בשבילי התנ"ך
 
ילקוט שמעוני, ויקרא פרק יט


המשך סימן תרא
דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדשים תהיו -
תני ר' חייא:
מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה.

רבי לוי אמר:
מפני שעשרת הדברות כלולין בתוכה.
אנכי ה' אלהיך,
וכתיב הכא: אני ה' אלהיכם.

לא יהיה לך,
וכתיב הכא: אלהי מסכה לא תעשו.

לא תשא,
וכתיב הכא: ולא תשבעו בשמי לשקר.

זכור את יום השבת,
וכתיב הכא: ואת שבתותי תשמורו.

כבד את אביך
וכתיב הכא: איש אמו ואביו תיראו.

לא תרצח,
וכתיב הכא: לא תעמוד על דם רעך.

לא תנאף,
וכתיב הכא: מות יומת הנואף והנואפת.

לא תגנוב,
וכתיב הכא: לא תגנובו.

לא תענה,
וכתיב הכא: לא תלך רכיל בעמיך.

לא תחמוד,
וכתיב הכא: ואהבת לרעך כמוך.

שלש פרשיות כתב לנו משה בתורה וכל אחת ואחת יש בה ששים מצות.
ולמה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדשים תהיו?
ללמדך, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, וכל מי שגודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש.

רבי יהושע דסיכנין בשם ר' לוי:
מייתי לה מן השונמית, הדא הוא דכתיב: ותאמר אל אישה ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא - הוא קדוש ואין משרתו קדוש. מלמד, שלא הביט בה מימיו.

רבנן אמרין:
שלא ראתה טיפת קרי מימיה על סדינו.

אמתיה דר' שמואל בר רב יצחק אמרה:

אנא הוינא משמשא במנוי דמרי ולא מן יומי חמית מילה בישא על מנוי דמרי.

סימן תרב
אמר רבי יהושע בן לוי:
מפני מה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים?
ללמדך, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, ואית לן קריין סניאין אשה זונה וחללה וגו' וקדשתו כי את לחם וגו' אשה זונה וחללה לא יקחו כי קדוש הוא ולא יחלל זרעו בעמיו וגו'
והדֵין. דבר אל כל עדת בני ישראל.
אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, משבעים אומות שיש לך אי אתה מצוני אלא על ישראל (כתוב ברמז שעו)?!

סימן תרג
אמר ר' שמואל בר נחמן:
משל לכהן שהיה בדרך ונזדמן לו חִלּוֹנִי אחד.
אמר: אלך עמך.
אמר ליה: כהן אני ואין דרכי להלוך בין הקברות, אם את מהלך עמו – מוטב, ואם לאו - סוף אני מניחך והולך לי.
כך אמר לו משה לישראל: כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך וגו' והיה מחניך קדוש מהו להצילך?

תרין אמוראין, חד אמר:
להגן עליך, דכתיב: להיות צל על ראשו.

וחד אמר:
לרקן הכנענים וליתן לך כמה דאת אמר: וינצלו את מצרים על מנת: והיה מחניך קדוש.
ולא יראה בך ערות דבר - ערות דבור זה נבול פה.

ר' אבין אמר בה תרתי:
ר' אבין אמר:

משל למלך שהיה לו מרתף של יין והושיב בו המלך שומרים, מהן נזירים ומהן שכורים. לעת ערב בא ליתן להם שכרם נתן לשכורים שני חלקים ולנזירין חלק אחד.
א"ל: אדונינו המלך, לא שמרנו כאחת, מפני מה אתה נותן לאלו שני חלקים ולנו חלק אחד?!
אמר לו: אלו שכורין הן ודרכן לשתות יין, אבל אתם נזירין ואין דרככם לשתות יין לפיכך אני נותן לאלו שני חלקים ולאלו חלק אחד.
כך העליונים שאין יצר הרע מצוי ביניהם קדושה אחת להם, שנאמר: ובמאמר קדישין שאלתא, אבל התחתונים לפי שיצר הרע מצוי בהן הלואי יועיל שתי קדושות, הדא הוא דכתיב: והתקדשתם והייתם קדושים.

ר' אבא אמר חורי:
משל לבני מדינה שעשו שלש עטרות למלך.
מה עשה המלך?
הניח בראשו אחת ושתים בראש בניו.
כך בכל יום העליונים מכתירים לפני הקב"ה שלש קדושות, ואומרים: קדוש קדוש קדוש,
מה הקב"ה עושה?
נותן בראשו אחת ושתים בראשן של ישראל, הדא הוא דכתיב: כי קדוש אני והתקדשתם והייתם קדושים.
שתי פרשיות כתב לנו משה בתורה ואנו למדין אותן מפרשה של פרעה הרשע (כתוב ברמז קמ"ח).

סימן תרד
זהו שאמר הכתוב: ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה - הוא מתקדש בעולמי בצדקה שהוא מלמד על ישראל, שנאמר: אני ה' מדבר בצדקה.
אמר הקב"ה לישראל: אני מתקדש בכם, שנאמר: כי בראותו ילדיו וגו'.
וכן הוא אומר: ישראל אשר בך אתפאר - אתם מתקדשים בי ואני מתקדש בכם, שנאמר: קדשים תהיו כי קדוש אני.
אמר הקב"ה לישראל: עד שלא בראתי אתכם היו מלאכי השרת מקלסין ומקדשין אותי בכם, והיו אומרים: ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם.
כיון שנברא אדם הראשון, אמרו: זה הוא שאנו מקלסין אותך בשמו?
א"ל: גנב הוא, שנאמר: ותאכל מן העץ וגו'.
בא נח, א"ל: זה הוא!
א"ל: שכור, שנאמר: וישת מן היין.
בא אברהם, א"ל: זה הוא.
א"ל: זה גר הוא.
בא יצחק, א"ל: זה הוא.
א"ל: זה אוהב שונאי.
בא יעקב, אמר להם: זה הוא.
וכן הוא אומר: לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל ונקרא ישראל על שמו.
על זה נאמר: ישראל אשר בך אתפאר.
אמר הקב"ה לישראל: הואיל ונתקדשתם לשמי, עד שלא בראתי אתכם היו קדושים כשם שאני קדוש, שנאמר: קדושים תהיו כי קדוש אני.

משל למה הדבר דומה?
למלך שקידש אשה.
אמר לה: הואיל ונתקדשת לשמי אני מלך ואת מלכה, כשם שהוא כבודי כך הוא כבודך.
למה?
שאת אשתי.
כך אמר הקב"ה למשה: לך קדש לי ישראל, שנאמר: לך אל העם וקדשתם – קדשם, בא הקב"ה ואמר להם: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש למה?
כי קדוש אני אף אתם תהיו קדושים שנאמר: דבר אל כל עדת בני ישראל וגו' קדושים תהיו.

קדשים תהיו כי קדוש אני -
זה שאמר הכתוב: ואתם הדבקים בה'.
וכתיב: וכי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי וגו'.
אמר להם הקב"ה לישראל: איני כבשר ודם:
מלך בשר ודם אין רשות להקרא בשמו, תדע לך בשעה שאדם מבקש לקטרג, חברו קורא לו אגוסטא פלוני ואין לו חיים.
אבל ישראל נקראו על שמו של הקב"ה:
נקרא אלהים,
וקרא שם ישראל אלהים שנאמר: אני אמרתי אלהים אתם,

נקרא חכם, שנאמר: חכם לבב ואמיץ כח מי הקשה אליו וישלם
וקרא לישראל חכמים שנאמר: רק עם חכם ונבון.

נקרא דּוֹד שנאמר: דודי צח ואדום.
וקרא לישראל דודים, שנאמר: שתו ושכרו דודים.

נקרא חסיד, שנאמר: כי חסיד אני נאם ה',
וקרא להם חסידים, שנאמר: אספו לי חסידי.

נקרא קדוש, שנאמר: קדוש קדוש קדוש ה' צבאות.
וקרא לישראל קדושים.
אמר הקב"ה: בעולם הזה ובעולם הבא נקראתם קדושים, שנאמר: והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו.
לישראל שתי קדושות ולמלאכים קדושה אחת, הדא הוא דכתיב: ואשמע אחריו קול וגו' [אמר יחזקאל] אחר שקלסתי אני וחברי שמעתי מלאכי השרת שקלסוהו ואמרו: ברוך כבוד ה' ממקומו.
ואומר: ברן יחד כוכבי בקר - אלו ישראל שנמשלו לכוכבים.
והדר ויריעו כל בני אלהים - אלו המלאכים.
וכן הוא אומר: קדמו שרים אחר נוגנים.

קדושים תהיו -
בכל מיני קדושות.

כי קדוש אני -
שנאמר: כי אלהים קדושים הוא - שהוא קדוש בכמה מיני קדושות.
דבורו בקדושה, שנאמר: אלהים דבר בקדשו.
דרכו בקדושה, לאלהים בקדש דרכך.
הלוכו בקדושה, הליכות אלי מלכי בקדש.
קלוסו בקדושה, מי כמכה נאדר בקדש.
חשיפת זרועי בקדושה, חשף ה' את זרוע קדשו.
מקדישים אתם את עצמכם מעלה אני עליכם כאלו קדשתם אותי.
או אינו אומר אלא אם קדשתם אותי הריני מקודש ואם לאו איני מקודש?
תלמוד לומר: כי קדוש אני - בקדושתי אני בין מקדשין בין שאינן מקדשין.

אבא שאול אומר:
פמליא של מלך מה עליה להיות (מחכה) [מחקה] למלך?
איש אמו ואביו תיראו -
(כתוב ברמז ד' וברמז רצ"ח).
איש - אין לי אלא איש, אשה מנין?
כשהוא אומר: תיראו - הרי כאן שנים.
אם כן מה תלמוד לומר איש?
איש ספק בידו לעשות אשה אין ספק בידה לעשות, מפני שרשות אחרים עליה.
נתגרשה שניהם שוין.
יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת?
תלמוד לומר: איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו - כלכם חייבין בכבודי.
יכול אמר לו אביו: הטמא, או אל תחזיר אבדה, יכול ישמע לו?
תלמוד לומר: איש אמו ואביו תיראו וגו' - כלכם חייבים בכבודי.
טעמא דכתב הכי, הא לא כתב הכי הוה אמינא נציית ליה, אמאי, האי עשה והאי לא תעשה ועשה, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה?
איצטריך. סלקא דעתך אמינא: הואיל והוקש כבודן לכבוד המקום, דכתיב: כבד את אביך וכתיב: כבד את ה' מהונך ליציית ליה קא משמע לן.

אל תפנו אל האלילים -
תנו רבנן:
כתב המהלך תחת דיוקנאות ותחת הצורה, אסור לקרותו בשבת ודיוקנה עצמה אסור להסתכל בה אפילו בחול, משום שנאמר: אל תפנו אל האלילים.
מאי תלמידא?

