בשבילי התנ"ך
 
ילקוט שמעוני, יהושע פרק ה


המשך סימן טו
בעת ההיא אמר ה' אל יהושע.
אמר רבה בר יצחק:
לא נתנה פריעת מלה לאברהם אבינו, שנאמר: בעת ההיא אמר ה' אל יהושע וגו'.

ודילמא הנך דלא מהול כלל?

דכתיב: כי מולים היו וגו',

א"כ מאי שוב, ומאי שנית?

אלא לאו לפריעה, ולאקושי סוף מילה לתחילת מילה.
מה תחילת מילה מעכבת אף סוף מילה מעכבת.

כדתנן:

אלו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה את רוב גבהה של עטרה.

ובמדבר מאי טעמא לא מהול?

אי תימא משום חולשא דאורחא, ואי תימא משום דלא נשיב להו רוח צפונית.

דתניא:

כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית.

מאי טעמא?

איתימא משום דנזופין הוו.
ואי תימא משום דלא ליבדרו ענני כבוד.

אמר רב פפא:
הילכך האי יומא דעיבא לא מהלינן ביה ולא מסוכרינן ביה, והאידנא דדשו בו רבים, שומר פתאים ה'.

תניא רבי ישמעאל אומר:
וכי ערלים שמעו קולו של הקב"ה בסיני ונתן להם את התורה?!
אלא ח"ו נמולין היו אלא שלא כתקנן, והיו כורתין ולא היו פורעין, וכל מי שמל ולא פרע (ט) כאלו לא מל, לכך אמר הכתוב: לא מלו.

וכשבאו ישראל לארץ ישראל, אמר לו הקב"ה ליהושע: יהושע, אי אתה יודע שאין ישראל נמולין כדרכן וכתקנן, חזור ומול את ישראל פעם שנית, שנאמר: ושוב מול את בני ישראל שנית, וקבץ את כל הערלות עד שעשה אותם כגבעה, שנאמר: וימל את בני ישראל אל גבעת הערלות.
והיו ישראל לוקחים את הערלות ואת הדם ומכסין אותם בעפר המדבר, וכשבא בלעם וראה את כל המדבר מלא ערלות, אמר: מי יוכל לעמוד בזכות זאת שמכוסה במדבר בעפר, שנאמר: מי מנה עפר יעקב.

מכאן התקינו חכמים,
שיהיו מכסין את הערלה בעפר הארץ שנמשלו בו, שנאמר: והיה זרעך כעפר הארץ. וכך היו ישראל מלין עד שנחלקו לשתי ממלכות, מלכות אפרים מנעו מהם ברית מילה ועמד אליהו ז"ל קנא קנאה גדולה ונשבע לשמים שלא להוריד טל ומטר, ושמעה איזבל ובקשה להרוג אותו ועמד אליהו ז"ל והיה מתפלל לפני הקב"ה.
אמר לו הקב"ה: אליהו, הטוב אתה מאבותיך?!
יעקב ברח מפני עשו, שנאמר: קום ברח לך.
משה ברח מפני פרעה, שנאמר: ויברח משה מפני פרעה (וישמע פרעה).
דוד ברח מפני שאול, שנאמר: ודוד ברח וימלט.
מלמד,
שכל הבורח נמלט.
ועמד אליהו ז"ל והלך לו להר חורב ושם נגלה עליו הקב"ה, ואמר לו: מה לך פה אליהו? ויאמר קנא קנאתי.
א"ל לעולם אתה מקנא:
קנאת בשטים, על גלוי עריות.
וכאן את מקנא, חייך שאין ישראל עושין ברית מילה, עד שאתה רואה בעיניך.
מכאן התקינו להיות עושין מושב כבוד למלאך הברית, שנקרא אליהו ז"ל מלאך הברית, שנאמר: ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא.

עשה לך חרבות צורים.
אמר ר' אמי:
בארבעה מקומות נאמר בלשון הזה, עשה לך, בשלשה נתפרש באחד לא נתפרש.
עשה לך תיבת עצי גופר נתפרש אעין דקרדרוס.

ועשה לך חרבות צורים

נתפרש גלבין דטינרי.
עשה לך שתי חצוצרות כסף התפרש.
עשה לך שרף לא נתפרש.

רבי יודן בשם רבי יוסי:
ישמע חכם ויוסף לקח, זה משה.
אמר: אם אני עושה אותו של זהב, אין הלשון הזה נופל על הלשון הזה.
אם אני עושה אותו של כסף, אין הלשון הזה נופל על על הלשון הזה.
הרי אני עושה אותו של נחושת.

