בשבילי התנ"ך
 
ילקוט שמעוני, ויקרא פרק כב


סימן תרלג בעא מיניה ר' חייא בר אבין מרב יוסף:
מנין לטמא ששמש שהוא במיתה?
דכתיב: דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו וגו', ויליף חילול חילול מתרומה:
מה תרומה במיתה,
אף כאן במיתה, ונילף חילול חילול מנותר:
מה להלן בכרת,
אף כאן בכרת,
מסתברא מתרומה הוה ליה למילף, שכן גוף טמא (מקדש) [מקוה] ב רבים. אדרבה מנותר הוה ליה למילף, שכן קודש פנים פגול ונותר?
חילול דרבים מחילול דרבים עדיף.

[וינזרו מקדשי בני ישראל -
על קדשי בני ישראל חייבין על פגול נותר וטמא, ואין חייבים על קדשי בני ישראל חייבן על פגול נותר וטמא, ואין חייבים על קדשי נכרים משום פגול נותר וטמא].
כל הזבחים שקיבל דמן זר פסל. מנלן?

דתני לוי:

ונזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו - בני ישראל למעוטי מאי?
אילימא למעוטי קרבן נשים, קרבן נשים בטומאה קרב?
אלא למעוטי נכרים.
השתא ציץ לא מרצי, דאמר מר:
בגוי בין במזיד בין בשוגג לא הורצה, בטומאה קרב?
אלא הכי קאמר: וינזרו מקדשי בני ישראל לא יחללו.

דבי ר' ישמעאל תנא:
אתיא בקל וחומר מבעל מום:
ומה בעל מום שאוכל אם עבד חילל, זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל?
מה לבעל מום שכן עשה בו קרבין כמקריבין?
אונן יוכיח.
מה לאונן שכן אסור במעשר, בעל מום יוכיח.
וחזר הדין, הצד השוה שבהן שמוזהרין, ואם עבדו חיללו, אף אני אביא זר שמוזהר אם עבד חילל.

רב משרשיא אמר:
אתיא בקל וחומר מיושב:
ומה יושב שאוכל אם עבד חילל, זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל.
מה ליושב שכן פסול לעדות? חד מהנך יוכיח וכו'.

קדשי ישראל -
אין לי אלא קדשי ישראל, קדשי עצמן מנין?
תלמוד לומר: אשר הם מקדשים לי - לרבות את כולן,
מנין שאין מדבר אלא בזמן?
נאמר כאן חילול,
ונאמר להלן חילול,
מה חילול האמור להלן זמן,
אף חילול האמור כאן זמן.

מה חילול האמור להלן הרצאה,
אף חילול האמור כאן הרצאה.

מה חילול האמור להלן כרת,
אף חילול האמור כאן כרת.

נאמר כאן אני ה',
ונאמר למטה אני ה',
מה אני ה' האמור למטה אני ה' מכרית,
אף אני ה' האמור כאן אני ה' מכרית.
יכול לא יהו חייבין משום טומאה אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח.
ודין הוא: ומה פיגול שהוא בקבוע ובידיעה אחת ולא הותר מכללו אינו חייב אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח, טמא שהוא בעולה ויורד ובשתי ידיעות והותרה מכללה, אינו דין שאינו חייב אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח?
תלמוד לומר אשר הם מקדשים לי.
יכול מיד?
תלמוד לומר: יקרב.

א"ר אלעזר:
וכי יש נוגע שהוא חייב, אלא מה תלמוד לומר: יקרב?
בהוכשר ליקרב. הא כיצד?
יש לו מתירין משיקרבו מתירים. אין לו מתירין משיקוש בכלי. אשכחן טמא, נותר מנלן?
מדתני לוי.
מנין שאף בפסול זמן הכתוב מדבר?
תלמוד לומר: ולא יחללו את קדשי בני ישראל - בשני חילולין הכתוב מדבר אחד פסול זמן, ואחד פסול טומאה.

אמור אליהם לדורותיכם וגו' -
אמר רבי אבהו:
שלש כריתות בשלמים למה?
(כתוב למעלה ברמז ת"ק).

אמור אליהם לדורותיכם -
כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים.
אמור אליהם -
לאותן העומדין על הר סיני,
לדורותיכם - אלו דורות הבאין.
אם נאמר אבות למה נאמר בנים, ואם נאמר בנים למה נאמר אבות?
מפני שיש באבות מה שאין בבנים, ויש בבנים מה שאין באבות:
באבות הוא אומר: וכל בת יורשת נחלה.
והרבה מצות נצטוו בנים שלא נצטוו אבות, הא מפני שיש באבות שאין בבנים ויש בבנים מה שאין באבות, לפיכך הוצרך לומר אבות והוצרך לומר בנים.

אמר מר:
באבות הוא אומר: וכל בת יורשת נחלה – באבות – אִין, בבנים - לֹא. מאי משמע?

אמר רבא:
אמר קרא: זה הדבר דבר זה אינו נוהג אלא בדור זה. אלא מעתה זה הדבר דשחוטי חוץ הכי נמי דלא יהא נוהג אלא בדור זה?
שאני התם דכתיב: לדורותם.
זה הדבר - דראשי המטות הכי נמי לא יהא נוהג אלא בדור זה?
א"ל: ההוא יליף זה זה מהתם?
האי מאי?
בשלמא התם איצטריך לגזרה שוה, הכא למאי איצטריך?
לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא. מאי גזרה שוה?
דתניא: נאמר כאן זה הדבר,
ונאמר להלן זה הדבר,
מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל ומה להלן ראשי המטות
אף כאן ראשי המטות וכו' (כתוב ברמז תשפ"ג):

סימן תרלד
איש -
אין לי אלא איש, אשה מנין?
תלמוד לומר: מכל זרעכם, מנין לרבות כל ישראל?
תלמוד לומר: כל איש.

כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו
ונכרתה - למה נאמר?
לפי שהוא אומר: והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו ונכרתה, שיכול אין לי חייב כרת משום טומאה אלא על השלמים בלבד, מנין לרבות כל הקדשים?
תלמוד לומר: וינזרו מקדשי בני ישראל.
או אינו מביא אלא כיוצא בשלמים, מה שלמים מיוחדין שנאכלין לשני ימים, הנאכלין ליום אחד מנין?
תלמוד לומר: בשר.
[אין לי אלא] ששיריהן נאכלין, עולה שאין שיריה נאכלין מנין?
תלמוד לומר: זבח - כל מיני זבחים לרבות העופות והמנחות שאינן מיני זבחים. עד שאתה מרבה להביא את לוג שמן של מצורע, מנין?
תלמוד לומר: כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים.
יכול לא יהו חייבין משום טומאה אלא על דבר שחייבין עליו משום פיגול?
ודין הוא: ומה אם פיגול שהוא בקבוע וכו'.

וטומאתו עליו -
טומאת הגוף.
או יכול טומאת בשר?
תלמוד לומר: טומאתו טומאתו לגזרה שוה:
מה טומאתו האמור להלן בטומאת הגוף דִּבֵּר ולא דבר בטומאת בשר,
אף טומאתו האמור כאן בטומאת הגוף דבר ולא דבר בטומאת בשר.

אמר רבי:
איש טומאתו עליו בטומאת הגוף דבר ולא דבר בטומאת הבשר.

ר' (חייא) [יוסי] אומר:
נאמר קדשים בלשון רבים, ונאמר טומאה בלשון יחיד, הא מה אני מקיים וטומאתו עליו?
בטומאת הגוף דבר ולא דבר בטומאת בשר.

אחרים אומרים:
לא דבר אלא במי שהטומאה פורשת ממנו.

ונכרתה הנפש ההיא -
יכול מצד הזה לצד הזה?
תלמוד לומר: מלפני ה' בכל מקום שאני.

זרע אהרן -
אין לי אלא זרע של אהרן, אהרן עצמו מנין?
תלמוד לומר: הוא.

צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר -
אוכלין ישראל במעשר טבולי יום, אהרן ובניו מנין?
ודין הוא: ומה אם ישראל שאין אוכלין בתרומה במעורבי שמש הרי הם אוכלים המעשר טבולי יום, אהרן ובניו שאוכלין בתרומה במעורבי השמש, אינו דין שיהו אוכלין במעשר טבולי יום?! נמצאו ישראל מן הכתוב, אהרן ובניו מקל וחומר.

תנא:
הערל והטמא פטורין מן הראיה.
בשלמא טמא, דכתיב: ובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה [וכל שאינו בביאה אינו בהבאה] אלא ערל מנלן?
הא מני רבי עקיבא היא דמרבי ערל כטמא.

דתניא: רבי עקיבא אומר: איש איש - לרבות הערל.

תניא רבי אליעזר אומר:
מנין לערל שאינו אוכל בתרומה?
נאמר תושב ושכיר בפסח,
ונאמר תושב ושכיר בתרומה,
מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו,
אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו.

רבי עקיבא אומר:
אינו צריך, הרי הוא אומר: איש איש לרבות הערל.
ואימא לרבות האונן?
אמר קרא: זר וכל זר - זרות אמרתי לך ולא אנינות.
ואימא ולא ערלות?
הא כתיב איש איש, ומה ראית?
מסתברא ערלות הוה ליה לרבויי, שכן מחוסר מעשה ומעשה בגופו וענוש כרת וישנו לפני הדבור ומילת זכריו ועבדיו מעכבת אותו.
אדרבא אנינות הוה ליה לרבויי, שכן ישנו בכל שעה ונוהג באנשים ובנשים ואין בידו לתקן עצמו?
הנך נפישן.

רבא אמר:
בלא הנך נפישן נמי לא מצית אמרת, דאמר קרא: איש איש אי זהו דבר שישנו באיש ואינו באשה?
הוי אומר: זה ערלות.

טמא אינו אוכל בתרומה, מנלן?
אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל:
דאמר קרא: איש איש מזרע אהרן.
ואי זהו דבר ששוה בזרעו של אהרן?
הוי אומר: זה תרומה.
ואימא חזה ושוק?
אינה בחללים.
תרומה נמי אינו בחללים?
חללים לאו זרעא דאהרן הוא.
וממאי דהאי עד אשר יטהר - עד [דאיכא] הערב שמש, אימא עד דמייתי כפרה?
לא סלקא דעתך.

דתנא דבי רבי ישמעאל:
בזב בעל שתי ראיות ובמצורע מוסגר הכתוב מדבר, דומיא הטמא נפש דלאו בר כפרה.
ואימא הני מילי דלאו בני כפרה, אבל דבר כפרה עד דמייתי כפרה?
ותו, הא דתניא:
טבל ועלה - אוכל במעשר,
העריב שמשו - אוכל בתרומה,
הביא כפרה - בקדשים.
מנלן?

א"ר חסדא:
תלתא קראי כתיבי (כתוב ברמז תקמ"ח וברמז תק"ב).

קדשים לא יאכל עד אשר יטהר -
יכול עד שיבא במים?
תלמוד לומר: ובא השמש וטהר.
מה טהור האמור למטה ביאת השמש,
אף טהור האמור כאן ביאת השמש.

והנוגע בכל טמא נפש -
אין טמא נפש אלא במגע.

ואשר תצא ממנו שכבת זרע -
זה בעל קרי.
מנין לרבות הנוגע בשכבת זרע?
תלמוד לומר: או איש.
הזב ובעל קרי אין מטמאין, עד שתצא טומאתן לחוץ. כיצד?
היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו אבריו, אוחז באמה ובולע את התרומה.
זב, דכתיב: איש כי יהיה זב מבשרו.
בעל קרי, דכתיב: ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע.

אמר שמואל:
כל שכבת זרע שאין גופו מרגיש בה - אינו מטמא, מאי טעמא?
שכבת זרע - אמר רחמנא בראויה להזריע.
לשנא אחרינא: כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ, אינה מזרעת.
הא איטמויי מטמאה קרי בעלמא.