א"ר (יוחנן) [חנין]: אל תפנו אל מדעתכם.

אל תפנו אל האלילים -
אל תפנה לעבדם.

ר' יהודה אומר:
אל תפנה לראותן.

אלילים - זה אחר מן השמות המגונין שנקראת בהו עבודת אלילים על שם מעשיה.
אלילים - על שם שהן חלולים.
פסל - על שם שהן פסולין.
מסכה - על שם שהן נסוכין.
מצבה - על שם שהן עומדין.
תרפים - על שם שהן מקריבין.
שקוצים - על שם שהן משוקצין.
גלולים - על שם שהן מגוללין.
עצבים - על שם שהן עשויין פרקים פרקים.
אשרים - על שם שהן מתאשרים מאחרים.
חמנים - על שם שהן עומדין בחמה.

אל תפני אל האלילים ואלהי מסכה -
תחלתן אלילים הן, אם פונה אתה אחריהן סופך עושה אותן אלוהות.

אלהי מסכה לא תעשו -
יכול יעשו להם אחרים?
תלמוד לומר: לא לכם.
יכול יעשו הן לאחרים?
תלמוד לומר: לא תעשו.

מכאן אתה אומר:
העושה אלילים לעצמו עובר משום שתים:
משום לא תעשו,
ומשום לא לכם.

ר' יוסי אומר:
שלש,
משום לא תעשו,
ומשום לא לכם,
ומשום לא יהיה לך.

וכי תזבחו זבח שלמים וגו' ביום זבחכם יאכל וממחרת -
שאין תלמוד לומר, אלא זה הוא שאמרנו: אם אינו ענין לאכילה תנהו ענין לזביחה, שאף תחלת זביחתו לא תהא אלא על מנת להאכל לשני ימים.
אין לי אלא שלמים, מנין לכל הנאכלין לשני ימים שלא תהא תחלת זביחתם אלא על מנת להאכל לשני ימים?
תלמוד לומר: וכי תזבחו שלמים, וכי תזבחו זבח - לרבות כל הנאכלין לשני ימים, שלא תהא תחלת זביחתן אלא על מנת להאכל לשני ימים.

תניא: אמר ר' שמעון:
בֹּא וראה מה כתיב בפרשת קרבנות, שלא נאמר בה לא אל ולא אלהים אלא לי"י, שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק.
נאמר בשור הגס: אשה ריח ניחוח,
ובעוף הדק: אשה ריח ניחוח,
לומר לך: שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים.
ושמא תאמר לאכילה הוא צריך?
תלמוד לומר: אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה.
וכתיב: כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי. האוכל בשר אבירים ודם עתידים אשתה.
לא אמרתי להם זבחו אלא כדי שתאמר: אעשה רצונו ויעשה רצוני. ולא לרצוני אתם זובחים אלא לרצונכם, שנאמר: לרצונכם תזבחהו.

דבר אחר:
לרצונכם תזבחהו -
לדעתכם זבוחו.

כדבעי מיניה שמואל מרב הונא:
מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול?
שנאמר: ושחט את בן הבקר - שתהא שחיטה לשם בן בקר.
א"ל: זו בידינו הוא, לעכב מנין?
א"ל: לרצונכם זבוחו לדעתכם זבוחו.

תזבחוהו -
תני רב יוסף:
תזבחו שלא יהא שנים שוחטין זבח אחד.
תזבחוהו - שלא יהא אחד שוחט שני זבחים.

ואמר רב כהנא:
תזבחהו כתיב.
זו דברי ר' אלעזר ברבי שמעון מתימתאה.

אבל חכמים אומרים:
שנים שוחטין זבח אחד.

והנותר עד יום השלישי -
(כתיב בפסוק ויהי ביום השמיני רמז תק"כ).

ואם האכל יאכל -
(כתוב ברמז תצ"ח).

פגול הוא לא ירצה -
אמר ר' ינאי:
לעולם אל תהי גזרה שוה קלה בעיניך, שהרי פגול אחד מגופי תורה ולא למדו הכתוב אלא בגזרה שוה.
דאמר רבי יוחנן: תנא זבדא בן לוי:
נאמר כאן ואוכליו עונו ישא,
ונאמר להלן: הנפש האוכלת עונה תשא,
מה להלן כרת,
אף כאן כרת.
וזהו שאמרנו: אם אינו ענין לחוץ לזמנו תנהו ענין לחוץ למקומו.

ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה -
זה בנין אב כל שהוא קדש חייבין עליו כרת.

ובקצרכם -
פרט לשקצרוהו ליסטים וקרסמוהו נמלים שברתו הרוח או בהמה.
ובקצרכם - פרט לשקצרוהו נכרים.

מכאן אתה אומר:
נכרי שקצר שדהו ואחר כך נתגייר, פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה.
ורבי יהודה, מחייב בשכחה, שאין שכחה אלא בשעת העימור.
אין לי אלא הקוצר, מנין אף התולש?
תלמוד לומר: לקצור.
(יכול אף הפקר?
תלמוד לומר: קצירך)
[קוטף מנין?
תלמוד לומר: קצירך].
אין לי אלא תבואה, קטניות מנין?
תלמוד לומר: ארצכם.
אילנות מנין?
תלמוד לומר: שדך.
יכול אף הירק הקשואין והדלועין אבטיחים והמלפפונות במשמע?
תלמוד לומר: קציר, מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר, וגדולו מן הארץ, ולקיטתו כאחד, ומכניסו לקיום, יצאו ירקות, שאף על פי שלקיטתן כאחד, אין מכניסן לקיום.
יצאו תאנים, שאף על פי שמכניסן לקיום, אין לקיטתן כאחד.
מה קציר מיוחד שהוא אוכל למעוטי ספיחי סטיס וקוצה. נשמר למעוטי הפקר. גידולי מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות. לקיטתן כאחד למעוטי תאנה. מכניסן לקיום למעוטי ירק. התבואה והקטנית בכלל זה.
באילן: האוג והחרובין, האגוזים והשקדים, הגפנים והרמונים, הזיתים והתמרים חייבים בפאה.

לא תכלה פאת שדך -
אין פאה אלא מחמת הכלוי.
אין פאה אלא שיש לה שם.
אין פאה אלא בסוף.

מכאן אמרו:
אם נתן בין בתחלה בין באמצע בין בסוף - יצא.

רבי שמעון אומר:
מפני ארבעה דברים לא יתן אדם פאה אלא בסוף שדהו:
מפני גזל עניים.
מפני בטול עניים,
מפני מראית העין.
ומשום
שאמרה תורה: לא תכלה פאת שדך.

מפני גזל עניים כיצד?
שלא יניח מן הרע על היפה.

ומפני הרמאין –

שלא יראה בשעה שאין שם אדם, יאמר לקרובו עני: הרי זו פאה.

מפני בטול עניים,
כיצד?
שלא יהו עניים יושבין ומשמרין כל היום ויאמרו: עכשיו הוא נותן פאה, אלא ילכו וילקטו בתוך שדה אחרת ויהו באין בשעת כלוי.

מפני מראית העין
כיצד?
שלא יהו עוברין ושבין אומרים: תבא מארה לפלוני שלא הניח פאה בתוך שדהו.

ומשום שאמרה תורה: לא תכלה.
אטו כולהו לאו משום לאו דלא תכלה נינהו?

אלא אמר רבא:

מפני הרמאין.

אמר אביי:
כל מילתא דאמר רחמנא: לא תעביד, אי עביד מהני, דאי סלקא דעתך לא מהני אמאי לקי.

ורבא אמר:

לא מהני מידי, והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא והרי פאה דרחמנא אמר: לא תכלה פאת שדך.
ותנן:
מצות פאה להפריש מן הקמה. לא הפריש מן הקמה מפריש מן העמרים. לא הפריש מן העמרים מפריש מן הכרי עד שלא מרחו, מרחו מעשר ונותן לו.

משום ר' ישמעאל אמרו:
אף מפריש מן העיסה עד שלא הורמה חלתה.

א"ל אביי:
שאני התם, דכתיב: עזוב תעזוב.

ורבא א"ל:
עזוב תעזוב - להכי הוא דאתא, יש לך עזיבה שהיא כזו.
ואי זו?
זו המפקיר כרמו והשכים בבקר ובצרו - חייב בפרט ובעוללות בשכחה ופאה.
ותני עלה: ופטור מן המעשר.

משום ר' ישמעאל אמרו:
אף מפריש מן העיסה ונותן.

בעי רבי יונתן:
מאי טעמא דרבי ישמעאל?
משום דקסבר שנוי אינו קונה או דילמא בעלמא קסבר שנוי קונה והכא משום דכתיב תעזוב יתירא הוא?
ואם תמצא לומר טעמא דרבי ישמעאל משום תעזוב יתירא,
לרבנן תעזוב יתירא דכתב רחמנא למה לי?
מיבעי ליה לכדתניא: המפקיר את כרמו והשכים בבקר וכו'. פאה אף על גב דכתב: שדך דידך אין דשותפות לא, כתב רחמנא: ובקצרכם את קציר ארצכם, [אלא] שדך למה לי?
למעוטי שותפות נכרי.

ולקט קצירך לא תלקט -
ולא לקט קטוף שאין לקט אלא הבא מחמת קצירה, דברי רבי יוסי.
ומודה רבי יוסי במידי דאורחיה, דתניא: קציר - אין לי אלא קציר, (קוטף) [עוקר] מנין?
תלמוד לומר: לקצור.
תולש מנין?
תלמוד לומר בקצרך.
שדך - ולא של אחרים.

ר' ישמעאל בר' יהודה אומר, משום רבי שמעון:
שדך - ולא שותף עם הנכרי.
שדך - לחייב על כל שדה ושדה.

מכאן אמרו:
אלו מפסיקין לפאה: הנחל והשלולית דרך היחיד ודרך הרבים ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים והבור והגיר וזרע אחר והקוצר לשחת מפסיק דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים:
אין מפסיק אלא אם כן חרש, אמת המים הקבוע הרי זו מפסקת.

רבי יהודה אומר:
אם אינה יכולה לקצור כאחת מפסקת.
וכל ההרים אשר במעדר יעדרון - אף על פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו, נותן פאה לכל וכו'. הכל מפסיקים לזרעים, ואין מפסיקים לאילן אלא גדר שגבוה עשרה טפחים.
אם היה שער כותש אין מפסיק, אלא נותן פאה על הכל.
לחרובין כל שרואה זה את זה.

אמר רבן גמליאל:
נוהגין היו בית אבא, שהיו נותנים פאה אחת לזיתים שהיו להם בכל רוח.
לחרובין כל שרואה זה את זה.

