין האומות.

לדעת -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ושמרו בני ישראל את השבת - שומע אני אף חרש שוטה וקטן במשמע? תלמוד לומר: לדעת - לא אמרתי אלא מי שהוא בן דעת.

כי אני ה' מקדשכם -
לעולם הבא, כגון קדושת שבת שהיא מעין העולם הבא הבא.
וכן הוא אומר: מזמור שיר ליום השבת - ליום שכולו שבת.

היודע עיקר שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה - חייב על כל שבת ושבת.
היודע שהוא שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה - חייב על כל אב מלאכה ומלאכה. מנא הני מילי?
תרי קראי כתיבי: ושמרו בני ישראל את השבת.
וכתיב: את שבתותי תשמורו.
הא כיצד?
ושמרו בני ישראל את השבת - שמירה לכל שבת ושבת.
ואת שבתותי תשמורו - שמירה אחת לשבתות הרבה.

אמר רב:
הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו, שנאמר: לדעת כי אני ה' מקדשכם.
אמר לו הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודע להן!

מכאן אמר רבן שמעון בן גמליאל:
הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו.
מאי עביד ליה?
שייף ליה משחא ומלי ליה (מלחא) [כוחלא].
והאידנא דחיישינן לכשפים שייף ליה מאותו המין.
איני, והאמר רב:
הנותן מתנה לחבירו אין צריך להודיעו, שנאמר: ומשה לא ידע כי קרן עור פניו?
לא קשיא, הא במילתא דעבידא לגלויי והא במילתא דלא עבידא לגלויי.
שבת נמי עבידא לגלויי?
מתן שכרה לא עבידא לגלויי.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון רבי שמעון בן יוחאי:
כל מצוה שנתן הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא, חוץ מן השבת שנתן בצנעא, דכתיב: ביני ובין בני ישראל.
אי הכי לא ליענשו גוים עלה?
שבת אודעינהו, מתן שכרה לא אודעינהו.
ואיבעית אימא: מתן שכרה נמי אודעינהו, נשמה יתירה לא אודעינהו.

דאמר רבי שמעון בן לקיש:
נשמה יתירה נתן הקב"ה לאדם בערב שבת ובמוצאי שבת נוטלה הימנה, שנאמר: שבת וינפש כיון ששבת, וי אבדה נפש.

ושמרתם את השבת -
המבשל בשבת בשוגג – יאכל.
במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.
מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר?

כדדרש רבי חייא אפיתחא דבי נשיאה:
ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם –
מה קדש אסור באכילה,
אף מעשה שבת נמי אסור באכילה.
אי מה קדש אסור בהנאה,
אף מעשה שבת אסור בהנאה?
תלמוד לומר: לכם - שלכם תהא.
יכול אפילו בשוגג?
תלמוד לומר: מחלליה מות יומת - במזיד אמרתי ולא בשוגג.

פליגי בה רב אחא ורבינא,
חד אמר:
מעשה שבת דאורייתא, כדאמרן.

וחד אמר:
מעשה שבת דרבנן, דאמר קרא: קדש היא - היא קדש, ואין מעשיה קדש.

ושמרתם את השבת -
זהו שהיה רבי שמעון בן מנסיא אומר:
לכם שבת מסורה, ואין אתם מסורין לשבת.
כי קדש היא לכם - מגיד שהשבת קדושה לישראל.
מה לפלוני שחנותו נעולה?
שהוא משמר את השבת.
ולא עוד, אלא כל מי שמשמר את השבת מעיד על מי שאמר והיה העולם שברא עולמו בששה ונח בשביעי.
וכן הוא אומר: ואתם עדי נאם ה' ואני אל.