אמר רב פפא:
נוגע בשכבת זרע אי בכל שהו או בכעדשה, תנאי היא.
ופליגי בעלמא, דאיכא למאן דאמר: דון מינה ומינה:
מה שרץ בנגיעה,
אף שכבת זרע בנגיעה.
ומינה: מה שרץ בכעדשה,
אף שכבת זרע בכעדשה.

ואיכא למאן דאמר דון מינה:
מה שרץ בנגיעה אף שכבת זרע בנגיעה, ואוקי באתרה: מה רואה במשהו אף נוגע במשהו.

א"ל רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא:
ממאי דמאו איש אשר יגע בכל שרץ מרבה לה, דילמא מאו איש אשר תצא ממנו שכבת זרע קא מרבי לה, דלכולי עלמא מינה ומינה?
שיילינהו לתנאי, איכא דתני כרב פפא ואיכא דתני כרב הונא בריה דרב נתן.

סימן תרלה
מפץ בשרץ מנין?
ודין הוא: ומה פכין קטנים שטהורין בזב טמאין בשרץ, מפץ שטמא בזב אינו דין שיהא טמא בשרץ?!
[אלא] מפץ במת מנלן?
דתניא: נאמר בגד ועור בשרץ
ונאמר בגד ועור במת,
מה בגד ועור האמור בשרץ מפץ טמא בו,
אף בגד ועור האמור במת מפץ טמא בו.
מופנה [דאי לא מופנה] איכא למיפרך:
מה לשרץ שכן מטמא בכעדשה, תאמר במת שאינו מטמא אלא בכזית.
לאיי אפנויי מופנה. מכדי שרץ איתקש לשכבת זרע, דכתיב: או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע וסמיך ליה: או איש אשר יגע בכל שרץ וכתיב ביה בשכבת זרע: וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע בגד ועור דכתב רחמנא גבי שרץ למה לי?
שמע מינה לאפנויי.
ואכתי מופנה מצד אחד הוא?
דמת נמי אפנויי [מופנה] מכדי מת איתקש לשכבת זרע, וכתיב ביה בשכבת זרע: וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע בגד ועור דכתב רחמנא גבי מת למה לי?
שמע מינה [לאפנויי והוה] מופנה משני צדדין.
הניחא למאן דאמר: דון מינה ואוקי באתרה, אלא למאן דאמר: דון מינה ומינה מה איכא למימר?
אמר קרא: וכבסתם בגדיכם ביום השביעי - כל טומאות שאתה מטמא במת לא יהו פחותים משבעה.

אשר יגע בכל שרץ -
אין לי אלא בשרץ, מנין לרבות את הנבלה?
תלמוד לומר: בכל שרץ.

אשר יטמא -
לרבות את השעורין.
באדם - זה המת.

אשר יטמא לו -
זה טמא מת.
טומאתו - לרבות זבים וזבות נדות ויולדות.
אין לי אלא ימי חומרן, ימי קולן מנין?
תלמוד לומר: לכל טומאתו.

אשר יטמא -
לרבות בועל נדה.
לו - לרבות אוכלת נבלת עוף טהור.

נפש אשר תגע בו יטמא -
ולא המסיטה.

וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים -
יש קדשים שאוכל בהן, פרט לנתערבו על יתר מן מאה.
אין לי אלא אוכלי תרומה באוכלי חולין, משקה הקדש במשקה חולין, מנין אוכלי תרומה באוכלי תרומה, משקה תרומה במשקה תרומה, אוכלי הקדש באוכלי הקדש, משקה הקדש במשקה הקדש מנין?
תלמוד לומר: מן הקדשים ריבה.

כי אם רחץ בשרו במים -
יכול יהא מרחיץ אבר אבר?
תלמוד לומר: ובא השמש וטהר.
מה ביאת השמש כלו כאחד,
אף ביאתו במים כלו כאחד.

ובא השמש וטהר -
ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה.

ואחר יאכל מן הקדשים -
יש קדשים שאין אוכלין בהן פרט לעירובין פחות ממאה.
אין לי אלא אוכלי תרומה באוכלי תרומה, מנין אוכלי תרומה באוכלי חולין, אוכלי חולין באוכלי תרומה, אוכלי תרומה באוכלי קדש, אוכלי הקדש באכלי תרומה, אכלי הקדש באכלי הקדש, משקה תרומה במשקה תרומה, משקה תרומה במשקה חולין, משקה חולין במשקה תרומה, משקה תרומה במשקה קודש, משקה הקדש במשקה תרומה, משקה הקדש במשקה הקדש מנין?
תלמוד לומר: מן הקדשים ריבה.

כי לחמו -
מסלת את החטין כשהוא רוצה ומקניב את הירק כשהוא רוצה.
יכול תהא קניבת חול?
תלמוד לומר: הוא - הרי הוא בקדושתו.

ובא השמש וטהר -
ביאת שמשו מעכבת מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה.
וממאי דהאי ובא השמש - ביאת שמשו הוא, ומאי וטהר - טהר יומא.
אימא: ובא השמש ביאת אורו הוא, ומאי וטהר?
טהר גברא וכו'.
הא דתנן:
טבל ועלה - אוכל במעשר,
העריב שמשו - אוכל בתרומה,
הביא כפרתו - אוכל בקדשים.
מנלן?

אמר רבא אמר רב חסדא:
תלתא קראי כתיבי.
ולא יאכל מן הקדשים וגו' - הא רחץ יאכל.
וכתיב: ובא השמש וטהר ואחר כך יאכל.
וכתיב: וכפר עליה הכהן וטהרה - מכלל שהיא טמאה. כיצד?
טבל ועלה - אוכל במעשר.
העריב שמשו - אוכל בתרומה.
הביאו כפרתו - אוכל בקדשים.
(כתוב ברמז תקמ"ח וברמז תק"ב)

נבלה וטרפה לא יאכל -
רבי יהודה אומר:
יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בגדים אבית הבליעה?
תלמוד לומר: נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה - מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה, יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמא.
יכול תהא נבלה בהמה מטמאה בגדים אבית הבליעה?
תלמוד לומר: נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה - מי שיש לה טומאה בשעת אכילתה, יצתה זו שמטמאה קודם שיאכלנה.
ותיתי בקל וחומר מנבלת עוף טהור:
ומה נבלת עוף טהור שאין לה טומאה בחוץ יש לה טומאה בפנים, זו שיש לה טומאה בחוץ אינו דין שיש לה טומאה בפנים?!
אמר קרא: בה - בה ולא באחרת.

ושמרו את משמרתי -
שמרו לי משמרתי.

ושמרו את משמרתי -
להזהיר ב"ד על כך.

ולא ישאו עליו חטא -
יכול בנבלה הכתוב מדבר?
תלמוד לומר: עליו - בזבח הוא מדבר ואין מדבר בנבלה.

ומתו בו -
ולא במעשר.

כי יחללוהו -
פרט לטהור שאכל את הטמא.

אמר שמואל משום רבי אליעזר:
מנין לכהן טמא שאכל תרומה טהורה, שהוא במיתה?
שנאמר: ושמרו את משמרתי ולא תשאו עליו חטא ומתו בו - טהורה – אִין, טמאה - לֹא.

ואמר שמואל משום רבי אליעזר:
מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה?
שנאמר: ומתו בו כי יחללוהו, פרט לזו שמחוללת ועומדת.

אמר רב:
זר שאכל את התרומה - לוקה.

אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב:
ולימא מר במיתה, דכתיב: וכל זר לא יאכל קדש?
אני ה' מקדשם -
הפסיק הענין.
מיתיבי: ואלו הן שבמיתה:
זר שאכל את התרומה?
[מתניתא] ארב קא רמית, רב תנאי הוא ופליג.
הזיד במעילה רבי אומר: במיתה,
וחכמים אומרים: באזהרה.
מאי טעמא דרבי?

אמר רבי אבהו:
גמר חטא חטא מתרומה,
מה להלן במיתה,
אף כאן במיתה.

ורבנן,
בו ולא במעילה.

סימן תרלו
אמר רבי יוחנן:
מנין לתחית המתים מן התורה?
שנאמר: ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן.
וכי אהרן לעולם קיים שנותנין לו תרומה?!
אלא מלמד שעתיד לחיות וישראל נותנין לו תרומה, מכאן לתחית המתים מן התורה.

דבי ר' ישמעאל תנא:
כאהרן, מה אהרן חבר אף בניו חברים, מכאן שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ.

דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:
מנין שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ?
שנאמר: ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה'.
כל המחזיק בתורת ה' - יש לו מנת, ושאין מחזיק בתורת ה' - אין לו מנת.

אמר רב חנא בר אדא אמר רבי יהודה:
כל הנותן תרומה לכהן עם הארץ כאלו נותנה לפני ארי, מה ארי ספק דורס ואוכל ספק אינו דורס ואוכל, אף כהן עם הארץ ספק אוכלה בטהרה ספק אוכלה בטומאה.

רבי יוחנן אמר:
אף גורם לו מיתה, שנאמר: ומתו בו כי יחללוהו.

דבי רבי אליעזר בן יעקב תנא:
אף משיאו עון אשמה, שנאמר: והשיאו אותם עון אשמה.

תנו רבנן:
תרומה לכהן, מעשר ראשון ללוי, דברי רבי מאיר.

רבי אלעזר בן עזריה אומר:
מתירו לכהן.
מתירו מכלל דאיכא מאן דאסר! (אלא) אימא: נותנו [אף] לכהנים.
מאי טעמא דרבי מאיר?

אמר רב אחא בריה דרבא משמיה דגמרא:

דכתיב: כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה – כתרומה.
מה תרומה אסורה לזרים,
אף מעשר ראשון נמי אסור לזרים.

אי מה תרומה חייבין עליה מיתה וחומש,
אף מעשר ראשון נמי חייבין עליהן מיתה וחומש?
אמר קרא: ומתו בו כי יחללוהו ויסף חמישיתו עליו.
בו
ולא במעשר,
עליו - ולא במעשר.

ורבנן:
כתרומה.
מה תרומה טובלת,
אף מעשר ראשון נמי טובל.

וכדתניא: ר' יוסי אומר:
יכול לא יהא חייב אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עיקר. הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון, מעשר ראשון ולא מעשר שני, ואפילו מעשר עני מנין?
תלמוד לומר: לא תוכל לאכול בשעריך.
ולהלן הוא אומר: ואכלו בשעריך ושבעו.
מה בשעריך האמור להלן מעשר עני,
אף שעריך האמור כאן מעשר עני וקאמר רחמנא: לא תוכל.

ואידך, מעשר דטבול מדר' יוסי נפקא,
ורבנן אי מההיא הוה אמינא: הני מילי ללאו אבל למיתה לא, קא משמע לן.
אם נאמרו קלות למה נאמרו חמורות?
שאלו נאמרו קלות ולא נאמרו חמורות, הייתי אומר: על הקלות בלא תעשה ועל החמורות במיתה, צריך לומר חמורות.
אלו נאמרו חמורות ולא נאמרו קלות, הייתי אומר: על החמורות יהא חייב, על הקלות יהא פטור, לכך צריך לומר קלות וצריך לומר חמורות.

וכל זר לא יאכל קדש -
אין לי אלא זר, מנין אפילו לוי אפילו ישראל?
תלמוד לומר: כל זר.

לא יאכל -
אין אכילה פחותה מכזית.
קדש - מה קדש האמור להלן בקדשי הגבול הכתוב מדבר, אף קדש האמור כאן בקדשי הגבול הכתוב מדבר.

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר:
כל מקום שנאמר: לא יאכל לא תאכל לא תאכלו,
אחד איסור אכילה,
ואחד איסור הנאה
במשמע, עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה.

דתניא:
לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי וכו'.
והרי תרומה דרחמנא אמר: וכל זר לא יאכל קדש.
ותנן:
מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה.

אמר רב פפא:
שאני התם דאמר קרא: תרומתכם שלכם תהא. ואידך תרומתכם דכולהו ישראל.

