בשבילי התנ"ך
 
ילקוט שמעוני, ויקרא פרק כא


המשך סימן תרכו
אמור אל הכהנים -
רבי תנחום בר חנילאי פתח:
אמרות ה' אמרות טהורות וגו' - אמרות ה' אמרות אמרות אמרות בשר ודם אינם אמרות. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם נכנס למדינה ובני המדינה מקלסין אותו וערב לו קלוסן.
א"ל: למחר אני בונה דימוסיאות מרחצאות, למחר אני מכניס לכם אמת המים, וישן לו ולא עמד, היכן הוא היכן אמרותיו?
אבל הקב"ה איני כן, אלא וה' אלהים אמת – למה?
שהוא אלהים חיים ומלך עולם.
טהורות - מצינו שעקם הכתוב שתים ושלש תיבות בתורה שלא להוציא דבר טומאה מפיו, הדא הוא דכתיב: דמכל הבהמה הטהורה מן הבהמה אשר טמאה אין כתיב כאן אלא וכו' (כדכתוב ברמז נ"ד).
כל מה שהקב"ה מזהיר את ישראל בשביל קדושתן וטהרתן [הוו] אמרות ה' אמרות טהורות.

אמור אל הכהנים ואמרת -
הרי שני פעמים.
משל למה הדבר דומה?
לטבח שהיה נכנס ויוצא לפני המלך.
א"ל המלך: גוזרני עליך שלא תראה מת כל ימיך מפני שאתה נכנס ורואה את פני שלא תטמא פלטין שלי.
כך הקב"ה גזר על הכהנים הנכנסין לבית המקדש שלא יטמאו למת, לפיכך הוא אומר להם לנפש לא יטמא.

רבי ברכיה בשם רבי לוי:

משל לישראל וכהן שנכפו, ומסר להם הרופא קמיע מומחה, והיה מצוה את ישראל ומניח את הכהן.
אמר ליה אותו כהן: אדונינו רופא, לא לשנינו מסרת כאחד?
ומפני מה אתה מצוה את ישראל ומניח אותי?!
אמר ליה: זה ישראל הוא ודרכו להלך בין הקברות, אבל אתה כהן ואין דרכך להלך בין הקברות, לפיכך אני מצוה את ישראל ומניח אותך.
כך לפי שהעליונים אין יצר הרע מצוי בהן, אמירה אחת דיה להם, שנאמר: בגזרת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא; אבל התחתונים שיצר הרע מצוי בהן בשתי אמירות, והלואי יעמדו! שנאמר: ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים ואמרת.

יראת ה' טהורה עומדת לעד –
אמר רבי לוי:
מיראה שנתירא אהרן לפני הקב"ה זכה שנתנה לו פרשה זו שאינה זזה ממנו ומבניו ומבני בניו עד סוף כל הדורות. ואיזו?
זו פרשת המת.

אמור אל הכהנים -
אמר ר' תנחום:
שתי פרשיות הכתיב לנו משה בתורה והן טהורות ועל ידי מי נתנו?
על ידי שבטו של לוי, שכתוב בו: כסף צרוף בעליל וגו'.
וכתיב: וטהר את בני לוי וגו'
וישב מצרף ומטהר - זו פרשת פרה.

אמור אל הכהנים בני אהרן -
מה כתיב למעלה מן הענין?
ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני.
מה כתיב אחריו?
אמור אל הכהנים.
מה ענין זה אצל זה?
אלא שצפה הקב"ה שעתיד שאול למלוך על ישראל ולהרוג את הכהנים ולדרוש באוב.

א"ר יהושע דסיכנין בשם רבי לוי:
מלמד שהראה הקב"ה למשה דור דור ודורשיו, דור דור ושופטיו, דור דור ומלכיו, והראהו את שאול ואת בניו נופלין בחרב.
אמר לפניו: רבונו של עולם מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב?
אמר לו (משה) [הקב"ה]: ולי אתה אומר אמור אל הכהנים?
שהרג שמקטריגין אותו.

א"ר יוחנן:
כל מקום שהוא אומר: אמור ואמרת צריך להדרש.
ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה.
ויאמר ויאמר למה לי?
אמר לה: אם זה הוא מוטב, ואם לאו אמרי שהוא הוא.

רבי אבין אמר:
עד שלא הכיר בה שהיא יהודית, היה מספר עמה על ידי מתורגמן, משהכיר בה התחיל הוא לספר עמה.

כיוצא בו: ויגש איש האלהים ויאמר אל אחאב מלך ישראל ויאמר כה אמר ה'.
ויאמר ויאמר
למה לי?
אמר לו: כשיפול בן הדד בידך אל תחמול עליו.
אמירה שניה א"ל: הוי יודע כמה מצודות וחרמים פרשתי לו עד שבא לידך, ועכשיו אם יפקד והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו.

כיוצא בו: ויאמר אל האיש לבוש הבדים ויאמר וגו' הקב"ה אמר למלאך ומלאך אמר לכרוב, אמר: גזר עלי הקב"ה ואני אין לי רשות להכנס לתוך מחיצתך, אלא עשה עמי צדקה ותן לי שני גחלים, מיד: וישא ויתן אל חפני לבוש הבדים הפשירן ונתנן לו,

ר"י דסיכנין בשם רבי לוי אומר:
[שש שנים] היו עוממות בידו של גבריאל, סבור שישראל עושין תשובה. כיון שלא עשו תשובה, בקש לזרקן ולקעקע ביצתן.
אמר לו הקב"ה: גבריאל, אל תעשה כן, יש בהן בני אדם שעושין צדקה אלו עם אלו, [שנאמר]: וירא לכרובים תבנית יד [אדם].
אף כאן אמור אל הכהנים ואמרת - אמירה ראשונה - למת מצוה יטמא.
והשניה - לאחרים לא יטמא.

אמור ואמרת -

להזהיר גדולים על הקטנים.
קטן אוכל נבילות אין מצווין וכו' [כתוב ברמז תקפ"ג].

סימן תרכז
כל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא אחד אנשים ואחד נשים חייבין, חוץ:
מבל תקיף,
ובל תשחית,
ובל תטמא למתים.


בשלמא בל תטמא למתים, דכתיב: אמור אל הכהנים בני אהרן - ולא בנות אהרן.
אלא בל תקיף ובל תשחית מנלן?
דכתיב: לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך - כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה, והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה.
ומנא לן דליתנהו בהשחתה?
איבעית אימא קרא, מדשני קרא בדבוריה דאם כן ליכתוב קרא: פאת זקנכם מאי זקנך?
זקנך -
ולא זקן אשתך.
ואיבעית אימא סברא, דהא לית להו זקן.

איסי בן יהודה אומר:
אף בל יקרחו קרחה נשים פטורות, מאי טעמא דאיסי?
דריש הכי וכו' [כתוב למטה ברמז תקצ"ג].

דבר אל בני ישראל וסמך - בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות.
דבר אל בני ישראל והניף - בני ישראל מניפין ואין בנות ישראל מניפות.
אל בני אהרן וקמץ - בני אהרן ולא בנות אהרן.
והקריבו בני אהרן - ולא בנות אהרן לקבלת הדם,
והקטירו [אותו] בני אהרן - ולא בנות אהרן.
ומלק והקטיר - איתקש מליקה להקטרה, [בני אהרן ולא בנות אהרן].
הזיית בן עוף בכהנים ולא בכהנות, מקל וחומר מבן צאן:
ומה בן צאן שלא קבע לו כהן לשחיטתו קבע לו כהן להזייתו,
כן עוף שקבע לו כהן למליקתו, אינו דין שיקבע לו כהן להזייתו?!
מנחת כהנת נאכלת (ומנחת כהן אינה נאכלת), דכתיב: וכל מנחת הן כליל תהיה לא תאכל - כהן ולא כהנת.
כהנת מתחללת (וכהן אין מתחלל), דאמר קרא: ולא יחלל זרעו בעמיו - זרעו מתחלל ואין הוא מתחלל.
כהנת מטמאה למתים - בני אהרן ולא בנות אהרן.
כהן אוכל בקדשי קדשים, דכתיב: כל זכר בבני אהרן יאכלנה.
איש פורע יפורם ואין האשה פורעת ופורמת.
האיש מקדש את בתו ואין האשה מקדשת את בתה, דכתיב: את בתי נתתי.
האיש מוכר את בתו ואין האשה מוכרת את בתה – דכתיב: וכי ימכור איש את בתו.
האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה, דכתיב: ורגמו אותו - אותו בלא כסותו (ולא אותה בלא כסותה).
האיש נתלה ואין האשה נתלית, דאמר קרא: ותלית אותו ולא אותה.
האיש נמכר בגנבתו ואין האשה נמכרת בגנבתה, דאמר קרא: ונמכר בגנבתו ולא בגנבתה.

בני אהרן -
יכול חללים?
תלמוד לומר: הכהנים - יצאו חללים.
מנין לרבות בעלי מומין?
תלמוד לומר:: בני אהרן.
בני אהרן - אף הקטנים.

ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו -
אין לי אלא למת, מנין לרבות את הדם?
תלמוד לומר: לנפש.
ולהלן הוא אומר: כי הדם הוא הנפש.
מנין לרבות את כל הטומאות הפורשות מן המת?
תלמוד לומר: ואמרת אליהם - לרבות את הטומאות הפורשות מן המת.