סימן שצא
מחלליה מות יומת -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: כל העושה מלאכה ביום השבת וגו'. עונש שמענו אזהרה לא שמענו?
תלמוד לומר: ויום השביעי שבת לה' אלהיך וגו'.
אין לי אלא עונש ואזהרה על מלאכת היום.
עונש ואזהרה על מלאכת הלילה מנין?
תלמוד לומר: מחלליה מות יומת - עונש שמענו אזהרה לא שמענו?
תלמוד לומר: ויום השביעי וגו' - שאין תלמוד לומר שבת אלא להביא את הלילה שהיא בכלל אזהרה, דברי רבי אחא בר יאשיה.

רבי יהודה בן בתירה אומר:

והרי גוים שהקיפו את ערי ישראל וחללו ישראל את השבת, שלא יהו ישראל אומרים: הואיל וחללנו מקצתה נחלל כולה?
תלמוד לומר: מחלליה מות יומת ואפילו כהרף עין, מות יומת.

כי כל העושה בה מלאכה -
[מלאכה] גמורה.
והרי שכתב אות אחת בשחרית ואות אחת ערבית, או שארג חוט אחד בשחרית וחוט אחד בין הערבים, שומע אני יהא חייב?
תלמוד לומר: כי כל העושה בה מלאכה - עד שיעשה בה מלאכה גמורה.

ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: מחלליה מות יומת - אין לי אלא במזיד בהתראת עדים, בינו לבין עצמו מנין?
תלמוד לומר: ונכרתה - להביא את המזיד בינו לבין עצמו.
אין ונכרת אלא הפסקה.

הנפש ההיא -
מזידה, דברי רבי עקיבא.

מקרב עמה -
ועמה בשלום.

היודע שהוא שבת ועשה מלאכות וכו', מנא לן?
אמר שמואל אמר קרא:
מחלליה מות יומת - התורה ריבתה מיתות הרבה על חלול אחד.
האי במזיד כתיב?
אם אינו ענין למזיד, דכתיב: כל העושה בו מלאכה יומת - תנהו לענין שוגג.
ומאי יומת?
יומת בממון. ותיפוק ליה חלוק מלאכות מהיכא דנפקא לרבי נתן דתניא:
רבי נתן אומר:
לא תבערו אש - מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: ויקהל משה ששת ימים תעשה מלאכה – דברים, הדברים, אלה הדברים, אלו שלשים ותשעה מלאכות שנאמר לו למשה בסיני.
יכול עשאן כולן בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אח?
תלמוד לומר: בחריש ובקציר תשבות.
ועדיין אני אומר על חרישה וקצירה חייב שתיים, על כולן לא יהא חייב אלא אחת?!
תלמוד לומר: לא תבערו - הבערה בכלל היתה, ולמה יצאה?
להקיש אליה ולומר לך:
מה הבערה מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה,
אף כל שהוא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה.

שמואל סבר לה כרבי יוסי, דאמר:
הבערה ללאו יצתה.
ותיפוק ליה חלוק מלאכות מהיכא דנפקא ליה לר' יוסי, דתניא: ר' יוסי אומר:
ועשה מאחת מהנה - עשה אחת ועשה הנה, פעמים שחייב אחת על כולן, פעמים שחייב על כל אחת ואחת.

ואמר רב יוסי בר' חנינא:
מאי טעמא דרבי יוסי?
אחת מאחת הנה מהנה,
אחת שהיא הנה הנה שהיא אחת.
אחת - שמעון.
מאחת - שם משמעון,
הנה - אבות,
מהנה - תולדות,
אחת שהיא הנה - זדון שבת ושגגת מלאכות,
הנה שהיא אחת - שגגת שבת וזדון מלאכות,
ושמואל אחת שהיא הנה הנה שהיא אחת לא משמע ליה.

ששת ימים יעשה מלאכה -
וכתוב אחד אומר: ששת ימים תעבוד.
כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?!
אלא כשישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים.
וכן הוא אומר: ובני נכר אכריכם וכורמים.
וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום - ששת ימים תעבוד - מלאכתן נעשית על ידי עצמן.
ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: ועבדת את איביך.