רבי אלעזר ברבי צדוק אומר משמו:
אף לחרובין שהיו להם בכל העיר.

לקט קצירך -
ולא לקט קטוף.
אין לקט אלא מחמת הקציר.

מכאן אמרו:
היה קוצר, קצר מלא ידו, ותלש מלא קומצו, הכהו הקוץ, ועקצתו עקרב, ונבעת, ונפל מידו לארץ - הרי אלו של בעל הבית.
תוך היד, תוך המגל - לעניים.
אחר היד, אחר המגל - לבעל הבית.
ראש היד ראש המגל -
רבי ישמעאל אומר:

לעניים.


רבי עקיבא אומר:
לבעל הבית.

ארבע שבכרם:
הפרט,
והעוללות,
השכחה,
והפאה
,
כולן אין בהן טובת הנאה לבעלים, ואפילו עני שבישראל מוציאין אותן מידו.
ושאר מתנות כהונה, כגון: הזרוע והלחיים והקיבה אין מוציאין אותן לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי.

סימן תרה
ארבע מתנות שבכרם:
הפרט,
והעוללות,
השכחה,
והפאה,
דכתיב: וכרמך לא תעולל מפרט כרמך לא תלקט.
וכתיב: כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך.
אחריך - זה שכחה.
ופאה - גמר אחריך אחריך מזיתים, דכתיב: כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך.

ותנא דבי רבי ישמעאל:
שלא תטול תפארתו ממנו.
אחריך - זו שכחה.
כולן אין בהן טובת הנאה לבעלים, מאי טעמא?
עזיבה כתיב בהו, ואפילו עני שבישראל מוציאין אותן מידו, מאי טעמא?
מדלא כתיב: תעזוב אותם לעני ולגר. אלא כתיב: לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו.
מעשר עני המתחלק בתוך הבית יש בו טובת הנאה לבעלים, מאי טעמא?
נתינה כתיבא ביה, ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו, גמר לגר מהתם, מה להלן עני מוזהר אף כאן עני מוזהר.
לוי זרע בכישאר לא הוו עניים למיתבא להו.

אתא לקמיה דרב פפא, א"ל: לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים.
מיתיבי: אין מביאין תרומה לא מגורן לעיר, ולא ממדבר לישוב, ואם אין שם כהן שוכר פרה ומביאה מפני הפסד.
שאני תרומה דטבלא, ולא סגי דלא מפריש לה. והרי מתנות דלא טבלי, ותנן: מקום שנהגו למלוג בעגלים לא (יפשיט) [ימלוג] את הזרוע, להפשיט את הראש לא יפשיט את הלחיים, ואם אין שם כהן מעלין אותו בדמים ואוכלו מפני הפסד כהן.

שאני כהן תנתינה כתיבא ביה, השתא דאתית להכי, תרומה נמי נתינה כתיבא בה, אלא תעזב יתירא למה לי?
למפקיר כרמו וכו' כדלעיל.

תנן התם:
מי שלקט את הפאה, ואמר: הרי זו לפלוני עני.
ר' אליעזר אומר: זכה לו.
מיגו דאי בעי מפקר ליה לנכסיה והוי עני וזכי, ומיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה.

וחכמים אומרים:
יתננה לעני הנמצא ראשון, דכתיב: לא תלקט לעני - לא תלקט לו לעני.

ור' אליעזר, לא ילקט לעני מאי עביד ליה?
להזהיר העני על שלו.

לא תלקט לעני -
לא תסייע את העני.

וכרמך לא תעולל -
רבי אליעזר אומר:
כרם שכולו עוללות - כלו לבעל הבית, שנאמר: כי תבצור לא תעולל - אם אין בציר מנין עוללות?
א"ל רבי עקיבא: וכרמך לא תעולל - ואפילו כלו עוללות.
אם כן למה נאמר: כי תבצור לא תעולל?
שיכול הואיל והתירו הכתוב לעניים יבאו עניים וילקטו אותה בכל שעה שירצה?
תלמוד לומר: כי תבצור לא תעולל - אין לעניים בעוללות קודם הבציר.
אי זו היא עוללות?
כל שאין לה לא כתף ולא נטף, יש לה כתף ואין לה נטף נטף ואין לה כתף - הרי הוא של בעל הבית, ואם ספק - לעניים.
עוללות שבארכובה אם נקצרת עם האשכול - הרי הוא של בעל הבית.
אם לאו - הרי הוא של עניים.

גרגר יחידי –
ר' יהודה אומר:
אשכול.

וחכמים אומרים:
עוללות.

ופרט כרמך -
אין פרט אלא מחמת בציר.

מכאן אמרו:
היה בוצר, ועוקץ את האשכול, הוסבך בעלין, ונפל לארץ ונפרט - הרי אלו של בעל הבית. המניח כלכלה תחת הגפן בשעה שבוצר, הרי זה גוזל את הענים!
על זה נאמר: אל תסג גבול עולם.

לעני - יכול לעני מאחרים?
תלמוד לומר: לגר.
אי לגר, יכול לגר תושב?
תלמוד לומר: ללוי.
מה לוי בן ברית,
אף כולן בני ברית,
אי ללוי ולגר, יכול בין חסרין בין שאינן חסרין?
תלמוד לומר: לעני.
מה עני חסר ובן ברית,
אף כולן חסרין ובני ברית.

לעני ולגר -
(כתוב ברמז תרמ"ה).
תעזוב - הנח לפניהם והן יבזבזו. ואפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבזבז,אפילו בריא אפילו יהיו ידיו יפות לזה שומעין שאמר כהלכה.
יכול אף בדלית ובדקל כן?
תלמוד לומר: אותם - אפילו צ"ט אומרים לבזבז, ואחד אומר לחלק, אפילו זקן ואפילו חולה לזה שומעין, שאמר כהלכה.
ומה ראית לומר בדלית ובדקל לחלק, ושאר כל הפירות לבזבז?
אחר שריבה הכתוב ומיעט?
תלמוד לומר: קציר - מה קציר מיוחד שהקטן מושל בו כגדול, יצאו הדקל והדלית שאין הקטן מושל בו כגדול.

ר' שמעון אומר:
חלקי אגוזין הרי הן כדקל וכדלית.
תעזוב - הנח לפניהם תבואה בקשה, תלתן בעמיר, תמרים ובמכבדות.
יכול אף על פי שהשירתן הרוח?
תלמוד לומר: אותם.
אם הפרישן ואחר כך השירתן הרוח כשם שזכו בהם כך זכו בעציהם.
מנין שספק לקט לקט, ספק שכחה שכחה, ספק פאה פאה?
תלמוד לומר: לעני ולגר תעזוב אותם, אני ה' אלהיכם - איני גובה מהן אלא נפשות.
וכן הוא אומר: אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש.

לא תגנובו -
מה תלמוד לומר?
מכלל שנאמר בגנבה: שנים ישלם - למדנו עונש, אזהרה מנין?
תלמוד לומר: לא תגנובו.

בן בג בג אומר:
אל תגנוב את שלך מבית אחרים, שמא תראה כגנב. אלא שבר את שניו, ואמור לו: שלי נטלתי.

לא תגנובו -
על מנת למיקט.
לא תגנובו - על מנת לשלם תשלומי כפל ארבעה וחמשה.
לא תגנובו - בגונב ממון וכו' (כדכתוב בפוק לא תגנוב).
לא תגנובו - בגונב ממון, או אינו אלא בגונב נפשות?
אמרת: צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, דבר הלמד מענינו:
במה הכתוב מדבר?
בממון, אף כאן בממון.

לא תכחשו -
אמר רב ששת:
הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן, וחייב באונסין.
ותנא תונא: וכחש בה - למדנו לעונש, אזהרה מנין?
תלמוד לומר: לא תכחשו.
מאי לאו עונש ממון.
לא, עונש שבועה. הא מדסיפא דאשתבע, מכלל דרישא דלא אשתבע.
דקתני סיפא: ונשבע על שקר - למדנו עונש, אזהרה מנין?
תלמוד לומר: ולא תשקרו.
אמרי אידי ואידי דאשתבע, כאן שהודה כאן שבאו עדים. אתו עדים חייב באונסין, אודויי אודי חייב בקרן וחומש.

ולא תשבעו בשמי -
(כתוב ברמז רצ"ג).

ולא תשקרו איש בעמיתו -
אין לי אלא איש באיש, איש באשה אשה באיש מנין?
תלמוד לומר: איש בעמיתו מכל מקום.

לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו ולא תשבעו בשמי לשקר -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: לא תשא את שם ה' אלהיך, יכול לא יהו חייבין אלא על שם המיוחד, מנין לרבות כל הכנוין?
תלמוד לומר: בשמי בכל שמות שיש לי.

וחללת את שם אלהיך -
מלמד ששבועת שקר חלול השם.

דבר אחר:
וחללת -
נעשה אתה חולין על החיה ועל הבהמה.
וכן הוא אומר: (ועל אלו אבלה הארץ) [על כן אלה אכלה ארץ] ויאשמו יושבי בה על כן (חלו) [חרו] יושבי ארץ ונשאר אנוש מזער.

לא תעשוק את רעך -
יכול אפילו אמר איש פלוני גבור ואינו גבור, איש פלוני חכם ואינו חכם עשיר ואינו עשיר? תלמוד לומר: לא תגזול - מה גזל מה גזל מיוחד שהוא של ממון.
ואי זה?
זה הכובש שכר שכיר.
אי זהו גזל ואי זהו עושק?

אמר רב חסדא:
לך ושוב - זה עושק.
יש לך בידי ואיני נותן - זהו גזל.

מתקיף לה רב ששת:
איזה עושק?
כל שחייבה תורה קרבן עליו, דומיא דפקדון בעינן דכפר ליה ממונא.

אלא אמר אביי:
לא שכרתיך מעולם - זהו עושק,
נתתיו לך - זהו גזל.

ורב ששת,

מאי שנא עושק דקא קשי ליה ומאי שנא גזל דלא קשי ליה?
דהדר כפריה. עושק נמי לוקמה דהדר כפריה?
הכי השתא, התם או בגזל כתיב, מכלל דאודי לה מעיקרא.
הכא מי כתיב או בעושק או עשק את עמיתו כתיב, שעשקו כבר.

רבא אמר:
זהו עושק זהו גזל, ולמה חלקו הכתוב?
לעבור עליו בשני לאוין.

