בשבילי התנ"ך
 
ילקוט שמעוני, ויקרא פרק יח


המשך סימן תקפה
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו -
א"ר חוניא:
משל למלך שהיתה לו בת יחידה והשרה אותה במבוי אחד ונמצאו כולם בעלי זנות וכשפים. אמר לה אביה: בתי, תן דעתך, שלא תעשי לא כמעשה אלו ולא כמעשה אלו.
כך כשהיו ישראל במצרים היו המצרים בעלי זנות, שנאמר: אשר בשר חמורים בשרם, כשנכנסו לארץ כנען היו הכנענים בעלי זנות וכשפים, שנאמר: מרוב זנוני זונה טובת חן בעלת כשפים.
אמר להם: בני, הזהרו שלא תעשו לא כמעשה אלו ולא כמעשה אלו.

תנא ר' חייא:
אני ה' אלהיכם - שני פעמים:
אני הוא שפרעתי מדור המבול ומאנשי סדום ועמורה וממצרים.
אני הוא שעתיד ליפרע ממי שעושה כמעשיהם.
כל מקום שאתה מוצא זנות, אנדרלמוסיא בא לעולם והורגת טובים ורעים.
מצינו בכל מקום שהקב"ה מאריך רוחו, חוץ מן הזנות, ואית לן קריין סגיאן: ויהי כי החל האדם לרוב וגו' ויראו בני האלהים וגו' וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו' ויאמר ה אמחה וגו'. סדומים כל אותו הלילה היה לוט עומד ומדבר עליהם סניגוריא, כיון שאמרו: איה האנשים וג'ו הוציאם אלינו ונדעה אותם - בתשמיש המטה. מיד אמרו: עוד מי לך פה עד כאן היה לך רשות ללמד עליהם סניגוריא, מכאן ואילך אין לך פתחון פה ללמד עליהם אלא חתן ובניך ובנותיך וגו' כי משחיתים אנחנו וגו'.

אני ה' -
אני הוא שפרעתי משמשון ומאמנון ומזמרי,
ואני עתיד ליפרע ממי שעושה כמעשיהם.

אני הוא ששלמתי
ליוסף וליעל ולפלטי,
אני עתיד לשלם שכר למי שעושה כמעשיהם.

שלושה הם שברחו מן העבירה ושתף הקב"ה שמו בשמם, ואלו הם:
יוסף,
ופלטי,
ויעל
.

יוסף
מנין?
ועדות ביהוסף
שמו יה מעיד עליו שלא נגע בה.

יעל מנין?
ותכסהו בשמיכה,
רבנן דהכא אמרין: בסודרא.
ורבנן דתמן אמרין: במשיכלא.

א"ר שמעון בן לקיש:
חזרנו על כל המקרא, ולא מצאנו כלי ששמו שמיכה, אלא שמי כה - שמי מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע.

פלטי מנין?
כתוב אחד אומר: ושאול נתן את מיכל וגו' לפלטי בן ליש.
וכתוב אחד אומר: פלטיאל בן ליש מאן נסיב פלטי ויהיב פלטיאל?!
אלא אל מעיד עליו, שלא נגע באשתו של דוד.

סימן תקפו
אמר רבי יוסי:
שלושה הם שתקפו יצרן עליהם ונשבעו לו:
יוסף,
בועז,
ודוד.


יוסף מנין?
ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים - נשבע ליצרו באלהים שאינו חוטא ואינו עושה הרעה הזאת.

דוד מנין?
אמר דוד (אל אבישי): חי ה'. למי נשבע?
ר' יוחנן אמר:
ליצרו הרע נשבע.

ר' שמעון בן לקיש אמר:
לאבישי נשבע אם תגע בו אני מערב דמך בדמו. הדא הוא דכתיב:ויאמר דוד אל תשחיתהו וגו'.

בועז מנין?
חי ה' שכבי עד הבקר - כל אותו הלילה היה יצרו הרע מצערו ומפתהו בדברים.
אמר לו: אתה פנוי והיא פנויה, אתה מבקש אשה והיא מבקשת איש, עמוד ובועלה ותקנה לך בבעילה. נשבע ליצרו הרע: חי ה'. ולאשה אמר שכבי עד הבקר.

א"ר נחוניא:
גבר חכם בעוז.
גבר חכם - בועז.
ואיש דעת מאמץ כח - שנזדרז על יצרו הרע בשבועה.

רבי מיאשא בר בריה דר' יהושע בן לוי אומר:
מצינו שכל מי שהוא רואה בשר ערוה ולא זן ממנה - זוכה להקביל פני שכינה. מה טעם?
ועוצם עיניו מראות ברע וגו' מלך ביפיו תחזינה עיניך.

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם -
אני הוא שאמרתי והיה העולם,
אני דיין,
אני מלא רחמים.
אני נאמן לשלם שכר.
אני דיין ליפרע.
אני הוא שנפרעתי מאנשי דור המבול ומאנשי סדום,
ועתיד אני ליפרע מכם אם תעשו כמעשיהם האלה.

מנין שלא הייתה אומה באומות שהתעיבו מעשיהם יותר מן המצרים?
תלמוד לומר: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו.
מנין שהדור האחרון התעיבו מעשיהם יותר מכולן.
תלמוד לומר: כמעשה ארץ מצרים לא תעשו.
מנין מקום שישבו בו ישראל התעיבו מעשיהם יותר מכולן?
תלמוד לומר: אשר ישבתם בה לא תעשו.
מנין שישיבתם של ישראל היא גרמה את כל המעשים האלו?
תלמוד לומר: אשר ישבתם בה לא תעשו.
מנין שלא הייתה אומה באומות שהתעיבו מעשיהם יותר מן הכנענים?
תלמוד לומר: וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו.
מנין שהדור האחרון התעיבו מעשיהם יותר מכולן?
תלמוד לומר: וכמעשה ארץ כנען לא תעשו.
מנין מקום שבאו בו ישראל וכבשו התעיבו מעשיהם מן הכל?
תלמוד לומר: אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו.
ומנין שביאתן של ישראל גרמה את כל המעשים האלו?
תלמוד לומר: אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו.

ר' שמעון אומר:
מי פעל ועשה קורא הדורות מראש - זימן את הדור חייב, שיבואו ישראל ויפרעו מהן.

סימן תקפז
רבי יוסי הגלילי אומר:
אחר שהכתוב שוקל מעשה ארץ מצרים למעשה ארץ כנען ומעשה ארץ כנען למעשה ארץ מצרים, למה זכו כנענים שישבו על ארצם ארבעים ושבע שנים, שנאמר: וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים?
מפני שכבדו את אברהם אבינו שאמרו לו: נשיא אלוהים אתה בתוכנו במבחר קברינו קבור את מתך.

רבן שמעון בן גמליאל אומר:
הרי הוא אומר: האדם הגדול בענקים הוא והארץ שקטה ממלחמה - בני אדם שכבדו את אברהם אבינו, זכו שתשקוט עליהם הארץ.
אי כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו - יכול לא יבנו בניינים ולא יטעו נטיעות כמותן?
תלמוד לומר: ובחוקותיהם לא תלכו, לא אמרתי אלא בחקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם.
מה היו עושין?
האיש נושא (על) לאיש ואשה (על) לאשה, ואשה נשאת לשנים והאיש נושא אשה ובתה, לכך נאמר: ובחקותיהם לא תלכו.

תניא:
מקרעין על המת ולא מדרכי האמורי.
א"ר אלעזר בן עזריה:
שמעתי שהמקרע על המת יותר מדאי לוקה משום בל תשחית.

ר' יוחנן קרי למאניה מכבותי.
רב חסדא מדלי להו למאניה כי אזיל בי היזמי והיגי, אמר: זה מעלה ארוכה, וזה אינו מעלה ארוכה.