וביום השביעי שבת שבתון קדש -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: אלה מועדי ה', יכול כשם שקדושת מועדים מסורה לבית דין כך קדושת שבת מסורה לבית דין?
תלמוד לומר: וביום השביעי שבת שבתון קדש לה' - שבת מסורה לה' ואין מסורה לבית דין. וכן הוא אומר: ושמרתם את השבת.
וכתיב: ושמרו בני ישראל את השבת.
זו היא שהיה רבי נתן אומר:
(פקח)[חלל] עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה.

רבי אליעזר אומר:
(לא) לעשות את השבת - דבר שהברית כרותה לו.
ואיזו?
זו מילה.

רבי אלעזר בן פרטא אומר:
מנין אתה אומר:
כל כמי שמשמר את השבת מעלין עליו כאלו שמר שבתות הרבה?
שנאמר: ושמרו בני ישראל את השבת וגו'.

רבי נתן אומר:
מנין אתה אומר: כל מי שמשמר את השבת כתקנה מעלין עליו כאלו שמר כל שבתות מיום שברא הקב"ה עולמו עד שיחיו המתים?
שנאמר: ושמרו בני ישראל את השבת וגו' ביני ובין בני ישראל - ולא ביני לבין האומות.

אות היא לעולם -
מגיד שאין השבת בטלה מישראל לעולם.
וכן כל דבר ודבר שנתנו ישראל נפשן עליהן - נתקיימו בידן.
ודבר שלא נתנו נפשן עליו - לא נתקיימו בידן.
כגון: השבת והמילה ותלמוד תורה וטבילה שנתנו נפשן עליהן - נתקיימו בידן.
בית המקדש והדינין שמיטין ויובלות שלא נתנו ישראל נפשן עליהן - לא נתקיימו בידן.

כי ששת ימים וגו' -
שבת ממלאכת מחשבת עבודה או אף מן הדין?
תלמוד לומר: וינפש - מגיד שאין הדין בטל מלפניו לעולם.
וכן הוא אומר: צדק ומשפט מכון כסאך.
וכתיב: הצור תמים פעלו וגו'.

אמר רבי יוסי בר' חנינא:
גוי ששמר את השבת עד שלא קבל את המילה - חייב מיתה.
למה?
שלא נצטוה עליה ואינו משמר אותה כתקנה.
ומה ראית לומר: מי ששמר את השבת חייב מיתה?

אמר רבי חייא בר אבא:
בנוהג שבעולם, מלך ומטרונא שיושבין ומשעיחין זה עם זה, מי שבא ומכניס ראשו ביניהם, אינו חייב מיתה?!
כך השבת היא [אות] בין הקב"ה ובין ישראל, שנאמר: ביני ובין בני ישראל אות היא, לפיכך גוי שבא ומכניס עצמו ביניהם חייב מיתה.
כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, שנאמר: לא תאכל כל תועבה.
אי הכי מעשה שבת ליתסרו?
אמר קרא: כי קדש היא לכם - היא קדש ואין מעשיה קדש.

ויתן אל משה ככלותו -
אמר רבי יוחנן:
בתחלה היה משה למד תורה ומשכחה, עד שנתנה לו במתנה, שנאמר: ויתן אל משה ככלותו.

אמר רבי אלעזר:
מאי דכתיב: לוחות אבן?
אם משים אדם לחייו כאבן זו אינה נמחית - תלמודו מתקיים בידו. ואם לאו - אין תלמודו מתקיים בידו.

ואמר רבי אלעזר:
מאי דכתיב: חרות על הלוחות - אלמלי לא נשתברו לוחות הראשנות לא נשתכחה תורה מישראל.

רב אחא בר יעקב אמר:
אף אין אומה ולשון שולטת בהן.
אל תיקרי חָרוּת אלא חֵרוּת.

כתובים באצבע אלהים -
(כ' ברמז קפ"ג).

הפרק הבא    הפרק הקודם