לנפש לא יטמא בעמיו -
כל זמן שעמיו שם אין מטמא, [אבל] מטמא הוא למת מצוה.
אית דבעי משמעינה מן הדא: להחלו (ג להחלו אינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה.
ואית דבעי משמעינה מן הדא: כי קללת אלהים תלוי - את שהוא מוזהר על קללת השם, מוזהר על מת מצוה.
התיבון: הרי גוי! אלו שמיתתן בתליה, יצא זה שמיתתו בסייף.
מנין אתה מרבה סייף שנהרג בו, עץ שנתלה בו, סודר שנחנק בו?
תלמוד לומר: תקברנו, יכול יקברו עמו?
תלמוד לומר: כי קבור תקברנו - קבורה לו וקבורה לעצו, הא כיצד?
מעמיק שלשה טפחים שלא תעלה המחרשה.
כתיב: כי אם לשארו,
וכתיב: לא יטמא בעל בעמיו
יש בעל שהוא מטמא ויש בעל שאינו מטמא, מטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה. אין שארו אלא אשתו, שנאמר: שאר אביך היא.
הקרובה - ולא ארוסה.
אליו - ולא הגרושה.

יאמַר לאמו מה תלמוד לומר: לאביו?
ומה לאמו שהיא מתחללת הרי הוא מטמא לה, אביו שאין מתחלל אינו דין שיטמא לו?!
אלו כן, הייתי אומר: מה אמו בידוע אף אביו בידוע, אביו חזקה מנין?
תלמוד לומר: לאביו.

ויאמַר לאביו מה תלמוד לומר: לאמו?
ומה אביו שהוא חזקה הרי הוא מטמא לו, אמו שהיא ודאית אינו דין שיטמא לה?!
אלו כן, הייתי אומר: מה אביו שלא נתחלל אף אמו שלא נתחללה, אמו שנתחללה מנין?
תלמוד לומר: לאמו.

ויאמַר בנו ובתו מה תלמוד לומר: לאמו ולאביו?
ומה אם בנו ובתו שאין חייב בהם בכבודן, הרי הוא מטמא להם, אביו ואמו שחייב בהם בכבודן אינו דין שיטמא להם?!
אלו כן הייתי אומר: בנו ובתו (יכול) בנו ובתו הנפלים?
תלמוד לומר: ואמו ואביו - מה אמו ואביו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא, יצאו נפלים.

ויאמַר לבנו ומה תלמוד לומר: לבתו?
מפני שיש בבן מה שאין בבת ובבת מה שאין בבן.
בן - אביו חייב במצות למולו ולפדותו ללמדו תורה אומנות להשיאו אשה.
מה שאין כן בבת בת, אביה זכאי במציאתה במעשה ידיה ובהפרת נדרה מה שאין כן בבן, הא מפני שיש בבן מה שאין בבת ובבת מה שאין בבן, צריך לומר: לבנו וצריך לומר: לבתו.

ויאמַר לאחיו ולאחותו -
ומה תלמוד לומר: לבנו ולבתו?
ומה אם אחיו ואחותו שאין חייב בהם במצות הרי הוא מטמא להם, בנו ובתו שהוא חייב בהם במצוות, אינו דין שיטמא להם?!
אלו כן הייתי אומר: אחיו ואחותו (יכול) אחיו ואחותו מאמו?
תלמוד לומר: בנו ובתו - מה בנו ובתו יורשן אף אחיו ואחותו שהוא יורשן, יצאו אחיו ואחותו מאמו שאינו יורשן.

ויאמַר לאחיו מה תלמוד לומר: ולאחותו?
אלו כן הייתי אומר: מה אחיו בין גדול בין קטן אף אחותו בין גדולה בין קטנה?
תלמוד לומר: ולאחותו הבתולה - קטנה ולא גדולה.
אלו אמר לאחותו ולא נאמר אחיו הייתי אומר מה אחותו קטנה ולא גדולה אף אחיו קטן ולא גדול?
תלמוד לומר: לאחיו - בין קטן בין גדול.

תנו רבנן:
אחותו - ארוסה.

רבי יהודה ורבי מאיר אומרים:

מטמא לה.

רבי יוסי ורבי שמעון אומרים:

אין מטמא לה.
אנוסה ומפותה - דברי הכל אין מטמא לה.
מוכת עץ - אין מטמא לה, דברי רבי שמעון.

שהיה רבי שמעון אומר:
ראייה לכהן גדול - מטמא לה, שאינה ראויה לכהן גדול - אין מטמא לה.
בוגרת - דברי הכל מטמא לה. מאי טעמייהו?

רבי יהודה ורבי מאיר דרשי הכי:

ולאחותו הבתולה -
פרט לאנוסה ומפותה.
יכול שאני מוציא אף מוכת עץ?
תלמוד לומר: אשר לא היתה לאיש מי שהויתה על ידי איש, יצאת מוכת עץ שאין הויתה על ידי איש.

קרובה - לרבות את הארוסה.
אליו - לרבות את הבוגרת.
למה לי קרא, והא אמר רבי מאיר: בתולה - מקצת בתולים משמע?
סלקא דעתך אמינא נילף בתולה בתולה מהתם, מה להלן נערה אף כאן נערה. קא משמע לן.

ורבי יוסי ורבי שמעון מאי טעמייהו?
דרשי הכי: ולאחותו הבתולה - פרט לאנוסה ומפותה ומוכת עץ.

אשר לא היתה לאיש -
פרט לארוסה.
קרובה - לרבות ארוסה שנתגרשה.
אליו - לרבות את הבוגרת.
הקרובה - לרבות ארוסה שנתגרשה.

והא אמר רבי שמעון:
ראויה לכהן גדול - מטמא לה, ושאינה ראויה לכהן גדול - אינו מטמא לה.
שאני התם דרבי רחמנא קרובה.
אי הכי מוכת עץ נמי?
קרובה אחת ולא שתים.
ומה ראית?
הא אתעביד בה מעשה והא לא אתעביד בה מעשה.
ורבי יוסי מדשבקיה לבר זוגיה מכלל דבמוכת עץ כרבי מאיר סבירא ליה מנא ליה?
נפקא ליה מלא היתה לאיש, והא אפיקתיה?
חד מלא היתה וחד מלאיש.
אליו -
לרבות הבוגרת.

והא אמר ר' שמעון:
בתולה שלמה משמע?
טעמא דרבי שמעון נמי התם דדריש מהכא, מדאליו, לרבות את הבוגרת מכלל דבתולה, בתולה שלמה משמע.

לה יטמא -
רשות, דברי רבי ישמעאל.

ר' עקיבא אומר:

חובה,
מאי טעמא דרבי ישמעאל?
איידי דכתב: אמור אל הכהנים וגו' לנפש לא יטמא, איצטריך למיכתב לה יטמא.

ורבי עקיבא מכי אם לשארו נפקא, לה יטמא למה לי?
לחובה.

ורבי ישמעאל
לה מטמא - ואין מטמא לאבריה.
ורבי עקיבא אם כן נכתוב רחמנא לה יטמא למה לי?
ורבי ישמעאל, איידי דכתב לה, כתב נמי יטמא, כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה.

לה יטמא – מצוה. לא רצה, מטמאין אותו בעל כרחו.
ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה ליטמא ונמנו אחיו הכהנים וטמאוהו בעל כרחו.
לה יטמא - לודאי הוא מטמא ואין מטמא לספק.
לה יטמא - ואין לאחרים עמה.
לא יאמר הואיל ונטמאתי לאבא אלקט עצמות פלוני בידי.
לה יטמא - ולא לאברים וכו' אבל מטמא לעצם כשעורה מאביו.

ר' יהודה אומר:
אין אדם מטמא לעצם כשעורה מאביו, אלא חוזר על עצם כשעורה מאביו.
מעשה ביוסף בן פקחין שעלתה נימא ברגלו ונכנס הרופא לחתכו והיה הרופא גורר בה.
אמר ליה: הנח בה כחוט השערה והודיעני.
חתכה והניח בה כחוט השערה והודיעו.
קרא לבנו ואמר לו: צא נחוניא בני, עד כאן היית חייב לטפל בי, מכאן ואילך צא לך, אין אדם מטמא לאבר מן החי מאביו.
וכשבא דבר לפני חכמים אמרו:
על זה נאמר: יש צדיק אובד בצדקו [הצדיק אבד וצדקו עמו].

א"ר חסדא:
נקטע ראשו של אביו, אינו מטמא לו. מאי טעמא?
אמר קרא: לאביו - בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר.
מיתיבי: לה יטמא לה הוא מיטמא ואין מיטמא לאבריה, לפי שאין אדם מטמא לא לאבר מן החי של אביו ולא לאבר מן המת של אביו, אבל מחזר הוא על עצם כשעורה.
מאי מחזר הוא?
לאו למימרא דאי מיחסר פורתא!
לא, ר' יהודה היא.

תניא רבי יהודה אומר:

לה מיטמא ואין מיטמא לאבריה וכו'.
והתני רב כהנא בר' אליעזר בן יעקב:
לה מיטמא ואין מיטמא לאחר מאבריה, פרט לכזית מן המת וכזית נצל ומלא תריד רקב.
יכול [לא] יטמא לשדרא וגלגלת ולרוב בנינה ולרוב מנינה?
כשהוא אומר: ואמרת, הוסיף הכתוב טומאה אחרת!
הא נמי רבי יהודה היא.

ורב חסדא דאמר:
כי האי תנא, דתניא:
מעשה שמת אביו של רבי יצחק בגינזק ובאו והודיעוהו לאחר שלש שנים, ובא ושאל לרבי יהושע בן אלישע וארבעה זקנים.
ואמרו לו: לאביו - בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר.

אמר רב הונא:
נזיר שהוא עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו - חייב.
איתיביה אביי לרב יוסף:
כהן שהיה מת מונח על כתפו והושיטו לו מת אחר ונגע בו, יכול יהא חיב?
תלמוד לומר: ולא יחלל - מי שאינו מחולל, יצא זה שהוא מחולל ועומד.
א"ל: ותיקשי לך מתניתין: היה מטמא למתים (כל היום), וא"ל אל תטמא (אל תטמא), חייב על כל אחת ואחת.
ואמאי הא מיטמא וקאים?
לא קשיא, כאן בחבורין כאן שלא בחבורין.
וטומאה בחבורין דאורייתא?

