ילקוט שמעוני, ויקרא פרק יז


המשך סימן תקעט

איש איש מבית ישראל אשר ישחט וגו' -
רבי חמא בר פפא בשם ר"י בר' סימון אמר:
באיסור במה היו ישראל מקריבין במדבר, עד שלא הוקם המשכן.

דתנינן תמן:
עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות והעבודה [בבכורות משהוקם נאסרו הבמות והעבודה] בכהנים.
והיו ישראל נוהגין באיסור במה במדבר והיו פורעניות באין עליהן, והיו אוה"ע אומרים: עובדין לשמו והוא הורגן?!
לפיכך אמר הקב"ה למשה: לך אמור להן לישראל: איש איש מבית ישראל וגו' ואל פתח אהל מועד וכו'.

רבי ישמעאל אומר:
הרי זה היתר מכלל איסור, לפי שהיו ישראל אסורין בבשר תאוה במדבר, [לא] בא הכתוב והתירו להן, אלא בשחיטה.

רבי עקיבא אומר:
הרי זה איסור מכלל היתר: לפי שהו ישראל נוחרין ואוכלין במדבר, לא בא הכתוב לאסור להן כן, אלא בשחיטה.

תני ר' ישמעאל:
לפי שהיו ישראל אסורין בבשר תאוה במדבר, לפיכך הזהירן הכתוב שיהו מביאין קרבנותיהן לכהנים, והכהן שוחט ומקבל, ואל על פי שהבעלים יושבין כל היום ומחשבין, אין הכל הולך אלא אחר השוחט, ומה תלמוד לומר: שתי שחיטות: אשר ישחט שני פעמים?

תני בשם ר' יודן:
שני דקדוקי שחיטה: רוב שנים בבהמה ורוב אחד בעוף.

ר' פנחס בשם ר' לוי:
משל לבן מלך שנס לבו עליו, והיה למוד לאכול בשר נבלות וטרפות.
אמר המלך: זה יהיה תדיר על שלחני, ומעצמו הוא גדור.
כך לפי שהיו ישראל להוטין אחרי אלילים והיו מביאן קרבניהן לשעירים, [דכתיב: ולא יזבחו עוד וגו' לשעירים], ואין שעירים אלא שדים, שנאמר: יזבחו לשדים, ואין שדים אלא שעירים, שנאמר: שעירם ירקדו שם. והיו ישראל מקריבין קרבנותיהן באיסור במה, ופורענות בא עליהן [ואמר הקב"ה: יהיו מקריבין לפני וכו'].

א"ר יוסי בר' חנינא:
אין הבמה ניתרת אלא על ידי נביא. מה טעם?
שנאמר: השמר לך פן תעלה עולותיך וגו' כי אם אל המקום, ואליהו היה מקריב באיסור הבמה?!

אמר רבי שמלאי:
הקב"ה אמר לו: שנאמר: בדברך עשיתי - [בדיבורך עשיתי].

ר' יוחנן בר מרי מייתי לה מן הדא: אז יבנה יהושע מזבח.
אין לי אלא יהושע, גדעון מנין?
דכתיב: ויאמר לו ה' קח את פר השור.

רבי אבא בר כהנא אמר:
שבע עבירות נעשו בפרו של גדעון:
עצי אשרה,
ואבנים פסולות,
מוקצה,
פר הנעבד,
זר,
לילה,
ומחוסר זמן.
אין לי אלא גדעון, בשילה מנין?
שנאמר: ויקח שמואל טלה חלב אחד.

א"ר אבא [בר כהנא]:
שלוש עבירות נעשו בעולה של שמואל:
מחוסר זמן,
היא ועורה,
ולוי היה.

א"ר יוסי:
אין מן הדא קריא, לית את שמע כלום, ואתיא כההיא דא"ר שמואל בר נחמני:
ותשובתו הרמתה כי שם ביתו [וגו' ויבן שם מזבח לה'].

בני ישראל חייבין - משום השוחט והמעלה בחוץ,
ואין הגוים חייבין - משום השוחט והמעלה בחוץ.
ולא זו בלבד, אלא שהגוים מותרין - לעשות במה בכל מקום להעלות עליה לשמים.

בני ישראל אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות את הגרים ואת העבדים (המשוחררים)?
תלמוד לומר: ואמרת אליהם.
יכול ישראל שחייבין על העלאה בפנים חייבים על השחיטה בחוץ, אהרן ובניו שאין חייבין על העלאה בפנים לא יהו חייבין על השחיטה בחוץ?
תלמוד לומר: דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל.
אין לי אלא אהרן ובניו ובני ישראל, מנין לרבות ראשי המטות?
נאמר כאן זה הדבר,
ונאמר להלן זה הדבר,
מה זה הדבר האמור להלן ראשי המטות,
אף זה הדבר האמור כאן ראשי המטות.

[ומה זה הדבר האמור כאן אהרן ובניו וכל ישראל,
אף זה הדבר האמור להלן אהרן ובניו וכל ישראל].

זה הדבר אשר ציווה ה' -
מלמד שהפרשה אמורה בכה אמר.
אין לי אלא זו בלבד, מנין לכל הפרשיות שנאמרו בכה אמר?
תלמוד לומר: זה הדבר בנין אב לכל הפרשיות שנאמרו בכה אמר.

תנו רבנן:
דבר אל בני ישראל -
בני ישראל מצווין על שחוטי חוץ ואין הגוים מצווין על שחוטי חוץ, לפיכך כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו ומקריב עליה כל מה שירצה.

א"ר יעקב בר אחא אמר רב אסי:
אסור לסייען ואסור לעשות שליחותן.

אמר רבה:
ארויי להו שרי.
כי הא דאיפרא הורמיז אמיה דשבור מלכא שדרה עגלא תילתא לקמיא דרבא,
אמרה ליה: קרבית ניהליה לשם שמים.

א"ל רבא לרב ספרא ולרב אחא בר הונא:
זילו דברו תרי עולמי גילאי וחזו היכא דמסיק ימא שירטון ואייתו ציבי חרתי ואפיקו נורא ממרא חדתא וקרבו יתיה ניהליה לשם שמים.

א"ל אביי:
כמאן?
כר' אליעזר דאמר:
מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים שלא נשתמש בהן הדיוט.
הא מודה ר' אליעזר בבמה?!
אמר מר: מה כאן אהרן ובניו ובני ישראל וכו' - למאי הילכתא?
לומר שהפרת נדרים בשלשה הדיוטות.
והא ראשי המטות כתיב?
ביחיד מומחה.
אמר מר: מה להלן ראשי המטות וכו' - למאי הילכתא?
לומר שיש שאלה בהקדש.