סימן תרו
אמר רבא:
למה לי למיכתב רחמנא לאו ברבית, לאו בגזל, לאו באונאה?
צריכי.
דאי כתב רחמנא לאו ברבית, משום דחדוש הוא דאפילו ללוה אסריה רחמנא.
ואי כתב רחמנא בגזל, משום דבעל כרחיה.
ואי כתב רחמנא באונאה, משום דלא ידע דמחיל.
חדא מחדא לא אתיא, תיתי חדא מתרתי.
מהי תיתי?
לא ליכתוב רחמנא ברבית ותיתי מהנך.
מה להנך דלא מדעתו, תאמר ברבית דמדעתו. לא ליכתוב באונאה ותיתי מהנך, מה להנך שכן אין דרך מקח וממכר בכך.
לא ליכתוב רחנא בגזל ותיתי מהנך, דמאי פרכת מה לרבית שכן חדוש הוא?
אונאה תוכיח.
מה לאונאה שכן שלא מדעתו, דלא ידע דמחיל?
רבית תוכיח.
וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן: שכן גוזלו ממון, אף אני אביא גזל שגזלו ממון. אי הכי לאו דגזל למה לי?
לכובש שכר שכיר, ולעבור עליו בשני לאוין, דכתיב: לא תעשוק שכיר.
ולוקמה ברבית ואונאה וגזל, ולעבור בשני לאוין?
דבר הלמד מענינו: ולא תגזול בענינא דשכיר כתיב.
לא תגנובו למה לי?
לכדתניא: לא תגנוב על מנת למיקט וכו'.
לאו דכתב רחמנא במשקלות למה לי?
לטומן משקלותיו במלח. היינו גזל?
לעבור עליו משעת עשיה.

סימן תרז
אמר אביי:
כל דאמר רחמנא: לא תעביד, אי עביד מהני וכו' כדלעיל.
והרי גזל דרחמנא אמר: לא תגזול, ותנן:
הגוזל עצים ועשאן כלים, צמר ועשאן בגדים, משלם כשעת הגזלה.
אמר לך רבא: שאני התם דאמר קרא אשר גזל - ישנו כמו שגזל יחזיר.
ולאביי האי אשר גזל על גזל שלו מוסיף חומש, ואין מוסיף חומש על גזל אביו.

לא תלין פעולת שכיר -
תנו רבנן:
מנין לשכיר יום שגובה כל הלילה?
שנאמר: לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר.
ומנין לשכיר לילה שגובה כל היום?
תלמוד לומר: ביומו תתן שכרו.
ואיפוך אנא?
שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף.

תנו רבנן:
ממשמע שנאמר: לא תלין פעולת שכיר, איני יודע שהוא עד בקר, אלא מה תלמוד לומר: עד בקר?
מלמד, שאינו עובר אלא בקר ראשון בלבד, מכאן ואילך אמר רב:
עובר משום בל תשהה, שנאמר: אל תאמר לרעך ושוב ומחר אתן ויש אתך.

כל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות:
משום בל תגזול,
ולא תעשוק רעך,
לא תלין,
ולא תעשוק שכיר,
ולא תבוא עליו השמש,
ועשה ביומו תתן שכרו וכו',

הני דאיכא ביממא ליכא בלילא והני דאיכא בלילא ליכא ביממא?

אמר רב חסדא:
שם שכירות בעלמא.

סימן תרח
תנן התם:
אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים יש בו משום ביומו תתן שכרו ומשום לא תלין פעולת שכיר, אימתי?
בזמן שתבעו, אבל לא תבעו - אינו עובר עליו.
המחהו אצל חנוני אצל שולחני - אינו עובר עליו.
שכיר בזמנו - נשבע ונוטל.
עבר זמנו - אינו נשבע ונוטל.
אם יש עדים שתבעו - הרי זה נשבע ונוטל.
גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואין בו משום לא תלין פעולת שכיר.
דתניא: מאחיך פרט לאחרים.
מגרך - זה גר צדק.
בשעריך - זה גר אוכל נבלות.
מנין לרבות בהמה וכלים?
תלמוד לומר: בארצך - כל שבארצך וכולן עוברין בחמשה שמות הללו.

מכאן אמרו:
אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים - יש בו משום ביומו תתן שכרו ויש בו משום לא תלין פעולת שכיר.

רבי יוסי בר' יהודה אומר:
גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואין בו משום בל תלין.
בהמה וכלים - אין בהן אלא משום בל תעשוק בלבד.

אמר רבא:
תנא דמתניתין תנא דבי ר' ישמעאל היא, מאי טעמא דתנא קמא דמאחיך?
יליף שכיר שכיר.

ורבי יוסי ברבי יהודה נהי דלא יליף שכיר שכיר, בהמה וכלים משום ביומו נמי ניחייב,
א"ל: כי עני הוא מי שבא לידי עניות ועשירות, יצאו בהמה וכלים שאין באין לידי עניות ועשירות.
ותנא קמא, מיבעי ליה להקדים עני לעשיר.
ור' יוסי בר' יהודה, נפקא ליה מלא תעשוק שכיר עני ואביון.
ואידך, תרי עני כתיבי, חד להקדים עני לעשיר וחד להקדים עני לאביון, וצריכי.
דאי כתב רחמנא עשיר משום דלא צריך ליה, אבל אביון דצריך ליה אימא לא.
ואי כתב רחמנא אביון דלא זילא ליה מילתא למיתבעיה, אבל עשיר דזילא לה מילתא אימא לא. צריכא.
ותנא דבי רבי ישמעאל, מה נפשך, אי יליף שכיר שכיר אפילו גר ותושב נמי, אי לא יליף שכיר שכיר בהמה וכלים מנא ליה?
לעולם לא יליף ושאני התם דאמר קרא: לא תלין פעולת שכיר אתך - כל שפעולתו אתך.
אי הכי גר תושב נמי?
אמר קרא: רעך - ולא גר תושב.
אי הכי בהמה וכלים נמי?
הא כתיב אתך.
ומה ראית לרבות בהמה וכלים ולהוציא גר תושב?
מסתברא מרבה אני בהמה וכלים שישנן בכלל ממון רעך, ומוציא אני גר תושב שאינו בכלל ממון רעך.
ותנא דמאחיך ורבי יוסי בר ר' יהודה האי רעך מאי עביד ליה?
מיבעי ליה לכדתניא: רעך ולא גוי, גוי מאחיך נפקא?
חד למישרי עושקו וחד למישרי גזלו וקא סבר גזל גוי מותר. וצריכא.
דאי אשמעינן גזלו משום דלא טרח ביה, אבל עושקו דטרח ביה אימא לא, צריכא.
ואי אשמעינן עושקו משום דלא אתא לידיה, אבל גזלו דאתא לידיה אימא לא צריכא.

ור' יוסי בר ר' יהודה האי לא תלין פעולת שכיר מאי עביד ליה?
מיבעי ליה לכדרבי יוסי אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד עובר משום בל תלין.
ואידך, מואליו הוא נושא את נפשו נפקא, דבר שמוסר נפשו עליו.
ואידך, מיבעי ליה לכדתניא: ואליו הוא נושא את נפשו מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר נפשו למיתה, לא על שכרו?!

מכאן אמרו:
כל הכובש שכר שכיר - כאילו נוטל נשמתו ממנו.
נשמתו של מי?

רב הונא ורב חסדא,
חד אמר:

נשמתו של גזלן.

וחד אמר:
נשמתו של נגזל,

מאן דאמר נשמתו של גזלן, דכתיב: אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש.
ומאן דאמר נשמתו של נגזל, דכתיב: כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח.

ואידך אמר לך: בעליו דהשתא.
ואידך נמי, הכתיב: וקבע את קובעיהם נפש.
מה טעם קאמר מה טעם וקבע את קובעיהם נפש?
משום דנטלו נפש.

תנו רבנן:
לא תלין פעולת שכיר -
יכול אף על פי שלא תבעו?
תלמוד לומר: אתך.
יכול אף על פי שאין לו?
תלמוד לומר: אתך, והוא שיש לך.
יכול אפילו המחהו אצל חנוני ואצל שולחני?
תלמוד לומר: אתך ולא אצל שולחני.

סימן תרט
לא תקלל חרש -
המקלל אביו ואמו בכנויין – חייב, דברי ר' מאיר.
וחכמים - פוטרים.
מאן חכמים?

ר' מנחם בר' יוסי
דאמר:
בנקבו שם יומת.
מה תלמוד לומר: שֵׁם?
למד על המקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם.
המקלל עצמו וחבירו בכל, עובר בלא תעשה.

א"ר ינאי:
ודברי הכל.
עצמו, דכתיב: השמר לך ושמור נפשך וכדרבי אבין וכו'.
חבירו, דכתיב: לא תקלל חרש.

[לא תקלל חרש] -
אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם?
תלמוד לומר: בעמך לא תאור.
אם כן למה נאמר חרש?
מה חרש מיוחד שהוא בחיים, אף כל שהוא בחיים, יצא מת שאינו בחיים.

ולפני עור לא תתן מכשול -
לפני סומא בדבר.
אמר לך: בת פלוני מהו לכהונה?
אל תאמר לו: כשרה, והיא אינה אלא פסולה.
היה נוטל בך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו. אל תאמר לו: צא בצהרים שישתרב. בהשכמה שיקפחוהו ליסטים. ואל תאמר לו: מכור שדך וקח לך חמור, ואתה עוקף עליו ונוטלה ממנו, שמא תאמר עצה יפה אני נותן לו, והרי הדבר מסור ללב, שנאמר: ויראת מאלהיך אני ה' - כל דבר המסור ללב נאמר בו: ויראת מאלהיך.

תניא: רבי נתן אומר:
מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר, ואבר מן החי לבני נח?
שנאמר: ולפני עור לא תתן וגו'.
וכגון דקאי בתרי עברי דנהרא. דיקא נמי, דקתני: לא יושיט ולא קתני לא יתן.

אמר רב יהודה:
סתם רועה פסול. ודוקא דידיה, הא דעלמא כשר.
דאי לא תימא הכי, אנן חיותא לרעיא היכי מסרינן, והכתיב: ולפני עור לא תתן מכשול?
אלא חזקה אין אדם חוטא ולא לו.

אמר רב יהודה אמר רב:
כל שיש לו מעות ומלוה אותם שלא בעדים - עובר משום ולפני עור לא תתו מכשול.

ריש לקיש אמר:
גורם קללה לעצמו, שנאמר: תאלמנה שפתי שקר וגו'.

תנו רבנן:
שלשה צועקין ואינן נענין:
מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא בעדים,
והקונה אדון לעצמו,
מי שאשתו מושלת עליו.

קונה אדון לעצמו מאי היא?
איבעית אימא: תולה מעותיו בנכרי.
ואיבעית אימא: כותב נכסיו לבניו.
ואיבעית אימא: דביש ליה בהאי מתא ולא אזיל למתא אחריתי.