מצות הנהרגים מתיזים את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה.
רבי יהודה אומר:
ניוול הוא לו, אלא מניחין את ראשו על הסדן וקוצץ בקופיץ,
א"ל: אין מנוולת מזו.
א"ל ר' יהודה לחכמים: אף אני יודע שמיתה מנוולת היא, אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה: ובחקותיהם לא תלכו.
ורבנן, כיון דכתיב סייף באורייתא, לאו מינייהו גמרינן. דאי לא תימא הכי, הא דתניא:
שופרין על המלכים ולא מדרכי האמורי, היכי שרפינן, והכתיב: ובחקותיהם לא תלכו?
אלא כיון דכתיב שרפה באורייתא בשלום תמות ובמשרפות אבותיך וגו' ישרפו לך לאו מינייהו גמרינן הא נמי כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהי גמריני.

תניא: היה מהלך בספינה ואין לו מקום בספינה לשחוט, מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט ודם שותת ויורד על דופני הספינה, ואין שוחטין לגומא כל עיקר.
והרוצה לנקר חצרו כיצד הוא עושה?
עושה מקום חוץ לגומא ושוחט, ודם שותת ויורד לגומא. ובשוק לא יעשה כן, משום שנאמר: ובחקותיהם לא תלכו. ואם עשה כן - צריך בדיקא אחריו.

אביי ורבא דאמרי תרוייהו:
כל דבר שיש בו משום רפואה - אין בו משום דרכי האמורי, אין בו משום רפואה - יש בו משום דרכי האמורי.
והתניא: אילן שהוא משיר פירותיו וכו' (כתוב לעיל על וטמא טמא יקרא).
יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר מן הצלוב, משום רפואה, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים:
אסורין אף בחול, משום דרכי האמורי.
בביצת החרגול - דעבדי לשחלא.
ובשן של שועל - דעבדי לשינתא.
דחייא - למאן דניים.
דמיתא - למאן דלא ניים.
ובמסמר מן הצלוב - דעבדי לזירפא.

אביי ורבא דאמרו תרוייהו וכו' כדעיל.
תני תנא קמיה דר' חייא בר אבין:
כולהו אית בהו משום דרכי האמורי, בר מהני.
מי שיש לו עצם בגרונו - מביא מאותו המין ומניח לו על קדקדו, ולימא הכי: חד חד נחת בלע, בלע נחת חד חד.
האומר גד גדי וסנוק לָא, אושכו ובושכי - יש בו משום דרכי האמורי.
הוא בשמה והיא בשמו - יש בו משום דרכי האמורי.
שחטו תרנגול זה שקרא ערבית, ותרנגולת שקראה גברית, יש בו משום דרכי האמורי.
אשתה ואייתיר אשתה ואייתיר - (אין) [יש] בו משום דרכי האמורי.
המבקעת ביצים בכותל (והטח) בפני אפרוחים והמונה שבעים וחד בשביל שלא ימותו האפרוחין - (אין) [יש] בו משום דרכי האמורי.
המרקדת לכותח והמשתקת לעדשים, והמצווחת לגריסין, והמשתנת מים בפני קדרתה בשביל שתתבשל הקדרה במהרה - יש בו משום דרכי האמורי.
[אבל] נותנין קיסם של תותים ושברי זכוכית בקדרה בשביל שתתבשל הקדרה.
וחכמים, אוסרין בשברי זכוכית, מפני הסכנה.
נותנין בול של מלח לתוך הנר, בשביל שתאיר ותדלק.
נותין טיט וחרסית (לתוך) [תחת] הנר, בשביל שתמתין ותדלק.
חמרא וחיי לפום רבנן - אין בו משום דרכי האמורי.
ומעשה בר' עקיבא שעשה משתה לבנו ועל כל כוס וכוס שהביא אמר: חמרא וחיי לפום רבנן (חמרא וחיי לפום רבנן ולפום] תלמידיהון.

אלו דברים מדרכי האמורי:
המספר קומי, והעושה בלורית. והמגביה לגרגרן. והמגררת את בנה לבין המתים. והקושר מטולטלת על ירכו. וחוט אדום על אצבעו. והמונה ומשליך צרורות לים או לנהר - הרי זה מדרכי האמורי.
המספק והמטפח והמרקד לשלהבת - הרי זה מדרכי האמורי.
נפלה פתו ממנו ואמר: החזירו לי שלא תאבד ברכתי.

הניחו נר על הארץ שיצטערו המתים.
אל תניחו נר על הארץ שלא יצטערו המתים,

נפלו ממנו צרורות ואמר: אורחין לנו היום - הרי זה מדרכי האמורי.

היה מתחיל במלאכה ואמר: יבא פלוני שידיו קלות ויתחיל בה.
יבא זה שרגליו קלות ויעבור לפנינו - הרי זה מדרכי האמורי.

האומר: בחבית או בעסה, יבא פלוני שידיו מבורכות ויתחיל בה - הרי זה מדרכי האמורי. הפוקק את החלון בסירא, הקושר ברזל בכרעי המטה של חיה,
והעורך לפניה שלחן - הרי זה מדרכי האמורי.

אבל פוקקין את החלון בגלפקרין או בעמיר, ונותנין לפניה ספל של מים, וקושרין לה תרנגולת שתהא לה לצוות, ולא מדרכי האמורי.

האומר: שחטו תרנגול זה שקרה כעורב,
שחטו תרנגולת זו שהיא קורא כזכר,
האכילוה כרבלתא שהיא קורא כזכר - הרי זה מדרכי האמורי.

קרא עורב, ואמר לו: צרח!
קרא עורב, ואמר לו: חזור לאחוריך, הרי זה מדרכי האמורי.

האומר: אכול תמרה וחזרת זו שתהא זוכרני בה.
אל תאכילני מפני ברקית.

תישן בארונו של מת שתראנו בלילה,
אל תישן בארונו של מת שלא תראנו בלילה.

הפך את חלוקך שתהא חולם חלומות טובות,
אל תהפוך את חלוקך שלא תהא חולם חלומות.

שב על המכבד שתהא חולם חלומות,
אל תשב על המכבד שלא תהא חולם חלומות - הרי זה מדרכי האמורי.

האומר: אל תשב על המחרשה שלא תכבד עלינו מלאכה.
אל תשב על המחרשה שלא תשבר - הרי זה משום דרכי האמורי,
ואם בשביל שלא תשבר וודאי - הרי זה מותר.

האומר: אל תפשיל ידיך לאחוריך שלא תאסר עלינו מלאכה - הרי זה מדרכי האמורי.

התופס חור בכותל ואומר: חדא - הרי זה מדרכי האמורי,
אם מפני ניצוצות - הרי זה מותר.

השופך מים לרשות הרבים, ואמר: חדא - הרי זה מדרכי האמורי.
אם מפני עוברין ושבין - הרי זה מותר.

הזורק ברזל לבין הקברות, ואמר: חדא - הרי זה מדרכי האמורי,
אם מפני חרשין - הרי זה מותר.

הנותן מקל של אוד וברזל תחת ראשו - הרי זה מדרכי האמורי,
אם בשביל לשמרה - הרי זה מותר.

המצוחת לתנור שלא תנפל הפת, והנותנת קסמין באזני קדרה שלא תהא מרתחת ושופעת לאחוריה - הרי זה מדרכי האמורי.
אבל נתנה קסמין של תותים וזכוכית בקדרה בשביל שתתבשל מהרה, אבל אסרו חכמים בזכוכית, מפני סכנת נפשות.
המשתקת לעדשים, והמצננת לאורז, והמטפחת לנר - הרי זה מדרכי האמורי.
נפל נחש ע"ג מטה ואמר: עני הוא וסופו להעשיר, עוברה היא - יולדת זכר, בתולה היא נשאת לאדם גדול - הרי זה מדרכי האמורי.
המושבת אפרוחין ואמרה: איני מושיבתן אלא ערומה, איני מושיבתן אלא בבתולה , איני מושיבתן אלא ערומה, איני מושיבתן אלא בשמאל, איני מושיבתן אלא בתרי, והמקדש בתרי, והמשלח בתרי.