ולבית שמאי דאמרי:
אין שאלה בהקדש, מאי עביד ליה לזה הדבר? [זה הדבר]
דשחוטי חוץ מיבעי ליה על השוחט חייב ואינו חייב על המולק, זה הדבר דראשי המטות - חכם מתיר ואין בעל מתיר, בעל מפר ואין חכם מפר.

ולבית שמאי דלית להו גזרה שוה, הפרת נדרים בשלשה הדיוטות מנא להו?
נפקא להו מדתניא: וידבר משה את מועדי ה' וגו'

רבי יוסי הגלילי אומר:
מועדי ה' נאמרו צריכין קידוש בית דין שבת בראשית לא נאמרה אינה צריכה קידוש בית דין. סלקא דעתך אמינא הואיל ובענינא דמעודות כתיבי תיבעי קידוש בית דין כי מועדות, קא משמע לן.

בן עזאי אומר:
מועדי ה' נאמרו צריכין מומחין, הפרת נדרים [לא נאמרו] אין ציריכן מומחין.
והא ראשי המטות כתיב?
ביחיד מומחה.

סימן תקפ
איש איש מבית ישראל אשר ישחטו שור או כשב או עז במחנה -
יכול השוחט עולה בדרום יהא חייב?
תלמוד לומר: (אל) מחוץ למחנה.
אי [אל] מחוץ למחנה, יכול חוץ לשלש מחנות, מנין אף במחנה לוויה?
תלמוד לומר: במחנה.
ואי במחנה יכול השוחט עולה בדרום [יהא חייב]?
תלמוד לומר: [אל] מחוץ למחנה - מה חוץ למחנה מיוחד שאין ראוי לשחטת כל זבח, יצא דרום שאף על פי שאין ראוי לשחטת קדשי קדשים ראוי לשחיטת קדשים קלים.

אמר עולא:
השוחט על גגו של היכל – חייב, הואיל ואין ראוי לשחיטת כל זבח.
מתקיף לה רבא: אם כן ניכתוב רחמנא [אל] מחוץ למחנה ולא בעי אל פתח אהל מועד, אל פתח אהל מועד למה לי?
למעוטי גגו.
ולרבא, אם כן [ניכתוב] אל פתח אהל מועד, אל מחוץ למחנה למה לי?
לאו לאתויי גגו?!

אמר אביי:
לאתויי כולה בחוץ וצוארה בפנים.
אין לי אלא השוחט את הבהמה שהוא חייב, מנין השוחט את העוף שיהא חייב?
תלמוד לומר: או אשר ישחט.
יכול המולק את העוף יהא חייב?!
ודין הוא: ומה אם שחיטה שאין דרך הכשרה בפנים חייבין עליה בחוץ, מליקה שדרך הכשרה בפנים אינו דין שחייבין עליה בחוץ?
תלמוד לומר: או אשר ישחט - על השחיטה הוא חייב ואינו חייב על המליקה.
יכול השוחט חולין בפנים יהא חייב?
ודין הוא: ומה אם קדשים שהיתה להן שעת היתר בחוץ חייבין עליהן משום השוחט בחוץ, חולין שלא הייתה להן שעת היתר בפנים, אינו דין שנתחייב עליהן משום השוחט בפנים?
תלמוד לומר: קרבן - על קרבן הוא חייב ואינו חייב על החולין.
אי קרבן יכול יהו חייבין על הקדש בדק הבית?
תלמוד לומר: ואל פתח אהל מועד לא הביאו - יצא הקדש בדק הבית שאינו בא אל פתח אהל מועד.
אוציא את הקדש בדק הבית שאינו בא אל פתח אהל מועד, ולא אוציא את הרובע ואת הנרבע ואת המוקצה והנעבד והאתנן המחיר הכלאים והטרפה והיוצא דופן ובני יונה שעבר זמנן ובעלי מומין קבועין?
תלמוד לומר: להקריב - הכשרין ליקרב,
אוציא את אלו שאין כשרין ליקרב, ולא אוציא את פרת חטאת ושעיר המשתלח?
תלמוד לומר: לה' - הכשרין לשם, יצאו אלו שאין כשרין לשם.
אוציא את אלו שאין כשרין לשם, ולא אוציא עולה מחוסר זמן בגופה, וחטאת בין בגופה ובין בבעלים (בבעלי מומין) [ותורים] שלא הגיע זמנן, ובעלי מומין עוברין?
תלמוד לומר: לפני משכן ה' - הכשרין ליקרב עכשיו, יצאו אלו שאין כשרין אלא לאחר זמן.

ר' שמעון אומר:
הואיל וכשרין לאחר זמן חייב עליהן בלא תעשה.
או יכול שאני מוציא את עולה מחוסר זמן בבעלים, ואשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן?
תלמוד לומר: שור מכל מקום, כבש מכל מקום, עז מכל מקום.

סימן תקפא
אמר מר: אוציא את אלו שאינן ראויין לפתח אהל מועד ולא אוציא פרת חטאת ושעיר המשתלח שהוא ראוי לפתח אהל מועד?
תלמוד לומר: לה' - מי שמיוחד לשם, יצא זה שאין מיוחד לשם.
ולה' - להוציא הוא, ורמינהו: ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה - אלו אישים.
מנין שלא יקדיש [אותו מחוסר זמן]?
תלמוד לומר: לה' - לרבות שעיר המשתלח.

אמר רבא:
התם מענינא דקרא והכא מענינא דקרא, התם: ואל פתח – לרבות, להוציא. הכא קרבן – להוציא, לה' לרבות.

השוחט והמעלה בחוץ חייב על השחיטה וחייב על העלאה.
בשלמא העלאה כתיב עונש וכתיב אזהרה.
עונש, דכתיב: ואל פתח אהל מועד לא יביאנו.
אזהרה, דכתיב: השמר לך פן תעלה עולותיך.
וכי הא דאמר ר' אילא: כל מקום שנאמר השמר פן ואל - אינו אלא לא תעשה.
אלא שחיטה, בשלמא עונש כתיב: ואל פתח אהל מועד לא הביאו אלא אזהרה מנלן?
אמר קרא: ולא יזבחו עוד את זבחיהם.
הא מיבעי ליה לכדרבי אלעזר, מנין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב?
שנאמר: ולא יזבחו עוד - אם אינו עניין לכדרכה דנפקא לה מאיכה יעבדו, תנהו לענין שלא כדרכה.