לא תעשו עול במשפט -
בדין, מלמד, שהדיין שמקלקל את הדין קרוי עָוֶל, שָׂנאוּי, ומשוקץ, חרם, ותועבה.
וגורם חמשה דברים:
מטמא את הארץ,
ומחלל את השם,
ומסלק את השכינה,
ומפיל ישראל בחרב,
ומגלה אותן מארצם.

לא תשא פני דל -
שלא תאמר עני הוא זה, הואיל וזה עשיר חייב לפרנסו, אזכהו, ונמצא מתפרנס בנקיות.
תלמוד לומר: לא תשא פני דל.

ולא תהדר פני גדול -
שמא תאמר עשיר הוא זה, בן גדולים הוא זה, אראה בבושתו, עד כמה בני אביישהו?
תלמוד לומר: ולא תהדר פני גדול.

סימן תרי
בצדק תשפוט עמיתך -
תנן התם:
דיני ממונות בשלשה הדיוטות.
משום דרבי חנינא, דאמר:
דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה, שנאמר: משפט אחד יהיה לכם.
ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה?
שלא תנעול דלת בפני לוין.
אלא מעתה טעו לא ישלמו?
כל שכן שנעלת דלת בפני לוין.
אי הכי תרתי קתני דיני ממונות בשלשה הדיוטות, גזלות וחבלות בשלשה מומחין?
ועוד, שלשה שלשה למה לי?

אלא אמר רבא:
לעולם תרתי קתני, משום דרבי חנינא.

רב אחא בריה דרב איקא אמר:

מדאורייתא חד נמי כשר, דכתיב: בצדק תשפוט עמיתך, אלא משום יושבי קרנות.
אטו בתלתא מי לא הוו יושבי קרנות?
אי אפשר דלית בהו חד דגמיר. אלא מעתה טעו לא ישלמו?
כל שכן דנפישי יושבי קרנות.

סימן תריא
ריש לקיש רמי:
כתיב: בצדק תשפוט עמיתך.
וכתיב: צדק צדק תרדוף הא כיצד?
כאן בדין מרומה, כאן בדין שאינו מרומה.

רב אשי אמר:
אחד לדין ואחד לפשרה, כדתניא: צדק צדק תרדוף - אחד לדין ואחד לפשרה. כיצד?
שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זו בזו, אם עוברות שתיהן שתיהן טובעות, בזו אחר זו, שתיהן עוברות. וכן שני גמלים שהיו עולין במעלות בית חורון ופגעו זה בזה, אם עלו שניהן, שניהן נופלים, בזה אחר זה, שניהן עולין הא כיצד?
טעונה ושאינה טעונה, תדחה שאינה טעונה מפני טעונה.
קרובה ושאינה קרובה, תדחה קרובה מפני שאינה קרובה.
היו שתיהן קרובות, שתיהן רחוקות, שתיהן טעונות, הטל פשרה ביניהן ומעלות שכר זו לזו.

תנו רבנן:

צדק צדק תרדוף - הלך אחר ב"ד יפה.
אחר רבי אליעזר ללוד.
אחר ר' יוחנן בן זכאי לברור חיל.
אחר רבי יהושע לפקיעין.
אחר ר' עקיבא לבני ברק.
אחר ר' מתיא בן חרש לרומי.
אחר ר' חנינא בן תרדיון לסיכני.
אחר רבי יוסי לצפורי.
אחר רבי יהודה בן בתירא לנציבין.
אחר ר' חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה.
אחר רבי לבית שערים.
אחר חכמים ללשכת הגזית.

תנו רבנן:

בצדק תשפוט עמיתך -
שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל דבריו ואחד אומר לו קצר דבריך.

תני רב יוסף:
בצדק תשפוט עמיתך -
עם שאתך בתורה ובמצות השתדל לדונו יפה, למישרי בתגריה, אי נמי: לשודא דדייני.

דבר אחר:
בצדק תשפוט עמיתך -
הוי דן את חברך לכף זכות.

א"ר יוחנן:
ששה דברים אדם עושה אותם, אוכל מפירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, ואלו הן:
הכנסת אורחים,
ובקור חולים,
והשכמת בית המדרש,
ועיון תפלה,
והמגדל בניו לתלמוד תורה,
והדן את חברו לכף זכות,
ובהני שייכי נמי:
כבוד אב ואם,
וגמילות חסדים,
והבאת שלום בין אדם לחברו,
ותלמוד
תורה כנגד כולם.

תנו רבנן:

הדן את חברו לכף זכות [דנין אותו לכף זכות].
מעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל בית אחד בדרום שלש שנים.
בערב הרגל אמר לו: תן שכרי ואלך ואפרנס את אשתי ואת בני.
אמר ליה: אין לי,
א"ל: תן לי מעות,
א"ל אין לי,
תן לי בהמה, אין לי,
תן לי כרמים, אין לי,
תן לי קרקע, אין לי,
תן לי כרים וכסתות, אין לי,
הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש.
אחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו, ועמו משאוי שלשה חמורים: אחד של מאכל, ואחד של משתה, ואחד של מיני מגדים, והלך לביתו, לאחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו, ואמר לו: בשעה שאמרת לי תן לי מעותי, במה חשדתני?
א"ל: שמא פרקמטיא נזדמן לו ולקח בהן,
בשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי, במה חשדתני?
א"ל שמא מושכרות הן ביד אחרים.
בשעה שאמרת לי תן לי כרים וכסתות וכו'
א"ל: שמא הקדיש כל נכסיו לשמים.
א"ל: העבודה כך היה, הקדשתי כל נכסי לשמים בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה, עד שבאתי אצל חברי שבדרום והתירו לי את נדרי, ואתה כשם שדנתני לכף זכות, כך ידין אותך המקום לכף זכות.

תנו רבנן:

מעשה בחסד אחד שפדה ריבה אחת מישראל בדרך, ולמלון השכיבה תחת מרגלותיו. למחר ירד וטבל ושנה לתלמידיו, אמר להם: בשעה שהשכבתיה אצלי במה חשדתוני?
א"ל: שמא יש בנו תלמיד שאינו בדוק לרבי.
בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני?
א"ל: שמא מפני טורח הדרך אירע לרבי קרי.
א"ל: העבודה, כך היה ואתם כשם שדנתוני לכף זכות, כך ידין המקום אתכם לכף זכות.

תנו רבנן:
פעם אחד הוצרך לתלמידים דבר אצל מטרונא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה.
אמרו: מי ילך?
א"ל רבי יהושע: אני אלך.
הלך רבי יהושע ותלמידיו, כיון שהגיע לפתח ביתה חלץ תפליו ברחוק ארבע אמות (והשליח לתלמידיו) ונכנס ונעל הדלת בפניהם.
אחר שיצא ירד וטבל ושנה לתלמידיו.
אמר להם: בשעה שחלצתי תפלין במה חשדתוני?
אמרו: כסבור רבי אל יכנסו דברי קדושה במקום טומאה.
בשעה שנעלתי דלת בפניכם במה חשדתוני?
אמרו: שמא דבר מלכות בינו לבינה.
בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני?
אמרו ליה: שמא נתזה צינורא על בגדו של רבי.
אמר להם: העבודה כך היתה, ואתם כשם שדנתוני לכף זכות, כך ידין המקום אתכם לכף זכות.

סימן תריב
לא תלך רכיל בעמיך -
אזהרה למוציא שם רע מנא לן?

א"ר אלעזר:

לא תלך רכיל.

רבי נתן אמר:
מ-ונשמרת מכל דבר רע.

ורבי אלעזר מאי טעמא לא אמר מונשמרת?
ההוא מיבעי ליה לכדרבי פנחס: ונשמרת מכל דבר רע - מכאן שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה.

ורבי נתן מאי טעמא לא אמר כרבי אליעזר?
ההיא אזהרה לבית דין שלא יהא רך לזה וקשה לזה.

תנו רבנן:
מנין לכשיצא שלא יאמר אני מזכה וחברי מחייבין, אבל מה אעשה שחברי רבו עלי?
תלמוד לומר: לא תלך רכיל בעמיך.
ואומר: הולך רכיל מגלה סוד.

ההוא תלמידא דאפיק מילתא דאיתמר בבי מדרש אבתר עשרין ותרתין שנין, ואפקיה רב אמי מבי מדרשא, אמר דין גלי רזיא. מיכתב היכי כתבינן?

רבי יוחנן אמר:
זכאי.

ריש לקיש אמר:
פלוני ופלוני מזכין ופלוני מחייב.

רבי אליעזר אומר:
מדבריהם נזדכה פלוני.

ר' יוחנן אמר:
זכאי, משום לא תלך רכיל.

ריש לקיש אמר:
פלוני ופלוני מזכין ופלוני מחייב, משום דמחזי כשקרא.

ר' אלעזר:
אית ליה דמר ואית ליה דמר, הלכך כתבינן: מדבריהם נזדכה פלוני.

לא תלך רכיל -
שלא תהא רך דברים לזה וקשה לזה.

דבר אחר:
אל תהי כרוכל, שמטעים דבריו והולך.

אמר רבי נחמיה:
זה הוא מנהגם של דיינין. בעלי דינין עומדין לפניהם שומעין דבריהם, ומוציאין אותן לחוץ ונושאין ונותנין בדבר וגומרין את הדין, היו מכניסין אותן גדול שבדיינין אומר: איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב.
מנין לכשיצא לא יאמר וכו'.

לא תלך רכיל בעמיך -
שנו חכמים:
מאה חנפים ולא אחד מגלה פנים.

שנו חכמים במשנה:
אם היה בעל תשובה לא יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים.
אם היה בן גרים לא יאמר לו: זכור מעשה אבותיך.

דבר אחר:
לא תלך רכיל -
מה רוכל זה יש עליו מאה מיני בשמים, כך כל חכם וחכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתו יש בלבבו ק' מחשבות של מקרא ושל משנה, שנאמר: מי זאת עולה מן המדבר וגו', כגון משה ואהרן וכל הדומין להם.
וכיוצא בדבר אתה אומר: דתן ואבירם רשעין היו, כיון שהיה אחד מהן עושה מריבה עם חברו יש בלבו מאה מחשבות של גזל ושל גלוי עריות ושל שפיכות דמים.

דבר אחר:
לא תלך רכיל -
ארבע מדות יש בו באותו מקרא:
שתי מדות של צדיקים,
ושתי מדות של רשעים.

שתי מדות של צדיקים, כיצד?
צא ולמד ממשה ואהרן שנתכוונו ועשו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, מתוך דיניהם נקבע שם טוב להם ולבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות, שנאמר: הוא משה ואהרן.

שתי מדות של רשעים, כיצד?
צא ולמד מדתן ואבירם הרשעים שנתכוונו ועשו מחלוקת בין ישראל לאביהם שבשמים, בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, מתוך דרכיהם נקבע שם רע לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות, שנאמר: הוא דתן ואבירם.