והאומר: הוסיפו על השלחן - הרי זה מדרכי האמורי.
הנותנת בצים ועשבים בכותל, וטחה בפניהם, ומונה שבעים ואחד - הרי זה מדרכי האמורי.

הכוכרת אפרוחים בכברה, והנותנת ברזל בין האפרוחים - הרי זה מדרכי האמורי.
אם מפני הרעמים ועם מפני הברק - הרי זה מותר.

השואל במקלו, ואומר: אם אלך ואם לא אלך - הרי זה מדרכי האמורי, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו וגו'.

את משפטי תעשו -
דברים שאלמלי לא נכתבו דין הוא שיכתבו, ואלו הן:
עבודת אלילים,
וגלוי עריות,
ושפיכת דמים,
וגזל,
וברכת השם,


את חקותי תשמורו –

דברים שהשטן ויצר הרע משיבין עליהם ואומות העולם משיבין עליהן ואלו הן:
אכילת חזיר,
ולבישת שעטנז,
וחליצת יבמה,
וטהרת מצורע,
ושעיר המשתלח.


ואם תאמר מעשה תהו הם?
תלמוד לומר: אני ה', אני ה' חקקתים ואין לך רשות להרהר בהן.
משפטי - אלו דינין,
חקותי - אלו מדרשות,
תשמרו - זה משנה,
ללכת בהם - זה המעשה,
תשמרו ללכת בהם - לא משנה עיקר אלא מעשה עקר.

ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם -
ליתן שמירה ועשיה לחקים וליתן שמירה ועשיה למשפטים.

וחי בהם -
לעולם.
אם תאמר בעולם הזה - הרי זה סופו מת הוא, הא מה אני מקיים וחי בהם?
לעולם הבא.
אני ה' - נאמן לשלם שכר.
מנין לפקוח נפש שהוא דוחה את השבת?

אמר רב יהודה אמר שמואל:
וחי בהם - ולא שימות בהם וכו' (כדכתוב ברמז שכ"ז).

היה ר' מאיר אומר:
מנין שאפילו גוי עוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול?
תלמוד לומר: אשר יעשה אותם האדם וחי בהם - כוהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם - הא למדת שאפילו גוי והוא עוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, אלא שאין נותנין לו שכר כמצווה ועושה, דכתיב: ראה ויתר גויים - ראה שבע מצוות שקבלו עליהן בני נח ולא קיימום, התירן להם, שאין מקבלין עליהן שכר אלא כמי שאינו מצווה ועושה.

דאמר ר' חנינא:
גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה.

א"ר יוחנן:
גוי העוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר: תורה ציווה לנו משה - לנו ולא להם.

מתיבי: היה ר' מאיר אומר:
מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה וכו', התם בשבע מצוות דידהו.

סימן תקפח
אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק:
נמנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תהרג - יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודת אלילים וגלוי עריות ושפיכות דמים.
ועבודת אלילים לא,
והתניא: היה ר' ישמעאל אומר:
מנין שאם אמר לו לאדם עבוד אלילים ואל תהרג מנין שיעבור ולא יהרג?
תלמוד לומר: וחי בהם ולא שימות בהם.
יכול אפילו בפרהסיא?
תלמוד לומר: ולא תחללו את שם קדשי.

אינהו דאמור כר' אליעזר דתניא ר' אליעזר אומר:
אם נאמר בכל נפשך, למה נאמר: בכל מאדך, ואם נאמר בכל מאדך, למה נאמר בכל נפשך? אלא יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר: בכל מאדך.
יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו, לכך נאמר: בכל נפשך.
גלוי עריות ושפיכות דמים כרבי.

דתניא רבי אומר:

כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה –
וכי מה למדנו מרוצח מעתה?
אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מקיש רוצח לנערה המאורסה:
מה נערה מאורסה ניתן להצילה בנפשו, אף רוצח ניתן להצילו בנפשו.
ונערה המאורסה גופה מנלן?

כדתנא דבי ר' ישמעאל:
ואין מושיע לה - הא יש לה מושיע, בכל דבר שאתה יכול להושיעה.

ומקיש נערה המאורסה לרוצח:

מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור.
ורוצח גופיה מנא לן?
סברא הוא, דההוא דאתא לקמיה דרבא א"ל: אמר לי מרי דוראי זיל קטליה לפלניא, ואי לא קטילנא לך.
א"ל: ניקטלך ולא תיקטל, מי יימר דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דהאיך סומק טפי?!

כי אתא רב דימי א"ר יוחנן:
לא שנו אלא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור,

כי אתא רבין א"ר יוחנן:
אפילו שלא בשעת השמד לא אמרו אלא בצנעה אבל בפרהסיא לא.
וכמה פרהסיא?
עשרה בני אדם, פשיטא ישראל בעינן, דכתיב: ונקדשתי בתוך בני ישראל.

בעי ר' ירמיה:
תשעה ישראל וגוי אחד מהו?
תא שמע: דתני רבנאי אחוה דר' ירמיה ברבי.
אתיא תוך, תוך מהבדלו מתוך העדה הזאת - מה להלן עשרה וכולהו ישראל, אף כאן עשרה וכולהו ישראל.
והא אסתר פרהסיא הואי?
אסתר קרקע עולם היתה.

רבא אמר:
הנאת עצמו שאני, דאי לא תימא הכי קוקי ודימונקי היכי יהבינן להו?!
ואזדא רבא לטעמיה.
דאמר רבא:
האי נוכרי דאמר לישראל קטול אספסתא בשבתא ושדי לחיותא, ואי לא קטילנא לך - ליקטול ולא ליקטליה, שדי לנהרא - ליקטליה ולא ליקטול, מאי טעמא?
לעבוד מילתא קא בעי.

סימן תקפט
כל חייבי כריתות שלקו, נפטרו מידי כריתתן, שנאמר: ונקלה אחיך - כיון שלקה הרי הוא אחיך, דברי ר' חנניא בן גמליאל.

וא"ר חנניא בן גמליאל:
ומה העובר עבירה אחת, נפשו נטלת לו, העושה מצווה אחת על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו.

ר' שמעון אומר:
ממקומו הוא למד, שנאמר: ונכרתו הנפשות העושות.
ואומר: אשר יעשה אתם האדם וחי בהם - הא כל היושב ואינו עובר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה.

ר' שמעון ברבי אומר:
הרי הוא אומר: רק חזק לבלתי אכול הדם - מה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו מקבל שכר, גלוי עריות שנפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן, הפורש ממנו על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.

איש איש אל כל שאר בשרו -
מה תלמוד לומר: איש איש?
לרבות הגוים שמוזהרין על עריות כישראל.
והא מהכא נפקא, מהתם נפקא.
לאמר - זה גלוי עריות?
התם בעריות דידהו, הכא בעריות דידן, דקתני סיפא.
בא על בת ישראל נדון בדין ישראל. למאי הלכתא?

א"ר יוחנן:
לא נצרכה אלא לנערה המאורסה דלדידהו לית להון דיינינן ליה בדינא דידן. אבל אשת איש בדינא דידהו דיינינן.
והתניא: בא על נערה המאורסה - נדון בסקילה, על אשת איש - נדון בחנק.
ואי בדינא דידהו סייף הוא?