והא א"ר ינאי:
לא אמרו טימאה בחבורין אלא לענין תרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסח לא, ואי אמרת דאורייתא מאי שנא?
כאן בחבורי אדם באדם, כאן בחבורי אדם במת.

לא יטמא בעל -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו - מיטמא להם בין כשרין בין פסולין, יכול אף לאשתו מיטמא בין כשרה בין פסולה?
תלמוד לומר: לא יטמא בעל יש בעל שמיטמא וכו'.
יכול אף על פי שפרשו מדרכי צבור?
תלמוד לומר: בעמיו - בזמן שעושין מעשה עמיו, ולא בזמן שפרשו מדרכי צבור.
להחלו - נוהג כמנהג זה הרי הוא חולין.
יכול יהא חולין לעולם?
תלמוד לומר: בעמיו להחלו - כל זמן שבעמיו הרי הוא חולין, פרש הרי הוא בקדשתו.

סימן תרכח
תנו רבנן:
להחלו - עד שעה שימות.

רבי אומר:

במותם -
יטמא עד (שעה) שימות. מאי בינייהו?

אמר רבי יוחנן:
משמעות דורשין איכא בינייהו.

ריש לקיש אמר:
גוסס איכא בינייהו.
למאן דאמר מלהחלו אפילו גוסס.
ולמאן דאמר במותם עד שימות אִין גוסס לָא.
ולמאן דאמר מלהחלו הכתיב במותם?
ההוא מיבעי ליה לכדרבי, במותם אינו מטמא, אבל מטמא בנגיעתם ובזיבתם.
ולמאן דאמר במותם הא מיבעי ליה להאי סברא?
אם כן לימא קרא במות מאי במותם?
שמע מינה תרתי.
ולמאן דאמר במותם הא כתיב להחלו?
להכי הוא דאתא במי שאינו מחולל יצא זה שהוא מחולל.
ולמאן דאמר מלהחלו, הא מיבעי ליה להאי?
אם כן לימא קרא להחל מאי להחלו?
שמע מינה תרתי.
מיתיבי: האדם אינו מטמא עד שתצא נפשו, ואפילו מגוייד ואפילו גוסס.
ולמאן דאמר מלהחלו הא קתני דאינו מטמא?
לענין טמויי עד דנפקא נפשיה.
לענין איתחולי הא איתחיל.

סימן תרכט
לא יקרחה קרחה -
יכול אפילו קרח ארבע וחמש קריחות, לא יהא חייב אלא על אחת מהן?
תלמוד לומר: קרחה - לחייב על כל קרחה וקרחה.
בראשם - מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: בין עניכם למת - יכול לא יהא חייב אלא על בין העינים בלבד, מנין לרבות את כל הראש?
תלמוד לומר: בראשם - לחייב על הראש כבין העינים.
אין לי אלא כהנים שרבה בהן הכתוב מצות יתרות, ישראל שלא רבה בהן מצות יתרות מנין? תלמוד לומר: קרחה קרחה לגזרה שוה:
מה כאן חייב על כל קרחה וקרחה ועל הראש כבין העינים,
אף להלן חייב על כל קרחה וקרחה ועל הראש כבין העינים.

ומה להלן על מת,
אף כאן על מת.
הני ארבע וחמש קריחות היכי דמי. אילימא בחמשה זימני וחמש התראות, פשיטא?
ואלא בחדא זימנא בחדא התראה מי מיחייב. והתנן:
נזיר שהיה שותה יין כל היום כולו אינו חייב אלא אחת.
אלא הכא במאי עסקינן?
דסכינהו לחמש אצבעתיה [נשא] ואנחינהו בבת אחת בחמש מקומות, דהוה ליה התראה לכל חדא.
וכמה שעור קרחה?
פליגי בה תלתא אמוראי.
חד אמר: כגריס.
וחד אמר: כדי שיראה מראשו.
וחד אמר: שתי שערות.
איכא דמפיק כגרים ומעייל כעדשה, וסימנהון: בהרת כגריס מחיה כעדשה.

הגוזז שתי שערות בשבת חייב.
וכן לקרחה.

רבי אליעזר אומר:
אחת ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות שאפילו אחת חייב. ודבר זה אפילו בחול אסור, משום שנאמר: ולא ילבש גבר שמלת אשה.

ופאת זקנם לא יגלחו -
(כתוב בקדושים תהיו על לא תקיפו פאת ראשכם וברמז תקצ"ג):

ובבשרם לא ישרטו -
יכול על חמש שריטות לא יהא חייב אלא אחת?
תלמוד לומר: שרטת - לחייב על כל שריטה ושריטה.
יכול הכהנים שרבה בהן הכתוב מצות יתרות יהו חייבין על כל שריטה ושריטה, אבל ישראל שלא רבה בהן הכתוב מצות יתרות לא יהו חייבין אלא אחת?
תלמוד לומר: שריטה שריטה לגזרה שוה:
מה שריטה האמורה בכהנים חייבין על כל שריטה ושריטה,
אף שריטה האמורה בישראל חייבין על כל וכו'.

ומה שריטה האמורה בישראל אין חייבין אלא על מת,
אף שריטה האמורה בכהנים אין חייבין אלא על מת.

קדושים יהיו לאלהיהם -
על כרחן.

ולא יחללו שם אלהיהם כי את אשי ה' לחם אלהיהם -
להגיד מה גרם. הם מקריבים ולא הלוים.

יהו קדש -
לרבות בעלי מומין.

תניא: רבי סומאי אומר:
רמז לטבול יום שאם עבד חלל, מנין?
תלמוד לומר: קדושים יהיו ולא יחללו - אם אינו ענין לטומאה דנפקא לן מוינזרו תנהו ענין לטבול יום.
אימא תנהו ענין לקרח קרחה ולמשחות פאת זקן, טבול יום דאם עבד במיתה מנלן?
דגמר חלל חלל מתרומה דפסיל בתרומה מחיל עבודה, דלא פסיל בתרומה לא מחיל עבודה.

אשה זונה -
תניא: זונה כשמה, דברי רבי אליעזר.

רבי עקיבא אומר:
זונה - זו מופקרת.

רבי מתיא בן יהודה אומר:
זונה - זו אילונית.

וחכמים אומרים:
אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות.

רבי אלעזר אומר:
אפילו פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה.

אמר רב יהודה אמר רב:
לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין.

מתיב רבין בר רב נחמן:
לא יקחו, לא יקחו, מלמד שהאשה מוזהרת על ידי האיש.
אמר: כל היכא דהוא מוזהר היא נמי מוזהרת, וכל הכי דהוא לא מוזהר היא נמי לא מוזהרת. וכל היכא דהוא מוזהר היא נמי מוזהרת מהכא נפקא, מדרב יהודה אמר רב נפקא.

דתנא דבי רבי ישמעאל:
איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם - השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה.
אי מההיא הוה אמינא לאו השוה בכל, אבל לאו שאינו שוה בכל לא.
והרי טומאה דלאו שאינו שוה בכל הוא וטמא, דכתב רחמנא בני אהרן ולא בנות אהרן, הא לאו הכי הוה אמינא נשים חייבות, מאי טעמא?
לאו משום דרב יהודה אמר רב!
לָא, דגמרינן מלא יקחו.
איכא דאמרי: קיחה איצטריך ליה, סלקא דעתך אמינא ליגמר מטומאה, קא משמע לן. העראה דחייבי לאוין דכהונה מנא לן?
אתיא קיחה קיחה.

וחללה -
איזהו חללה?
שנולדה מן אחד מן הפסולין.

גרושה -
אין לי אלא גרושה, מנין לרבות את החלוצה?
ודין הוא:
ומה אם גרושה שמותרת לחוזר למגרש בישראל, פסולה לכהונה,. חלוצה שאסורה לחזור לחולץ, אינו דין שתהא פסולה לכהונה?!
צרה תוכיח, שאסורה לחזור לחולץ וכשרה לכהונה.
הפרש, גרושה עשה בה מעשה וחלוצה עשה בת מעשה ואל תוכיח צרה שלא עשה בה מעשה. ואם נפשך לומר ואשה - לרבות את החלוצה.
יכול תהא אף הצרה פסולה מן הכהונה?
תלמוד לומר: ואשה גרושה מאישה - שגרושה מידי אישה ולא שגרושה מידי אשה.

ואשה גרושה מאישה -
את זו דרש ר' אלעזר בן מתיא:
הרי שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה: מת בעליך (ונשאת) [ונתקדשה, ואחר כך בא בעלה), מותרת לחזור לראשון, אף על פי שנתן לה אחרון גט לא פסלה מן הכהונה, שנאמר: ואשה גרושה מאישה ולא מאיש שאינו אישה.

אמר רב הוה ליה לרבי אלעזר בן מתיא למידרש בהאי קרא מרגניתא ודרש בה חספא.
מאי מרגניתא?
ואשה גרושה מאישה - אפילו לא נתגרשה אלא מאישה נפסלה מן הכהונה.
אמר לה: הרי את מותרת לכל אדם אלא לאיש פלוני, רבי אליעזר – מתיר.
וחכמים - אוסרים.
מאי טעמא דרבי אליעזר?
אמר קרא: ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר - אפילו לא התירה אלא לאיש אחר, הרי זו מגורשת.

ורבנן, האי איש עד שיתירנה לכל איש ואיש.

אביי אמר טעמא דרבי אליעזר מהכא:
ואשה גרושה מאישה - אפילו לא נתגרשה אלא מאישה, נפסלה מן הכהונה, אלמא הוי גיטא.