אמר רבא:
זר שאכל עולה לפני זריקה חוץ לחומה - לוקה חמש לרבי שמעון.
ולילקי נמי משום וזר לא יאכל קדש?
הני מילי היכי דחזי לכהנים, הכא לכהנים לא חזי.

סימן תרלז
תניא רבי אליעזר אומר:
מנין לערל שאינו אוכל בתרומה?
נאמר: תושב ושכיר בפסח,
ונאמר תושב ושכיר בתרומה,
מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו,
אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו.

רבי עקיבא אומר:
איני צריך, הרי הוא אומר איש - לרבות הערל.

אמר מר:
נאמר תושב ושכיר וכו'. מופנה, דאי לא מופנה איכא למיפרך, מה לפסח שחייבין עליו משום פגול ונותר וטמא. לאיי אפנויי מופנה. הי מופנה? אי דתרומה מצרך צריכי.
דתניא: תושב - זה קנוי קנין עולם.
שכיר זה קנוי קנין שנים.
ויאמַר תושב ואל יאמר שכיר, ואני אומר קנוי קנין עולם אינו אוכל, קנוי קנין שנים לא כל שכן?!
אלו כן הייתי אומר: תושב זה קנוי קנין שנים, אבל קנוי קנין עולם אוכל, בא שכיר ולימד על תושב שאף על פי שקנוי קנין עולם אינו אוכל. אלא דפסח מופנה.
האי תושב ושכיר דכתב רחמנא בפסח מאי ניהו?
אילימא תושב ושכיר ממש משום דהוה ליה תושב ושכיר איפטר ליה מפסח, והא קיימא לן גבי תרומה דלא אכיל בתרומה דרבה, אלמא לא קני ליה לרבה קנין גמור?
אלא לאפנויי. ואכתי מופנה מוצר אחד הוא, ושמעינן ליה לרבי אלעזר דאמר:
מופנה מצד אחד למדין ומשיבין. כיון דלגופיא לא צריך, שדי חד אלמד וחד אמלמד, והוה ליה גזרה שוה מופנה משני צדדין.
אי מה פסח אונן אסור בו,
אף תרומה אונן אסור בה.

אמר רבי יוסי בר חנינא:
אמר קרא: זר, וכל זר - זרות אמרתי לך ולא אנינות.
אימא ולא ערלות?
הא כתיב: תושב ושכיר. ומה ראית?
מסתברא ערלות הוה ליה לרבויי, שכן מחוסר מעשה ומעשה בגופו וענוש כרת וישנו לפני הדבור ומילת זכריו ועבדיו מעכבת בו. אדרבה אנינות הוה ליה לרבויי, שכן ישנו בכל שעה ונוהגת באנשים ובנשים ואין בידו לתקן עצמו?
הנך נפישן.

רבא אמר:
בלא הנך נפישן נמי לא מצית אמרת שבקינן ערלות דכתיב בגופיה דפסח וילפינן אנינות מפסח גופיה ממעשר גמר. אי מה פסח מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו [אף] תרומה מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו. אמר קרא: ומלתה אותו אז יאכל בו - מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו [מלאכל בפסח], ואין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בתרומה.
אי הכי אימא: וכל ערל לא יאכל בו - בו אינו אוכל אבל אוכל בתרומה?
הא כתיב תושב ושכיר. ומה ראית?
מסתברא דערלות הוה ליה לרבויי, שכן מעשה בגופו וענוש כרת.
אדרבה מילת זכריו ועבדיו הוה ליה לרבויי, שכן ישנו בכל שעה?
הנך נפישן.

רבא אמר:
בלא הנך נפישן לא מצית אמרת, מי איכא מידי דערלות גופיה לא מעכבא וערלות דאחריני מעכבא?!

ורבי עקיבא, האי תושב ושכיר מאי עביד ליה?
לאתויי גר שמל ולא טבל, וקטן שנולד כשהוא מהול וקסבר צריך להטיף ממנו דם ברית.

ורבי אליעזר לטעמיה, דאמר: דגר שמל ולא טבל גר מעליא הוא, וקסבר קטן שנולך מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית.

ורבי אליעזר
האי איש איש מאי עביד ליה?
דברה תורה כלשון בני אדם (כתוב ברמז רי"א).

וכהן כי יקנה נפש -
מנין לכהן שנשא אשה וקנה עבדים שיאכלו בתרומה?
שנאמר: וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו.
ומנין לאשה שקנתה עבדים, ועבדים שקנו עבדים, שיאכלו בתרומה?
שנאמר: וכהן כי יקנה נפש קנין כספו - אף קנינו שקנה כספו אוכל.

אמר עולא:
דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה, שנאמר: וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו, אמר רחמנא והא נמי קנין כספו הוא.
ומה טעם אמרו אינה אוכלת?
שמא ימזגו לה כוס של תרומה בבית אביה, ותשקה לאחיה ולאחיותיה. אי הכי הגיע זמן ולא נשאו נמי?
התם דוכתא מיחד לה. אלא מעתה לקיט כהן לישראל לא ליכול בתרומה, דילמא אתי למיכל בהדיה?
השתא מדידהו ספי ליה מדידיה אכליה.

רב שמואל בר יהודה אמר:
משום סימפון, אי הכי נכנסה לחופה ולא נבעלה נמי?
התם מיבדק בדיק לה, והדר מעיל לה. מאי בינייהו?
אכא בינייהו קיבל מסר והלך.
היבם אינו מאכיל בתרומה, מאי טעמא?
קנין כספו אמר רחמנא, והאי קנין דאחיו הוא.
העובר והיבם והארוסין והחרש ובן ט' שנים ויום אחד פוסלין ולא מאכילין.
האי עובר היכי דמי?
אי בת כהן לישראל היא, פסיל לה, כנעוריה (בית אביה) אמר רחמנא פרט למעוברת.
אי בת ישראל לכהן, ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל.
היבם - אי בת כהן לישראל היא פסיל לה, ושבה אל בית אביה אמר רחמנא פרט לשומרת יבם. ואי בת ישראל לכהן היא, לא מאכיל לה, קנין כספו אמר רחמנא, והאי קנין כספו דאחיו הוא.
הארוסין - אי בת כהן לישראל היא,
פסיל לה דקני לה, כי תהיה אמר רחמנא והא קניא בהויה. אי בת ישראל לכהן היא, לא מאכיל לה, מאי טעמא?
משום דעולא.
והחרש - אי בת כהן לישראל היא פסיל לה, דהא קני לה בתקנתא דרבנן.
אי בת ישראל לכהן היא, לא מאכיל לה, קנין כספו אמר רחמנא, והאי לאו בר קנין הוא.
ובן תשע שנים ויום אחד דהנך פוסלין בביאתן, וכדתניא:
בן תשע שנים ויום אחד, גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי גוי נתין חלל וממזר שבאו על הכהנת ועל הלויה ועל בת ישראל - פסלוה.
איבעיא להו: מחוסר גט שחרור אוכל בתרומה או אינו אוכל בתרומה?
קנין כספו אמר רחמנא, והאי לאו קנין כספו הוא, או דילמא כיון דמחוסר גט שחרור קנין כספו קרינא ביה.
תא שמע: יליד בית מה תלמוד לומר?
אם קנין כסף אוכל יליד בית לא כל שכן?!
אלו כן הייתי אומר מה קנין כסף שיש בו שוה כסף [אוכל] אף.יליד בית שיש בו שוה כסף [אוכל], ומנין שאף על פי שאינו שוה כלום?
תלמוד לומר: יליד בית מכל מקום.
ועדיין אני אומר יליד בית בן שיש בו [שוה] כסף בין שאין בו [שוה] כסף אוכל.
קנין כסף שיש בו שוה כסף אוכל אין בו שוה כסף אינו אוכל?
תלמוד לומר: קנין כספו ויליד ביתו.
מה לילד בית אף על פי שאינו שוה כלום,
אף קנין כסף אף על פי שאינו שוה כלום.

העובר פוסל ואינו מאכיל, דברי רבי יוסי.
איבעיא להו מאי טעמא דר' יוסי?
משום דקסבר עובר במעי זרה זר הוא, או דילמא ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל, למאי נפקא מינה?
לעובר במעי כהנת, מאי?

אמר רבא:

היינו טעמא דרבי יוסי, דקסבר עובר במעי זרה זר הוא.

רב יוסף אמר:
ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל.

אמר רב יהודה אמר שמואל:
זו דברי רבי יוסי.

אבל חכמים אומרים:
יש לו בנים אוכלין בשביל בנים, אין לו בנים אוכלין בשביל אחין.
אין לו אחין אוכלין בשביל משפחה כולה, זו ולא סבירא ליה,

הא א"ל שמואל לרב הונא:
בגתאה: אייתי לי בי עשרה, ואימא לך באנפייהו המזכה לעובר קנה.
(כתוב ברמז תק"ן):

כי יקנה נפש קנין כספו -
יכול אפילו עבד עברי יאכל בתרומה?
תלמוד לומר: כסף - יצא עבד עברי שאין לו בו כסף.
אוציא את עבד עברי ולא אוציא את של שותפין?
תלמוד לומר: כספו פרט למי שחציו עבד וחציו בן חורין.
מנין לבן שמאכיל אמו בתרומה?
דין הוא: אם מצינו שעשה זרע כאב לפסול נעשה את זרע כאב לפסול נעשה את זרע כאב להאכיל, שמדת מאכיל מעוטה.

אמר ר' שמעון:
ויליד ביתו הם יאכלו -
הם יאכלו –
הן אוכלין ואין בהמה אוכלת.
יכול לא תאכל בכרשינין?
תלמוד לומר: נפש.
בלחמו -
יצא מת שאין לו לחם.

ובת כהן כי תהיה לאיש זר -
בן ט' שנים ויום אחד גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי גוי חלל נתין וממזר שבאו על הכהנת ועל הלויה ועל בת ישראל - פסולה, מנא הני מלי?

אמר רב יהודה אמר רב :
אמר קרא: ובת כהן כי תהיה לאיש זר, כיון שנבעלה לפסול לה - פסלה.
האי מיבעיא ליה לכדקאמר רחמנא: בת כהן דמינסבא לזר לא תאכל?!
ההיא מושבה אל ביה אביה נפקא, מדקאמר רחמנא ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל מכלל דמעיקרא לא אכלה.
אי מההיא הוה אמינא: [לאו הבא מכלל עשה] עשה כתב רחמנא האי ללאו?
לאו מוכל זר לא יאכל קדש נפקא.
ההוא מיבעיא ליה לגופיה?
תרי וכל זר כתיבי.
ואכתי מיבעיא ליה לכדרבי יוסי בר' חנינא:
זרות אמרתי לך ולא אנינות.

ור' יוסי בר' חנינא,
מזר, וכל זר נפקא. ואכתי מיבעיא לכדתניא: כשהיא חוזרת חוזרת לתרומה, ואינה חוזרת לחזה ושוק.

ואמר רב חסדא אמר (רבא) [רבינא] בר שילא:
מאי קרא?
דכתיב: היא בתרומת הקדשים לא תאכל - במורם מן הקדשים לא תאכל.
אם כן ליכתוב קרא בקדשים לא תאכל.
מאי בתרומת הקדשים?
שמע מינה תרתי.
אשכחן כהנת, לויה וישראלית מנלן?

כדקאמר ר' אבא אמר רב:
בת ובת הכא נמי בת ובת.

כמאן כרבי עקיבא דדריש ווי"ן?
אפילו תימא רבנן, כולה ובת קרא יתירא הוא.
ואימא לנבעלה לפסול לה חייבי כריתות?
כי תהיה - אמר רחמנא הנך דאית בהו הויה, וחייבי כריתות לאו בני הויה נינהו. אי הכי נכרי ועבד דלאו בני הויה נינהו לא ליפסלו?
הנך פסלי מדרבי יוחנן.
דאמר ר' יוחנן משום ר' ישמעאל:
מנין לנכרי ועבד שבאו על הכהנת ועל הלויה ועל הישראלית שפסלוה?
שנאמר: ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה מי שיש לו אלמנות וגרושין בה, יצאו נכרי ועבד שאין לו אלמנות וגרושין בה.
אשכחן כהנת, לויה וישראלית מנלן?