אמר רב נחמן בר יצחק:
מאי אשת איש דקתני?
כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה, דלדידהו לית להו דיינינן ליה בדינא דידן.

דתני ר' חנינא:
והיא בעולת בעל [בעולת בעל] - יש להן, נכנסה לחופה ולא נבעלה - אין להן.

לא תקרבו -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: איש שיכול אין לי אלא האיש שמוזהר על ידי אשה, אשה שמוזהרת על ידי האיש מנין?
תלמוד לומר: לא תקרבו - הרי כאן שנים.
הרי הוא אומר: ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה - אין לי אלא שלא יגלה, מנין שלא יקרב?
תלמוד לומר: לא תקרב.
אין לי אלא נדה בלא תקרב ולא תגלה, מנין שאר עריות?
תלמוד לומר: לא תקרבו לגלות ערוה.

אני ה' -
אני נאמן לשלם שכר.

אמר ר' פדת:
לא אמרה תורה אלא קריבה של גלוי עריות בלבד, שנאמר: איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה.

עולא כי הוה אתי מבי רב הוה מנשק להו לאחוותיה אבי חדייהו, ואמרי לה: אבי ידייהו. ופליגא דידיה, דאמר עולא: אפילו שום קורבה שבעולם אסור, משום לך לך אמרין לניזרא סחור סחור להרמא לא תקרב.

איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו - כלל,
ערות אביך וערות אמך - פרט,
כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט.

שהיה בדין: הואיל ומותר בבת אחי אביו ואחי אביו מותר בבתו, אם למדת שאסור באשת אחי אביו אחי אביו אסור באשתו, והואיל ומותר באשת חורגו חורגו מותר באשתו, אם למדת שאסור בבת חורגו אף חורגו יהא אסור בבתו. אם אמרת כן, הבאת עריות מן הדין?
תלמוד לומר: איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו - כלל,
ערות אביך וערות אמך - פרט,
כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט.

אני ה' -
דיין ליפרע ונאמן לשלם שכר.

סימן תקצ
וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם -
ר' שמעון בן יוחאי אומר:
הוא שנאמר להלן: אנכי ה' אלוהיך - אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם במצרים?
אמרו לו: הן הן.
קבלתם מלכותי, קבלו גזרותי: לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני.
הוא שנאמר כאן: אני ה' אלהיכם - אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם בסיני?
אמרו לו: הן הן, קבלתם מלכותי, קבלו גזרותי.

כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו -
ר' ישמעאל אומר:
חמורות עריות שפותח בהם ביו"ד ה"א וחותם ביו"ד ה"א.
שבתחלת הענין הוא אומר: לא תקרבו לגלות ערוה אני ה'.
ובסוף הענין הוא אומר: ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם אני ה' אלהיכם.
הא חמורות עריות שפותח בהן ביו"ד ה"א וחותם בהן ביו"ד ה"א.

רבי אומר:
גלוי ויודע לפני מי שאמר והיה העולם שסופן לינתק בעריות, לכך בא עליהן בגזרה.

אני ה' אלהיכם -
דעו מי הוא הגוזר עליכם.
וכן מצינו שנתקו בעריות, שנאמר: וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו.
וכן מלאכי אמר להם: וזאת שנית תעשו כסות דמעה וגו'.
אמר להם: לא זאת תחלה לכם, כבר בכיתם בימי משה!
אמרו לו: ולא אחד עשה ושאר רוח לו - מי שברא את ישראל לא ברא אוה"ע?!
אמר להם: מה אחד מבקש זרע אלהים!
ענו כולם ואמרו: יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב - לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים. אם הוא כוהן - [לא יהיה לו] בן מגיש מנחה לה' צבאות.
ואומר: ומבני (יהושע בן יהוצדק) [יוידע בן אלישיב] הכהן הגדולחתן לסנבלט החרוני ואבריחהו מעלי.

אמר רבי:
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם -
אמור להם אף אני מוזהר. כשם שאמרתי לך וקבלת, כך אמור להם ויקבלו.

ואמרת אליהם -
הרי אזהרה לבית דין.
אני ה' - דיין ליפרע ונאמן לשלם שכר.

כמעשה ארץ מצרים וגו' -
מקיש מעשה ארץ מצרים למעשה כנעניים ומעשה כנעניים למעשה מצרים:
מה מעשיהם של מצרים שטופים בעבודה זרה ובמשכב זכור ובהרבעת בהמה,
אף מעשיהם של כנענים כיוצא בהן.

ובחקותיהם לא תלכו -
וכי תלכו וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו, והלא כבר נאמר: לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו' כי תועבת ה' כל עושה אלה וגו'
ובחוקתיהם לא תלכו - בנימוסות שלהם בדברים החקוקים להם, כגון: טרטיאות וקרקסיאות והאיצטבאות.

ר' מאיר אומר:
אלו דרכי האמורי שאמרו חכמים.
שמא תאמר להם חקים ולכם אין חקים?
תלמוד לומר: את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם.
עדיין יש מקום ליצר הרע להרהר ולומר: שלהם נאים משלנו?
תלמוד לומר: ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה גו'.

סימן תקצא
את משפטי תעשו -
אלו דברים הכתובים בתורה שאילו לא נכתבו בדין היה לכתבם [כגון הגזלות].

ללכת בהם -
עשם עיקר, ואל תעשם טפלה, שלא יהא משאך ומתנך אלא בהם, שלא תערב בהם דברים אחרים.
שמא תאמר למדתי חכמת ישראל, אלך ואלמד חכמת העולם?
תלמוד לומר: ללכת בהם - שלא תפטר מתוכן.
וכן הוא אומר: יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך.
בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך.
בהתהלכך תנחה אותך - בעולם הזה,
בשכבך תשמור עליך - בשעית מיתה,
והקיצות היא תשיחך - לעולם הבא.

וכן הוא אומר: הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך.
ושמא תאמר: אבד סברי ובטל סיכויי?
תלמוד לומר: אני ה' - אני סברך אני סיכוייך ועלי בטחונך.
ואומר: ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול ואמלט.
ואומר: כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים, ואומר: אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא.

ושמרתם את חקותי -
אין לי אלא מה שפרט הכתוב, שאר דקדוקי פרשה מנין?
תלמוד לומר: ושמרתם את חקותי.

אשר יעשה אותם -
כוהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם וכו' (כדלקמן).
וכן הוא אומר: וזאת תורת האדם אדני אלהים, תורת כוהנים ולוים וישראלים לא נאמר, אלא וזאת תורת האדם.
וכן הוא אומר: פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים.
וכן הוא אומר: זה השער לה' כוהנים לוים וישראלים יבואו בו לא נאמר, אלא זה השער לה' צדיקים יבואו בו.
וכן הוא אומר: רננו כוהנים לוים וישראלים לא נאמר, אלא רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהילה.
וכן הוא אומר: הטיבה ה' לכהנים ללוים ולישראלים לא נאמר, אלא הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם.
הא אפילו גוי (ועשה את התורה) [העוסק בתורה] הרי הוא ככהן גדול.

וחי בהם -
ולא שימות בהם.

היה ר' שמעון אומר:
מנין שאם אמרו לא לאדם בינו לבין עצמו: עבוד עבודה זרה ואל תהרג, שיעבור ואל יהרג? תלמוד לומר: וחי בהם - ולא שימות בהם.
או אפילו אמרו לו ברבים?
תלמוד לומר: ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי - אם מקדישים אתם את שמי אף אני אקדש את שמי על ידכם, כשם שעשו חנניה מישאל ועזריה שהיו כל אוה"ע שטוחים לפני הצלם והן עומדין ודומין לתמרים, ועליהם מפורש בקבלה: זאת קומתך דמתה לתמר, אמרתי אעלה בתמר אחזה בסנסניו - היום אני מתעלה בהם לפני אוה"ע היום אני נפרע להם משונאיהם היום אני מחיה להם את המתים.