ורבנן, איסור כהונה שאני.

גרושה מאישה לא יקחו -
אין לי אלא גרושה, חלוצה מנין?
תלמוד לומר: ואשה.
מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא.

לא יקחו לא יקחו -
מלמד שאף האשה מוזהרת על האיש.

כי קדוש הוא לאלהיו -
הוא
- ולא מלך,
הוא - ולא נזיר.
מנין שאם אינו רוצה דפנו?
תלמוד לומר: וקדשתו כי את לחם אלהיך היא מקריב - להגיד מה גרם.

קדוש יהיה לך -
לרבות בעלי מומין.

כי קדוש אני ה' מקדשכם -
להזהיר בית דין על כך.
מנין שאם לא רצה כופין אותי?
תלמוד לומר: וקדשתו בעל כרחו.
היכי דמי?
אילימא דלא נשאת לאחד מעדים ולא קאמרה ברי לי, צריכא למימר דפנו?
אלא דנשאת לאחד מעדים ואמרה ברי לי, אלמא מפקינן לה מיניה, וקשיא לרב דאמר: לא תצא. איסור כהונה שאני.
ואי בעית אימא: מאי דפנו?
נמי בעדים.
ואיבעית אימא: כשבאו עדים ואחר כך ניסת, ורבי מנחס בר רבי יוסי היא.

וקדשתו -
תנא דבי רבי ישמעאל:
לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון.

סימן תרל
כהן קורא ראשון אחריו לוי.
מנהני מילי?
אמר רב מתנה:
אמר קרא: ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי.
אטו לא ידעינן דכהנים בני לוי נינהו?
אלא כהן והדר לוי.

רבי יצחק נפחא אמר מהכא:
ונגשו הכהנים בני לוי
.
אטו לא ידעינן דכהנים בני לוי נינהו?
אלא כהן והדר לוי.

רב אסי אמר מהכא:
ובני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים.

ר' חייא בר אבא אמר מהכא:
וקדשתו - לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון.
כל המקודש מחברו קודם לחברו,
כהן קודם ללוי.

דתנא דבי רבי ישמעאל:
וקדשתו - לכל דבר שבקדושה וכו'.

ובת איש כהן כי תחל -
יכול אפילו חללה את השבת?
תלמוד לומר: לזנות בחלולין שבזנות הכתוב מדבר.
יכול אפילו פנויה?
נאמר כאן אביה,
ונאמר להלן אביה,
מה להלן זנות עם זיקת הבעל,
אף כאן וכו'.
או אינו אלא אביה להוציא את כל האדם?
כשהוא אומר: אביה היא מחללת הרי כל אדם אמור, הא מה אני מקיים אביה?
נאמר כאן אביה,
ונאמר להלן אביה,
מה להלן זנות עם זיקת הבעל,
אף כאן זנות עם זיקת הבעל.

אי מה להלן נערה והיא ארוסה,
אף כאן נערה והיא ארוסה
נערה והיא נשואה בוגרת והיא ארוסה בוגרת והיא נשואה ואפילו הזקינה, מנין?
תלמוד לומר: ובת כהן מכל מקום.
אין לי אלא שנשאת לכהן נשאת ללוי לישראל לגוי לחלל לנתין ולממזר מנין?
תלמוד לומר: ובת איש כהן - אף על פי שאינה כהנת, היא בשרפה ואין בועלה בשרפה.

רבי אליעזר אומר:
את אביה בשרפה ואת חמיה בסקילה.

אמר מר:
יכול אפילו חללה שבת בת סקילה היא?
אמר רבא: הא מני רבי שמעון היא, דאמר: שרפה חמורה, סלקא דעתך אמינא הואיל ואחמיר רחמנא בכהני דרבי בהן מצות יתרות תידון בשרפה, קא משמע לן.
יכול אפילו פנויה, הא לזנות כתיב?
כדרבי אלעזר דאמר: פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה.
או אינו אומר אביה אלא להוציא כל אדם, [אלא] מאי ניהו?
שזינתה מאביה.
מאי איריא בת כהן אפילו בת ישראל נמי.

דאמר רבא: אמר לי רב יצחק בר אבדימי:
אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה, איצטריך סלקא דעתך אמינא לאפוקי מדרבא קא משמע לן. אין לי אלא שניסת לכהן [ניסת ללוי לישראל לגוי לחלל לנתין ולממזר מנין]?
תלמוד לומר: ובת איש כהן - אף על פי שאינה כהנת משום דאינסיבא להני לאו בת כהן היא? (ותו) מידי כהנת לכהן כתיב?
סלקא דעתך אמינא כי תחל אמר רחמנא הני מלי היכא
דקא מיתחלא השתא אבל הא כיון דיתחלא וקיימא מעיקרא.

דאמר מר:
ובת כהן כי תהיה לאיש זר - שנבעלה לפסול לה פסלה, ללוי ולישראל נמי ושבה אל בית אביה כנעוריה מכלל דכי איתה גביה לא אכלה, אימא לא תידון בשרפה, קא משמע לן.

רבי אליעזר אומר:
את אביה בשרפה ואת חמיה בסקילה, מאי את אביה ואת חמיה?
אילימא את אביה מאביה חמיה מחמיה, מאי איריא בת כהן אפילו בת ישראל נמי, בתו בשרפה וכלתו בסקילה?
אלא את אביה ברשות אביה, ואת חמיה ברשות חמיה. כמאן?
(אי) כרבנן, הא אמרי נשואה יצתה לשרפה ולא ארוסה.
אי כרבי שמעון, האמר אחת ארוסה ואחת נשואה לשרפה יצאה.
אי כרבי ישמעאל האמר ארוסה יצאת לשרפה ולא נשואה, את חמיה חנק הוא.

שלח רבין משמיה דרבי יוסי בר חנינא:
כך היא הצעה שלי משנה:
לעולם כרבנן, והכי קאמר כל שהיא למטה ממיתת אביה, ומאי ניהו?
נשואה בת ישראל, דאלו נשואה בת ישראל בעלמא בחנק הכא במיתת אביה בשרפה.
וכל שהיא למעלה ממיתת אביה, ומאי ניהו?
ארוסה בת ישראל, דאלו ארוסה בת ישראל בעלמא בסקילה, הכא במיתת חמיה בסקילה.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:
הלכה כדשלח רבין.

אמר רב יוסף:
הלכתא למשיחא.

אמר ליה אביי:
אלא מעתה שחיטת קדשים לא ליתי, הלכתא למשיחא?
אלא דרוש וקבל שכר, הכא נמי דרוש וקבל שכר.

תניא: ובת כהן כי תחל לזנות - בנערה והיא ארוסה הכתוב מדבר.
או אינו אלא אפילו נשואה?
תלמוד לומר: ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנואף והנואפת, הכל היו בכלל הנואף והנואפת, הוציא הכתוב בת ישראל לסקילה ובת כהן לשרפה, מה כשהוציא הכתוב בת ישראל לסקילה ארוסה ולא נשואה אף כשהוציא בת כהן לשרפה ארוסה ולא נשואה. זוממיה בכלל מיתת בועלה, משום ועשיתם לו כאשר זמם וכו', דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר:
אחת ארוסה ואחת נשואה יצתה לשרפה, יכול אפילו פנויה?
נאמר כאן אביה,
ונאמר להלן אביה,
מה להן זנות עם זיקת הבעל
אף כאן זנות עם זיקת הבעל.

אמר ליה רבי ישמעאל:
אי מה להלן נערה והיא ארוסה,
אף כאן נערה והיא ארוסה?

אמר לו ר' עקיבא:

ישמעאל אחי, בת ובת אני דורש.
אמר לו: וכי מפני שאתה דורש בת ובת נוציא לזו בשרפה?
אם בת משמע להביא את הנשואה הביא את הפנויה, ואם (משמע להוציא את הפנויה הוציא את הנשואה).

ור' עקיבא, אהני גזירה שוה להוציא את הפנויה ואהני בת ובת לרבות את הנשואה.
ורבי ישמעאל סבר: מדאמר ליה: בת ובת הדר ביה מגזירה שוה.

ורבי ישמעאל,
האי בת ובת מאי דריש ביה?
מיבעי ליה לכדתני אבוה (דרבי) [דשמואל בר] אבין, לפי שמצינו שחלק הכתוב בזכרים בין תמימים לבעלי מומין יכול נחלוק בבנותיהן?
תלמוד לומר: בת ובת.
ורבי עקיבא, מוהם מקריבים והיו קדש נפקא.
ורבי ישמעאל אי מהתם הוה אמינא הני מילי אינהו אבל בנתייהו לא קא משמע לן.
ורבי ישמעאל האי את אביה היא מחללת מאי דריש ביה?
מיבעי ליה לכדתניא: שאם היו נוהגין בו קדש נוהגין בו בזיון, [אומר]: ארור שזו ילד ארור שזו גידל ארור שזו יצאת מחלציו.

א"ר אשי:
כמאן קרינן רשיעא בר רשיעא ואפילו לרשיעא בר צדיקא?
כמאן: כי האי תנא.

תנו רבנן:
ובת איש כהן כי תחל לזנות -
רבי אומר: תחלה, וכן הוא אומר: ומת האיש אשר שכב עמה לבדו.
מאי קאמר?
אמר רב הונא בריה דרב יהושע:
רבי כרבי ישמעאל סבירא ליה דארוסה יצתה לשרפה ולא נשואה.
והכי קאמר: אם תחלת ביאתה בזנות בשרפה ואידך בחנק, ומאי וכן?
כי התם, מה התם בתחלת ביאה משתעי קרא הכא גמי בתחלת ביאה משתעי קרא.