כדקאמר ר' אבא אמר רב:
בת ובת הכא נמי בת ובת וכו'.

ובת כהן כי תהיה לאיש זר -
אין לי אלא לממזר מנין אפילו ללוי, ואפילו לישראל?
תלמוד לומר לאיש.
מנין אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, (ממזרת ונתינה לישראל), בת ישראל לממזר ולנתין?
תלמוד לומר: לאיש - לאיש המאכיל.
והלא דין הוא: ומה ישראל שאין ביאתו פוסלתה מן הכהונה, אינו דין שתהא ביאתו פוסלתה מן התרומה?!
לא, אם אמרת בישראל שאין מאכיל את אחרות, תאמר בכהן גדול שמאכיל את אחרות, הואיל ומאכיל את אחרות לא תהא ביאתו פוסלתה מן התרומה?
תלמוד לומר: לאיש - לאיש המאכיל.

היא בתרומת הקדשים לא תאכל -
היא אינה אוכלת אבל אמה אוכלת, כיצד?
בת ישראל לכהן ילדה הימנו בת, הלכה הבת ונשאת לעבד ונשאת לנכרי, הייתי אומר: כשם שהיא אינה אוכלת כך אמה לא תאכל?
תלמוד לומר: היא, היא אינה אוכלת אבל אמה תאכל.
אם נאמר בתרומה למה נאמר בקדשים, [אם נאמר בקדשים למה נאמר בתרומה]?
מפני שיש בתרומה מה שאין בקדשים, ובקדשים מה שאין בתרומה.
תרומה לא התרה לזרים,
קדשים הותרו לזרים.

קדשים חייבין עליהן משום פגול, נותר וטמא.
תרומה אין חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא,
הא מפני שיש בתרומה מה שאין בקדשים ובקדשים מה שאין בתרומה צריך לומר בתרומה וצריך לומר בקדשים.

ובת כהן כי תהיה לאיש זר -
וסמיך ליה: ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה,

א"ר יוחנן:
בת כהן לישראל אין זווגן עולה יפה. מאי היא?

אמר רב חסדא:
או אלמנה או גרושה או זרע אין לה.
במתניתא תנא: קוברה או קוברתו או מביאתו לידי עניות. איני!

והא"ר יוחנן:
הרוצה להתעשר ידבק בזרעו של אהרן, כל שכן שתורה וכהונה מעשרתו, לא קשיא, הא בתלמיד חכם הא בעם הארץ.

ובת כהן כי תהיה אלמנה -
בת ישראל שנשאת לכהן - תאכל בתרומה,
מת ולה ממנו בן - תאכל בתרומה.
נשאת ללוי - תאכל במעשר,
מת ולה ממנו בן - תאכל במעשר.
מת בנה מלוי - תאכל בתרומה.
וחזרה ואכלה בשביל בנה, מנא לן?

א"ר אבא אמר רב:
דאמר קרא: בת ובת.
כמאן, כר' עקיבא דדריש ווי"ן?
אפילו תימא רבנן, כולה ובת קרא יתירא הוא.

תנו רבנן:

כשהוא חוזרת, חוזרת לתרומה ולא לחזה ושוק.

אמר רב חסדא אמר (רבא) [רבינא] בר שילא:
מאי קרא?
היא בתרומת הקדשים לא תאכל, במורם מן הקדשים לא תאכל.

ורב נחמן אמר רבה בר אבוה:
מלחם, ולא כל לחם, פרט לחזה ושוק.

רב ספרא אמר:
מלחם [לחם] ולא (כל) בשר.

רב פפא אמר:
מלחם אביה תאכל [לחם] הקנוי לאביה תאכל, פרט לחזה ושוק דמשלחן גבוה קא זכי ליה.

רבא אמר:
כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום (קדוש) [טהור] אתה ובניך ובנותיך אתך בזמן שאתך.

וזרע אין לה -
אין לי אלא זרעה, זרע זרעה מנין?
תלמוד לומר: זרע אין לה עיין עליה.
והא אפיקתיה לזרע זרעה?
זרע זרעה לא איצטריך קרא, דבני בנים הרי הן כבנים, כי איצטריך קרא לזרע פסול.
ותנא גופיה דדריש הכי מנא ליה?
אמרי: מדכתב.: מֵאֵן בלעם הלך עמנו, מאן יבמי להקים לאחיו שם, ולא כתיב ביה יו"ד, והכא כתיב יו"ד שמע מינה לדרשא הוא דכתב.

תנו רבנן:
ושבה אל בית אביה -
פרט לשומרת יבם.
כנעוריה - פרט למעוברת.
והלא דין הוא: ומה במקום שלא עשה ולד מן הראשון כולד מן השני לפוטרה מן היבום, עשה עובר כילוד, מקום שעשה ולד מן הראשון כולד מן השני לפוסלה מן התרומה, אינו דין שנעשה עובר כילוד?!
לא, אם עשה עובר כילוד לענין יבום שהרי עשה מתים כחיים, נעשה עובר כילוד לענין תרומה שלא עשה מתים כחיים?
תלמוד לומר: כנעוריה - פרט למעוברת.
ואיצטריך למיכתב כו' (כתוב ברמז תק"ן).
יאמַר גרושה מה תלמוד לומר: אלמנה?
ומה גרושה שאסורה לכהן הדיוט הרי היא חוזרת אלמנה שמותרת לכהן הדיוט, אינו דין שתחזור?!
אלו כן הייתי אומר: גרושה שאין לה זרע תחזור, אבל אלמנה בין שיש לה זרע בין שאין לה זרע תחזור?
תלמוד לומר: אלמנה וזרע אין לה.
אלו נאמר אלמנה ולא נאמר גרושה, הייתי אומר: אלמנה שאין לה זרע תחזור, אבל גרושה בין שיש לה זרע בין שאין לה זרע לא תחזור?
תלמוד לומר: אלמנה וזרע אין לה, גרושה וזרע אין לה. באת אלמנה להחמיר עליה וגרושה להקל עליה.
יכול אפילו נתארמלה או נתגרשה ממי שאין משיאה לכהונה?
תלמוד לומר: ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל.

וזרע אין לה -
אין לי אלא זרע מישראל, זרע מן הכנים מנין?
תלמוד לומר: וזרע אין לה באי זה צד.
בת כהן שנשאת לישראל וילדה המנו בת, הלכה הבת ונשאת לכהן וילדה ממנו בן, הרי זה ראוי להיות כהן גדול משמש על גבי המזבח, מאכיל את אמו ופוסל את אם אמו. זאת אומרת לא כבני כהן גדול שפוסלני מן התרומה.
אין לי אלא זרע כשר, זרע פוסל מנין?
תלמוד לומר: וזרע אין לה, כיצד?
בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל וילדה ממנו בת, הלכה הבת ונשאת לעבד ולנכרי וילדה ממנו בן - הרי זה ממזר.
היתה אם אמו בת ישראל לכהן תאכל בתרומה, [בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה].
יכול אף זרע מן השפחה ומן הגויה יפסול או יאכיל?
תלמוד לומר: זרע - יצא זה שאינו זרעה. כיצד?
בת כהן לישראל ובת ישראל לכהן וילדה ממנו בן, והלך הבן ונכבש עם השפחה והגוית וילדה ממנו [בן], יכול יפסול או יאכיל?
תלמוד לומר: זרע - יצא זה שאינו זרעה.

מלחם אביה תאכל -
למד שאינו מדבר אלא בקדשי הגבול.
בת כהן שנשאת לישראל ואחר כך אכלה תרומה, וכן כהן שאכל תרומת חברו, יכול יהו חייבין בחומש?
תלמוד לומר: וכל זר לא יאכל בו ואיש כי יאכל קדש בשגגה - יצאו אלו שאינם זרים לה.

איש –

פרט לקטן.
או שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד?
תלמוד לומר: ואיש כי יאכל - אין אכילה פחותה מכזית.

קדש –

מה קדש האמור להלן בקדשי הגבול הכתוב מדבר,
אף קדש האמור כאן בקדשי הגבול הכתוב מדבר.

בשגגה -
פרט למזיד.

אמר רבי יוסי:
שמעתי שהאוכל מקדשי קדשים לאחר זריקת דמים שמשלם את הקרן ונותן לכהן ולוקח בהן שלמים.

תנו רבנן:
האוכל כזית תרומה - משלם קרן וחומש.

אבא שאול אומר:
עד שיהא בו שוה פרוטה.
מאי טעמא דתנא קמא?
אמר קרא: ואיש כי יאכל קדש ואכילה בכזית.

ואבא שאול מאי טעמא?
אמר קרא: ונתן לכהן את הקדש ואין נתינה פחות משוה פרוטה.
ואידך נמי הכתיב: כי יאכל?
ההוא פרט למזיק הוא דאתא.
ואידך נמי הכתיב: ונתן?
ההוא מיבעיא ליה לדבר הראוי להיות קדש, פרט לאוכל תרומת חמץ בפסח, זר שאכל תרומה בשוגג אכילה גסה, משלם את הקרן ואינו משלם את החומש, שנאמר: ואיש כי יאכל קדש בשגגה - פרט למזיק.

סימן תרלח
חמישיתו יוסף עליו -
שיהא היא וחומשו חמשה, דברי רבי יאשיה.

רבי (נתן) [יונתן] אומר:
חמישיתו של קרן.

אמר רמי בר חמא:
הרי אמרו: הקדש אין מתחלל על הקרקע, דרחמנא אמר: ונתן הכסף וקם לו.
חומש הקדש מהו שיתחלל על הקרקע?
תרומה אין משתלטת אלא מן החולין, דרחמנא אמר: ונתן לכהן את הקדש - דבר הראוי להיות קדש.
חומש תרומה מהו שישתלם שלא מן החולין?
מעשר אין מתחלל על אסימון, דכתיב: וצרת הכסף בידך - לרבות דבר שיש עליו צורה.
חומש מעשר מהו שיתחלל על אסימון?
אמר קרא: עליו - לרבות חומשו כמותו.

אמר רבא:
גבי גזל כתיב: וחמישיתו יוסף עליו.
ותנן: נתן לו את הקרן ונשבע על החומש הרי זה מוסיף חומש, על חומש. עד שיתמעט הקרן בפחות משוה פרוטה.

גבי תרומה
כתיב: ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויוסף חמישיתו עליו.
ותנן:
האוכל תרומה בשגגה משלם קרן וחומש.
אחד האוכל, ואחד השותה, ואחד הסך. אחד תרומה טהורה, ואחד תרומה טמאה משלם חומש וחומש חומשא.

ואלו גבי מעשר לא מיכתב כתיב ולא מיתני תנן ולא איבועיי איבעיא לן.

גבי הקדש כתיב: ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו (וקם) [והיה] לו ותנן:
הפודה את ההקדש הרי זה מוסף חומש.
חומשא תנן: חומשא דחומשא לא תנן, מאי?
אמר קרא: ויסף חמישית כסף ערכך עליו (וקם) [והיה] לו.
מקיש חומשו לכסף ערכו:
מה כסף ערכו מוסיף חומש, אף חומשו מוסיף חומש.

ונתן לכהן את הקדש -
דבר הראוי להיות קדש, פרט לאוכל לתרומת חמץ בפסח שפטור מן התשלומין ומדמי עצים, דברי ר' אליעזר בן יעקב.
ורבי אליעזר בן חסמא
מחייב.

א"ל רבי אליעזר בן יעקב:

וכי מה הנאה יש לו בה?