לא תעמוד על דם רעך -
מנין אם ידעת לו זכות אל תשתוק לו עליו?
תלמוד לומר: לא תעמוד על דם רעך.
מנין אם ראית שטובע בנהר או ליסטים באין עליו או חיה רעה באה עליו אתה חייב להצילו? תלמוד לומר: לא תעמוד על דם רעך.
מנין הרודף אחר חברו להרגו, חייב אתה להצילו בנפשו?
תלמוד לומר: לא תעמוד על דם רעך.
הא מהכא נפקא, מהתם נפקא.
אבדת גופו מנין?
תלמוד לומר והשבותו לו?
אי מהתם הוה אמינא הני מילי בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגירי לא, קא משמע לן.

סימן תריג
לא תשנא את אחיך -
יכול לא תכנו ולא תסרטנו ולא תקללנו?
תלמוד לומר: בלבבך - בשנאה שבלב הכתוב מדבר.
ומנין לרואה דבר מגונה בחברו שחייב להוכיחו?
תלמוד לומר: הוכח תוכיח.
הוכיחו ולא קבל מנין שיחזור ויוכיחו?
תלמוד לומר: תוכיח אפילו מאה פעמים.
יכול אפילו פניו משתנים?
תלמוד לומר: ולא תשא עליו חטא.

א"ר טרפון:
תמיה אני אם יש בדור הזה שיכול להוכיח.

א"ר אלעזר בן עזריה:
העבודה, אם יש בדור הזה שיכול לקבל תוכחה.

א"ר עקיבא:
העבודה, אם יש בדור הזה שיודע היאך מוכיחין.

אמר רבי יוחנן בן נורי:
מעיד אני עלי שמים וארץ שיותר מחמשה פעמים לקה (ר') עקיבא על ידי לפני רבן גמליאל ביבנה, שהייתי קובל עליו. וכל כך אני יודע שמוסיף בי אהבה, לקיים מה שנאמר: הוכח לחכם ויאהבך.

לא תשנא את אחיך -
כשם שהקב"ה יהא שמו הגדול מבורך לעלום ולעולמי עולמים, מגלגל ומעביר ואינו משמר קנאה ונקמה בלבו על ישראל בכל מקומות מושבותיהם, כך לא תשנא את אחיך.
ומה תלמוד לומר: בלבבך?
בשנאה במיושנת.
וכי באחיו מן האב ומן האם הכתוב מדבר?
אין הכתוב מדבר אלא כנגד הקב"ה, שאין לו אחים לא בעולם הזה ולא לימות המשיח ולא לעולם הבא, אלא צדיקי עולם שעושים רצונו בתורתו בכל יום תמיד, שקרא אותם אחים ורעים.

הוכח תוכיח את עמיתך -
יכול אם יודע אתה בו שאינו שונאך הוכיחו ואם לאו אל תוכיחהו?
תלמוד לומר: הוכח תוכיח את עמיתך.

דבר אחר:
לעם שעמך במצות אתה מוכיח, ואי אתה מוכיח לרשע שישנאך, שנאמר: יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו - שהוא עצמו בעל מום.

אמר רבי אלעזר בן מתיא:
אם יש דבר בינך לבינו אומרהו לו ואל תהא חוטא בו, לכך נאמר: ולא תשא עליו חטא.

כיוצא בדבר אתה אומר: בנפול אויבך אל תשמח.
ולהלן הוא אומר: באבוד רשעים רנה.
כיצד יתקיימו שני כתובים האלו?
תלמיד חכם שנצחך היום בהלכה ובא לידו דבר למחר, אל תשמח לו פן יראה ה' ורע בעיניו, אם ראית אדם מישראל שהוא רוצה ברעתו של חברו, זהו רשע גמור.

הוכח - אפילו מאה פעמים.
תוכיח - אין לי אלא הרב לתלמיד, תלמיד לרב מנין?
תלמוד לומר: הוכח תוכיח מכל מקום (כתוב ברמז שנ"א).

לא תקום ולא תטור את בני עמך -
א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי:
כל תלמיד חכם. שאינו נוקם ונוטר כנחש, אינו תלמיד חכם.
והכתיב: לא תקם ולא תטור?
ההוא בממון.
דתניא: איזהו נקימה ואיזהו נטירה?
א"ל: השאילני מגלך ולא השאילו.
למחר א"ל: השאילני קרדומך.
א"ל: איני משאילך כדרך שלא השאלתני, לכך נאמר: לא תקום.
עד היכן כחה של נטירה?
א"ל: השאילני מגלך ולא השאילו.
למחר א"ל: השאליני קרדומך,
א"ל: הילך, איני כמותך שלא השאלתני, לכך נאמר: לא תטור.
וצערא דגופא לא, והתניא: הנעלבים ואינן עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהם הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו?
לעולם דנקיט בלביה.

והאמר רבא:
המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו?
דמפייס ליה ומתפייס.

לא תקום ולא תטור את בני עמך -
נוקם אתה ונוטר לעכו"ם.

ואהבת לרעך כמוך -
רבי עקיבא אומר:
זה כלל גדול בתורה.

בן עזאי אומר:
זה ספר תולדות אדם - כלל גדול מזה.
כתיב: ובת כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף.

אמר (רבא תנא) [רב מתנה]:

בפתילה של אבר, דכתיב: באש תשרף - לרבות כל שרפות הבאות מחמת האש וכל שכן אש. ונקיף לה חבילי זמורות ונקלה, גמר שרפה שרפה מבני אהרן.
מה להלן שרפת נשמה וגוף קיים, אף כאן.
ונעביד ליה חמי האור?
אמר רב נחמן [אמר רבה בר אבוה]:
אמר קרא: ואהבת לרעך כמוך - ברור לו מיתה יפה.

ואתה תבער הדם הנקי -
למה לי?
לכדתניא: הוקשו כל שופכי דמים לעגלה ערופה:
מה להלן מן הצואר,
אף כאן מן הצואר.

אי מה להלן בקופיץ וממול עורף,
אני כאן בקופיץ וממול עורף.
אמר קרא: ואהבת לרעך כמוך - ברור לו מיתה יפה.
האיש נסקל ערום, ואין האשה נסקלת ערומה.
למימרא דרבנן חיישי להרהורא, והתנן: הכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו, ואם נפרמו נפרמו עד שמגלה את לבה, וסותר את שערה?
לא קשיא, אמר קרא: וְנִוָּסְרוּ כל הנשים, הכא אין לך יסור גדול מזה.
וכי תימא ליעבד בה תרתי?
אמר קרא: ואהבת לרעך כמוך - ברור לו מיתה יפה.

תנא:
בית הסקילה היה גבוה שתי קומות, וקומה שלו, הרי כאן שלש. ומי בעינן כולי האי, ורמינהו: מה בור שהוא כדי להמית עשרה טפחים, אף כל וכו'?

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:
אמר קרא: ואהבת לרעך כמוך - ברור לו מיתה יפה.
אי הכי לגבהיה טפי?
משום דְּמִינְוַול.
מצות הנשרפין, מדליק את הפתילה של אבר וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו, יליף שרפה שרפה מבני אהרן.
מה להלן שרפת נשמה וגוף קיים, אף כאן וכו'.
ומאי טעמא לא יליף מעדת קרח?
ההוא שרפה ממש הֲוַאי. ונילף מינה?

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:
אמר קרא: ואהבת לרעך כמוך - ברור לו מיתה יפה.
תניא: נקם ינקם - נקימה זו איני יודע מהו?
כשהוא אומר: והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם - זו סייף.
ואימא דבריז ליה מבריז?
לפי חרב כתיב.
ואימא דעביד ליה גיסטרא?

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:
אמר קרא: ואהבת לרעך כמוך - ברור לו מיתה יפה.
איבעיא להו: בן מהו שיקיז דם לאביו?

רב מתנה אמר:
ואהבת לרעך כמוך.

רב דימי אמר:
מכה אדם ומכה בהמה -
מה מכה בהמה לרפואה - פטור, אף מכה אדם לרפואה - פטור.

אמר רב יהודה אמר רב:
אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר: ואהבת לרעך כמוך.

אמר רב חסדא:
אסור לאדם שישמש מטתו ביום, שנאמר: ואהבת לרעך כמוך - שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו.

אמר רב הונא:

ישראל קדושים הם, ואין משמשין מטותיהן ביום.

אמר רבא:
אם היה בית אפל - מותר, ותלמיד חכם - מאפיל בטליתו.

את חקותי תשמרו -
חקים שחקקתי לך כבר.

בהמתך לא תרביע כלאים וכו' -
מה בהמתך בהרבעה וכו' בין בארץ בין בחו"ל.
ואלא הכתיב שדך?
ההוא למעוטי זרעים שבחוצה לארץ.

ר' אלעזר אומר:
אף על הכלאים נצטוו בני נח, דאמר קרא: את חקותי תשמורו - חקים שחקקתי לך וכו'. אלא מעתה ושמרתם [אתם] את חקותי - חקים שחקקתי לך כבר?
התם ושמרתם את חקותי חקים דהשת, הכא חקותי תשמורו חקים דמעיקרא תשמורו.

בהמתך לא תרביע -
(כתוב ברמז רפ"א).
אלו נאמר בהמתך לא תרביע הייתי אומר לא יאחז אדם את הבהמה בשעה שעולה עליה זכר?
תלמוד לומר: כלאים.
מאי אחיזה?
הכנסה, דאמר שמואל:
במנאפין עד שיראו מנאפין, בכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת.
ואמאי קרי ליה אחיזה?
לישנא מעליא.

אמר רב יהודה:
מין במינו מותר להכניס כמכחול בשפופרת, ואפילו משום פריצותא נמי לית בה, מאי טעמא? בעבידתיה טריד.
אין לי אלא בהמתך על בהמתך, בהמתך על בהמת אחרים, בהמת אחרים על בהמתך, בהמת אחרים על בהמת אחרים מנין?
תלמוד לומר: את חקותי תשמורו.
אין לי אלא בהמה על בהמה, בהמה על חיה, חיה על בהמה, חיה על חיה, טמאה על טמאה, טהורה על טהורה, טמאה על טהורה, טהורה על טמאה מנין?
תלמוד לומר: את חקותי תשמרו.

שדך לא תזרע כלאים -
המנכש והמחפה בכלאים - לוקה.

ר' עקיבא אומר:
אף המקיים, מאי טעמא דרבי עקיבא?
דתניא: שדך לא תזרע - אין לי אלא זורע, מקיים מנין?
תלמוד לומר: כלאים שדך לא.
מנין שאין מרכיבין לא עץ סרק על גבי עץ מאכל, ולא עץ מאכל על גבי עץ סרק?
תלמוד לומר: את חקותי תשמורו.

ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך -
אבל מותר אתה להציעו תחתיך.

אבל אמרו חכמים:
אסור לעשות כן שמא תכרך לו נימא על בשרו, ואפילו עשר מצעות זו על גב זו וכלאים תחתיהן - אסור לישן עליהם.

סימן תריד
ובגד כלאים -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו, יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן?
תלמוד לומר: בגד.
אין לי אלא בגדים, מנין לרבות הלבדים?
תלמוד לומר: שעטנז - דבר ששוע טווי ונוז.

רבי שמעון בן אלעזר אומר:
נלוז ומליז הוא את אביו שבשמים עליו.

לא יעלה עליך -
אין לי אלא שלא ילבש, מנין שלא יכסה?
תלמוד לומר: לא יעלה עליך.
יכול לא יפשילנו בקופה לאחוריו?
תלמוד לומר: (לא יעלה עליך) [לא תלבש].
תרי קראי למה לי?
צריכא.
דאי כתב רחמנא לא יעלה, הוה אמינא [כל דרך] העלאה אסר רחמנא ואפילו מוכרי כסות, כתב רחמנא לא תלבש דומיא דלבישה (אסור בהנאה) [דאית בה הנאה].
ואי כתב רחמנא לא תלבש הוה אמינא דוקא לבישה דנפישא הנייתה, אבל העלאה לָא, כתב רחמנא לא יעלה.
וליכתוב רחמנא לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים למה לי?
מכדי כתב ובגד כלאים שעטנז
ותנא דבי ר' ישמעאל:
הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים, אף כל צמר ופשתים.

צמר ופשתים -
דכתב רחמנא למה לי?
איצטריך, סלקא דעתך אמינא.
העלאה הוא דלא נפישא הנייתה, אבל לבישה דנפישא הנייתה כל תרי מיני אסירי, כגון צמר גמלים וצמר ארנבים.
אם כן לישתוק קרא מיניה וליגמר שעטנז מהעלאה?
אלא שמע מינה לאפנויי.

סימן תרטו
ואיש כי ישכב -
איש -
פרט לקטן.
יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד?
תלמוד לומר: ואיש כי ישכב את אשה - פרט לקטנה.

שכבת זרע -
פרט למערה.
העראה דחייבי לאוין מנלן?
מדגלי רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה, העראה בכריתות, מכלל דחייבי לאוין בהעראה. אדרבא מדגלי רחמנא העראה בכריתות, מכלל דחייבי לאוין בגמר ביאה?
אם כן לשתוק קרא משפחה חרופה.

אמר רבא:
למה לי למיכתב שכבת זרע בשפחה חרופה, שכבת זרע באשת איש, שכבת זרע בסוטה?
בשפחה חרופה, כדאמרן.
באשת איש, פרט למשמש לאחר מיתה.
סלקא דעתך אמינא, לאחר מיתה נמי שארו איקרי, אימא ליחייב עלה משום אשת איש.
קא משמע לן.
בסוטה למה לי?
פרט לשקינא לה דרך אברים.
סלקא דעתך אמינא בקפידא דבעל תלה רחמנא, והא קא קפיד.
קא משמע לן.

תנו רבנן:
בזמן שהאשה לוקה איש מביא קרבן, אין האשה לוקה - אין האיש מביא קרבן, מנלן?

אמר רבא:

דכתיב: ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע וגו' מכדי עד הכא באיש משתעי קרא, ניכתוב והביא (האיש) את אשמו ובסוף נכתב בקורת תהיה. אמאי כתב בקורת ברישא?
הכי קאמר: בקורת (היא) [תהיה] - והביא את אשמו ואם לא תהיה (היא) בקורת - לא יביא הוא את אשמו.
ואימא הוא לא דמעטיה קרא, אבל היא תלקי ותייתי קרבן?
והביא את אשמו כתיב.

אמר רב יהודה:
כל עריות, אחד נעור ואחד ישן, ישן – פטור, ונעור – חייב, וכאן נעור נמי פטור.
מאי טעמא?
דהא אקשו להדדי.

אמר רב ששת:
עשו גומר בשלא כדרכה בשפחה דלא מיחייב, כמערה בכדרכה בשפחה דפטור. מאי טעמא?
שכבת זרע – כתיב.
מתכוון בשלא כדרכה בשפחה דלא מיחייב, כשאין מתכוון בדרכה דפטור. מאי טעמא?
שכבת זרע כתיב.
נעור בשלא כדרכה בשפחה דלא מיחייב, כישן בכדרכה דפטור. מאי טעמא?
שכבת זרע כתיב.

א"ר יצחק:
לעולם אינו חייב אלא על שפחה בעולה בלבד, שנאמר: והיא שפחה נחרפת.
ומאי משמע דהדין נחרפת לישנא דשנויי הוא?
דכתיב: ותשטח עליו הריפות.
ואיבעית אימא מהכא: אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות.

והפדה -
יכול כולה?
תלמוד לומר: לא נפדתה.
אי לא נפדתה יכול כולה?
תלמוד לומר: והפדה, הא כיצד?
פדויה ואינה פדויה, חציה שפחה וחציה בת חורין, המאורסת לעבד עברי, דברי רבי עקיבא.

רבי ישמעאל אומר:
בשפחה כנענית הכתוב מדבר, ומאורסת לעבד עברי.
אם כן מה תלמוד לומר: והפדה לא נפדתה?
דברה תורה כלשון בני אדם.

רבי אליעזר בן עזריה אומר:
כל העריות מפורשות לנו, אין לנו משוייר אלא חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי.

אחרים אומרים:
לא יומתו כי לא חופשה -
בשפחה כנענית הכתוב מדבר, ומאורסת לעבד (עברי) [כנעני].

ור' ישמעאל, בשלמא והפדה לא נפדתה כדקתני: דברה תורה כלשון בני אדם, אלא דקתני מאורסת לעבד עברי מנלן דכתיב כי לא חופשה מכלל דהוא חופש.

רבי אליעזר בן עזריה היינו רבי עקיבא?
לרבי ישמעאל קאמר ליה:
לדידי בעלמא כוותך סבירא ליה דברה תורה כלשון בני אדם, והכא שאני. מכדי כתב קרא: כי לא חופשה, והפדה למה לי?
שמע מינה להכי אתא לחציה שפחה וחציה בת חורין.
בשלמא לאחרים קסברי והפדה לא נפדתה דברה תורה כלשון בני אדם.
אלא הא דעבד (עברי) [כנעני] מנלן?
אמר קרא: כי לא חופשה - אם אינו ענין לדידה תנהו ענין לדידיה.

רבי שמעון אומר, משום רבי עקיבא:
יכול יהא כסף גומר בה כדרך שהשטר גומר בה?
תלמוד לומר: והפדה לא נפדתה או חופשה לא נתן לה בקרת תהיה לא יומתו כי לא חופשה אוֹרְעָה כל הפרשה כולה ללא חופשה, לומר לך שטר גומר בה, ואין כסף גומר בה.

תנו רבנן:

המשחרר חצי עבדו
רבי אומר: קנה.
וחכמים אומרים: לא קנה.

אמר רבה:
מחלוקת בשטר, דרבי סבר: והפדה לא נפדתה או חופשה לא נתן לה, מקיש שטר לכסף:
מה כסף בין כולו בין חציו,
אף שטר בין כולו בין חציו.

ורבנן, גמרי לה לה מאשה.
מה אשה לחציה לא,
אף עבד נמי לחציו לא.
אבל בכסף דברי הכל קנה.
פדויה ואינה פדויה כו'.

והפדה -
יכול לכל?
תלמוד לומר: לא נפדתה.
אי לא נפדתה יכול לכל?
תלמוד לומר והפדה, הא כיצד?
פדויה ואינה פדויה בכסף ובשוה כסף.
ואין לי אלא בכסף, בשטר מנין?
תלמוד לומר: או חופשה לא נתן לה.
ולהלן הוא אומר: וכתב לה ספר,
מה להלן בשטר,
אף כאן בשטר.
ואין לי אלא חציו בכסף וכולו בשטר, חציו בשטר מנין?
תלמוד לומר: והפדה לא נפדתה או חופשה לא נתן לה, מקיש שטר לכסף:
מה כסף בין כולו בין חציו,
אף שטר בין כולו בין חציו.
רישא דברי הכל, וסיפא רבי.

מה בין שפחה לעריות שלא שותה להן לא לעונש ולא לקרבן?
כל עריות בחטאת,
והשפחה באשם,

כל עריות בנקבה,
ושפחה בזכר.

כל עריות אחד האיש ואחד האשה שוין במכות ובקרבן,
והשפחה לא השוה את האיש לאשה למכות, ולא האשה לאיש לקרבן.

כל העריות עשה מערה כגומר, וחייב על כל ביאה וביאה.
החמיר בשפחה שעשה מזיד כשוגג.
מנלן דהיא לקיא והוא לא לקי?

דתנו רבנן:
בקורת תהיה - מלמד שהיא לוקה.
יכול שניהן לוקין?
תלמוד לומר: תהיה - היא לוקה והוא לא לקי.
ממאי דהדין בקורת לישנא דמלקות?

א"ר יצחק:
תהא בקראי.
כדתנן:
גדול שבדיינין קורא, שני מונה, שלישי אומר הכהו.

רב אשי אמר:
בבקור תהיה.
כדתנן:
אין אומרין אותו אלא מכות הראויות להשתלש.

וכפר עליו הכהן באיל האשם על חטאתו אשר חטא -
מלמד, שמביא קרבן אחד על עבירות הרבה,

באיל האשם ונסלח לו חטאתו אשר חטא -
לעשות מזיד כשוגג.

והביא -
אף אחרים יום הכפורים.

אשמו -

נאמר כאן אשמו,
ונאמר להלן אשמו,
מה אשמו האמור להלן מוֹתָרוֹ נדבה,
אף אשמו האמור כאן מותרו נדבה.

איל האשם -
מה איל האשם האמור להלן בכסף שקלים,
אף איל האשם האמור כאן בכסף שקלים.

וכי תבאו אל הארץ וגו' -
עץ חיים היא למחזיקים בה
רב הונא בשם רב אחא:

שלא יהו דברי תורה בעיניך, כאדם שיש לו בת בוגרת ורוצה להשיאה לאחד, אלא: בני אם תקח אמרי ומצותי תצפון אתך.

משל למלך שאמר לבנו צא לפרקמטיא.
א"ל: אבא, מתירא אני בדרך מפני הלסטים, ובים מפני אפרטין, מה עשה אביו?
נטל מקל וחקקו ונתן בו קמיע ונתנו לבנו.
אמר לו: המקל הוה יהא בידך, ואי אתה מיתירא מכל בריה.
אף כך אמר הקב"ה לישראל: בני, היו מתעסקין בתורה ואי אתם מתיראין מכל בריה וכו'.