אמר רבא:
קרי ביה: ולא יזבחו עוד וקרי ביה: ולא עוד.
ואכתי מיבעי ליה לכדתניא: עד כאן הוא מדבר בזבחים שהקדשין בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות, שהרי עונשן אמור: ואל פתח אהל מועד לא יביאנו.
אזהרה מנין?
שנאמר: השמר לך פן תעלה עולותיך.
מכאן ואילך הוא מדבר בזבחים שהקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות, שהרי נאמר למעלה: למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים - שהתרתי לך כבר.

על פני השדה -
כל הזובח בשעת איסור במות - מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב על פני השדה.

והביאום לה' -
זה מצוות עשה, מצוות לא תעשה מנין?
תלמוד לומר: ולא יזבחו עוד.
יכול יהא ענוש כרת?
תלמוד לומר: חקת עולם תחייה זאת להם - זאת להם ואין אחרת להם.

אלא א"ר אבין:
קל וחומר: ומה מקום שלא ענש – הזהיר, מקום שענש אינו דין שהזהיר?!
וכי מזהירין מן הדין?
אלא ר' יוחנן:
אתיא הבאה הבאה - מה להלן לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף כאן לא ענש אלא אם כן הזהיר. חוֹמֶר בשחיטה מבהעלאה, שהשוחט - חייב והמעלה להדיוט - פטור.
חומר בהעלאה מבשחיטה שנים שאחזו בסכין ושחטו – פטורין.
אחזו באבר והעלו – חייבין.
העלה וחזר והעלה - חייב על כל העלאה והעלאה, דברי ר' שמעון.

ר' יוסי אומר:

אינו חייב אלא אחת.
מאי שנא המעלה להדיוט דפטור?
דכתיב: לה'.
בשחיטה נמי הכתיב לה'?
שאני התם, דכתיב: איש איש.
גבי העלאה נמי הכתיב: איש איש?
ההוא מיבעיא ליה לשנים (ששחטו - פטור) [שהעלו באבר - שחייבין]. אי הכי הכא נמי מבעי ליה לשנים שאחזו בסכין ושחטו שחייבין]?
שאני התם דאמר קרא: ההוא - אחד ולא שנים.
אי הכי גבי העלאה נמי הכתיב ההוא?
מיבעי ליה למעוטי שוגג אנוס ומוטעה [אי הכי הכי נמי מיבעי למעוטי אנוס שוגג ומוטעה]?
תרי ההוא כתיבי, ואלא לה' למה לי?
להוציא שעיר המשתלח.

פרת חטאת ששרפו חוץ מגיתה ושעיר השמתלח שהקריבו בחוץ – פטור, שנאמר: ואל פתח אהל מועד לא הביאו - כל שאינו ראוי לבוא לפתח אהל מועד - אין חייבין עליו.
ושעיר המשתלח לא ראוי לפתח אהל מועד הוא.
והתניא: קרבן - שומע אני אפילו קדשי בדק הבית שקרויין קרבן, כענין שנאמר: ונקרב את קרבן ה'?
תלמוד לומר: לה' ואל פתח אהל מועד לא הביאו.
יכול שאני מוציא אף שעיר המשתלח?
תלמוד לומר: לה'.
לא קשיא, כאן קודם ויהי כאן לאחר וידוי.

לפני משכן ה' -
כל שאינו ראוי למשכן ה' - אין חייבין עליו.
והא נמי תיפוק ליה מואל פתח אהל מועד?
בשלמא רובע ונרבע משכחת לה דאקדשינהו והדר נרבעו, אלא מוקצה ונעבד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו?
בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר: ממון בעלים הן. רובע ונרבע דבר ערוה, אתנן ומחיר כלאים יוצא דופן - בולדות קדשים, וקסבר ולדות קדשים בהווייתן הן קדושים.

סימן תקפב
דם יחשב לאיש ההוא -
ולא לשולחין.

דם שפך -
אחד ששחט – חייב, שנים ששחטו - פטורין.
והלא דין הוא: ומה אם במקום שהמעלה להדיוט פטור, חִיֵּב שנים שהעלו, מקום שהשוחט להדיוט חייב, אינן דין שנחייב שנים ששחטו?!
תלמוד לומר: דם שפך - אחד ששחט - חייב, שנים ששחטו - פטורין.

ונכרת האיש -
ולא הצבור.

ההוא -
ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה.

מקרב עמו -
ועמו בשלום.
איני יודע אם הן קדשים הקרבין בבמה?
תלמוד לומר: שלמים.
אין לי אלא שלמים, מנין לרבות את העולה?
תלמוד לומר: זבחי.
יכול שאני מרבה חטאת ואשם?
תלמוד לומר: אותם. ומה ראית?
אחר שרבה הכתוב ומעט, מה שלמים מיוחדין שהן באין בנדר ונדבה, אף עולה ושלמים בלבד. בעא מיניה אביי מרב יוסף:
היא חולין וולדה שלמים ושחטה בחוץ מהו?
מי חייב עליו משום שחוטי חוץ או לא?
אמר ליה: מי קריא ביה: והביאום לה'?!
היא שלמים וולדה חולין ושחטה בפנים מהו?
למאן דאמר ולדות קדשים בהווייתן הן קדושים, מי הוו חולין בעזרה או לא?
א"ל: מי קריא ביה כי ירחק ממך וזבחת.

אמר רב ששת:
לדברי האומר יש מנחה בבמה יש עופות בבמה, מאי טעמא?
וזבחו זבחי שלמים - זבחים ולא עופות זבחים ולא מנחות.

וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' -
[זריקת כוהן במזבח] ואין זריקת כוהן בבמה, אלא אף הגרים אף הנשים אף העבדים כשרים בבמה.

מזבח ה' פתח אהל מועד -
ואין מזבח בבמה, ולא עוד, אלא אפילו העלה על הסלע או על האבן חייב, דברי ר' שמעון.

וחכמים אומרים:
אינו חייב עד שיעשה כמין מזבח ויעלה עליו.

והקטיר החלב לריח ניחוח לה' -
ואין ריח ניחוח בבמה.

והקטיר החלב -
חלב אף על פי שאין בו בשר.
אשכחן חלב, יותרת הכבד ושתי הכליות מנא לן?
דקתני: ובמנחה אפילו כולה קיימת לא יזרוק, הא יותרת הכבד ושתי הכליות יזרוק, מנין?