אמר ליה רב ביבי בר אביי:
מר לא אמר הכי, ומנו?
רב יוסף ר' (יהודה) כרבי מאיר סבירא ליה דאמר נשאת לאחד מן הפסולים מיתתה בחנק, והכי קאמר: אם תחלת אחלתא בזנות בשרפה, ואידך בחנק, ומאי וכן, סימנא בעלמא.

בת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף -
אמר רב מתנה:
בפתילה של אבר, דכתיב: באש תשרף לרבות כל שרפה הבאה מחמת האש, וכל שכן אש.
ונקיף לה חבילי זמורות ונקלה?
גמר שרפה שרפה מבני אהרן.
מה להלן שרפת נשמה וגוף קיים, אף כאן.
ונעביד לה חמי האור?

א"ר נחמן [אמר רבה בר אבוה]:
אמר קרא: ואהבת לרעך כמוך - ברור לו מיתה יפה.
והשתא דנפקא לן מדרב נחמן גזרה שוה למה לי?
אי לאו גזרה שוה הוה אמינא שרפת נשמה וגוף קיים לאו שרפה היא, ואי משום דרב נחמן נקיף ונפיש לה חבילי זמורות וניקלה כי היכי דלימות לָעֲגָל, קא משמע לן.
אלא באש למה לי?
למעוטי אבר מעיקרו. וכל היכא דכתיב באש לרובת כל שרפה הבאה מחמת האור הוא. והכתיב: ושרף אותו על עצים באש.
ותניא: באש - ולא בסיד רותח, התם באש תשרף, לבסוף כתיב שרפה, לרבות כל שרפה הבאה מחמת האש.
הכא כתיב: ושרף אותו על עצים באש, אמר רחמנא: באש אִין מידי אחרינא לָא.
התם נמי כתיב: על שפך הדשן ישרף, ההוא מיבעי ליה לכדתניא:
ושרף -
אף על פי שאין שם דשן,
ישרף -
אף על פי שהצית האש ברובו.

סימן תרלא
כתיב: ויקם בלעם וילך וישב למקומו וגם בלק הלך לדרכו וישב ישראל בשטים.
רבי עקיבא אומר:
כל פרשה שסמוכה לחברתה למדה הימנה.

ר' מאיר אומר:
פרשיות הרבה סמוכות זו לזו ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב.
כיוצא כדבר אתה אומר: הן בני ישראל לא שמעו אלי.
אמר ליה המקום: ושמעו לקולך.

כיוצא בו אתה אומר: ובת איש כהן כי תחל לזנות וגו'.
והכהן הגדול מאחיו.
וכי מה ענין זה לזה?
אלא אף הוא נשרף.

משל למה הדבר דומה?
לקטרון שהשלים שָׁנָיו ולא שמש פולימרכוס שלו אלא ברח והלך לו.
שלח המלך והביאו וחייבו לקטוע את ראשו, עד שלא יצא ליהרג אמר המלך: מלאו לו מדה של דינרי זהב והציאוהו לפניו.
אמרו לו: אלו עשית כדרך שעשו חבריך היית נוטל מדה של דינרי זהב ונפשך שלך, עכשיו אבדת את נפשך ואבדת את ממונך.
כך בת כהן שזינתה יוצא כהן גדול לפניה ואומר לה: אלו עשית כדרך שעשו אמותיך זכית שיצא ממך כהן גדול כיוצא בו, ועכשיו אבדת את עצמך ואבדת את כבודך, לכך נאמר: ובת איש כהן והכהן הגדול מאחיו.

כיוצא בו אתה אומר: כי אתם לא עמי.
ואומר: והיה מספר בני ישראל.
וכי מה ענין זה לזה?
משל למלך שכעס על אשתו, שלח אחר סופר לבא ולכתוב לה גט, עד שלא בא הסופר נתרצה המלך לאשתו.
אמר המלך: אפשר שיוצא סופר זה מכאן חלק?
אלא א"ל: בוא וכתוב שאני כופל לה כתובתה, לכך נאמר: כי אתם לא עמי והיה מספר בני ישראל.

כיוצא בו אתה אומר: תאשם שומרון כי מרתה באלוהיה.
ואומר: שובה ישראל עד ה' אלהיך.
וכי מה ענין זה אצל זה?
משל למה הדבר דומה?
למדינה שמרדה על המלך, שלח המלך פולימרכוס אחד להחריבה, היה אותו פולימרכוס בקי ומיושב.
אמר להם: טלו לכם ימים, ואם לאו הריני עושה לכם כדרך שעשיתי למדינה פלונית ולחברותיה, לכך נאמר: תאשם שומרון שובה ישראל.

למה נקרא שמו כהן גדול?
שהוא גדול בחמשה דברים:
בנוי,
בכח,
בעושר,
בחכמה,
ובשנים.


בנוי, שהוא נאה מאחיו.
בכח, שיהא גבור בכח)
בוא וראה אהרן הניף את הלוים עשרים ושנים אלף ביום אחד.
כיצד היה מניף אותם?
מוליך ומביא מעלה ומוריד.
בעושר, שאם לא היה עשיר אחיו הכהנים מעשירין אותי.
מעשה בפנחס הסתת שמינוהו כהן גדול, ויצאו אחיו הכהנים וראו אותו חוצב אבנים ולא הניחוהו ומלאו המחצב לפניו דינרי זהב.
מנין שאם אין לו אחיו מגדילין אותו?
שנאמר: והכהן הגדול מאחיו ולא כהן גדול בלבד אלא המלך כיוצא בו.
וכן אתה מוצא בדוד המלך כשהלך להלחם עם גלית הפלשתי, א"ל שאול: לא תוכל ללכת אל הפלשתי וגו'.
אמר לו דוד: רועה היה עבדך וגו'.
(א"ל שאול: ומי אמר לך שאתה יכול להרוג אותו?
מיד השיבו דוד: ה' אשר הצילני וגו'). מיד: וילבש שאול את דוד מדיו.
וכתיב בשאול: משכמו ומעלה גבוה מכל העם.
כיון שהלבישו וראה שהם עשוין לו, מיד הכניס בו עין הרע.
כשראה דוד שהלבין פני שאול, אמר לו: לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי.
הא למדת, שאפילו היה אדם קצר וימנה מלך, נעשה ארוך. למה?
שבשעה שהיה נמשח בשמן המשחה היה משובח יותר מאחיו.
אמר דוד: בשמן המשחה שנמשחתי בו אני שמח, שנאמר: לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח.

והכהן הגדול מאחיו -
שיהא גדול מאחיו בנוי, בכח, בעושר, [בחכמה], ובמדה.
אין לו, מנין שיגדלוהו משל אחיו?
[תלמוד לומר:] והכהן הגדול מאחיו - שיגדלוהו אחיו.
אמרו עליו על פנחס איש חבתה שעלה גורלו להיות כהן גדול, והלכו אליו גזברין ואמרכלים ומצאוהו כשהוא חוצב ומלאו לו את המחצב דינרי זהב.

א"ר חנינא בן גמליאל:
וכי סתת היה?
והלא חתננו היה ומצאוהו כשהוא חורש, כמה שנאמר באלישע: שנים עשר צמדים לפניו והוא בשנים העשר.
ההוא שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא. קדם רבי אמי וזכה ביה. והיכי עביד הכי, והתניא: ונתן ולא שיטול מעצמו.

רבי אמי, נמי לעניים זכה. ואיבעית אימא אדם חשוב שאני.
דתניא: והכהן הגדול מאחיו וכו' - גדלהו משל אחיו.

תנו רבנן:
והכהן הגדול מאחיו - זה כהן גדול.

אשר יוצק על ראשו שמן המשחה -
זה משוח מלחמה.

ומלא את ידו ללבוש את הבגדים -
זה מרובה בגדים.
על כולן הוא אומר: את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ועל כל נפשות מת לא יבא.
יכול יהו מקריבין אונן?
תלמוד לומר: כי נזר שמן משחת אלהיו עליו - ולא על חברו.
ואחר שחלקו הכתוב, יכול לא יהא מצוה על הבתולה?
תלמוד לומר: והוא אשה בבתוליה יקח - אחר שחלק הכתוב רבה, דברי ר' ישמשעאל.

ר' עקיבא אומר:
אין לי אלא שעבר מחמת קריו, מחמת מומו מנין?
תלמוד לומר: והוא.

בעא מיניה רבא מרב נחמן:
משיח שנצטרע מהו באלמנה?
[מידחי דחי או מיפטר פטור]?
לא הוה בידיה.

יתיב רב פפא, וקאמי בעיא ליה,

א"ל הונא בריה דרב נחמן לרב פפא:

תנינא: אין לי אלא שעבר מחמת קריו, מחמת מומו מנין?
תלמוד לומר: והוא, קם נשקיה על רישיה ויהב ליה ברתיה.

אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבוש את הבגדים -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו, שיכול אין לי אלא שנמשח שבעה ונתרבה שבעה, נמשח שבעה ונתרבה יום אחד, נמשח יום אחד ונתרבה שבעה, נמשח יום אחד ונתרבה יום אחד מנין? ואפילו שעה אחת [מנין]?
תלמוד לומר: אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ואפילו יום אחד.

ללבוש את הבגדים -
ואפילו שעה אחת.
אלו נאמר: ראש לא יפרע ובגד לא יפרום, הייתי אומר בראש ובגד של סוטה הכתוב מדבר? תלמוד לומר: את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום - שאינו בפריעה ובפרימה כל עיקר דברי רבי יהודה בן בתירא.

(ר' שמעון) [ר' ישמעאל] אומר:
אינו פורם כדרך בני אדם פורמין, אלא הוא מלמטה וההדיוט מלמעלה.

אמר רב:
למטה למטה ממש, למעלה למעלה ממש.

ושמואל אמר:
למטה למטה מקמי שפה, וזה וזה בצואר.