אני ה' - דיין לייפרע ונאמן לשלם שכר.

סימן תקצב
איש איש אל כל שאר בשרו -
זה שאמר הכתוב: אל ההרים לא אכל ואשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא קרב.
מקיש אשה נדה לאשת רעהו:
מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשה נידה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור.
ופליגא דרבי פדת וכו' (כדלעיל).

תנא דבי אליהו:
מעשה באדם אחד שקרא הרבה שינה הרבה ושמש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת תפליו ומחזירתן בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
אמרה להם: כתוב בתורה: כי היא חייך ואורך ימיך, בעלי שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש תלמידי חכמים הרבה מפני מה מת בחצי ימיו?
ולא היה אדם שהחזירה דבר.
פעם אחת נתארחתי אצלה אמרתי לה: בתי, בימי נדותך מהו אצלך?
אמרה לי: חס ושלום, אפילו באצבע קטנה לא נגע בי.
בימי לבונך מהו אצלך?
אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקרוב בשר, ולא עלתה על דעתו דבר אחר.
אמרתי לה: ברוך המקום שהרגו שלא הכיר פנים בתורה, שהרי אמרה תורה: ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב.

כי אתה רב דימי אמר:
מטה אחת הוה, במערבא אמרי: סינר מפסיק בינו לבינה.

סימן תקצג
ערות אביך וגו' -
הבא על האם חייב משום אם ומשום אשת אב.

רבי יהודה אומר:
אינו חייב אלא משום אם בלבד.

אמר רבא קסבר ר' יהודה:
ערות אביך - זו אשת אביך, ומייתי לה בגזרה שוה, ומשמע בין אשת אביו שהיא אמו בין אשת אביו שאינה אמו.
אמו שאינה אשת אביו מנין?
תלמוד לומר: ערות אביך לא תגלה אמך היא - משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אב.

תניא כוותיה דרבא:
איש - פרט לקטן,

אשר ישכב את אשת אביו -
משמע בין אשת אביו שהיא אמו בין אשת אביו שאינה אמו.
אמו שאינה אשת אביו מנין?
תלמוד לומר: ערות אביו גלה מופנה להקיש ולדון הימנו גזרה שוה.

מות יומתו -
בסקילה, או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה?
נאמר כאן דמיהם בם,
ונאמר באוב וידעוני דמיהם בם,
מה להלן בסקילה,
אף כאן בסקילה.
עונש שמענו אזהרה מנין?
תלמוד לומר: ערות אביך לא תגלה.
ערות אביך - זו אשת אביך, או אינו אלא ערות אביך ממש?
נאמר כאן: ערות אביך לא תגלה,
ונאמר להלן ערות אביו גלה,
מה להלן באישות הכתוב מדבר,
אף כאן באישות הכתוב מדבר.
ומשמע בין אשת אביו שהיא אמו בין אשת אביו שאינה אמו, אמו שאינה אשת אביו מנין?
תלמוד לומר: ערות אביך לא תגלה.
אין לי אלא באזהרה שעשה הכתוב אמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו, בעונש מנין?
נאמר כאן: ערות אביך לא תגלה,
ונאמר להלן: ערות (דודו) [אביו] גלה,
מה באזהרה עשה הכתוב אמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו, אף בעונש עשה הכתוב אמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו.

אמך היא -
משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אביו.

ורבנן: ערות אביך - אביך ממש.
האי מואת זכר נפקא?
לחייב עליו שתים.

וכדרב יהודה:
גוי הבא על (אמו) [אביו] חייב שתים,

אמר רבא:
מסתבר מילתא דרב יהודה בישראל ובשוגג ובקרבן, והאי דקאמר גוי לישנא מעליא הוא. דאי סלקא דעתך גוי, דינו מאי ניהו קטלא, בתרי קטלי קטלת ליה.
תניא נמי הכי: הבא על (אמו) [אביו] חייב שתים, הבא על אחי אביו חייב שתים.
איבעית אימא: דלא כר' יהודה,
ואיבעית אימא אפילו תימא ר' יהודה דמייתי לה בקל וחומר מאחי אביו:
ומה אחי אביו דקורבא דאבא הוא חייב שתים, אביו לא כל שכן.
וקא מיפלגי בפלוגתא דאביי ורבא:
מר סבר: עונשין מן הדין,
ומר סבר: אין עונשין מן הדין.
ורבנן, אזהרה לאשת אביו מנא להו?
נפקא להו: מערות אשת אביך לא תגלה.
ור' יהודה, ההוא מיבעי ליה לאזהרה לאשת אביו לאחר מיתה.
ורבנן, ההוא מסיפא דקרא נפקא: ערות אביך היא.
ורבי, ההוא מיבעי ליה משום אשת אב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת איש.
והא אנן תנן: הבא על אשת אב - חייב משום אשת אב ומשום אשת איש, בין בחיי האב בין לאחר מיתת אביו.
ולא פליג ר' יהודה?

אמר אביי:
פליג בברייתא.
ורבנן, עונש דאשת אביו לאחר מיתה מנא להו?
בשלמא לר' יהודה מייתי ליה בגזרה שוה, אלא לרבנן מנא להו?
אמרי לך: ההוא ערות אביו גלה דמפיק ר' יהודה לגזרה שוה, מפקי ליה אינהו לעונש דאשת אביו לאחר מיתה.
ורבנן, עונש דאמו שאינה אשת אביו מנא להו?

אמר רב ששת:
אמך היא - עשה הכתוב לאמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו.

ערות אשת אחיך לא תגלה, יבמה יבא עליה -
בדבור אחד נאמרו (כתוב ברמז רצ"ה).

תנו רבנן:
הבא על אחותו והיא בת אשת אביו, חייב משום אחותו ומשום בת אשת אביו.

ר' יוסי בר ר' יהודה אומר:
אינו חייב אלא משום אחותו בלבד, מאי טעמא דרבנן?
מכדי כתיב: ערות אחותך בת אביך או בת אמך, ערות בת אשת אביך מולדת אביך למה לי? לחייבו משום אחותו ומשום בת אשת אביו.

ור' יוסי בר' יהודה אמר:
אמר קרא: אחותך היא - משום אחותו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום בת אשת אביו. ורבנן, מיבעי ליה לחייבו על אחותו שהיא בת אביו ובת אמו, לומר שאין מזהירין מן הדין.
ור' יוסי בר' יהודה, האי אשת אביך מאי עביד ליה?
מיבעי ליה מי שיש לו אישות לאביך, פרט לאחותו משפחה ומנכרית.

סימן תקצד
ערות ערות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת בית -
בין שאומר לאביך קיים בין שאומר לאביך הוצא וכו',

ורבנן, למעוט שפחה ונכרית מנא להו?
נפקא להו: מהאשה וילדיה תהיה לאדוניה.

ור' יוסי בר' יהודה, חד בשפחה וחד בנכרית. וצריכי.
דאי אשמעיון שפחה משום דאין לה יחס, אבל נכרית דאית לה יחס אימא לא.
ואי אשמעינן נכרית משום דלא שייכה במצוות, אבל שפחה אימא לא, צריכא.
ורבנן, אשכחן שפחה נכרית מנא לן?
וכי תימא לילף משפחה, מה לשפחה שכן אין לה יחס, אמר קרא: כי יסיר את בנך מאחרי בנך [הבא מישראלית] קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגוית קרוי בנך אלא בנה, הא בשבעת גויים כתיב?
יסיר לרבות את כל המסירות.
ומאן תנא דפליג עליה דר' יוסי בר' יהודה?
ר' שמעון דדריש טעמא דקראי, ערות בת בנך
רבא רמי, כתיב: ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן - הא בת בנה דידה ואת בת בתה דידה גלי, וכתיב: ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה הא כיצד?
כאן בנשואין כאן באונס.
ואימא פרט לחייבי לאוין?
חייבי לאוין תפסי בה קידושין, דכתיב: כי תהיין לאיש שתי נשים וגו', אהובה - אהובה בנשואה, שנואה - שנואה בנשואיה. ואמר רחמנא: כי תהיין.