ר' יוחנן דידיה אמר:
לריח ניחוח - כל שאתה מעלה לריח ניחוח. ואצטריך למיכתב לריח ניחוח ואצטריך למיכתב חלב.
דאי כתב רחמנא חלב הוה אמינא חלב אִין יותרת הכבד ושתי הכליות לָא, קא משמע לן לריח ניחוח.
ואי כתב רחמנא לריח ניחוח הוה אמינא אפילו מנחה, כתב רחמנא חלב.

ולא יזבחו עור את זבחיהם לשעירים -
אין שעירים אלא שדים, שנאמר: ושעירים ירקדו שם.

אשר הם זנים אחריהם -
לרבות שאר עבודה זרה.
חקת עולם - לבית עולמים.
תהיה - בזמן הזה,
זאת להם - ואין חייבים עליהן כרת.
לדורותם - שינהוג הדבר לדורות,
ואליהן תאמר - כל האמור בענין.
ישראל - אלו ישראל,
הגר - אלו הגרים.
אשר יגור - לרבות נשי גרים.
בתוכם - לרבות את הנשים ואת העבדים (המשוחררין).
אם כן למה נאמר: איש איש?
להביא שנים שהעלו, דברי רבי יהודה.

ר' שמעון אומר:
ודין הוא: ומה אם במקום שהשוחט להדיוט – חייב, שנים ששחטו – פטורים, מקום שהמעלה להדיוט פטור אינו דין שנפטור שנים שהעלו?!
תלמוד לומר: איש איש - להביא שנים.

ר' יוסי אומר:
ההוא - אחד שהעלה – חייב, שנים שהעלו - פטורין. אשכחן מוקטרי פנים שהעלן בחוץ, מוקטרי חוץ שהעלן בחוץ מנא לן?

תנא דברי רבי ישמעאל:
ואליהם תאמר - לערב פרשיות, מה להלן בשחוטי חוץ אף כאן בשחוטי חוץ.

מתקיף לה רב ביבי בר אביי:
הא דתנן ל"ו כריתות בתורה, הני ל"ז הויין, דאיכא המעלה [והמעלה]?
קשיא. והא דתנן: הזורק מקצת דמים בחוץ – חייב, מנא לן?
ממדתניא: דם יחשב - לרבות את הזורק, דבר ר' ישמעאל.

ר' עקיבא אומר:
או זבח - לרבות את הזורק.

ור' ישמעאל, האי או זבח - מאי עביד ליה?
מיבעי ליה לחלק.
ור' עקיבא לחלק מנא ליה?
נפקא ליה מלא יביאנו.
ור' ישמעאל ההוא מיבעי ליה על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר.
ור' עקיבא נפקא ליה מלעשות אותו.

ור' ישמעאל אמר:
לך חד למוקטרי פנים שחסרו שהעלן בחוץ, וחד למוקטרי חוץ שחסרו שהעלן בחוץ.
והתניא ר' ישמעאל אומר:
יכול מוקטרי פנים שחסרו והעלן בחוץ יכול יהא חייב?
תלמוד לומר: לעשות אותו - על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר.
ורבי עקיבא קסבר מוקטרי פנים שחסרו והעלן בחוץ - חייב.
ור' עקיבא האי דם יחשב מאי עביד ליה?
לרבות שחיטת עוף.
ור' ישמעאל נפקא ליה מאו אשר ישחט.
ור' עקיבא אמר לך: ההוא מיבעי ליה על השוחט הוא חייב ואינו חייב על המולק.
ור' ישמעאל נפקא ליה מזה הדבר.
דתניא: אשר ישחט - אין לי אלא שוחט בהמה, שוחט עוף מנין?
תלמוד לומר: אשר ישחט.
יכול שאני מרבה אף המולק?
ודין הוא: ומה שחיטה שאין דרך הכשרה בפנים חייב, מליקה שדרך הכשרה בפנים לא כל שכן שחייב?
תלמוד לומר: זה הדבר.
ור' עקיבא, ההוא מיבעי ליה לגזרה שוה.

א"ר אבהו: שחט וזרק לדברי רבי ישמעאל - חייב אחת, לדברי ר' עקיבא - חייב שתים.

ואביי אמר:
אפילו לדברי ר' עקיבא נמי אינו חייב אלא אחת, דאמר קרא: שם תעשה הכתוב עשאן כולן עשיה אחת.
זרק והעלה - לדברי רבי ישמעאל - חייב שתיים.
לדברי ר' עקיבא, אינו חייב אלא אחת.

אביי אמר:
אפילו לר' עקיבא מני חייב שתים, להכי פלגינהו קרא: שם תעלה, ושם תעשה.
שחט וזרק והעלה, דברי הכל - חייב שתים.

אשר יעלה עולה -
אין לי אלא עולה, מנין לרבות אימורי חטאת ואימורי אשם ואימורי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים?
תלמוד לומר: זבח.
מנין לרבות את הדם?
תלמוד לומר: או זבח,
מנין לרבות הקומץ והלבונה והקטרת ומנחת כוהן משיח ומנחת כוהנים ומניחת נסכים והמנסך שלשת לוגין מים?
תלמוד לומר: ואל פתח אהל מועד לא יביאנו - כל הבא לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ.
אין לי אלא קדשים כשרין, מנין לרבות קדשים פסולין, כגון: הלן והיוצא והטמא, ושנשחט חוץ לזמנו, וחוץ למקומו, ושקבלו פסולים וזרקו את דמן, והנותנין בחוץ שנתנן בפנים, והניתנין בפנים שנתנן בחוץ, ופסח וחטאת ששחטן שלא לשמן מנין?
תלמוד לומר: לא יביאנו לעשות - כל המתקבל בפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ.
מנין למעלה בשר חטאת, בשר אשם, בשר קדשי קדשים, בשר קדשים קלים, ומותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים, ושירי מנחות שפטור?
תלמוד לומר: עולה - מה עולה שראויה להעלאה אף כל שראוי להעלאה.
מנין לרבות היוצק, הבולל, הפותח, המולח, המניף, המגיש, והמסדר את השלחן, והמטיב את הנרות, הקומץ, והמקבל מקצת דם שבחוץ שפטור?
תלמוד לומר: אשר יעלה עולה - מה העלאה שהיא גמר עבודה, אף כל שהיא גמר עבודה.

חייב על השחיטה וחייב על העלאה.
ר' יוסי הגלילי אומר:
שחט בפנים והעלה בחוץ – חייב.
שחט בחוץ והעלה בחוץ – פטור, שלא העלה אלא דבר פסול.
אמרו לו: אף השוחט בפנים והעלה בחוץ, כיון שהוציאו פסולו.