ועל כל נפשות מת לא יבא -
במה הכתוב מדבר?
אם ברחוקים, קל וחומר הוא:
ומה כהן הדיוט שהוא מטמא לקרובים אינו מטמא לרחוקים, כהן גדול שאינו מטמא לקרובים אינו דין שלא מיטמא לרחוקים?!
אלא בקרובים הכתוב מדבר.

לאביו -
לאביו אינו מטמא אבל הוא מטמא למת מצוה.

ולאמו -
לגזרה שוה לכדרבי.
במותם אינו מטמא, אבל מטמא הוא לנגעם ולזיבתם.
ואין לי אלא נזיר, כהן גדול מנין?
אמרת: לא יאמר אמו בכהן גדול, שאין תלמוד לומר שהרי קל וחומר הוא, ומה אם במקום שכהן הדיוט מטמא לאחיו מאביו אין כהן גדול מטמא לאמו, מקום שאין כהן הדיוט מטמא לאחיו מאביו אינו דין שאין כהן גדול מטמא לאמו?!
אם זכיתי מן הדין מה תלמוד לומר: אמו בכהן גדול?
מופנה להקיש ממנו לגזרה שוה:
נאמר אמו בנזיר,
ונאמר אמו בכהן גדול,
מה אמו האמור בנזיר במותם אינו מטמא אבל מטמא לנגעם ולזיבתם,
אף אמו האמור בכהן גדול במותם אינו מטמא אבל מטמא לנגעם ולזיבתם.

תניא רבי עקיבא אומר:
מנין לרביעית דם הבאה משני מתים שהוא מטמא באהל?
שנאמר: ועל כל נפשות מת לא יבא - שתי נפשות ושעור אחד.

לא יבאו לא יטמא -
חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא.
אין לי אלא כהן גדול שחייב בלא יבא וחייב בלא יטמא.
מנין לכהן הדיוט שחייב בלא יטמא?
תלמוד לומר: לא יטמא לא יטמא לגזרה שוה:
מה לא יטמא האמור בכהן גדול חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא,
אף לא יטמא האמור בכהן הדיוט חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא.

לאביו ולאמו לא יטמא -
אבל מיטמא הוא למת מצוה.

ומן המקדש לא יצא -
לא יצא עמהם, אבל יוצא הוא אחריהם, כיצד?
הם נכנסין והוא נגלה הם נגלין והוא נכסה, יוצא עמהם עד פתח העיר, דברי רבי מאיר.

ר' יהודה אומר:
אינו יוצא כל עיקר, שנאמר: ומן המקדש לא יצא.
שפיר קאמר ר' יהודה!

אמר לך ר' מאיר:
אי הכי לביתו נמי לא?
אלא הכי קאמר: ומן המקדש לא יצא - מקדושתו לא יצא, וכיון דאית ליה היכרא לא אתי למינגע.

ורבי יהודה, אגב מרריה דלמא מקרי ואתי ונגע.
אונן אינו במיתה אלא באזהרה, דכתיב: ומן המקדש לא יצא ולא יחלל - הא אחר שלא יצא חילל.

א"ל רב אחא לרבא: ונילף חלול חלול מתרומה:
מה להלן במיתה,
אף כאן במיתה.
מי כתיב בגופיה?
מכללא הוא דאתי, הוי דבר הבא מן הכלל ואין דנין אותו בגזרה שוה.
מנין שאם עבד עבודתו כשרה?
תלמוד לומר: ולא יחלל את מקדש אלהיו - הא כהן הדיוט שעבד [אונן] עבודתו פסולה.

כי נזר שמן משחת אלהיו עליו -
אין לי אלא משוח בשמן המשחה, מרובה בגדים מנין?
תלמוד לומר: כי שמן משחת אלהיו עליו אני ה' להגיד מה גרם.
הוא - ולא נזיר.
הוא - ולא מלך.
הוא - לרבות כהן משוח מלחמה.

אשה בבתוליה יקח -
פרט לבוגרת שֶׁכָּלוּ בתוליה.

רבי אליעזר ור' שמעון, מכשירין בבוגרת.

והוא אשה בבתוליה יקח -
פרט לבוגרת שכלו בתוליה, דברי ר' מאיר.

רבי אליעזר ור' שמעון מכשירין בבוגרת.

רבי מאיר סבר:
בתולה אפילו מקצת בתולה משמע, בתוליה עד דאיכא כל בתוליה.

בבתוליה -
כדרכה אִין, שלא כדרכה לָא.

ורבי אלעזר ור' שמעון סברי:
בתולה - בתולה שלמה משמע.
בתוליה - ואפילו מקצת בתוליה.
בבתוליה - עד שיהו כל בתוליה קיימין, בין כדרכה בין שלא כדרכה.
אירס את האלמנה ונתמנה כהן גדול - יכנוס, דכתיב: אשה.
קדש את הקטנה ובגרה תחתיו - לא יכנוס, הא אישתני גופה.

תני תנא קמיה דרב ששת:
כל שהוא ביקח הרי הוא בלא יקח, כל שאינו ביקח אינו בלא יקח, פרט לכהן גודל שבא על אחותו אלמנה.

תניא: לא יאמר גרושה ותיתי בקל וחומר מכהן הדיוט.
השתא לכהן הדיוט אסורה לכהן גדול מיבעיא, למה נאמר?
לומר לך, כשם שחלוקה גרושה מונה וחללה בכהן הדיוט, כך חלוקה אלמנה גרושה וחללה זונה בכהן גדול.
חללה - אין חלל אלא מאיסור כהונה.
זונה - נאמר כאן זונה,
ונאמר להלן זונה,
מה כאן זרעו חולין,
אף להלן זרעו חולין.

אמר רב אשי:

הילכך כהן הבא על אחותו, זונה משוי לה, חללה לא משוי לה.
חזר ובא עליה עשאה חללה.

אמר רב יהודה:
כהן גדול באלמנה לוקה שתים:
אחת משום לא יקח,
ואחת משום לא יחלל.
ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו?
בשלא גמר ביאתו.

אלמנה וגרושה -
לוקה שני שמות על זה ושני שמות על זה.
[והתניא]: גרושה - אין לי אלא גרושה, חלוצה מנין?
תלמוד לומר: אשה.
מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא.

אמר אביי:
קדש לוקה משום לא יקח.
בעל [לוקה] משום לא יחלל.

רבא אמר:
בעל – לוקה, לא בעל - אינו לוקה.
מאי טעמא לא יקח?
משום לא יחלל.
ומודה אביי במחזיר גרושתו שאם קדש ולא בעל שאינו לוקה.

להיות לו לאשה -
אמר רחמנא והא ליכא.

ומודה רבא בכהן גדול באלמנה, שאם בעל ולא קדש שלוקה, ולא יחלל זרעו אמר רחמנא, והרי חלל. ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קדש שאינו לוקה, דרך הויה אסרה תורה.

תנו רבנן:
אלמנה לא יקח -
בין אלמנה מן האירוסין בין מן הנשואין, פשיטא!
מהו דתימא נילף אלמנה מתמר, מה להן מן הנשואין אף כאן מן הנשואין, קא משמע לן. ואימא הכי נמי! דומיא דגרושה, מה גרושה בין מן האירוסין בין מן הנשואין אף אלמנה.

אנוסת חברו ומפותח חברו לא ישא
ואם נשא - ר' אליעזר אומר: הולד חלל.

וחכמים אומרים:
הולד כשר.
קמיפלגי ביש חלל מחייבי עשה.

ר' אליעזר בן יעקב סבר: יש חלל מחייבי עשה.
ורבנן סברי: אין חלל מחייבי עשה.
מאי טעמא דרבי אליעזר?
דכתיב: אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח.
וכתיב: ולא יחלל זרעו אכולהו.
ורבנן, אלה הפסיק הענין.
ורבי אליעזר, אלה למעוטי נדה.

אמר אביי:
כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני, דאי סלקא דעתך לא מהני אמאי לקי.

ורבא אמר:
לא מהני מידי, והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא.
והרי אלמנה לכהן גדול דרחמנא אמר: אלמנה וגרושה לא יקח ותנן:
כל מקום שיש קדושין עם עבירה, הולד הולך אחר הפגום.
ואיזו?
זו אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט.

אמר לך רבא:
שאני התם, דכתיב: ולא יחלל זרעו - שני חלולין:
אחד לזרעו,
ואחד לאלמנה.

ולאביי, נימא קרא לא יחל מאי לא יחלל?
אחד לו ואחד לה.
ויאמַר אלמנה מה תלמוד לומר: גרושה?
ומה אם אלמנה שמותרת לכהן הדיוט אסורה לכהן גדול, גרושה שאסורה לכהן הדיוט אינו דין שתהא אסורה לכהן גדול?!
אלו כן הייתי אומר אלמנה שמותרת לכהן הדיוט זרעו הימנה חולין, גרושה שאסורה לכהן הדיוט זרעו הימנה ממזר?
תלמוד לומר: גרושה לא יחלל.
או [אלו] נאמר גרושה ולא נאמר אלמנה הייתי אומר גרושה שאסורה לכהן הדיוט זרעו הימנה חולין אלמנה שמותרת לכהן הדיוט זרעו הימנה כשר?
תלמוד לומר: אלמנה לא יחלל גרושה לא יחלל, באתה אלמנה להחמיר עליה וגרושה להקל עליה.

וחללה - אי זו היא?
שנולדה מאחד מן הפסולין.

זונה - מה תלמוד לומר?
שיכול אין לי אלא כהן גדול שעושה זרעו מכל פסולות ממנו חולין, כהן מנין?
תלמוד לומר: זונה זונה לגזרה שוה.
מה זונה האמורה בכהן גדול עושה זרעו מכל פסולות ממנו חולין,
אף זונה האמורה בכהן הדיוט עושה זרעו מכל פסולות ממנו חולין.