תנו רבנן:
אנס אשה מותר לישא בתה, נשא אשה אסור לישא בתה. מנא הני מילי?
דתנו רבנן:
בכולן נאמר בהן שכיבה, וכאן נאמר בו קיחא, לומר לך דרך לקוחין אסרה תורה.

אמר ליה רב פפא לאביי:
אלא מעתה גבי אחותו דכתיב: ואיש אשר יקח את אחותו - דרך קיחה הוא דאסור דרך שכיבה שרי.
א"ל: לקוחין יש בתורה סתם, הראויין לשכיבה – לשכיבה, הראוין לקיחה - לקיחה.

רבא אמר:
אנס אשה מותר לישא בתה, מהכא, דכתיב: ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן - הא בת בנה דידה גלי, וכתיב: ערות אשה ובתה לא תגלה וגו', הא כיצד?
כאן באונסין כאן בנשואין, ואיפוך אנא?
עריות שאר כתיב בהו, בנשואין איכא שאר, באונסין לֵכָּא.

ערות כלתך וגו' -
הבא על כלתו חייב משום כלתו, ומשום אשת איש, בין בחיי בנו בין לאחר מיתת בנו, בין מן האירוסין בין מן הנשואין. וליחייב נמי משום אשת בנו?

אמר אביי:
פתח הכתוב בכלתו וסיים באשת בנו, לומר לך זו היא כלתו וזו היא אשת בנו.

ערות אשת אחיך וגו' -
תניא: אשת אחיך לא תגלה - בין מן האב בין מן האם.
או אינו אלא מן האב ולא מן האם?
ודין הוא: חִיֵּיב כאן וחייב באחותו, מה אחותו בין מן האב בין מן האם, אף כאן בין מן האם.

או כלך לדרך זו: חייב כאן וחייב בדודתו, מה דודתו מן האב ולא מן האם, אף כאן מן האב ולא מן האם.
נראה למי דומה?
דנין קרובי עצמו מקרובי עצמו, ואל תוכיח דודתו שקרובי האב.

או כלך לדרך זו: דנין דבר שעל ידי קדושין מדבר שעל ידי קדושין, ואל תוכיח אחותו שאיסור הבא מאליו?
תלמוד לומר: ערות (אחיו גלה) [אחיך הוא] - בין מן האב בין מן האם.
ואימא אידי ואידי באשת אח מן האב, חדא דיש לה בנים בחיי בעלה וחדא דאין לה בנים בחיי בעלה?
אין לה בנים בחיי בעלה מדרב הונא נפקא.
ואימא אידי ואידי באשת אח מן האב, חדא דיש לה בנים בחיי בעלה וחדא דיש לה בנים לאחר מיתת בעלה?
יש לה בנים לאחר מיתת בעלה לא צריכא קרא, מדאמר רחמנא שאין לה בנים שריא, הא יש לה בנים אסירא [ודלמא אין לה בנים אסורה לעלמא ושריא ליבם?
יש לה בנים שריא לעלמא ושריא ליבם].
אי נמי אין לה בנים – מצווה, יש לה בנים - רשות.
אי נמי אין לה בנים – אִין, יש לה בנים – לָא, לאו הבא מכלל עשה עשה.
כתיב קרא אחרינא: ערות אחיו גלה. ואימא אשת אח מן האם כאשת אח מן האב ולאחר מיתת בעלה שריא?
אמר קרא: היא - בהוייתה תהא.

תנו רבנן:
ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה -
עליה -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: יבמה יבא עליה - שומע אני אפילו באחת מכל העריות האמורות בתורה הכתוב מדבר?
נאמר כאן עליה,
ונאמר להלן עליה,
מה להלן מקום מצווה
אף כאן מקום מצווה,
ואמר רחמנא: לא תקח.
אין לי אלא היא, צרתה מנין?
תלמוד לומר: לצרור.
אין לי אלא צרתה, צרת צרתה מנין?
תלמוד לומר: לצרור - התורה ריבתה צרות הרבה.

רב אשי אמר:
צרת צרתה לא צריכא קרא, סברא היא.
צרה מאי טעמא אסירא?
במקום ערוה קיימא, צרת צרתה נמי במקום ערוה קיימא.
ואין לי אלא אחות אשה, שאר עריות מנין?
אמרת: מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה ליבם, אף כל שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה ליבם.
ואין לי אלא הן, צרותיהן מנין?
אמרת: אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה ליבם צרותיה אסורות, אף כל שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה ליבם צרתה אסורה.

מכאן אמרו:
ט"ו נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם.
יכול שאני מרבה שש עריות חמורות מאלו, שיהו צרותיהן אסורות?
אמרת: מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואפשר לינשא לאחין, ואסורה ליבם צרתה אסורה, אף כל שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואפשר לינשא לאחין ואסורה ליבם צרתה אסורה. יצאו שש עריות חמורות מאלו הואיל ואי אפשר לינשא לאחין צרותיהן מותרות, שאין צרה אלא מאח.
אזהרה שמענו עונש מנין?
אמר קרא: כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם. טעמא דכתב רחמנא עליה - הא לאו הכי הוה אמינא אחות אשה מייבמת, מאי טעמא?
אתי עשה ודחי לא תעשה, דכתיב: לא תלבש שעטנז, גדילים תעשה לך.
ואימא הני מילי לא תעשה גרידא, לא תעשה שיש בו כרת מי דחי?
אטו עשה דחי את לא תעשה לאו לא תעשה חמור מיניה, מה לי חומרא זוטא מה לי חומרא רבה?!

רבא אמר:
ערוה לא צריכא קרא, דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בה כרת.
וכי איצטריך קרא למיסר צרה. ומאי שנא ערוה דאין עשה דוחה לא תעשה שישבו כרת, צרה נמי לא תיבעי קרא, דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת?
אלא צרה נמי לא בעי קרא וכי איצטריך קרא למישרי צרה שלא במקום מצוה.
מאי טעמא?
אמר קרא: עליה - במקום עליה הוא דאסירא צרה, שלא במקום עליה שריא.
ואימא היא גופה שלא במקום מצווה תשתרי.
אמר ליה: עליך אמר קרא בחייה - כל שבחייה, והאי בחייה מיבעי ליה למעוטי לאחר מיתה, דאי מאשה אל אחותה הוה אמינא נתגרשה שריא, כתב רחמנא בחייה כל שבחייה אף על גב דנתגרשה, לא. אלא תרי קראי כתיבי: ואשה אל אחותה לא תקח לצרור.
וכתיב: לגלות ערותה עליה בחייה (דחומרא) [דחדא] משמע, הא כיצד?
במקום מצווה - שתיהן אסורות, שלא במקום מצווה - היא אסורה צרתה מותרת, איפוך כו'.

א"ל רב כהנא לרב אשי:
ממאי דהאי עליה לאיסורא דילמא להתרא, והכי קאמר: ואשה אל אחותה לא תקח לגלות ערותה שלא במקום עליה, אבל במקום עליה שתיהן מותרות?
אם כן לגלות ערותה דחדא, מי משכחת לה, אי במקום מצווה שתיהן מותרות, אי שלא במקום מצווה שתיהן אסורות?!
ואיבעית אימא: אתיא מהקישא דרבי יונה,
דאמר קרא: כי כל אשר יעשה מכל התועבות ונכרתו - הוקשו כל העריות כולן לאשת אח:
מה אשת אח שריא,
אף כל העריות כולן שריין, אמר רחמנא עליה.