א"ל רבי אליעזר:
וכי מה הנאה יש לו בה לאכול תרומה טמאה בשאר ימות השנה שמשלם?
א"ל: לא, אם אמרת בתרומה טמאה בשאר ימות השנה שאף על פי שאין לו בה היתר אכילה יש בה היתר הסקה, תאמר בזה שאין לו בה לא היתר אכילה ולא היתר הסקה.
א"ל: אף בזו יש לו [בה] היתר הסקה, שאם רצה כהן מריצה לפני כלבו או מסיקה תחת תבשילו.

ויסף חמישיתו עליו -
שיהא הוא וחומשו חמשה.
מנין שאין משלמין לא מן הלקט ולא מן השכחה ולא מן הפאה ולא מן המעשר ראשון שנטלה תרומתו ולא מן המעשר שני והקדש שנפדו?
שאין הקדש פודה הקדש, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים:

משלמין מכולם.
מנין שאין משלמין אלא ממון על מינו?
תלמוד לומר: ונתן לכהן את הקדש, לפיכך אם אכל קשואין של ערב שביעית ימתין לקשואין של מוצאי שביעית וישלם מהן, דברי רבי עקיבא.

רבי אליעזר אומר:
משלמין ממין על שאינו מינו ובלבד שישלם מן היפה על הרע, הא כיצד?
אכל גרגרות ושלם תמרים, תבוא לו ברכה.
יכול תהא הפרשתו מקדשתו לחייב עליו חומש?
תלמוד לומר: ונתן לכהן את הקדש, מתנתו לכהן מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש, ואין הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש.

ולא יחללו -
להביא את הסך ואת השותה.

את קדשי בני ישראל -
על קדשי ישראל חייבין בחומש ואין חייבין על קדשי הנכרים בחומש.
יכול יהו חייבין על תרומה שבטבל?
תלמוד לומר: את אשר ירימו לה' על המורם חייבין, ואין חייבין על תרומה שבטבל.

והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם -
מלמד שאף על הטבל חייבין מיתה.
באכלם - פרט לזורע ולמטמא.

כי אני ה' מקדשם -
להגיד מה גרם.

אמר רב יהודה אמר רב:
חטאת ששחט לשם עולה – פסולה, לשם חולין - כשרה.

א"ר אילעאי:
מאי טעמא דרב?
דכתיב: ולא יחללו את קדשי בני ישראל - קדשים מחללין קדשים, ואין חולין מחללין קדשים.

אמר שמואל משום רבי אליעזר:
מנין לאוכל טבל שהוא במיתה?
דכתיב: ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירומו לה' - בעתידין לתרום הכתוב מדבר. ויליף חלול חלול מתרומה:
מה להלן במיתה,
אף כאן במיתה.

ונילף חלול חלול מנותר:
מה להלן בכרת,
אף כאן בכרת?
מסתברא מתרומה הוה ליה למילף, שכן תרומה בחוצה לארץ הותרה במקוה ברבים פירות וכו'. אדרבא מנותר הוה ליה למילף, שכן פסול אוכל אין לו היתר במקוה?
הנך נפישן.

רבינא אמר:
חלול דרבים מחלול דרבים עדיף.

שמעון אחי עזריה אומר:
שחטן לשם גבוה מהן - כשרים, לשם נמוך מהן - פסולין, כיצד?
קדשי קדשים ששחטן לשם קדשים קלים – פסולין,
קדשים קלים ששחטין לשם קדשי קדשים - כשרין.
מאי טעמא?
אמר קרא: ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' - בגבוה מהם אין מתחללין, בנמוך מהן מתחללין. והאי להכי הוא דאתא, האי מיבעיא ליה לכדשמואל.
דאמר שמואל:
מנין לאוכל טבל וכו',
אם כן לכתוב אשר הורמו מאי אשר ירימו?
שמע מינה תרתי.

והשיאו אותם -
זה אחד מג' אתים שהיה ר' ישמעאל דורש.
וכי אחרים משיאין את עצמן, והלא הן משיאין את עצמם?!

כיוצא בו: זאת תורת הנזיר וגו' ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו.
וכי אחרים מביאין אותן והלא הוא מביא את עצמו?!

כיוצא בו אתה אומר: ויקבר אותו בגי.
וכי אחרים קברו אותו והלא הוא קבר את עצמו?!
ישראל - אלו ישראל.
גר - אלו הגרים.
הגר - לרבות את נשי גרים.
בישראל - לרבות את הנשים ואת העבדים (המשוחררים).
אם כן למה נאמר איש איש?
להביא את הנכרים שהן נודרים נדרים ונדבות כישראל.

סימן תרלט
אמר רב הונא:
שלמי הנכרי עולות, איבעית אימא קרא, איבעית אימא סברא.
איבעית אימא סברא - נכרי לבו לשמים.
איבעית אימא קרא - אשר יקריבו לה' לעולה כל דמקרבי עולה נינהו.

מתיב רב שיזבי:
אלו מנחות נקמצות ושיריהן לכהנים?
מנחת נכרי.

א"ר יוחנן:
לא קשיא, הא ר' יוסי הגלילי, הא ר' עקיבא.
דתניא: איש - מה תלמוד לומר איש איש?
לרבות הנכרים שנודרין נדרים ונדבות כישראל.

אשר יקריבו לה' לעולה -
אין לי אלא עולה, שלמים מנין?
[תלמוד לומר: נדריהם].
תודה מנין?
תלמוד לומר: (לכל) נדבותם.
מנין לרבות העופות (והמנחות) [והיין] והלבונה והעצים?
תלמוד לומר: [נדריהם] לכל נדריהם נדבותם לכל נדבותם.
אם כן מה תלמוד לומר: עולה?
עולה - פרט לנזירות דברי רבי יוסי הגלילי.

רבי עקיבא אומר:
אשר יקריבו לה' לעולה -
אין לי אלא עולה, והאי פרט לנזירות מהכא נפקא, מהתם נפקא: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' - בני ישראל נוזרים הם, ואין הנכרים נוזרים.
אי מהתם הוה אמינא: קרבן היא דלא לייתו, אבל נזירות חלה עליהן, קא משמע לן.
כמאן אזלא הא דתנן: שבעה דברים התקינו בית דין וזה אחד מהם:
נכרי ששלח עולתו ממדינת הים ושלח נסכים עמה קריבין משלו ואם לאו קריבין משל צבור.

לימא רבי יוסי הגלילי ולא רבי עקיבא. אפילו תימא רבי עקיבא עולה וכל אביזרהא.
מאן תנא להא דתנו רבנן: אזרח מביא נסכים ואין הנכרי מביא נסכים.
יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים?
תלמוד לומר: ככה.
איבעית אימא רבי יוסי הגלילי, סמי מההיא יין.
ואיבעית אימא רבי עקיבא, עולה וכל אביזרהא:

סימן תרֿמ
תניא רבי אומר:
אשר יקריבו לכל נדריהם ולכל נדבותם -
הכל באין בשותפות, לא סילק הכתוב אלא מנחת, דכתיב בה: נפש.
האשה שנדרה בנזיר, היו לה מעות סתומין - יפולו לנדבה.
מעות מפורשין דמי חטאת - ילכו לים המלח, לא נהנין ולא מועלין.
דמי עולה יבואו לעולה - ומועלין בהן.
דמי שלמים יביאו שלמים - נאכלין ליום אחד ואינן טעונים לחם.
יפלו לנדבה והלא דמי חטאת מעורבין בהם?

א"ר יוחנן:
הלכה היא בנזיר.

ריש לקיש אמר:
לכל נדריהם -
התורה אמרה מותר נזיר יהא לנדבה.
לרצונכם - אין כופין את הצבור על כרחם.

תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים -
תמות וזכרות בבהמות, ואין תמות וזכרות בעופות.
יכול אף יבש גפה ושנחטטה עינה ושנקטעה רגלה?
תלמוד לומר: מן העופות - ולא כל העוף.

רבי שמעון אומר:
ומה אם הקדשים שהמום פוסל בהן אין אתנן ומחיר חל עליהם, עוף שאין המום פוסל בו אינו דין שלא יהא אתנן ומחיר חל עליהם?!
תלמוד לומר: לכל נדר - להביא את העוף.

רבי אליעזר אומר:
כל שנאמר בו זכר ונקבה טומטום ואנדרוגינוס פוסל בו, שלא נאמר בו זכר ונקבה אין טומטום ואנדרוגינוס פוסל בו.

סימן תרמא

כל אשר בו מום -
אמר רב אדא בר קטינא אמר ריש לקיש:
שלש פגימות הן:
פגימת עצם בפסח,
פגימת אזן בבכור,
פגימת מום בקדשים.

ורב חסדא אמר:
אף פגימת סכין.
ואידך, בחולין לא קא מירי. וכולן פגימתן כדי פגימת מזבח.
וכמה פגימת מזבח?
כדי שתחגר בצפורן.
מיתיבי: כמה פגימת מזבח?

רשב"י אומר:
טפח.

ר' אליעזר בן יעקב אומר:
כזית, לא קשיא הא בסידא הא באבנא.

אמר אביי:
כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד מהני.

רבא אמר:
לא מהני.
והרי המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח אף על פי שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי, תיובתא דרבא!

א"ל רבא:
שאני התם דאמר קרא: ולנדר לא ירצה, רצוי הוא דלא מרצה הא מקדש קדשי.
ולאביי, אי לאו דאמר רחמנא ולנדר לא ירצה, הוה אמינא תהוי כעובר על מצוה וכשר, קא משמע לן.
והרי מקדיש תמימים לבדק הבית דאמר רחמנא: נדבה תעשה אותו - זהו קדשי בדק הבית. ותנן:
המקדיש תמימים לבדק הבית אף על פי שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי.
תיובתא דרבא!

א"ל רבא:
ממקום שנתרבו בעלי מומין לגבי מזבח, נתרבו תמימים לבדק הבית.

כל אשר בו מום -
אין לי אלא מום קבוע, מום עובר מנין?
תלמוד לומר: אשר בו מום לא תקריבו מה תלמוד לומר?
אי משום בל תשחטו הרי כבר אמור למטה, אלא מה תלמוד לומר: בל תקריבו?
בל תקדישו.

מכאן אמרו:
המקדיש בעלי מומין לגבי המזבח עובר משום חמשה שמות:
משום בל תקדישו,
ומשום בל תשחטו,
ומשום בל תזרקו,
ומשום בל תקטירו כולו,
ומשום כל תקטירו מקצתו.

רבי יוסי בר' יהודה אומר:
אף משום קבלת הדם.

אמר מר:
אי משום בל תשחטו כבר אמור למטה, היכן אמור?
דתניא: עורת או שבור או חרוץ או יבלת לא (תקדישו) [תקריבו] מה תלמוד לומר?
אי משום בל תקדישו כבר אמור למעלה, אלא מה תלמוד לומר: בל תקריבו?
בל תשחטו.

וְאִשֶּה לא תתנו -
אלו אשים.
אין לי אלא כולו, מקצתו מנין?
תלמוד לומר: מהם.
זריקת דמים מנין?
תלמוד לומר: על המזבח לה' לרבות הוא.

והתניא:
קרבן - שומע אני אפילו קדשי בדק הבית שנקראו קרבן, שנאמר: ונקרב את קרבן?
תלמוד לומר: ואל פתח אהל מועד (כתוב ברמז תקפ"א).

אמר מר משום רבי יוסי בר יהודה:
אף משום קבלת הדם, מאי טעמא?
נפקא מהא: ומיד בן נכר לא תקריבו - זו קבלת הדם.

ותנא קמא, מיבעיא ליה להאי: סלקא דעתך אמינא: הואיל ולא נצטוו אלא על מחוסרי אברים לא שנאר במזבח דידהו לא שנא במזבח דידן קא משמע לן.

מתקיף לה ריש לקיש:
שמא לא שנינו אלא בתם ונעשה בעל מום עובר, אבל מום מעיקרא דיקלא בעלמא הוא?

אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף:
שרוע וקלוט - כתיב בפרשה, והני בעלי מומין מעיקרא נינהו.