רבי אומר:
מה לשוחט בפנים והעלה בחוץ – חייב, שכן הייתה לו שעת הכושר, תאמר בשוחט בחוץ ומעלה בחוץ שלא הייתה לו שעת הכושר.

ר' אלעזר בר' שמעון אומר:
מה לשוחט בפנים והעלה בחוץ – חייב, שכן מזבח מקבלו, תאמר בשוחט בחוץ והעלה בחוץ שאין המזבח מקבלו.
הטמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור - חייב.

ר' יוסי הגלילי אומר:
טמא שאכל את הטהור - חייב, טמא שאכל את הטמא – פטור, שלא אכל אלא דבר טמא.
א"ל: אף הטמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טמאהו.
טהור שאכל את הטמא - פטור שאינו חייב אלא על טומאת הגוף.
יכול אף המעלה פחות מכזית מן העולה, פחות מכזית מן האמורין, פחות מכזית מן הקומץ, פחות מכזית מן הלבונה, פחות משלשה לוגין יין, פחות משלשה לוגין מים, יהא חייב?
תלמוד לומר אותו - על השלם הוא חייב ואינו חיב על המקצת.

ונכרת האיש -
ולא הצבור.
ההוא - אחד שהעלה – חייב, ושנים שהעלו – פטורין, דברי ר' יוסי.

ר' שמעון אומר:
איש איש -
להביא את שנים.
העלה וחזר והעלה - חייב על כל העלאה והעלאה, דברי ר' שמעון.

ר' יוסי אומר:
אינו חייב אלא אחת, ואינו חייב עד שיעלה לראש המזבח.

ר' שמעון אומר:
אפילו העלה על הסלע או על האבן חייב.

תניא אידך: איש איש - לרבות שנים שאחזו באבר והעלו – חיבין, שיכול והלא דין הוא:
ומה השוחט להדיוט שחייב, שנים שאחזו בסכין ושחטו - פטורין. המעלה להדיוט שפטור אינו דין ששנים שאחזו באבר והעלו שפטורין?
תלמוד לומר: איש איש, דברי ר' שמעון.

ר' יוסי אומר:
ההוא - אחד ולא שנים, אם כן מה תלמוד לומר: איש איש?
דברה תורה כלשון בני אדם.
ור' שמעון האי ההוא מה עביד ליה?
מיבעי ליה למעוטי שוגג אנוס ומוטעה.
ור' יוסי מהוא ההוא.
ור' שמעון, הוא ההוא - לא דריש.
ור' יוסי מדהאי איש איש - דברה תורה כלשון בני אדם, ההוא איש איש נמי דברה תורה כלשון בני אדם. ואלא השוחט להדיוט דחייב מנא ליה?
[נפקא ליה מדם] יחשב לאיש ההוא דם שפך - ואפילו שחט לאיש.

ישראל - אלו ישראל.
גר - אלו גרים.
הגר - לרבות את נשי גרים.
בתוכם - לרבות את הנשים ואת העבדים (המשוחררין).
אם כן למה נאמר: איש איש?

אמר ר' אלעזר בר' שמעון:
להביא [ולד] בת ישראל מן הגוי ומן העבד.

אשר יאכל כל דם -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח וגו', יכול לא יהא חייבין אלא על דם הנפש במוקדשין, דם הנפש בחולין דם התמצית במוקדשים מנין?
תלמוד לומר: אשר יאכל כל דם, דברי רבי יהודה.

וחכמים אומרים:
על כולם אינו חייב אלא על דם הנפש בלבד.

ונתתי את פני -
פונה אני מכל עסקי ועוסק בו,
בנפש - ולא בצבור.
האוכלת - ולא המאכלת.
האוכלת - כדי אכילת כזית.

האוכלת את הדם -
אין הדם והחלב מצטרפין זה עם זה.

והכרתי אותה מקרב עמה -
ועמה בשלום.

כי נפש הבשר בדם היא -
להגיד מה גרם.

ואני נתתיו -
שאם נתן מתנה אחת כפר.
לכם - ולא (לאברים) [לאחרים].

על המזבח -
בכל מקום שיתן על המזבח מכפר.

(לכפר) על (נפשות) [המזבח] -
ולא על קרקע של מזבח.

כי הדם היא בנפש יכפר -
הא אם נתן מדם התמצית לא עשה כלום.

על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם -
להזהיר את הגדולים על הקטנים.
יכול יהו נכרתין על ידיהם?
תלמוד לומר: האוכלת - האוכל בכרת.
יכול לא יהא נכרתין על ידי קטנים, שאין הקטנים נכרתין על ידי עצמן, (יכול) [אבל] יהו נכרתין על ידי גדולים שהרי גדולים נכרתין על ידי עצמן?
תלמוד לומר: כל אוכליו יכרת - הא אין נכרתין לא על ידי גדולים ולא על ידי קטנים.

אמר רבא:
שלוש כריתות האמורות בדם למה?
אחת לדם חולין,
ואחת לדם קדשים,
ואחת לדם כסוי.

תנו רבנן:
מועלין בדמים, דברי רבי מאיר.

ור' שמעון וחכמים אומרים:
אין מועלין.
עד כאן לא פליגי אלא בדרבנן, אבל בדאורייתא אין מועלין, מנא הני מילי?
אמר קרא: לכם - שלכם [יהא].

דבי ר' ישמעאל תנא:
לכפר - לכפרה נתתיו ולא למעילה.

ור' יוחנן אמר:
אמר קרא: הוא - הוא לפני כפרה כלאחר כפרה, מה לאחר כפרה אין בו מעילה דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, [אף לפני כפרה אין בו מעילה].
תלתא קראי דכתיבן בדם למה לי?
חד למעוטי נותר,
וחד למעוטי מעילה,
וחד למעוטי טומאה.
אבל פגול לא צריך קרא, דתנן:
כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח - חייבין עליו משום פגול.
ודם עצמו מתיר הוא.
נתנו על גבי הכבש שלא כנגד היסוד, נתן את הניתנין למטה למעלה ואת הניתנין למעלה למטה, ואת הנתנין בפנים בחוץ ואת הנתנין בחוץ בפנים] - פסול ואין בו כרת.

אמר שמואל:
בשר פסול, אבל בעלים נתכפרו, מאי טעמא?
אמר קרא: ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר - כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו בעלים.
אי הכי בשר נמי?
אמר קרא: לכפר - לכפרה נתתיו ולא לדבר אחר.