סימן תקצה
רבי אומר:
ולקח ולקחה -
ויבם ויבמה - לאסור צרות ועריות.
מידי צרה כתיבא הכא?
ועוד צרה מלצרור נפקא?
לצרור מפיק ליה לדר' שמעון.
צרה היכא כתיבא?
הכי קאמר: אם כן ליכתוב ולקח, מאי ולקחה?
כל היכא דאיכא תרי ליקוחין דאי בעי האי נסיב ואי בעי האי נסיב – שריא, ואי לא - תרוייהו אסורין, ויבם ויבמה במקום יבום הוא דאסירא צרה, שלא במקום יבום שריא צרה.
ורבנן, האי ולקחה מיבעי ליה לכדרבי יוסי בר חנינא מלמד שמגרשה בגט ומחזירה, ויבמה - בעל כרחה.
ורבי, האי עליה מאי עביד ליה?
מיבעי ליה לכדתניא: אין חייבין אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת, דכתיב: ונודעה החטאת אשר חטאו עליה.

רבי אומר:
נאמר כאן עליה,
ונאמר להלן עליה,
מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת,
אף כאן.

ורבנן, האי סברא מנא להו?
נפקא להו כדמקרי ליה ר' יהושע בן לוי לבריה: תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה - הוקשה כל התורה כולה לעבודה זרה:
מה עבודה זרה דבר שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת,
אף כל שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת.
שלושה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות, או אשה ובתה - הרי אלו חולצות ולא מתיבמות. ור' שמעון. פוטר בשתיהן מן החליצה ומן היבום, שנאמר: ואשה אל אחותה לא תקח לצרור - בשעה שנעשה צרות זו לזו, לא יהא לך לקוחין אפילו באחת מהן.

סימן תקצו
ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב -
(כתוב לעיל).
אחותו דכתיב בה כרת למה לי?

לכדרבי יוחנן:

שאם עשאן כולן בהעלם אחד הייב על כל אחת ואחת.

ולר' יצחק דאמר:
כל חייבי כריתות בכלל היו, ולמה יצאה כרת באחותו?
לומר לך: לכרת נתן, ולא למלקות.
לחלק מנא לן?
נפקא ליה: מואל אשה בנדת טמאתה - לחייב על כל אשה ואשה.
שישה ושלשים כריתות מנינא למה לי?

אמר רבי יוחנן:
שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת.
בשלמא פטור לגמרי לא מצית אמרת, דכתיב: כי כל אשר יעשה מכל התועבות וגו' אלא אימא עבד חדא מיחייב חדא, עבד כולהו בהעלם אחד לא נתחייב אלא חדא.
נפקא להו מן ואל אשה בנדת טמאתה וגו' - לחלק על כל אשה ואשה.
אלא כרת באחותו למאי אתא?
לחייב על אחותו שהיא אחות אביו ושהיא אחות אמו.

ולר' יצחק דאמר:
חייבי כריתות בכלל היו, ולמה יצאת כרת באחותו?
לדונו בכרת ולא במלקות.
הא מילתא מנא ליה?
נפקא ליה מאחותו דמיפא דקרא, דכתיב: ערות אחותו גלה.
ורבנן, אחותו דסיפא דקרא מאי עבדי ליה?
מיבעי ליה לחייב על אחותו בת אביו ובת אמו, לומר: שאין עונשין מן הדין.
ור' יצחק קסבר עונשין מן הדין.
ואיבעית אימא: יליף עונש מן אזהרה.

סימן תקצז
ומזרעך לא תתן להעביר למולך -
תניא ר' חנניא בן אנטיגנוס אומר:
מפני מה תפסה תורה לשון מולך?
כל שהמליכו עליהם אפילו צרור אפילו קיסם.

אמר ר' ינאי:
אינו חייב עד שימסרנו לכהנים, שנאמר: ומזרעך לא תתן להעביר.

תניא נמי הכי: ומזרעך לא תתן להעביר - יכול העביר ולא מסר יהא חייב?
תלמוד לומר: לא תתן.
מסר ולא העביר יהא חייב?
תלמוד לומר: להעביר.
מסר והעביר ולא למולך וכו' מסר והעביר למולך ולא באש, יהא חייב?
נאמר כאן להעביר באש וכו' ומה כאן מולך אף להלן מולך.

אמר רב אחא בריה דרבא:
העביר כל זרעו למולך – פטור, שנאמר: מזרעך - ולא כל זרעך.

בעי רב אשי:
העבירו סומא – מהו?
ישן מהו?
בן בנו, בן בתו מהו?
פשוט מיהא חדא.
דתניא: כי מזרעו מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: לא ימצא בם מעביד בנו ובתו - אין לי אלא בנו ובתו, בן בנו בן בתו מנין?
תלמוד לומר: בתתו מזרעו.
תנא פתח בכי מזרעו וסליק בתתו מזרעו.
דרשא אחרינא הוא, זרעו אין לי אלא זרע כשר, זרע פסול מנין?
תלמוד לומר: בתתו מזרעו.

אמר רב יהודה:
אינו חייב על שיעבירנו דרך העברה. היכי דמי?

אמר אביי:

שירגא דליבני במיצעי ונורא מהאי גיסא.

רבא אמר:
משוורתא דפוריא.

תניא כוותיה דרבא:
אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה. העבירו ברגל – פטור.
ואינו חייב אלא על יוצאי ירכו. הא כיצד?
בנו ובתו - חייב,
ואמו אחיו ואחותו - פטור.
העביר עצמו - פטור.

ר' אלעזר בר' שמעון:
מחייב, דאמר קרא: לא ימצא בך - בעצמך.
ורבנן לא דרשי בך, והתנן: אבדתו ואבדת אביו שלו קודמת.

ואמר רב יהודה אמר רב:
אפס כי לא יהיה לך בן אביון - שלך קודמת לשל כל אדם, התם מאפס.

סימן תקצח
ואת זכר לא תשכב -
תנו רבנן:
איש - פרט לקטן,
אשר ישכב את זכר - בין גדול בין קטן וכו'.

א"ר ישמעאל:
הרי זה בא ללמד ונמצא למד.
מות יומתו - בסקילה.
או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה?
נאמר כאן: דמיהם בם,
ונאמר באוב וידעיני: דמיהם בם,
מה להלן בסקילה,
אף כאן בסקילה.
עונש שמענו, אזהרה מנין?
תלמוד לומר: ואת זכר לא תשכב.
למדנו אזהרה לשוכב, אזהרה לנשכב מנין?
תלמוד לומר: ולא יהיה קדש.
ואומר: וגם קדש היה בארץ, דברי ר' ישמעאל.

ר' עקיבא אומר:
אינו צריך, הרי הוא אומר: ואת זכר לא תשכב - קרי ביה לא תשכב.

סימן תקצט
ובכל בהמה לא תתן שכבתך -
תנו רבנן:
איש - פרט לקטן.

אשר יתן שכבתו בבהמה -
בין גדול בין קטנה.
מות יומת - בסקילה.
או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה?
נאמר כאן: תהרוגו,
ונאמר להלן כי הרוג תהרגנו,
מה להלן סקילה,
אף כאן סקילה.
למדנו עונש לשוכב, לנשכב מנין?
תלמוד לומר: כל שוכב עם בהמה מות יומת - אם אינו עניין לשוכב תנהו עניין לנשכב. ואפקייה רחמנא לנשכב בלשון שוכב, מה שוכב עונש והזהיר אף נשכב עונש והזהיר.