איש -
היחיד מביא שלמים נדבה, ואין הצבור מביאים שלמים נדבה.
או איש - להוציא את השותפין.

רבי אומר:
אשר יקרב קרבנן לכל נדריהם ולכל נדבותם -
כל הקדשים באין בשותפות עד שחילק הכתוב אה המנחה.

כי יקריב שלמים -
אין לי אלא שלמים, מנין לרבות העולה?
תלמוד לומר: נדר.
מנין לרבות את התודה?
תלמוד לומר: לפלא.
מנין לרבות את הולדות ואת התמורות?
תלמוד לומר: בבקר.
מנין לרבות את הבכור המעשר והפסח?
תלמוד לומר: בצאן,
מנין לרבות חטאת ואשם?
תלמוד לומר: בבקר או בבקר, בצאן או בצאן.

תמים יהיה לרצון -
מצות עשה, לא תעשה מנין?
תלמוד לומר: כל מום לא יהיה בו.
אם נפל מן הגג ונשבר, יכול יהא עובר עליו?
תלמוד לומר: כל מום לא יהיה בו אל תתן בו מום.

מכאן אמרו:
בכור שאחזו דם אפילו מת אין מקיזין לו את הדם, דברי ר' יהודה.

וחכמים אומרים:

יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום.
אם עשה בו - הרי זה לא ישחט עליו.

ר' שמעון אומר:
יקיז ואפילו שעושה בו מום.

תמים יהיה לרצון-
(כתוב ברמז תס"ב וברמז תנ"ב).

סימן תרמב
שעורת או שבור -
כתיב: אשר לא עובד בה - בה עבודה פוסלת, למעוטי קדשים דלא פסלא בהו, סלקא דעתך אמינא: ליתי בקל וחומר מעגלה:
ומה עגלה שאין המום פוסל בה, עבודה פוסלת בה, קדשים שמום פוסל בהן, אינו דין שעבודה פסלת בהן?!
איכא למיפרך: מה לעגלה שכן שנים פסלות בה. אטו קדשים מי ליכא דפסלי בהו שנים, דאיצטריך קרא להנך דפסלי בהו שנים, וקדשים דלא פסלה בהו עבודה מהכא נפקא, מהתם נפקא, עורת או שבור וגו' לא תקריבו אלה לה' - אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבודה. איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הני מלי היכא דנעבדה בהו היתר, אבל עבד בה עבודת איסור אימא לתסרו, הא נמי מהכא נפקא: ומיד בן נכר לא תקריבו וגו' מכל אלה - אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבודה. איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הני מילי כשעבד בהן כשהן חולין, אבל עבד בהן כשהן קדשים אימא לתסרו, צריכא.
טומטוט ואנדרוניגוס אין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינא. בלשמא טומטום מבקדש לא דילמא נקבה היא וכו' אנדריגינוס במקדש לא דילמא נקבה היא אלא במדינה נמי נהי דזכר הוא תעשה נקבות שלו חרוץ וישחט עליה?

אמר קרא: עורת או שבור או חרוץ חרוץ דומיא דשבור וכ'ו.
חרוץ במקום בשר נמי לא מצית אמרת דהוי מומא. דאי סלקא דעתך חרוץ במקום בשר הוי מומא, מכדי כיון דאמר מר:
גרב - זו חרס וחרס מיחרץ חרוץ, דכתיב: ומראהו עמוק מן העור. כמראה חמה עמוקה מן הצל. אם כן ליכתוב רחמנא חרוץ ולא בעי גרב, ואנא אמינא ומה חרוץ דלא מאוס הוי מומא גרב דמאיס לא כל שכן, להכי כתב רחמנא גרב למימר דחרוץ במקום בשר לא הוי מומא,

רבי ישמאל אומר:
אין לך מום גדול מזה.
כאביי לא אמרי חרוץ דומיא דשבור לא אמרינן.
כרבא
נמי לא אמרי דילמא הני מילי היכא דלא מינכר אבל היכא דמינכר מום רע קרינן ביה. בעי רבא מאי טעמא דרבי ישמעאל איהו מפשט פשיט ליה אנדרוגינוס בכור הוא ומומו עמו או דילמא ספוקי מספקא ליה ואם תמצא לומר קאמר, אם תמצא לומר בכור הוא הרי מומו עמו. למאי נפקא מינה?
למילקי עליה משוש גיזה ועבודה, אי נמי למיתבה לכהן.

או גרב או ילפת -
(כתוב ברמז קפ"ד).

עורת -
בין סומא בשתי עיניו בין סומא [אפילו] בעינו אחת.
שבור - מה תלמוד לומר: לפי שנאמר: שבר רגל או שבר יד, אין לי אלא שנשברה רגלו או ידו, מנין לרבות שבר זנב?
תלמוד לומר: או שבור.
יכול שאני מרבה שבר צלע?
תלמוד לומר: שבר יד או שבר רגל מה זה מיוחד מום שבגלוי, יצא שבר צלע שאינו בגלוי.
חרוץ - ריס של עין שניקב שנפגם שנסדק, חוטמו שנפגם שנסדק, שפתו שנקבה שנפגמה ושנסדקה, חיטין החיצונות שנפגמו ושנגממו. הפנימיות שנעקרו.

רבי חנינא בן אנטיגונס אומר:
אין בודקין מן המתאימות ולפנים, ואף לא את המתאימות.
יבלת - זה בעל יבלת.
גרב - זה החרס.
ילפת - זה חזזית המצרית, כאן לא נאמר דק ותבלול, ובאדם לא נאמר יבלת.
מנין ליתן את האמור בבהמה באדם, ואת האמור באדם בבהמה?
תלמוד לומר: גרב גרב ילפת ילפת לגזרה שוה.
מנין לרבות (לא) כל הפסולין שבשור ושה?
תלמוד לומר: ושור ושה לרבות כל הפסולין שבשור ושה.

שרוע וקלוט -
תנא: שרוע - שנשתרבבה ירכו.
קלוט - שרגליו קלוטות כשל חמור וכשל סוס.

נדבה תעשה אותו -
זה קדשי בדק הבית.
אין לי אלא נדבה, נדר מנין?
תלמוד לומר: ולנדר לא ירצה - זה קדשי מזבח.
אין לי אלא נדר, נדבה מנין?
תלמוד לומר: נדבה

רבי אומר:
לא ירצה -
בהרצאת גופו הכתוב מדבר.
היינו תנא קמא?
מאי לאו בהא קמחיפלגי:
תנא קמא סבר: אפילו אקדשיה לרמי הנכסיס נמי לקי.

ורבי סבר:

בהרצאת גופו היא דלקי אבל בדמי נכסים לא לקי, שמע מינה. אלא אותו למאי אתא?
לכדתניא: נדבה תעשה אותו - אתה עושה נדבה ואי אתה עושה תם נדבה לבדק הבית.

מכאן אמרו:
(המתפיס) [המקדיש] תמימים לבדק הבית עובר בעשה.
אין לי אלא בעשה, בלאו מנין?
תלמוד לומר: וידבר ה' אל משה לאמר לאו נאמרו בדברים.

ומעוך וכתות ונתוק וכרות -
כולם בביצים, דברי ר' יהודה.
בביצים ולא בגיד?
אימא: כולם אף בביצים, דברי רבי יהודה.

רבי אליעזר בן יעקב אומר:
כולם בגיד.

רבי יוסי בר' יהודה אומר:
מעוך וכתות - אף בביצים.
נתוק וכרות - בגיד אִין בביצים לָא.
וקא מיפלגי במומים שבגלוי.
דרבי יהודה סבר:

מעוך וכתות -
הוי מימא דהא ליתהון.
נתוק וכרות - הוי מומא דהא תליין.

ורבי אליעזר בן יעקב סבר:
מעוך וכתות - לא הוי מומא דמעיקרא נמי זימנין דליתהון.
נתוק וכרות - לא הוי מומא דמעיקרא נמי זימנין דתליין.

ורבי יוסי סבר:
מעוך וכתות - הוי מומא דהא ליתנהו
נתוק וכרות - לא הוי מומא דהא איתנהו (כתיב ברמז תנ"ב).
מנין לסירוס באדם שהוא אסור?
שנאמר: ובארצכם לא תעשו.

שלחו ליה לאביה דשמואל:
הני תורי דגבין ליה ארמאי וגנחין להו, מהו?
שלח להו: הערמה יתעביד בהו, הערימו עליהון ויזדבנון.

בני מערבא סברי לה כרבי חדקאי דאמר
:
בן נח מצווה על הסירוס, וקא עבר משום ולפני עור לא תתן מכשול.
סבר רבא למימר ימכרו לשחיטה.

אמר ליה אביי:
דיין שקנסת עליהן מכירה.

לא תקריבו -
אין לי אלא שלא נקריב, מנין שלא יעשו?
תלמוד לומר: לא תעשו.
אין לי אלא בהמה, חיה ועוף מנין?
תלמוד לומר: לא תעשו.
אין לי אלא תמימין, בעלי מומין מנין?
תלמוד לומר: בארצכם.
אין לי אלא בארץ, בחוצה לארץ מנין?
תלמוד לומר: לא תעשו בכל מקום שאתם.
מנין אף באדם?
תלמוד לומר: בכם, דברי בן עזאי.

מנין שאין מקבלין שקלים מן הנכרים?
תלמוד לומר: ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם.
אין לי אלא תמידין שיקראו לחם, שנאמר: את קרבני לחמי.
מנין לרבות שאר קרבנות צבור?
תלמוד לומר: מכל אלה.
מנין שאף הנקבות בסירוס?
תלמוד לומר: כי משחתם.

רבי יהודה אומר:
בהם - ואין הנקבות בסירוס.
מום בם לא ירצו לכם - מלמד שאינם מרצין.

אמר רב:
שני שבזוג ראשון יקרב, קסבר בעלי חיים אינם נדחים.
מאי טעמא דרב?
יליף מבעל מום עובר, אף על גבי דלא חזי דלא ירצה, הא עבר מומין ירצה, הכא נמי לא שנא.

ורבי יוחנן אמר:
שני שבזוג שני יקרב, מעט רחמנא בהם - בהם הוא דכי עבר מומן מרצה, הא כל דחוין הואיל ונדחו ידחו.

ורב ההוא בהם בעינייהו הוא דלא מרצו הא על ידי תערובות מרצה.
כדתנן:
אברי עולה שנתערבו באברי בעלי מומין -
רבי אליעזר אומר: אם קרב ראש של אחד מהן יקרבו כל הראשים.
ואידך, נפקא ליה מבם בהם.
ואידך, בם בהם לא דריש.

כי משחתם בהם מום בם -
תנא דבי רבי ישמעאל:
כל מקום שנאמר בו השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה.
דבר ערוה דכתיב: כי השחית כל בשר.
עבודה זרה דכתיב: פן תשחיתין ועשיתם לכם פסל.
כל שהמום פוסל בו דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו, וכל שאין המום פוסל בו אין דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו. והאי מעשר הואיל ולא פסיל ביה מומא, דכתיב: ולא יבקר בין טוב לרע דבר ערוה ועבודה זרה נמי לא פסלי.

שור או כבש -
צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה'.
משפט אדם ומשפט בהמה:
משפט אדם וביום השמיני ימול.
ומשפט בהמה ומיום השמיני והלאה.

מי הקדימני ואשלם -
רבי תנחום פתר קרא
ברווק שהיה שרוי במדינה ונתן שכר סופרים ומשנים.
אמר הקב"ה: עלי לשלם לו גמולו וליתן לו בן זכר. עתיד רוח חקודש להיות מפוצצת בראש ההרים ואומר: כל מי שפעל עם אל, יבא ויקח שכרו, הדא הוא דכתיב: כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל.
ורוח הקודש אומרת: מי הקדימני ואשלם - מי קילס לפני עד שלא נתתי לו נשמה?
מי (מלל) [מל בנו] לשמי עד שלא נתתי לו בן?
מי עשה לפני מעקה, עד שלא נתתי לו גג?
מי עשה לי מזוזה, עד שלא נתתילו בית?
מי עשה לי סוכה, עד שלא נתתי לו דמים?
מי עשה לי ציצית, עד שלא נתתי לו טלית?
מי הפריש לי תרומה ומעשר עד שלא נתתי לו גורן?
מי הפריש לי חלה, עד שלא נתתי לו עיסה?
מי הפריש לי קרבן, עד שלא נתתי לו בהמה?
הדא הוא דכתיב: שור או כשב או עז.