סימ תקפג
אמר רבי אבהו א"ר אלעזר:
כל מקום שנאמר: לא יאכל לא תאכל לא תאכלו - אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה, לגר – בנתינה, ולנכרי - במכירה.
והרי דם דכתיב: כל נפש מכם לא תאכל דם, ותנן: אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרין לגננין לזבל?
שאני דם דאיתקש למים, שנאמר: על הארץ תשפכנו כמים - כמים הנשפכין, ולא כמים המתנסכין על גבי מזבח, ומים הנשפכים לפני ע"ז [נמי] איקרי ניסוך, שנאמר: ישתו יין נסיכם.

ולחזקיה איתקש למים, דם הנפשך כמים מכשיר, לאפוקי דם קדשים.
קטן אוכל נבלות אין בית דין מצויין להפרישו.
תא שמע: לא תאכלום - לא תאכילום, להזהיר גדולים על הקטנים.
מאי לאו דאמרינן להו לא תיכלו?
לָא, דלא ליספו להו בידים.
תא שמע: כל נפש מכם לא תאכל דם - להזהיר גדולים על הקטנים.
מאי לאו דאמרינן להו: לא תיכלו?
לָא, דלא ליספו להו בידים.
תא שמע: אמור ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים.
מאי לאו דאמר להו: לא תיטמאו, לָא, דלא ליטמאו בידים. וצריכי.
דאי אשמעינן שרצים, משום דאיסורין במשהו, אבל דם דעד דאיכא רביעית אימא לא.
ואי אשמעינן דם משום דאיסורו בכרת, אבל שרצים דאיסורן איסור לאו אימא לא.
ואי אשמעינן הני תרתי, משום דאיסירן שוה בכל, אבל טומאה אימא לא.
ואי אשמעינן טומאה, הוה אמינא כוהנים שאני משום דריבה בהן הכתוב מצוות יתירות אבל הנך אימא לא, צריכא.

ישראל - אלו ישראל,
גר - אלו גרים,
הגר - אלו נשי גרים,
בתוכם - לרבות את הנשים ואת העבדים [המשוחררים].
אם כן למה נאמר איש איש?
לפי שנאמר אשר יצוד אין לי אלא הצד, ירש לקח ונתן לו במתנה מנין?
תלמוד לומר: איש איש.

אשר יצור -
אין לי אלא הצד את שאינן צודין [ועומדין מאליהן] כגון אווזין ותרנגולין מנין?
תלמוד לומר: ציד מכל מקום.
אם כן למה נאמר: אשר יצוד?

[אמר רבי]:
למדה תורה דרך ארץ שלא יהא אדם אוכל בשר אלא בהזמנה הזאת.

עוף -
יכול אף עוף טמא במשמע?
תלמוד לומר: חיה - מה חיה שהיא מטמאה בגדים אף עוף שהוא מטמא בגדים, יצא עוף טמא שאינו מטמא בגדים.
אי מה חיה שאינה בְּאֵם על הבנים אף עוף שאינו באם על הבנים, יצא עוף טהור שהוא באם על הבנים?
תלמוד לומר: אשר יאכל - יצא עוף טמא שאינו נאכל.
אין לי אלא עוף הנאכל, חיה הנאכלת מנין?
תלמוד לומר: חיה או עוף אשר יאכל.

אשר יצוד ציד חיה -
חיה -
כל משמע, בין מרובה בין מועט.
עוף - כל משמע, בין מרובה בין מועט.

מכאן אמרו:
שחט מאה חיות במקום אחד - כסוי אחד לכולן.
מאה עופות במקום אחד - כסוי אחד לכולן.
חיה ועוף במקום אחד - כסויי אחד לכולן.

רבי יהודה אומר:
שחט חיה – יכסה, ואחר כך ישחט את העוף, שנאמר: חיה או עוף.
א"ל: הרי הוא אומר: כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא - מאי קאי מהדרי ליה?
הכי קאמרי ליה רבנן: האי או מבעי ליה לחלק.
ור' יהודה לחלק מדמו נפקא.
ורבנן דמו טובא משמע, דכתיב: כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא.

א"ר חנינא:
ומודה היה ר' יהודה לענין ברכה, שאינו מברך אלא ברכה אחת.

אמר רבי יהודה רב יהודה אמר שמואל משום רב יצחק בן פנחס:
אין שחיטה לעוף מן התורה, שנאמר: ושפך את דמו - בשפיכה בעלמא.
אי הכי חיה נמי?
חיה איתקש לפסולי המוקדשין.
עוף נמי איתקש לבהמה,
דכתיב: זאת תורת הבהמה והעוף?
הא כתיב: ושפך את דמו וכסהו.
ומאי חזית דשדית ליה אעוף שדיה אחיה?
מסתברא משום דסליק מניה כו'. הוא דאמר כי האי תנא -
דתניא: ר' אלעזר הקפר אומר:
מה תלמוד לומר: אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו.
וכי מה למדנו מצבי ואיל?
מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד.
מקיש צבי ואיל לפסולי המקודשים:
מה פסולי המוקדשים משחיטה,
אף צבי ואיל בשחיטה.
ועוף אין לו שחיטה מדברי תורה אלא מדברי סופרים.
ומאן תנא דפליג עלה דרבי אלעזר הקפר?
רבי היא.
דתניא: רבי אומר:
וזבחת כאשר צויתיך - מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה.

סימן תקפד
ושפך את דמו -
מי ששפך, יכסה.
מעשה באחד ששפך וקדם חברו וכסה, וחייבו רשב"ג ליתן לו עשרה זהובים. נוהג בחולין, אבל לא במוקדשים. דאמר קרא: ושפך את דמו וכסהו בעפר - מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי, יצאו קדשי מזבח שמחוסר שפיכה גרירה וכסוי מר בריה דרב אשי אמר:
אמר קרא: חיה ועוף - מה חיה לא חלקת בה אף עוף לא תחלוק בו (כתוב עוד ברמז תקמ"ב).

סימן תקפה
השוחט ונמצאת טרפה, השוחט לעבודה זרה, והשוחט חולין בפנים וקדשים בחוץ וחיה ועוף הנסקלין - ר' מאיר - מחייב
וחכמים – פוטרין.

אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן:
ראה רבי דבריו של ר' מאיר באותו ואתבנו ושנאן בלשון חכמים, ודבריו של ר' שמעון בכסוי הדם ושנאן בלשון חכמים.
מאי טעמא דרבי מאיר באותו ואת בנו?