אל תטמאו בכל אלה -
בין בכולן בין במקצתן.

כי בכל אלה נטמאו הגוים -
אלו מצרים.

אשר אני משלח מפניכם -
אלו כנענים.

ותטמא הארץ -
מלמד שהארץ מטמאה על ידי הדברים האלה.

ואפקוד עונה עליה -
כיון שאני פותח פינקס [מיד אני] גובה את הכל.

ותקיא הארץ את יושביה -
כאדם שמקיא את מזונו.

ושמרתם אתם -
אתם נאים שומרים [אותם], שאתם פתחתם תחלה.
וכן הוא אומר: גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום.

ולא תעשו מכל התועבות האלה -
בין מכולן בין ממקצת.
אזרח - זה אזרח [האזרח לרבות נשי האזרחים].
גר - זה הגר.
הגר - לרבות את נשי גרים.
בתוככם - לרבות נשים ועבדים (המשוחררין).

כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ -
מלמד שהארץ מיטמאה על ידי הדברים האלה.

ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם -
מלמד שהארץ מתחייבת גלות על ידי הדברים האלה.

כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה -
[בין מכולם בין ממקצתם].

ונכרתו הנפשות העושות -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: איש, יכול אין לי אלא איש שעלוש כרת על ידי אשה.
אשה ענושה כרת על ידי האיש מנין?
תלמוד לומר: הנפשות - הרי כאן שנים.
העושות - מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: לא תקרבו, יכול יהו חייבין כרת על הקריבה?
תלמוד לומר: העושות - ולא הקריבות.
מקרב עמם - ועמם בשלום.

ושמרתם את משמרתי -
שמרו לי משמרתי.

ושמרתם את משמרתי -
להזהיר בית דין על כך.

לבלתי עשות מחקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם -
מלמד שהעריות קרויות טומאה.

ולא תטמאו בהם ונטמתם בם -
אם מטמאים אתם בהם נפסלין אתם מאחרי.
וכי מה הנאה יש לי בכם ואתם מתחייבים לי כליה?!
לכך נאמר: אני ה' אלהיכם.
וכן עזרא הוא אומר: הנשוב להפר מצותיך וגו' הלוא תאנף בנו עד כלה לאין שארית ופליטה ה' אלהי ישראל צדיק אתה.

סימן תר
כי את כל התועבות האל -
בעון גלוי עריות והשמטת שמיטין ויובלות - גלות באה ומגלין אותן ממקומן ביאן אחרים ויושבין במקומן, שנאמר: כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ ותקיא הארץ.
ובעבודה זרה - כתיב: ונתתי פגריכם על פגר גלוליכם.
וכתיב: ואתכם אזרה בגוים.
ובשמיטין וביובלות כתיב: ואז תרצה הארץ את שבתותיה.

אמר רב הונא:
רמז לשניות מן התורה מנין?
שנאמר: כי את כל התועבות האל – האל - קשות? מכלל דאיכא רכות, ומאי נינהו?
שניות.
ומאי משמע דהאי אל קשות?
דכתיב: ואת אילי הארץ לקח.
לימא פליגא אדר' לוי דאמר:
קשה עונשן שלמדות יותר משל עריות, שזה נאמר בהן ואל, וזה נאמר בהן אלה.
אל – קשה, ואלה - קשה מאל.
גבי עריות נמי כתיב ואלה?
ההיא למעוטי מדות מכרת. ואלא מאי חומריהון?
הני אפשר בתשובה, הני לא אפשר בתשובה.

רב כהנא אמר:
מהכא: ושמרתם את משמרתי - עשו משמרת למשמרתי.

אמר ליה אביי לרב יוסף:

הא דאורייתא היא?
מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא.

כי כל אשר יעשה מכל התועבות -
הוקשו כל העריות כולן לאשת אח ובו' כדלעיל.

סימן תרא
מנין להעראה מן התורה?

א"ר יונה ואיתימא רב הונא בריה דרב יהושע:
אמר קרא: כי כל אשר יעשה מכל התועבות - הוקשו כל העריות כולן לנדה:
מה נדה בהעראה דכתיב: ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקורה הערה - אף כל העריות כולן בהעראה.
והשתא דאיתקש כל העריות לנדה, נדה דכתיב גבי אשת אח: ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה הוא למה לי?

כדרב הונא דאמר:
רמז ליבמה שאסורה בחיי בעלה מנין?
סברא היא, מדאמר רחמנא לאחר מיתת בעלה שריא מכלל דבחיי בעלה אסירא.
ואימא לאחר מיתת בעלה – מצווה, בחיי בעלה - רשות.
אי נמי: לאחר מיתת בעלה אין, בחיי בעלה לא, ולאו הכא מכלל עשה עשה?
תלמוד לומר: איש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא - וכי אשת אחיו נדה היא?
אלא כנדה, מה נדה אף על פי שיש לה היתר לאחר מכאן בשעת איסורה בכרת, אף אשת אח אף על פי שיש לה היתר לאחר מכאן בשעת איסורה בכרת. אף אשת אח אף על פי שיש לה היתר לאחר מיתת בעלה בשעת איסורה בכרת.
העראה דכתיב גבי אחות אב ואחות אם למה לי?
כדבעא מיניה רבינא מרבא:
המערה בזכור מהו?
משכבי אשה כתיב, אלא דמערה בבהמה מהו?
א"ל: אם אינו עניין להעראה דכתיב גבי אחות אב ואחות אם דאתיא בהקישא דר' יונה. תנהו לענין העראה דבהמה מכדי בהמה חייבי מיתות בית דין היא, מאי טעמא כתיב לה להעראה דידה בחייבי כריתות, ליכתוב בחייבי מיתות בית דין?
איידי דכיליה קרא לדרשא אתא, כתיב: העראה דבהמה נמי אמילתא דדרשא. מאי דרשא?
דתניא: ערות אחות אביך לא תגלה - בין מן האב בין מן האם וכו' כדלעיל.
ולמה לי למיכתב באחות אב, ולמה לי למיכתב באחות אם?
צריכי.
דאי כתב רחמנא באחות אב שכן לא חיים, אבל אחות אם אימא לא.
אי כתב באחות אם שכן ודאית, אבל אחות אב אימא לא. צריכא.
ודודתו דפשיטא ליה לתנא דמן האב ולא מן האם מנא ליה?
אתיא דודו דודו.
כתיב הכא: ערות דודו גלה,
וכתיב התם: או דודו או בן דודו יגאלנו,
מה להלן מן האב ולא מן האם,
אף הכא נמי מן האב ולא מן האם.
והתם מנלן?
אמר קרא: ממשפחתו - משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה.

כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה -
הוקשו כל העריות כולן לאחות אשה:
מה אחות אשה לא תפסי בה קידושין,
אף כל העריות לא תפסי בהו קידושין.

אי הכי אפילו נדה נמי, אלמה אמר אביי:
הכל מודים בבא על הנדה אעל הסוטה אין הולד ממזר?

אמר חזקיה:
אמר קרא: ותהי נדתה עליו - אפילו בשעת נדתה תהא בה הויה.
ומה חזית דמקשת להו לאחות אשה, ניקשינהו לנדה?
קולא וחומרא לחומרא מקשינן.

ושמרו את משמרתי -
בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם גוזר גזרה, רצה – מקיימה, רצו אחרים - מקיימין.
אבל הקב"ה אינו כן, הוא גוזר גזרה והוא מקיימה.
מה טעם?
ושמרו את משמרתי - אני שמרתי מצותיה של תורה תחלה.

אמר ר' סימון:
כתיב: מפני שיבה תקום - אני שמרתי מצוות עמידת זקן תחלה.

הפרק הבא    הפרק הקודם