רבי עקיבא בר זבדי בשם רבי אבהו פתח:
ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון.
כתיב: שרפים עומדים ממעל לו וגו' בשתים יעופף - לקילוס.
בשתים יכסה פניו - שלא יביט בשכינה.
ובשתים יכסה רגליו - שלא יראו פני שכינה, דכתיב: וכף רגליהם ככף רגל עגל.
וכתיב: עשו להם עגל מסכה על שם: כט ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון.

תמן תנינן:
כל השופרות כשרות, חוץ משל פרה.
למה?
שלא להזכיר עון.
תני: מפני מה אין סוטה שותה בכוס של חברתה?
שלא יאמרו בכוס זה שתתה חברתה ומתה על שם: ולא יהיה עוד לבית ישראל וגו'.

תניא: והרגת את האשה ואת הבהמה - אם אדם חטא בהמה מה חטאת?!
אלא לפי שבא לאדם תקלה על ידה אמרה תורה תסקל.

דבר אחר:
שלא תהא עוברת בשוק ויהו אומרים: זו היא הבהמה שנסקל פלוני על ידה, על שם: ולא יהיה עוד לבית ישראל.
אף כאן שור או כשב כי יולד - שור נולד ולא עגל נולד?!
אלא משום שנאמר: עשו להם עגל מסכה, לפיכך קראו הכתוב שור ולא קראו עגל, [הדא הוא דכתיב:] שור או כשב.

עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך.
משל למלך ששלח פרוזדוגמא שלו למדינה.
מה עשו בני המדינה?
עמדו על רגליהם ופרעו ראשיהן וקראו אותו באימה ביראה וברתת ובזיע.
אמר הקב"ה לישראל: הדין קריאת שמע פרוזדומגמא דידי, לא הטרחתי עליכם ולא אמרת לכם, שתהיו קורין אותה לא עומדין על רגליהם ולא פורעין ראשיהם, אלא בשבתך בביתך ובלכתך בדרך.

סימן תרמג
אמר רבי ברכיה בר סימון:
אמר הקב"ה: עשר בהמות טהורות מסרתי לך, שלש ברשותך ושבע אינן ברשותך.
שלש שהם ברשותך:
שור.
שה כבשים.
ושה עזים.

ושבע שאינן ברשותך:
איל,
וצבי,
ויחמור וגו'
, לא הטרחתי עליכם ולא אמרתי לכם לעלות בהרים ולהתיגע ביערים להביא קרבן מאלו שאינן ברשותך אלא ממה שברשותך, מה שגדל על אבוסך [הדא הוא דכתיב:]: שור או כשב או עז.

הן אתם מאין.
אמר רבי ברכיה:
הן - לשון יוני הוא, הינא אתם לי מאומות העולם.
מאין - מאותן שכתוב בהם כל הגוים כאין נגדי. ופעלכם מאפע.

א"ר לוי:
כל פעולות טובות ונחמות שעתיד הקב"ה לעשות לישראל אינו אלא בשביל פעיה אחת שפעו לפניו בסיני, ואמרו: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע.
תועבה יבחר בכם -
אותה תועבה שכתוב בה: עשו להם עגל מסכה, מאותה התועבה הביאו לפני קרבן, [שנאמר]: שור או כשב או עז.
ברעתם ישמחו מלך - וכי מה ראה שור להעשות ראש לכל הקרבנות?
משל למטרוניתא שיצא עליה שם רע עם אחד מגדולי המלכות, ובדק המלך בדברים, ולא מצא בהן ממש, מה עשה המלך?
עשה סעודה והושיב אותו בראשון של מסובין. כל כך למה?
שבדק המלך בדברים ולא מצא בהם ממש.
כך אומות העולם מונין להם לישראל ואומרים להם: עשיתם את העגל!
ובדק הקב"ה בדברים ולא מצא בהן ממש, מוצלין היו ישראל מאותו מעשה, שאילו עשו ישראל את העגל, היה להם לומר: אלה (אלהיך) [אלהינו] ישראל אלא הגרים שעלו עם ישראל ממצרים, שנאמר: וגם ערב רב עלה אתם הם עשו את העגל, ואומרים להם: אלה אלהיך ישראל לפיכך נעשה שור ראש לכל הקרבנות.

שור או כשב או עז -
שור -
בזכות אברהם, שנאמר: ואל הבקר רץ אברהם.
כשב - בזכות יצחק, שנאמר: וירא והנה איל.
עז - בזכות יעקב, דכתיב: לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים - טובים לך וטובים לבניך וכו'.

והיה שבעת ימים -
למה שבעה ימים?
כדי שיבדוק שאם נמצא בו דבר מום הרי זה פסול.

דבר אחר:
משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר: כל אכסנאין שיש כאן לא יראו פני, עד שיראו פני מטרונא תחלה.
כך אמר הקב"ה: לא תקריבו לפני קרבן עד שיעבור עליו השבת, שאין שבוע בלא שבת, ואין מילה בלא שבת.

ומיום השמיני והלאה -
כמשפט אדם משפט בהמה:
משפט אדם - וביום השמיני ימול.
ומשפט בהמה - ומיום השמיני והלאה.

כתיב: והאלהים יבקש את נרדף.
רב הונא בשם רבי יוסי אמר:
עתיד הקב"ה לתבוע דמן של נרדפים מיד רודפיהם.
צדיק רודף צדיק –
האלהים יבקש את נרדף.

רשע רודף רשע –

והאלהים יבקש את נרדף.

רשע רודף את צדיק –
והאלהים יבקש את נרדף.

[אפילו צדיק רודף רשע –
והאלהים יבקש את נרדף] מכל מקום.

תדע שכן הוא, שהרי הבל נרדף מפני קין,
לכך נאמר: וישמע ה' אל הבל.

נח נרדף מפני דורו,

ונח מצא חן
ודורו וימח את כל היקום.

אברהם נרדף מפני נמרוד,
אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברהם.

יצחק נרדף מפני פלשתים,
ויאמרו ראו ראינו.

יעקב נרדף מפני עשו,
כי יעקב בחר לו יה.

יוסף נרדף מפני אחיו,
ויהי ה' את יוסף.

משה נרדף מפני פרעה
לולי משה בחירו.

ישראל נרדפין מפני אומות העולם,
ובך בחר ה' (אלהיך).

אף כאן שור נרדף מפני ארי, כבש מפני זאב, עז מפני הנמר,
אמר: הקב"ה: לא תביאו לפני מן הרודפים אלא מן הנרדפין, [הדא הוא דכתיב:] שור או כשב או עז.

שור או כשב או עז כי יולד -
ולא אדם כי יולד [אלא] אף יוצא דופן.
והלא דין הוא: ומה אם טרפה שהיא אסורה בחולין לא עשה בה את המקריבין כקרבין, יוצא דופן שמותר בחולין ואינו דין שלא נעשה בו את המקריבין כקרבין?!
בעל מום יוכיח שהוא מותר בחולין] ועשה בו מקריבין כקרבין, אף אתה אל תתמה על יוצא דופן שאף על פי שמותר בחולין אינו דין שנעשה. בו את המקריבין כקרבין?
תלמוד לומר: שור כי יולד ולא אדם כי יולד.
יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה, ואין חייבין עליו קרבן.

רבי שמעון אומר:
הרי הוא כילוד.

א"ר יוחנן ומודה רבי שמעון:
לענין קדשים שאינו קדוש, מאי טעמא?
גמר לידה לידה מבכור,
מה התם דרך רחם,
אף כאן דרך רחם.

אמר רבא:
שור בן יומו קרוי שור, דכתיב: שור או כשב כי יולד.
איל בן יומו קרוי איל, דכתיב: ואילי צאנך לא אכלתי אילים הוא דלא אכל, אבל כבשים אכל? אלא שמע מינה: איל בן יומו קרוי איל (כתוב ברמז ק"ל).

אמר רבא:
פירכוס שאמרו בסוף שחיטה.

אמר רבא:
מנא אמינא לה?
דתניא: שור או כשב - פרט לכלאים.
או עז - פרט לנדמה.
כי יולד - פרט ליוצא דופן.

והיה שבעת ימים -
פרט למחוסר זמן.

תחת אמו -
פרט ליתום, האי יתום היכי דמי, אילימא (דאיתיה) [דילידתה] אמיה והדר מתה, לעולם תיחי ותזיל?
אלא דמתה והדר ילידתה מכי יולד נפקא?
אלא פשיטא זה פירש למיתה וזה פירש לחיים.
אי אמרת בשלמא בעינן חיותא בסוף לידה היינו דאצטריך קרא למעוטי, אלא אי אמרת לא בעינן חיותא בסוף לידה למי לי?
מכי יולד נפקא.

תני רב שמואל:
ליל שמיני נכנס לדיר להתעשר.
וכרבי אפטוריקי דרבי אפטוריקי רמי:
כתיב: והיה שבעת ימים תחת אמו הא לילה חזי, וכתיב: ומיום השמיני והלאה ירצה, יום אִין לילה לֹא, הא כיצד?
לילה לקדושה יום להרצאה.
מחוסר זמן הכתוב נתקו לעשה, מאי טעמא?
דאמר קרא: והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה - מיום השמיני אין מעיקרא לא, ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא.
והאי מיבעיא ליה לכדרבי אפטוריקי וכו'?
כתיב קרא אחרינא: כן תעשה לשורך לצאנך שבעת ימים יהיה עם אמו וביום השמיני תתנו לי (כתוב ברמז שנ"א).

והיה שבעת ימים תחת אמו -
רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר:
נאמר כאן תחת,
ונאמר להלן תחת,
מה תחת האמור כאן פרט לכלאים וליוצא דופן ולמחוסר זמן וליתום,
אף להלן וכו'.
ומה תחת האמור להלן פרט לטרפה,
אף תחת האמור כאן פרט לטרפה.

רבי יוסי הגלילי אומר:
מה תלמוד לומר: והיה שבעת ימים תחת אמו?
לפי שנאמר: שבעת ימים יהיה עם אמו, יכול עד שיהא עם אמו כל שבעה?
תלמוד לומר: תחת אמו.
אי תחת אמו, יכול אפילו יוצא ממנו כשהיא מתה?
תלמוד לומר: עם אמו, הא כיצד?
אפילו נתקיימה לו אמו שעה אחת.

ומיום השמיני והלאה ירצה -
יכול משמיני ולהלן יהא מותר, ובשמיני עצמו יהא אסור?
תלמוד לומר בבכור: ביום השמיני תתנו לי.
יכול הבכור יהא מותר ביום השמיני ואסור משמיני ולהלן?
תלמוד לומר במוקדשין: ומיום השמיני והלאה ירצה.
עדיין אני אומר בכור מותר ביום השמיני ובמקודשין משמיני ולהלן, מנין ליתן את האמור בבכור במקודשין ואת האמור במוקדשין בבכור?
תלמוד לומר: אמו אמו לגזרה שוה.

ירצה לקרבן אשה -
לאשים, מנין אף להקדש?
תלמוד לומר: לא ירצה.

לקרבן אשה לה' -
לרבות שעיר המשתלח.

ושור או שה אותו ואת בנו וגו' -
רבי ברכיה בשם רבי לוי:
כתיב: יודע צדיק נפש בהמתו - זה הקב"ה ,שכתב בתורתו: לא תקח האם על הבנים.
ורחמי רשעים אכזרי -
זה סנחריב הרשע, דכתיב ביה: אם על בנים רוטשה.