דרש רבי יהודה בן פזי:
מי יגלה עפר מעיניך, אדם הראשון, שלא יכולת לעמוד בצוויך רק שעה אחת, והרי בניך ממתינין לערלה שלש שנים.

שמע בר קפרא אמר:
יפה דרש בן אחותי.

ר' יהודה בר' סימון פתח:
אחרי ה' אלהיכם תלכו - וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקב"ה?!
כתיב: בים דרכך ושבילך במים רבים ואת אמרת: אחרי ה' אלהיכם תלכו וגו'?!
ובו תדבקון -
וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק באש, אותו שכתוב בו: כי ה' אלהיך אש אכלה?!
כרסיה שביבין די נור וגו' -
ואת אמרת: ובו תדבקון?!
אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק אלא במטע תחלה, הדא הוא דכתיב: ויטע ה' אלהים גן בעדן, אף אתם כשאתם נכנסין לארץ ישראל לא תתעסקו אלא במטע תחלה, כי תבואו אל הארץ ונטעתם.

רבי יהושע דסיכנין בשם ר' לוי פתח:
הגדלתי מעשי –
א"ל הקב"ה למשה: לך אמור לאבות הראשונים הגדלתי מעשי לעשות לבניכם מה שהתניתי עמכם.
בניתי לי בתים - ובתים מלאים כל טוב.
נטעתי לי כרמים - כרמים וזיתים אשר לא נטעת.
עשיתי לי ברכות מים - ובורות חצובים אשר לא חצבת וגו'.
עשיתי לי גנות ופרדסים - ארץ חטה ושעורה.
ונטעתי בהם עץ כל פרי - כי תבואו אל הארץ ונטעתם.
מי שת בטוחות חכמה או מי נתן לשכוי בינה - דא תרנגולא.

אמר רבי לוי: בערביא צווחין לתרנגולא שכוי, הדא תרנגולת, כדהוה לה אפרוחים דקיקין, היא מכנשא להון ויהבה לון תחות אגפיה ומשחנא להון ומעדרנא קדמיהון. וכד אינון רברבין, חד מנהון בעו מיקרב לוותה, והיא נקרה ליה גו רישיה, וא"ל: זיל עדור לך בקלקלתא.
כך כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה, הבאר עולה והמן יורד והשליו מצוי וענני כבוד מקיפות אותן ועמוד ענן נוסע לפניהם, כיון שנכנסו לארץ, א"ל משה: כל חד וחד מכון יטעון מכושיה ויפוק וינצוב ליה נציבין, שנאמר: כי תבואו אל הארץ ונטעתם.

אדריינוס שחיק עצמות, עבר באלין שבילי דטבריא, וחמא חד גבר סבא קאים, חציב חציבין.
א"ל: סבא סבא, אי קרצת לא חשבת.
א"ל: קרצית וחשיכית ומה דהניא למרא שמיא למעבד, יעביד.
לישנא אחרינא, אמר ליה אדריינוס: אתה זקן עומד וטורח ומתיגע לאחרים.
א"ל: אדוני המלך, הריני נוטע, אם אזכה - אוכל מפירות נטיעותי, ואם לאו - יאכלו בני.
עשה שלש שנים במלחמה, וחזר לאחר שלש שנים.
מה עשה אותו זקן?
נטל כלכלה ומלא אותה בכורי תאנים יפות, וקריב לפני אדריינוס.
א"ל: אדוני המלך, קבל אלו התאנים, שאני הוא אותו זקן שמצאת בהליכתך, ואמרת: אתה זקן, מה אתה מצטער ומתיגע לאחרים?
הרי כבר זיכני הקב"ה לאכול מפירות נטיעותי, ואלו שבתוך הכלכלה מהם.
אמר לעבדיו: טלו אותה ממנו, ומלאוה לו זהובים!
עשו כך, נטל הזקן הכלכלה והתחיל הולך ומשבח בביתו לאשתו ולבניו, וסח להם המעשה. היתה שכנתו עומדת שם, ושמעה מה אמר הזקן.
אמרה לבעלה: כל בני אדם הולכים והקב"ה נותן להם ומזמין להם טובה, ואתה יושב בבית חשך באופל, הרי שכן שלנו כבד להמלך בכלכלה של תאנים, ומלא אותה לו זהובים, ואתה עמוד טול סל גדול ומלא אותו מיני מגדים מתפוחים ותאנים, ושאר פירות שהוא אוהב אותם הרבה, וכבדו בהן, אולי ימלא אותו לך זהובים כמו שעשה לשכנו הזקן.
הלך ושמע לאשתו, ונטל סל גדול ומלא אותו תפוחים ותאנים טעון על כתפיו, וקרב לפני המלך, ואמר לו: אדוני המלך, שמעתי שאתה אוהב פירות, ובאתי לכבדך בתאנים ותפוחים. אמר המלך לסרדינוטו: טפחו אותן על פניו! ועשאוהו דוגמא.
והלך לביתו ובוכה והיא סבורה שהוא בא בסל מלא זהובים, וראתה פניו נפוחות וגופו מושבר ומוכה.
א"ל: מה לך?
אמר לה: שמעתי לך והלכתי וכבדתי אותו באותו דורון, וטפחו אותן על פני, אלו שמעתי לך והטלתי בו אתרוגין, כבר היו מתרגמין את פני ואת כל גופי.
וכל כך למה?
ללמדך שהנשים מפילות את בעליהן, לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות.

אמר שלמה: את הכל עשה יפה בעתו גם את העולם נתן בלבם העלם כתיב, שאילולי שהעלים הקב"ה מבני אדם יום המיתה לא היה אדם לא בונה ולא נוטע, שהיה אומר: למחר אני מת, מה אני עומד ומתיגע בשביל אחרים?!
אמר להם הקב"ה לישראל: אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא כשם שנטעו אחרים לכם כך היו נוטעים לבניכם, לכך נאמר: כי תבואו אל הארץ ונטעתם. זה שאמר הכתוב: ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים [ואתן לך ארץ חמדה].

משל למלך שהיו לו פלגשים והיו לו מהן בנים הרבה, והיה לו בן אחד מן מטרוניתא והיה מחבבו יותר מדאי. נתן המלך לכל בני הפילגשים שדות וכרמים, ואחר כך נתן לבנו פרדס אחד שממנו היה כל קלרין שלו עולה.
שלח הבן ואמר לאביו: לבני הפילגשים נתת שדות וכרמים, ולי נתת לי פרדס אחד בלבד.
אמר לו אביו: חייך, כל קלרין שלי מן הפרדס הזה היה לי, ולפי שאני מחבבך יותר מאחיך נתתיו אותו לך.
כך הקב"ה ברא את אומות העולם, שנאמר: ששים המה מלכות - אלו האומות.
אחת היא יונתי - זו כנסת ישראל.
וחלק הקב"ה לאומות כל העולם, שנאמר: בהנחל עליון גוים,
ונתן לישראל ארץ ישראל, ממנה הקרבנות ולחם הפנים, ממנה הבכורים.

ונטעתם וערלתם ערלתו את פריו -
מדבר בתינוק.

שלש שנים יהיה לכם ערלים -
שאינו יכול לא להשיח ולא לדבר.

ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש -
שאביו מקדשו לתורה.

הלולים -
שמהלל להקב"ה.

ובשנה החמישית תאכלו את פריו -
משעה שהוא מתחיל לקרות בתורה, להוסיף לכם תבואתו.

מכאן שנו רבותינו:
בן חמש שנים למקרא,
בן עשר שנים למשנה.
בעולם הזה אדם מלמד את בנו תורה ומשכחה, אבל לעתיד לבא הקב"ה מלמדה, שנאמר: וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך.

וכי תבואו אל הארץ -
יכול משבאו לעבר הירדן?
תלמוד לומר: אל הארץ - אל ארץ המיוחדת.

כי תבואו ונטעתם -
פרט לשנטעו גוים עד שלא באו לארץ.
יכול שאני מוצא את שנטעו גוים משבאו ישראל לארץ?
תלמוד לומר: כל עץ.

מכאן אתה אומר:
עד שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע - פטור, נטעו - אף על פי שלא כבשו - חייב.
ונטעתם - פרט למבריך ומרכיב.

מכאן אתה אומר:
ספוק הגפנים וספוק על ספוק, אף על פי שהבריכה בארץ - מותר.

רבי מאיר אומר:
מקום שכחה רע אסור, מקום שכחה יפה מותר.

ונטעתם -
אין לי אלא שנטע עלה מאליו מנין?
תלמוד לומר: כל עץ.

ונטעתם מאכל -
אין לי אלא שנטע אגוז ושקד, נטע יחור מנין?
תלמוד לומר: כל עץ.

עץ מאכל -
ולא עץ סרק,
עץ מאכל - פרט לשנטע לסייג ולקורות ולעצים.

רבי יוסי אומר:
אפילו אם הפנימי למאכל וחיצון לסייג הפנימי חייב, וחיצון פטור.

א"ר שמעון בן גמליאל:
במה דברים אמורים?
בזמן שנטע לסייג ולקורות ולעצים דבר הראוי להם, נטע לסייג ולקורות ולעצים דבר שאין ראוי להם חייב בערלה, נטעו לעצים וחשב עליו לאכילה מנין?
תלמוד לומר: כל עץ.
מאימתי מונה לו?
משעת נטיעתו.

פריו -
פרט לעלין ולולבין לגפנים ולסמדר.
יכול שאני מוציא הקנוקנות, והחרצנים, והזגים, (והגפנים) [והבוסר], קליפי רמון והנץ שלו, קליפי אגוזין וגרגינן?
תלמוד לומר: פריו פריו ריבה, דברי רבי יוסי הגלילי.

רבי עקיבא אומר:
וערלתם ערלתו -
ערלים לרבות את כולן.

שלש שנים -
יכול תוך שלש שנים יהא אסור לאחר שלש יהא מותר?
תלמוד לומר: יהיה לכם, להביא את הנטוע לרבים.

רבי יהודה אומר:
יהיה לכם -
להוציא את הנטוע לרבים.

רבי שמעון בן אלעזר אומר משמו:
הנטוע לרבים חייב בערלה, העולה מאליו לרבים פטור מן הערלה.

לא יאכל -
אין לי אלא שאסור באכילה, מנין שלא יצבע בו ולא יהנה בו?
תלמוד לומר: וערלתם ערלתו ערלים - לרבות את כולם.

המשך שמעוני ויקרא פרק יט חלק שני


הפרק הבא    הפרק הקודם