את אלה לא יקח -
אלה לא יקח ולא יחלל, ואין זרעו מן הנדה חולין.
והלא דין הוא: ומה אם אלו שאין חייב על ביאתן כרת זרעו מהן חולין, נדה שחייב על ביאתה כרת אינו דין שזרעו ממנה חולין?!
תלמוד לומר: את אלה ולא יחלל - ואין זרעו מן הנדה חולין.

שאלה זו שאל רבי יוסי איש טבריא לפני רבן שמעון בן גמליאל:
א"ל: ומה אם אשתו שאינו אסור בה אסור בבתה, אשת איש שאסור בה אינו דין שיהא אסור בבתה?!
אמר לו: צא והתר לי כה"ג שכתב בו: כי אם בתולה וגו' ואני אפרנס לך את ישראל.
אין דיין יכול לעקור אות אחת מן התורה.

כי אם בתולה -
מלמד שהוא מצווה על הבתולה.
מעמיו - להביא את בת גיורת עמונית שתהא כשרה לכהונה.

יקח אשה -
מה תלמוד לומר?
מנין אתה אומר אירס האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול יכנוס?
תלמוד לומר: יקח אשה.

מעשה ביהושע בן גמלא שקדש את מרתא בת ביתוס, ומנהו המלך להיות כהן גדול וכנסה.
יכול אפילו עשה מאמר ביבמתו [יכנוס]?
תלמוד לומר: יקח אשה - ולא יבמה.
בתולה - יכול קטנה?
תלמוד לומר: אשה.
אי אשה יכול בוגרת?
תלמוד לומר: בתולה, הא כיצד?
יצאה מכלל קטנות ולכלל בוגרת לא באתה.
אין בתולה אלא נערה.
וכן הוא אומר: והנערה טובת מראה מאד בתולה.

תני ר' זכאי קמיה דר' יוחנן:
כי אם בתולה מעמיו יקח אשה -
להביא גיורת מִכַּנָּה שכשרה לכהונה.
א"ל: אני שניתיו עמיו מעמיו להביא בתולה הבאה משני עממין ואת אמרת [גיורת] מכנה ותו לא. מאי ב' עממין, אילימא עמוני שנשא עמונית, מאי שנא עממין דזכרים אסורין ונקבות מותרות, היינו גיורת מכנה?
אלא בעמוני שנשא בת ישראל.

ולא יחלל זרעו -
כהנת מתחלל כהן אינו מתחלל, שנאמר: ולא יחלל זרעו - זרעו מתחלל ואין הוא מתחלל. ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה.
מנא הני מילי?

אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל:

נאמר כאן ולא יחלל זרעו בעמיו ונאמר להלן לא יטמא בעל בעמיו, זכרים ולא נקבות, אלא מעתה בתו של כהן גדול תשתרי?
מי כתיב לא יחלל בנו?
לא יחלל זרעו כתיב.
בת בנו תשתרי?
כתיב: ולא יחלל זרעו מקיש זרעו לו:
מה הוא בתו אסורה,
אף בנו נמי בתו אסורה.
בת בתו תיתסר?
אם כן גזרה שוה מאי אהני ליה?!
לא יחלל - אין לי אלא זרעו, היא עצמה מנין?
אמרת קל וחומר: ומה זרעו שלא עבר עבירה מתחלל, היא שעברה עבירה אינו דין שמתחללת?! הוא עצמו יוכיח שעבר עבירה ואין מתחלל.
מה להוא שכן אין מתחלל בכל מקום, תאמר בהיא שמתחללת בכל מקום, ואם נפשך לומר, אמר קרא: לא יחלל זה שהיה כשר ונתחלל.

אמר אביי:
זונה נכרית אתננה אסור, גמר תועבה תועבה מעריות,
מה עריות לא תפסי בהו קדושין,
אף זונה בהך דלא תפסי קדושין.
כהן הבא עליה אינו לוקה משום לא יחלל זרעו - זרעו אמר רחמנא והאי לאו זרעו הוא.
זונה ישראלית אתננה מותר, דהא תפסי בה קדושין, וכהן הבא עליה לוקה משום לא יחלל זרעו דהא זרעו הוא.

ורבא אמר:
אחת זונה נכרית ואחת זונה ישראלית אתננה אסור, וכהן הבא עליה לוקה עליה משום זונה. מאי טעמא?
ילפינן מהדדי: מה זונה ישראלית בלאו, אף זונה נכרית בלאו,
ומה אתנן נכרית אסור אף אתנן ישראלית אסור.

בעמיו -
להביא את בת חלל זכר שתהא פסולה מן הכהונה.

רבי יהודה אומר:
בת גר זכר כבת חלל זכר.

כי אני ה' מקדשו -
להגיד מה גרם.

איש מזרעך לדורותם -
מכאן אמר ר' אלעזר בן עזריה:
קטן פוסל לעבודה אפילו תם.
ומאימתי הוא כשר לעבודה?
משיביא שתי שערות, אבל אין אחיו הכהנים מניחין אותו לעבוד עד שיהא בן עשרים.

אשר יהיה בו מום -
אין לי אלא שנולד בו מום לאחר הדבור כזיבה וכנגעים, נולד בו מום לפני הדבור מנין?
תלמוד לומר: אשר בו מום.
אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום (מאמו) [נולד בע"מ ממעי אמו מנין]?
בעל מום קבוע, בעל מום עובר מנין?
תלמוד לומר: אשר בו מום.

להקריב לחם אלהיו -
אין לי אלא תמידין שנקראו לחם, שנאמר: את קרבני לחמי, מנין לרבות שאר קרבנות צבור? תלמוד לומר: שוב לחם.
מנין לרבות את הדם?
תלמוד לומר: להקריב.
ולהלן הוא אומר: ויקריבו בני אהרן את הדם אליו.
מנין אימורי חטאת ואימורי אשם ואימורי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים?
תלמוד לומר: לא יקרב להקריב לחם אלהיו.
מנין הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כנהים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים?
תלמוד לומר: לא יקרב להקריב לחם אלהיו.
מנין היציקות והבלילות והתנופות וההגשות והקמיצות והקטרות והמליקות והקבלות וההזאות?
תלמוד לומר: לא יקרב להקריב לחם אלהיו.
יכול יהא חייב על כולם?
תלמוד לומר: לחם - מה לחם מיוחד שהוא משום עבודה, יצאו אלו שאינן משום עבודה.

אשר בו מום -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: זרע אהרן, אין לי אלא זרעו של אהרן, אהרן עצמו מנין?
תלמוד לומר: כי כל איש אשר בו מום.
אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום, בעל מום ממעי אמו מנין?
תלמוד לומר: אשר בו מום.
עור - בין סומא בשתי עיניו בין סומא בעינו אחת.
חורור קבוע והמים הקבועין מנין?
תלמוד לומר: איש עור.
פסח - בין חגר בשתי רגליו בין חגר ברגלו אחת. רגלו חלולה ועקומה ודומה למגל מנין?
תלמוד לומר: או פסח.
חרום - שחוטמו שקוע, חוטמו סולד חוטמו בלום מנין?
תלמוד לומר: או חרום.

רבי יוסי אומר:
אין חרום אלא הכוחל שתי עיניו כאחת.
אמרו לו: הפלגת, אף על פי שאינו כוחל שתי עיניו כאחת.
שרוע - שנשמטה ירכו. פיקה יוצא מגודלו עקבו יוצא לאחוריו, פרסותיו רחבות כשל אווז מנין?
תלמוד לומר: או שרוע.

שבר רגל -
אין לי אלא שנשברה רגלו, הקישן והקולבן והעוקלן מנין?
תלמוד לומר: או איש אשר יהיה בו שבר רגל.

שבר יד -
אין לי אלא שנשברה ידו, אצבעותיו מורכבות זו לזו מנין וכו' קלוטות למטה מן הפרק כשר למעלה מן הפרק פסול. חתך הבשר מנין?
תלמוד לומר: או שבר יד.
היתה בה יתרת וחתכה אם יש בה עצם - פוסל, ואם לאו - כשר.
גִּבֵּן - שיש לו גבינים הרבה, אין לו גבינים או אין לו אלא גבן אחד מנין?
תלמוד לומר: או גבן.

רבי סודא אומר:
כל שגביניו שוכבים.

רבי חנניא אומר:
גבן שיש לו שני גבין ושתי שדראות.

או דק או תבלול -
אמר רבה בר בר חנה:
סח לי יאשיה דמן אושא.

דק -
שהוא משוקע הרי זה מום, צף אינו מום, דק לבן משוקע אינו מום, צף הרי זה מום. וסימניך: ברקא.
תבלול - לבן הפוסק את הסירא ונכנס בשחור. שחור הנכנס בלבן אינו מום. אין מומין בלבן. והא תניא: הרי זה מום?
הא מני רבי יוסי היא.

דרבי יוסי אומר:

לבן שנכנס בשחור הרי זה מום וכו'.

אמר רבא:
מאי טעמא דרבי יוסי?
יצא מחלב עינימו?

תרבא דעינא איקרי, עינא סתמא לא איקרי.

ורבי מאיר מאי טעמא?
אמר רבא:
מה לשון תבלול?
דבר המבלבל בעין.

או תבלול בעינו -
בעינו -
כל מה שבעינו.

מכאן אמרו:
שתי עיניו למעלה, שתי עיניו למטה, עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה, ורואה את החדר ואת העליה כאחת, או שהיה מדבר עם חברו ואחר אומר: לי רואה.