דבר אחר:
יודע צדיק נפש בהמתו - זה הקב"ה, שכתב בתורתו: ושור או שה וגו'.
ורחמי רשעים אכזרי - זה המן הרשע, דכתיב ביה: להשמיד להרוג ולאבד וגו'.
מנין לשוחט אותו ואת בנו במוקדשין שהוא בלא ירצה?
תלמוד לומר: לקרבן אשה לה' ושור או שה וגו' - שור ולא חיה.
והלא דין הוא: ומה אם בהמה שאינו במצות כסוי הרי היא במצות אותו ואת בנו, חיה שהיא במצות כסוי אינו דין שתהא במצות אותו ואת בנו?!
תלמוד לומר: שור - ולא חיה.
שה -
ולא עופות.

והלא דין הוא: ומה אם בהמה שאינה באם על הבן הרי היא במצות אותו ואת בנו, עוף שהוא באם על הבן אינו דין שיהא במצות אותו ואת בנו?!
תלמוד לומר: שה ולא עופות.
אלו נאמר שור ושה בנו, יכול יהו שניהם ובנו?
תלמוד לומר: או שה - או זה או זה.

תנו רבנן:
מנין לאותו ואת בנו שהוא נוהג במוקדשין?
תלמוד לומר: שור או כשב או עז וגו'
וכתיב: ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.
למד על אותו ואת בנו שהוא נוהג במקודשין, ואימא במוקדשין אין בחולין לא?
שור הפסיק הענין.
ואימא בחולין אין במוקדשין לא?
ושור כתיב, וא"ו מוסיף על ענין ראשון.
אי מה קדשים כלאים לא, אף אותו ואת בנו כלאים לא.
אלמה תניא: אותו ואת בנו נוהג בכלאים ובכוי.
ועוד שה כתיב, ואמר רבא:
זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים.
אמר קרא: או לרבות את הכלאים.
האי או מיבעיא ליה לחלק, דסלקא דעתך אמינא, עד דשחיט שור ובנו שה ובנו [לא מחייב קא משמע לן] לחלק מבנו נפקא.
ואכתי מיבעי ליה לכדתניא:
אלו נאמר שור ושה ובנו, הייתי אומר עד דשחיט שור ושה ובנו?
תלמוד לומר: ושור או שה אותו ואת בנו מאי לאו מאו נפקא ולא מאותו?
הניחא לרבנן דמייתר להו אותו אלא לחנניה דלא מייתר ליה אותו לחלק מנא ליה?
לחלק לא צריך קרא, דסבר לה כרבי יונתן דתניא: אביו ואמו (כתוב ברמז ש"ל).

תניא: אותו ואת בנו - נוהג בזכרים.
חנניה אומר:
נוהג בין בזכרים בין בנקבות.
מאי טעמא דרבנן?
דתניא:
יכול יהא אותו ואת בנו נוהג בין בזכרים בין בנקבות?
ודין הוא: חייב כאן וחייב באם על הבנים מה כשחייב באם על הבנים חייב בנקבות ולא בזכרים, אף כשחייב כאן חייב בנקבות ולא בזכרים?!
לא, אם אמרת באם על הבנים שכן לא עשה בה מזומן כשאינו מזומן תאמר באותו ואת בנו שכן עשה בו מזומן כשאינו מזומן?
תלמוד לומר: אותו אחד ולא שנים.
אחר שחלק הכתוב זכיתי לדין, חייב כאן וחייב באם על הבנים, מה כשחייב באם על הבנים חייב בנקבות ולא בזכרים אף כשחייב כאן באותו ואת בנו חייב בנקבות ולא בזכרים.
ואם נפשך לומר הרי הוא אומר: בנו מי שבנו כרוך אחריו, יצא זה שאין בנו כרוך אחריו.
מאי אם נפשך לומר?
וכי תימא אותו זכר משמע, הרי הוא אומר בנו מי שבנו כרוך אחריו, יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו.

וחנניה אמר לך:
כתיב אותו דמשמע זכר, וכתיב בנו מי שבנו כרוך אחריו, דמשמע נקבה, הילכך נוהג בין בזכרים בין בנקבות.

אמר שמואל:
הלכה כחנניה.

תנו רבנן:
אותו ואת בנו -
אין לי אלא אותו ואת בנו, בנו ואותו מנין?
כשהוא אומר: לא תשחט ביום אחד הרי כאן שנים, הא כיצד?
אחד השוחט את הפרה ואחד השוחט את אמה ואחד השוחט את בנה, שנים האחרונים חייבין. האי מיבעי ליה לגופיה?
אם כן ליכתוב רחמנא לא תשחט מאי תשחטו?
ואכתי מבעי ליה דאי כתב רחמנא לא תשחט הוה אמינא חד אִין תרי לָא, כתב רחמנא לא תשחטו דאפילו תרי! אם כן ליכתוב רחמנא לא (ישחט) [ישחטו] מאי לא תשחטו?
שמע מינה תרתי.

תנו רבנן את זו דרש ר' שמעון בן זומא:
אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד -
לפי שכל הענין כולו אינו מדבר אלא בקדשים, ובקדשים הלילה הולך אחר היום.
יכול אף זה כן?
נאמר כאן יום אחד,
ונאמר במעשה בראשית יום אחד,
מה יום אחד האמור במעשה בראשית, היום הולך אחר הלילה,
אף יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה.

(רבי אומר:
יום אחד -
יום המיוחד בשבת וביום טוב,
ומה יום המיוחד בשבת טעון כרוז,
אף זה טעון כרוז).

אותו ואת בנו -
ולא אותה ואת האחין, כיצד?
שחט חמשה אחין ואחר כך שחט את האם, אינו חייב אלא אחת.
אבל שחט את האם ואחר כך שחט חמשה אחין, חייב על כל אחד ואחד.

אותו ואת בנו -
ולא אותה ואת אם אמה, כיצד?
שחטה ואת אם אמה שכן הוא רשאי, ואחר כך שחט את האמצעית סופג ארבעים.

סומכוס אומר משום ר' מאיר:
סופג שמונים.
שחטה ואת אמה ואת אם אמה סופג שמונים.
אותו ואת בנו - ולא אותה ואת בת בתה. [כיצד]?
שחטה את בת בתה שכן הוא רשאי, ואחר כך שחט האמצעית, סופג ארבעים.

סומכוס אומר משום רבי מאיר:
סופג שמונים.
שחטה ואת בתה ואת בת בתה סופג שמונים.

לא תשחטו -
פרט לשוחט ונתנבלה בידו, לנוחר ולמעקר. ולהביא את השוחט להאכיל לנכרים להאכיל לכלבים להאכיל לרפואה. השוחט ונמצא טרפה, והשוחט לעבודה זרה, והשוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה ר' מאיר מחייב,
ור' שמעון פוטר.

ביום אחד -
רבי אומר:
יום המיוחד טעון כרוז.

מכאן אמרו:
בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו:
אִמָּהּ מכרתי לשחוט, בתה מכרתי לשחוט ואלו הן:
ערב יום טוב האחרון של חג,
וערב יום טוב בראשון של פסח,
וערב עצרת,
וערב ראש השנה, דברי רבי יהודה.


ר' יוסי הגלילי אומר:
אף ערב יום הכפורים בגליל.

אמר רבי יהודה:
אימתי?
בזמן שאין לו ריוח, אבל אם יש לו ריוח, אין צריך להודיעו.
ומודה רבי יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיע, שהדבר ידוע הוא ששניהם שוחטין ביום אחד.

בארבעה פרקים אלו כופין את הטבח לשחוט על כרחו, אפילו שור שוה אלף דינר ואין ללוקח אלא דינר, כופין אותו לשחוט וכו' לפיכך אם מת מת למוכר, מפני שלא משך.

לרצונכם תזבחו -
(כתוב בפ' קדושים תהיו).

וכי תזבחו זבח תודה -
רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן אמרו בשם רבי מנחם דגליל:
לעתיד לבא כל הקרבנות בטלים, וקרבן תודה אינה בטלה.
כל ההודאות בטלות והודאת תודה אינה בטלה, שנאמר: קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' - זה קרבן תודה.
וכן אמר דוד: עלי אלהים נדריך אשלם תודות לך, תודה אין כתיב כאן, אלא תודות ההודאה וקרבן תודה.

ביום ההוא יאכל -
זהו שאמרנו אם אינו ענין לאכילה תנהו ענין לזביחה, שאף תחלת זביחתן לא תהא אלא על מנת להאכל ליום אחד.
אין לי אלא תודה, מנין לכל הנאכלין ליום אחד שלא תהא תחלת זביחתן אלא על מנת להאכל ליום אחד?
תלמוד לומר: וכי תזבחו זבח תודה.
וכי תזבחו זבח - לרבות כל הנאכלין ליום אחד, שלא תהא תחלת זביחתו אלא על מנת להאכל ליום אחד.
ושמרתם - זה משנה.
ועשיתם - זה מעשה, וכל שאינו במשנה אינו במעשה.

ושמרתם מצותי ועשיתם אותם -
ליתן שמירה ועשיה למצות.

אני ה' -
אני נאמן לשלם שכר.

ולא תחללו -
ממשמע שנאמר לא תחללו קודש אמור, אם כן למה נאמר ונקדשתי?
מסור עצמך ע"מ לקדש את שמי.
יכול אף ביחידי?
תלמוד לומר: בתוך בני ישראל המרובין.

מכאן אמרו:
כל המוסר עצמו ע"מ לעשות לו נס - אין עושין לו נס, ושלא לעשות לו נס - עושין לו נס.
וכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שאמרו לו לנבוכדנצר הרשע: לא חשחין אנחנא על דנה פתגם להתבותך הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין (ליה) יכול לשיזבותנא מן אתון נורא יקדתא (ואף מן) ידך מלכא ישזיב והן לא ידיע להוא לך מלכא די לאלהך לא (אנחנא) [אתנא] פלחין ולצלם דהבא די הקימת לא נסגוד.
וכשהרג טוריינוס את לוליינוס ואת פפוס אחיו בלודקיא אמר להם: אם מעמו של חנניה מישאל ועשריה אתם, יבא אלהיכם ויציל אתכם מידי!
אמרו לו: חנניה מישאל ועזריה כשרים היו, ונבוכדנצר היה מלך הגון לעשות נסים על ידו, אבל אתה מלך רשע אי אתה הגון לעשות נסים על ידך, ואנו מחוייבים מיתה ואם אי אתה הורגנו הרבה הורגין יש למקום, הרבה דובין הרבה נמרים הרבה אריות הרבה נחשים הרבה עקרבים שיפגעו בנו ,אלא לסוף שהמקום עתיד ליפרע מידך.
אמרו: לא נסע משם עד שבאת עליו דיופלי מרומי והוציאו את מוחו בבקעיות.

ונקדשתי בתוך בני ישראל -
(כתוב בפסוק: ויבאו בני ישראל לשבור בתוך הבאים).

מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה, ושחרר עבדו והשלימו לעשרה. והיכי עביד הכי?

והא אמר רבי יהודה:
המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר: לעולם בהם תעבודו, לדבר מצוה שאני.
והא מצוה הבאה בעבירה היא?
מצוה דרבים שאני, דכתיב: ונקדשתי בתוך בני ישראל.
אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין כפיהן, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, פחות מעשרה. דאמר קרא: ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה, מאי משמע?

דתני רבינא אחוה דרבי חייא בר אבא קמיה דר' חייא בר אבא
אתיא תוך תוך, כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל.
וכתיב התם הבדלו מתוך העדה הזאת,
מה להלן עשרה,
אף כאן עשרה.

המוציא אתכם מארץ מצרים -
על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על מנת שתמסרו עצמכם לקדש שמי.

להיות לכם לאלהים -
על כרחכם.
אני ה' - אני נאמן לשלם שכר.

הפרק הבא    הפרק הקודם