א"ר יהושע בן לוי:
גמר שחיטה שחיטה משחוטי חוץ, מה התם שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אף הכא נמי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה.

ור' שמעון, מאי טעמא?
אמר ר' מני בר פטיש: גמר מטבוח טבח והכן - מה להלן שחיטה ראויה אף כאן שחיטה ראויה.
ור' מאיר נמי נגמור מטבוח טבח והכן, דנין שחיטה משחיטה ואין דנין שחיטה מטביחה.
ומאי נפקא מינה?
והא תנא דבי ר' ישמעאל: ושב הכהן ובא הכהן - זו היא שיבה זו היא ביאה?
הני מלי היכא דליכא דדמי ליה, אבל היכא דאיכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן.

ור' שמעון נמי לגמור משחוטי חוץ?
דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים.
ור' מאיר אטו אותו ואת בנו בקדשים מי לא נהוג?
היינו דראה רבי דבריו של ר' מאיר באותו ואת בנו ושנאן בלשון חכמים.

ומאי טעמא דר' מאיר בכסוי הדם?
אמר ר' שמעון בן לקיש:
גמר שפיכה, שפיכה משחוטי חוץ, מה להלן שחטיה שאינה ראויה שמה שחיטה, אף כאן שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה.
ור' שמעון אשר יאכל כתיב.
ור' מאיר ההוא למעוטי עוף טמא הוא דאתא.
ור' שמעון עוף טמא מנא ליה?
משום דלאו בר אכילה, הא טרפה נמי לאו בר אכילה הוא?
היינו דראה רבי דבריו של ר' שמעון בכסוי הדם ושנאן בלשון חכמים.

ושפך וכסה -
מי ששפך יכסה.
שחט ולא כסה וראהו אחר, מנין שהוא חייב לכסות?
תלמוד לומר: ואומר לבני ישראלמ - אזהרה לבני ישראל.

תניא אידך: ושפך וכסה - במה ששפך יכסה, מי ששפך יכסנו.
ומעשה באחד ששפך וקדם אחר וכסה וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים.
איבעיא להו: שכר מצווה או שכר ברכה?
ופשיט ליה: שכר ברכה וכו'.
כסהו ונתגלה - פטור מלכסות.

א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי:
מאי שנא?
מהשב תשיבם דאמר מר: השב אפילו ק' פעמים,
א"ל התם לא כתיב מעוטא, הכא כתיב מעוטא וכסהו.
כסהו הרוח - חייב לכסות.

אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן:
לא שנו אלא שחזר ונתגלה, אבל לא חזר ונתגלה - פטור מלכסות.
וכי חזר ונתגלה מאי הוי, הא אידחי ליה?

אמר רב פפא:

זאת אומרת: אין דחוי אצל מצוות.
ומאי שנא מהא דתניא: השוחט ונבלע הדם בקרקע - חייב לכסות?

מכאן אמרו:
דם הניתז ושעל הסכין - חייב לכסות.

אמר רבי יהודה:
אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא, אבל יש שם דם שלא הוא - פטור מלכסות.

ותניא אידך:
דם הניתז ושעל אגפים - חייב לכסות.
א"ר שמעון בן גמליאל:
במה דברים אמורים?
שלא כסה דם הנפש, אבל כסה דם הנפש - פטור מלכסות.
במאי קא מיפלגי?

רבנן סברי: דמו - כל דמו.
ור' יהודה סבר: דמו - ואפילו מקצת דמו.
ורבן שמעון בן גמליאל סבר: דמו - המיוחד.

(אמר רב נחמן בר יצחק:
ושלשתן מקרא אחד דרשו, שנאמר: ושפך את דמו וכסהו בעפר).

תנו רבנן:
ושפך את דמו וכסהו -
יכול יכסנו באבנים, או יכפה עליו את הכלי?
תלמוד לומר: בעפר.
אין לי אלא עפר, מנין לרבות זבל הדק, וחול הדק, ושחיקת אבנים, ושחיקת חרסית, ונעורת של פשתן הדק, ונסורת של חרשין דקה, וסיד וחרסית, ולבנה ומגפה שכתשן?
תלמוד לומר: וכסהו.
יכול שאני מרבה אף זבל הגס, וחול הגס, ושחיקת כלי מתכות, ולבנה ומגופה שלא כתשן, וקמח וסובין ומורסן?
תלמוד לומר: בעפר, (אחר שרבה הכתוב ומיעט).
ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו?
אחר שרבה הכתוב ומיעט, מרבה אני את אלו שהם מין עפר, ומוציא אני את אלו שאינן מין עפר. ואימא: וכסהו - כלל, עפר - פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, עפר אין מידי אחרינא לא.

אמר רב מרי:
משום דהוי כלל הצריך לפרט, ואין דנין אותו בכלל ופרט.

דרש רב נחמן בר רב (יצחק) [חסדא]:
אין מכסין אלא בדבר שזורעים בו ומצמיח.

אמר רבא:
האי בורכתא הוא.

א"ל רב נחמן בר יצחק:
מאי בורכתיה?
אנא אמריתה ניהליה, ומהא מתניתא אמריתה ניהליה.
דתניא: היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות, שוחק דינר זהב ומכסה.
היה מהלך בספינה ואין לו עפר לכסות, שורף טליתו ומכסה (שחיקה אין אבנים לא).
בשלמא שורף טליתו אשכחן אפר דאיקרי עפר, אלא דינר זהב מנלן?

א"ר זירא:
ועפרות זהב לו.

תנו רבנן:

אין מכסין אלא בעפר, דברי בית שמאי.

ובית הלל אומרים:

מצינו אפר שהוא קרוי עפר, שנאמר: ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת.
ובית שמאי עפר שרפה אקרי עפר סתמא לא איקרי.
תנא: הוסיפו עליהם השחור והכחול ונקרת פסולין והזרניך.

רבא הוה בידק גירא לר' יונה בר תחליפא ושחט ביה עופא בהדי דפרח.
ודילמא עביד חלדה?
חזינן גדפי דמיפרמי מאבראי. והא בעי כסוי?
וכי תימא דמכסי ליה?
והאמר רבי (חייא) [זירא] אמר רב:
השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה, שנאמר: ושפך את דמו וכסהו בעפר - עפר לא נאמר אלא בעפר - מלמד שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה, דמזמין ליה לעפרא דכולה פקתא.

א"ר יוחנן משום ר' ישמעאל:
בשלשה מקומות הלכה עוקרת את המקרא:
התורה אמרה: בעפר - והלכה בכל דבר.

כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא -
להגיד מה גרם.

ואומר לבני ישראל -
להזהיר גדולים על הקטנים.
יכול יהו נכרתים על ידיהם?
תלמוד לומר: כל אוכליו יכרת - הא אין נכרתים אלא על ידי קטנים.

כל נפש -
יכול אף הנכרי בכלל?
תלמוד לומר: וּבַגֵּר. אי ובגר יכול אף גר תושב?
תלמוד לומר: באזרח - מה אזרח בן ברית אף הגר בין ברית.

אשר תאכל -
אין אכילה פחותה מכזית,

אשר תאכל נבלה -
פרט לחרטום ולצפרנים לכנפים ולנוצה ולביצים.
יכול תהא מטמאה בגדים בתוך מעים?
תלמוד לומר: וכבס בגדיו ורחץ במים וגו' וטהר – אינה מטמאה בגדים בתוך מעים.
יכול תהא מטמאה בתוך הפה?
תלמוד לומר: נפש - אבית נפש היא מטמאה, ואינה מטמאה לא בתוך הפה ולא בתוך מעים. יכול אם הקיאה תהא מטמאה בגדים?
תלמוד לומר: נפש אשר תאכל - דרך אכילתה היא מטמאה ואינה מטמאה דרך יציאתה.
יכול תהא נבלת בהמה מטמאה בגדים אבית הבליעה?
תלמוד לומר: נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה - את שאין לה טומאה אלא באכילתה, יצאה נבלת בהמה שמטמאה עד שלא יאכלנה.
יכול נבלת עוף תטמא מן הכתוב ונבלת בהמה מקל וחומר?
תלמוד לומר: בה - בה אתה מטמא בגדים אבית דבליעה, ואין אתה מטמא בגדים בנבלת בהמה אבית הבליעה.
יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בגדים אבית הבליעה?
תלמוד לומר: אשר תאכל נבלה - את שאיסורו משום בל תאכל נבלה, יצא עוף טמא שאין איסורו משום בל תאכל נבלה, דברי ר' יהודה.

וחכמים אומרים:

נבלה וטרפה - [נבלה] שיש בה טרפה, יצא עוף טמא שאין לו טרפה.

אשר תאכל נבלה -
מה תלמוד לומר: טרפה?

א"ר יהודה:
אם טרפה חיה - כבר נאמר נבלה, אם טרפה מתה - הרי בכלל נבלה.
ואם כן מה תלמוד לומר: טרפה?
אפילו שחוטה.

אמר ר' מאיר:
ומה אם נבלת בהמה שהיא מטמאה במגע ובמשא שחיטתה מטהרת טרפתה מטומאתה, נבלת העוף שאינה מטמאה במגע ובמשא אינו דין שתהא שחיטתה מטהרת טרפתה מטומאתה?!
מה מצינו בשחיטתה שמכשירתה לאכילה מטהרת טרפתה מטומאתה, אף מליקתה שמכשירתה לאכילה תטהר טרפתה מטומאתה.

רבי יוסי אומר:
דיה כנבלת בהמה, שחיטתה מטהרתה ולא מליקתה.
יכול אף המליקה שבפנים תטמא בגדים אבית הבליעה?
תלמוד לומר: נבלה וטרפה - מה נבלה שאינה מתרת את האיסור אף טרפה שאינה מתרת את האיסור, יצא מליקה שבפנים שמתרת את האיסור, ובא המולק קדשים בחוץ וחולין בין בפנים בין בחוץ שאין מתירין את האיסור.

אחרים אומרים:
באזרח ובגר - את שאיסורו שוה באזרח ובגר, יצאה מליקה שבפנים שאין איסורה שוה באזרח ובגר.
יכול השוחט חולין בפנים וקדשים בין בפנים בין בחוץ מטמא בגדים אבית הבליעה?
תלמוד לומר: נבלה וטרפה - מה נבלה ששוה בפנים כבחוץ אף טרפה ששוה בפנים כבחוץ, יצא השוחט חולין בפנים וקדשים בין בפנים בין בחוץ שלא שוו בפנים כבחוץ.
בשלמא חולין לא שוו בפנים כבחוץ, אלא קדשים בין בפנים בין בחוץ מפסיל פסילי?

אמר רבא:
אם הועילה לו שחיטת חוץ לחייבו כרת, לא תועיל לו לטהרה מידי נבלה?!
אשכחן קדשים בחוץ, קדשים בפנים מנלן?
הואיל ולא שוו בפנים כבחוץ, אי הכי מולק קדשים בחוץ נמי לא שוו בפנים כבחוץ?

אלא אמר רב שימי בר אשי:

דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שלא בהכשרו, ואין דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שהוא בהכשרו.

וכבס בגדיו -
יכול אף הציפה?
תלמוד לומר: בגד.
אי בגד יכול בגד גדול לבן מטמא בזב ומטמא בנגעים. מנין גדול וצבוע קטן לבן קטן צבוע עד שאתה מרבה להביא (סדין) [שביץ] של שבכה והגלגלין?
תלמוד לומר: בגד, בגדיו ריבה.
מנין לעשות שאר כלים כבגדים?
תלמוד לומר: טמא.
יכול יטמא אדם וכלי חרס?
תלמוד לומר: בגד - בגד הוא מטמא, ואין מטמא אדם וכלי חרס.
נמצאת אומר: היה אוכל בנבלת עוף טהור, וידו אחת בתנור וידו אחת באדם, שניהם טהורים.

ואם לא יכבס וגו' ונשא עונו -
יכול יהא ענוש כרת על כבוס בגדים?
תלמוד לומר: ובשרו לא ירחץ ונשא עונו - על רחיצת גופו ענוש כרת, על כבוס בגדים בארבעים.
מנין שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו?
הזהיר וענש על ידי טומאה וחייב קרבן על ידי טומאה, מה קרבן שחייב להלן על ידי טומאת מקדש וקדשיו, אף עונש ואזהרה האמורים כאן על ידי טומאת מקדש וקדשיו.

אחרים אומרים:
ונשא עונו, ונשא עונו - לגזרה שוה:
מה נשיאת עון האמור להלן ואוכליו עונו ישא כרת,
אף נשיאת העון האמור כאן כרת.
הקפה [את הדם ואכלו או שהמחה] את החלב וגמעו – חייב, דכתיב: (והנפש) [וכל נפש וגו'] - לרבות השותה.

הפרק הבא    הפרק הקודם