למה?

שלשון הזה נופל על הלשון הזה, שנאמר: ויעש משה נחש נחשת.
מכאן שנתנה תורה בלשון הקדש.

וימל את בני ישראל אל גבעת הערלות
מקום שהוא עושה (י) גבעה בערלה.

רב נחמן אמר:
תן חלק לשבעה, זה דור שמלן משה לשבעה.
וגם לשמונה, זה דור שמלן יהושע לשמונה.

וזה הדבר אשר מל יהושע
ר' ברכיה ור' חלבו בשם ר' אבין בר' יוסי:
דבר אמר להם יהושע ומלן.
א"ל: מה אתם סוברים שאתם נכנסין לארץ ערלים?
כך אמר הקב"ה לאברהם: ונתתי לך ולזרעך אחריך על מנת ואתה את בריתי תשמור:
זהו שאמר הכתוב: לכל זמן ועת לכל חפץ.
זמן היה לו לאברהם שנתנה לו המילה, שנאמר: בעצם היום הזה נמול אברהם.
זמן היה לבניו שימולו, שנאמר: כי מולים היו.

היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם
לפי שראה פרעה באיצטגנינות וא"ל לישראל: ראו כי רעה נגד פניכם.
א"ל: רואה אני באיצטגנינות שלי כוכב אחד עולה לקראתכם ושמו רעה, והוא סימן דם והריגה, וכשחטאו ישראל במדבר בעגל ובקש הקב"ה להורגם, בקש משה בתפלתו: למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם, זהו שאמרנו לכם: ראו כי רעה נגד פניכם, וינחם ה' על הרעה אשר דבר והפך את הדם לדם מילה שמל אותם יהושע, וזה שכתוב: היום גלותי את חרפת מצרים שהיו אומרים: דם אנו רואים עליכם.

ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח
בעו מיניה מרב כהנא:
עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ, מהיכן הקריבו?
אם תאמר דעייל ביד נכרי, קצירכם אמר רחמנא, ולא קציר נכרי.
ומנלן דהקריבו, דילמא לא הקריבו?
לא סלקא דעתך, דכתיב: ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח. ממחרת הפסח אכול, דאקריבו עומר והדר אכול.

מהיכן הקריבו?

אמר להם: כל שלא הביא שליש ביד נכרי.
ודילמא עייל ולא קים להו, אלא קים להו, הכא נמי קים להו.

ודילמא לא עייל כלל, אבל היכא דעייל רבעא או דנקא, בין שליש לפחות משליש לא קים להו?
לא סלקא דעתך, דכתיב: והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש.
ואי ס"ד דלא עייל כלל, בחמשה יומי מי קא מטי?!
אלא מאי, דעייל רבעא או דנקא, בחמשה יומי מי קא מלי?
אלא מאי אית לך למימר: ארץ צבי כתיב בה, הכא נמי ארץ צבי כתיב בה.

וישבות המן ממחרת
כל זמן שהיה משה קיים היה המן יורד להם.

משמת מה הוא אומר?

וישבות המן ממחרת, ולא שהמן היה תולה בחייו, אלא אף במיתתו, שמן המן שלקטו בשבעה באדר אכלו ל"ט יום עד ט"ז בניסן, והקריבו את העומר בגלגל, שנאמר: ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה וגו' שאין תלמוד לומר: עד בואם אל ארץ נושבת.

מה תלמוד לומר עד בואם?

מלמד שאילו לא פסק המן לא רצו לאכול מתבואת הארץ.

רבי אלעזר בן עזריה מושלו משל:
למה הדבר דומה?
למלך בשר ודם שאמר לעבדו: מזוג לי חמין.
א"ל: אין לי חמין.
א"ל: מזוג לי צונן.

דבר אחר:
משל אומר לאדם מפני מה אתה אוכל פת שעורין?
מפני שאין לי פת חטין.

מפני מה אתה אוכל חרובין?

מפני שאין לי דבילה.
כך אילו היה בידם של ישראל מאותה קמיצה שקמצו בו ביום שמת משה לא רצו לאכול מתבואת ארץ כנען.
ואותה שנה שיצאו מארץ מארץ מצרים ירדה להם מן בט"ז באייר, ופסק בשבעה באדר, וכלה בידן בששה עשר בסיון, שנאמר: ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא.