עור - בין סומא בשתי עיניו וכו'.
אמר רבא:
למה לי דכתב רחמנא איש עור דק תבלול בעינו? צריכא.
דאי כתב רחמנא עור משום דליתנהו [כלל], אבל חוורור והמים הקבועין דאיתנהו [ביה] אימא לא, כתב רחמנא איש.
ואי כתב רחמנא איש דלא קא חזי כלל, אבל מחסרתא לא כתב רחמנא דק.
ואי כתב רחמנא דק משום דמחסרן, אבל מבלבליתא לא, כתב רחמנא תבלול.
ואי כתב רחמנא תבלול משום דמבלבלן, אבל משניותא לא, כתב רחמנא בעינו.

אמר רבא:
הילכך כל מחמת כהיותא [אתיא] מאיש. מחסורתא מדק. מבלבליתא מתבלול, משניותא מבעינו.

תניא: באדם לא נאמר יבלת, בבהמה לא נאמר בה דק תבלול.
מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה?
תלמוד לומר: גרב גרב ילפת ילפת לגזרה שוה.
מופנה, דאי לא מופנה אדם מבהמה לא יליף, שכן היא עצמה קרבה על גבי המזבח.
בהמה מאדם לא ילפה, שכן נתרבה במצות.
לאיי אפנויי מופנה, דליכתוב רחמנא ילפת ולא בעי גרב, ואנא אמינא ומה ילפת דלא מאיסא הוי מומא גרב דמאיס לא כל שכן, גרב דכתב רחמנא למה לי?
לאפנויי. וליכתבינהו רחמנא [כולהו] בחד, וגרב וילפת דכא והכא, ולילפו מהדדי?ב
הי ליכתוב רחמנא?
באדם, הוה אמינא: כל דפסול באדם פסול בבהמה, קלוט וחיטין דליתנהו באדם בבהמה נמי לא פסלי. ליכתבינהו רחמנא בבהמה, הוה אמינא: כל דפסיל בבהמה פסול באדם, גבן חרון דליתנהו בבהמה באדם נמי לא פסלי. וליכתבינהו רחמנא כולהו בחד והיך דליתנהו באידך וגרב וילפת הכא והכא ולילפו מהדדי?

אלא כדתני דבי רבי ישמעאל:
כל פרשה שנאמרה ונשנית, לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה.

סימן תרלב
אמר רבא:
למה לי דכתב רחמנא מום באדם, מום בבכור, מום בקדשים? צריכא.
דאי כתב רחנא מום באדם, שכן נתרבה במצות.
אדם מבכור בהמה לא אתי, שכן הוא עצמו קרב לגבי מזבח.
קדשים מבכור לא אתי, שכן קדושתו מרחם.
אדם מקדשים לא אתי, שכן הן עצמן קרבין.
בכור מקדשים לא אתי, שכן קדושה מרובה.
חדא מחדא לא אתי, תיתי חדא מתרתי?
מהי תיתי?
לא ליכתוב רחמנא באדם ותיתי מהנך, מה להנך שכן קרבין על גבי המזבח.
בבכור ותיתי מהנך, מה להנך, שכן קדושתן מרובה ונהוגין בפשוטין.
בקדשים ותיתי מהנך, מה להנך שכן קדושתן מאליהן הילכך צריכי.

או מְרוֹחַ אָשֶׁך -
אין לו ביצים. או אין לו אלא ביצה אחת, זהו מרוח אשך האמור בתורה.

רבי ישמעאל אומר:
שמרוחו אשכיו.

רבי עקיבא אומר:
שהרוח באשכיו.

ר' חנינא בן אנטיגונס אומר:
שמראיו חשוכין.

קשיא ליה לרבי ישמעאל:
הא חסר אשך מיבעי ליה?
תני שנמרחו אשכיו.

קשיא ליה לרבי עקיבא:
האי ממורח אשך מיבעי ליה?
תני שהרוח באשכיו.

קשיא ליה לר' חנינא בן אנטיגונוס:
האי רוח אשך מיבעי ליה?
תני שמראיו חשוכין. קסבר גורעין ומוסיפין ודורשין.
אין לי אלא אלו בלבד, מנין לרבות שאר המומין?
תלמוד לומר: מום מום ריבה.
מנין הכושי והניחור לווקן כיפח ננם החרש והשוטה והשכור ובעל נגעים טהורים?
תלמוד לומר: איש איש.
והלא דין הוא: ומה אם בהמה שפסל בה אתו ואת בנו וטרפה ויוצא דופן ושנעבדה בה עבירה, הכשיר בה כושי וגיחור וכו'?!
אדם שהכשיר בו אותו ואת בנו וטרפה ויוצא דופן ושנעבדה בה עבירה אינו דין שנכשיר בו הכושי וגיחור לווקן וכיפח וננס וחרש ושוטה והשכור ובעל נגעים טהורין?
תלמוד לומר: איש איש ריבה.

אשר בו מום -
פרט לאותו ואת בנו ולטרפה וליוצא דופן ולשנעבדה בו עבירה.
והלא דין הוא: ומה אם בהמה שהכשרי בה כושי גיחור לונקן כיפח ננס חרש שוטה שכור ובעל נגעים טהורים פסול בה אותו ואת בנו וטרפה ויוצא דופן ושנעבדה בו עבירה, אדם שפסל בו כושי וגיחור לווקן כיפח נגס וחרש שוטה ושכור ובעל נגעים טהורים אינו דין שנפסול בו אותו ואת בנו וטרפה ויוצא דופן ולשנעבדה בו עבירה.

מום בו -
פרט להלך מומו.
והלא דין הוא: ומה אם בהמה שפסל בה אותו ואת בנו וטרפה ויוצא דופן ושנעבדה בו עבירה אם הלך מומה כשרה, אדם שהכשיר בו אותו ואת בנו טרפה ויוצא דופן ושנעבדה בו עבירה אם הלך מומו לא יהא כשר?!
לא, אם אמרת בבהמה שהכשיר בה כושי גיחור לווקן כיפח ננס והשכור ובעל נגעים טהורים, תאמר באדם שפסל בו את כל אלו, הואיל ופבל בו את כל אלו אם הלך מומו לא יהא כשר?
תלמוד לומר: מום בו, פרט לשהלך מומו.

תנן: שפתו העליונה עודפת על התחתונה, או שהתחתונה עודפת על העליונה, הרי זה מום.
גבי אדם דכתיב: מזרע אהרן ששוה בזרעו של אהרן, אבל בבהמה לא.
לא קשיא, הא דאית בה עשם הא דלית בה עצם. יתר עליהן האדם הכילון והלפתן וכו'.
מנהני מילי?

אמר רבא א"ר יוחנן:
דאמר קרא: כל איש אשר בו מום מזרע אהרן - איש ששוה בזרעו של אהרן.
מאי איכא בין מומין לשאינה שוה בזרעו של אהרן?
איכא בינייהו אחולי עבודה, מומא מחיל עבודה, דכתיב ביה: מום בו ולא יחלל, שאינו שוה בזרעו של אהרן לא מחיל עבודה.
מאי איכא בין שאינו שוה בזרעו של אהרן ומשום מראית העין?
איכא בינייהו עשה. לחם אלהיו (כתוב ברמז תקי"ח).

ומן הקדשים יאכל -
אף במחלוקת.
והלא דין הוא: ומה אם טבול יום ומחוסר כפורים שהן כשרין לעבודה למהר אינן אוכלין במחלוקת, בעל מום שאין כשר לעבודה למחר אינו דין שלא יאכל במחלוקת?!
תלמוד לומר: יאכל במחלוקת.
ויאמר למזבח ואין צריך לפרוכת, למה נאמר לפרוכת?
שאם נאמר למזבח ולא נאמר לפרוכת, הייתי אומר: מן המזבח שכשר לכל עבודה יהא אסור מן הפרוכת, שאין כשר לכל עבודה לא יהא אסור, צריך לומר לפרוכת.
אלו נאמר לפרוכת ולא נאמר למזבח, הייתי אומר: מן הפרוכת שבפנים יהא אסור מן המזבח שבחוץ לא יהא אסור, צריך לומר למזבח וצריך לומר לפרוכת.
יכול לא יכנס לעשות רקועין?
תלמוד לומר: אך, כך הוא מצותו: הכהנים נכנסין, אין כהנים נכנסין לוים, אין לוים נכנסין ישראל, אין טהורין נכנסים טמאים, אין תמימין נכנסין בעלי מומים.

תנו רבנן:
הכל נכנסין להיכל לבית ולתקן ולהוציא את הטומאה. מצוה בכהנים וכו'.

תני רב כהנא:
אך אל הפרוכת לא יבא -
יכול לא יהו כהנים בעלי מומין נכנסים לבין האולם ולמזבח לעשות רקועין?
תלמוד לומר: אך חלק, מצוה בתמימים, אין שם תמימים נכנסין בעלי מומין וכו'.

בעל מום -
ר' אומר:
במיתה.

וחכמים אומרים:
באזהרה, מאי דריש?
אך אל הפרוכת לא יבא וגו'.
ויליף חילול חילול מטמא ששימש. גמר פסול הגוף מפסול הגוף,קדוש פנים פגול ונותר מקודש פנים פגול ונותר.

ורבנן אמרי:
אמר קרא: בו - ולא בעל מום.

וידבר משה אל אהרן ואל בניו אל כל בני ישראל -
להזהיר אהרן על ידי בנים, ואת הבנים על ידי ישראל, ואת הבנים זה על ידי זה.

וינזרו -
אין נזירה אלא פרישה.
וכן הוא אומר: וינזר מאחרי ויעל גלוליו אל לבו.
ואומר: נזורו אחור.
וכן הוא אומר: מיין ושכר יזיר.
ואומר: את ענבי נזיריך.
ואומר: המה באו (בית הבעל) [בעל פעור] וינזרו לבושת.
ואומר: האבכה בחדש החמישי הנזר, הא אין נזירות בכל מקום אלא פרישה.

הפרק הבא    הפרק הקודם