דבר אחר:
מה תלמוד לומר ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה, והלא חסרים שלשים יום מחמשה עשר בניסן עד ששה עשר באייר?
אלא שאכלו עוגות מצות שהוציאו בידן ממצרים, שהיו יפות להם כמן.

תניא, רבי יהושע אומר:
ארבעים יום אכלו ישראל את המן אחר מיתתו של משה.

כיצד?

בשבעה באדר מת משה, ואכלו ממנו ארבעה ועשרים של אדר, וששה עשר של ניסן, שנאמר: וישבות המן ממחרת.

רבי אלעזר המודעי אומר:
שבעים יום.

כיצד?

מת משה בשבעה באדר, ואכלו ממנו ארבעה ועשרים של אדר, ראשון ושלשים של אדר שני, ששנת עיבור היה, וששה עשר של ניסן.

ר' אליעזר אומר:
שבעים יום.
בשבעה בשבט מת משה, ואכלו ממנו כ"ד של שבט, ושלשים של אדר, וששה עשר של ניסן, ואותה שנה לא הייתה מעוברת.

רבי יוסי אומר:
נ"ד שנים אכלו ישראל את המן, ארבעים שנה בחייו של משה (י), וארבע עשרה שנה אחר מיתתו, שנאמר: ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה, שאין תלמוד לומר: ואת המן אכלו עד בואם אל ארץ נושבת, אלא אלו ארבע עשרה שנה אחר מיתתו של משה, שבעה שכבשו, ושבעה שחלקו.

שלש פרנסים טובים נתנו להם לישראל, אלו הם:
משה,
ואהרן,
ומרים.

ושלש מתנות טובות נתנו על ידם:
מן,
ועמוד הענן,
ובאר.

מן בזכות משה.
עמוד ענן בזכות אהרן.
באר בזכות מרים.

מתה מרים בטלה הבאר, דכתיב: ותמת שם מרים.
וכתיב בתריה: ולא היה מים לעדה.
וחזרה בזכות משה ואהרן.

מת אהרן בטל עמוד הענן דכתיב: ויראו כל העדה כי גוע אהרן.
ואמר ר' אבהו:
אל תקרי וַיִרְאוּ אלא וַיֵּרָאוּ.
חזרו שניהם בזכות משה.

מת משה בטלו שלשתן, וכתיב: ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד.
וכי בירח אחד מתו והלא מרים מתה בניסן ואהרן באב ומשה באדר?!
אלא שבטלו מתנות טובות, שנתנו על ידם בירח אחד.
ולעתיד לבא עתידין לחזור שלשתן, שנאמר: לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש.
לא ירעבו, זה המן.
ולא יצמאו, זה הבאר.
ולא יכם שרב ושמש, זה עמוד ענן.

ועל מבועי מים ינהלם
מבוע לא נאמר אלא מבועי, לעתיד לבא עתידין לצאת להם לישראל שנים עשר מבועין, כנגד שנים עשר שבטים.

ויהי בהיות יהושע ביריחו.
והכתיב: ויריחו סוגרת ומסוגרת?!
אלא מלמד לעבורה של עיר שהוא כעיר,
ותנן:
הנותן עירובו בעבורה של עיר לא עשה ולא כלום.

ויאמר הלנו אתה אם לצרינו וגו'.
והיכי עביד הכי,
והא אמר רבי יהושע בן לוי:
אסור לאדם ליתן שלום בלילה שמא שד הוא?
שאני התם דקאמר ליה: שר צבא ה'.

ודילמא משקרי?

גמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה:
כיון שאמר לו: הלנו אתה התחיל צועק מתחת צפרני רגליו.
א"ל: שני פעמים באתי להנחיל את ישראל את הארץ:
באתי בימי משה רבך ודחה אותי, שנאמר: עתה באתי אבל משה דחה אותי, שנאמר: אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה.

אמר ר' אבא בר פפא:
לא נענש יהושע אלא על שבטל את ישראל לילה אחת מפריה ורביה, שנאמר: ויאמר לא וגו' שר צבא ה' וגו'.
א"ל: אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה.
א"ל: ועל איזה מהם באת?
א"ל: עתה באתי, מיד, וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק.

אמר רבי יוחנן:
מלמד שלן בעומקה של הלכה.
וגמירי כל זמן שארון ושכינה שלא במקומן, ישראל אסורין בתשמיש המטה.

ואמר ר' שמואל בר אבא, משמיה דרב:
גדול ת"ת יותר מהקרבת תמידין, שנאמר: עתה באתי, ות"ת דרבים ולא דיחיד.



הפרק הבא    הפרק הקודם