שפתי חכמים, בראשית פרק יב


פרשת לך לך


[רש"י: (א) לך לך - להנאתך ולטובתך, ושם אעשך [א] לגוי גדול, וכאן אי אתה זוכה לבנים.
ועוד שאודיע טבעך בעולם:]

אות א
רצונו לומר הקרא קאי אלעיל שפירש להנאתך ולטובתך ועז"פ מה היא הטובה שאעשה לך ששם אעשך לגוי גדול ומה ההנאה שאודיע טבעך בעולם רצונו לומר הואיל ואחר כך מפרש הפסוק בעצמו ואעשך לגוי גדול ואגדלה שמך א"כ בתחלה כשאמר לו לך לך שמע מינה שעל מנת כן אמר לו. כתב הרא"ם אף שלך לך אינו קושיא דמצינו הגשם חלף הלך לו וכמוהו רבים א"כ הכי נמי נימא אורחא דקרא הוא אפילו הכי היכא דאיכא למדרש דרשינן אבל לי נראה שקושיא הוא בכל מקום וגבי הגשם חלף הלך לו רצונו לומר לטבעו לרצונו אבל כאן הקב"ה אמר לו לך לך והוא אין רצונו בכך לכן אמר לך לך להנאתך וכו'. כתב מהרש"ל לפי פירוש ראשון קשה דצריכין אנו להגיה שם לכן מפרש רש"י ועוד וכו' ולפ"ז קשה מאי ואעשך לגוי גדול לכך צריך לשני פשטים.

[רש"י: (ב) ואעשך לגוי גדול - לפי שהדרך גורמת [ב] לשלושה דברים:
ממעטת פריה ורביה,
וממעטת את הממון,
וממעטת את השם,
לכך הוזקק לשלש ברכות הללו שהבטיחו על הבנים,[ג] ועל הממון, ועל השם. (וזהו ואגדלה שמך, הריני מוסיף אות על שמך, שעד עכשיו שמך אברם מכאן ואילך אברהם, ואברהם עולה רמ"ח כנגד איבריו של אדם):
ואברכך - בממון:
והיה ברכה - הברכות נתונות בידך, עד עכשיו היו בידי, ברכתי את אדם ואת נח ואותך, ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ.
דבר אחר: ואעשך לגוי גדול זהו שאומרים אלוהי [ד] אברהם,
ואברכך זהו שאומרים אלוהי יצחק,
ואגדלה שמך זהו שאומרים אלוהי יעקב.
יכול יהיו חותמין בכולן?
תלמוד לומר: והיה ברכה, בך חותמין ולא בהם:
מארצך - והלא כבר יצא משם עם אביו ובא עד לחרן, אלא כך אמר לו התרחק עוד משם [ה] וצא מבית אביך:
אל הארץ אשר אראך - לא גלה לו הארץ מיד, כדי לחבבה בעיניו, [ו] ולתת לו שכר על כל דבור ודבור.
כיוצא בו (בראשית כב ב) את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק,
כיוצא בו (כב ב) על אחד ההרים אשר אומר אליך,
כיוצא בו (יונה ג ב) וקרא עליה את הקריאה אשר אנכי דובר אליך:]

אות ב
דקשה לרש"י למה ברכהו בג' ברכות הללו ולא בשאר ברכות.

אות ג
משמע שרצונו לומר לפי שהדרך ממעט כו' לכך הבטיחו על הבנים וא"ל הדרך אינו מזיק לך אלא כמו שאם לא היית בדרך היה לך בנים כך הדרך אינו מזיק לך וקשה, הא לעיל פירש רש"י וכאן אי אתה זוכה לבנים וכן מה שפירש כאן לפי שהדרך ממעט את השם הבטיחו שהדרך אינו מזיק לו כלום אלא כמו שאם לא היה בדרך היה בעל שם כך יהיה עכשיו וזה סותר מה שפירש לעיל ועוד שאודיע טבעך בעולם משמע דבחוץ לארץ אין לו שם כלל ועוד קשה למה מפרש מתחלה מלת והיה ברכה ואחר כך מפרש דבר אחר ואעשך לגוי גדול וכו' שלא על סדר הקרא עוד קשה למה מפרש בתחלה מלת ואעשך לגוי גדול ואחר כך מפרש מלת מארצך וממולדתך שלא על סדר הקרא והרא"ם פירש דרש"י כתב באחרונה ב"ר כלומר שהוא מורה שחולק על מה שפירש להנאתך ולטובתך נראה לי בדרך הפלפול דהכי פירושו דמה שאמר ואעשך לגוי גדול וגו' לפי שהדרך וכו' לא בא לפרש על ואעשך לגוי גדול אלא רש"י מקשה קושיא על פירוש שפירש לעיל כאן אי אתה זוכה לבנים והא בב"ר אמרו ואעשך לגוי גדול לפי שהדרך וכו' א"כ משמע שכאן היה נמי זוכה לבנים וא"ל דהמד"ר משובש הוא לפי שבנים ושם מפורשים בקרא אבל ממון אינו מפרש לכן פירש ממון נמי מפורש ואברכך בממון ואם תאמר והא עדיין יש לומר דהמדרש משובש דהא המדרש רוצה לדרוש כל היתורים שבקרא ומה הוא דורש במלת והיה ברכה ועז"פ והיה ברכה נמי למדרש אתא הברכות נתונים בידך וכו' א"כ ש"מ שאינו משובש וא"כ קשה על פירוש דלעיל ומתרץ דבר אחר ואעשך לגוי גדול זה שאומרים וכו' רצונו לומר בב"ר יש עוד פירוש אחר על ואעשך לגוי גדול וא"כ מאי דפירש לעיל וכאן אי אתה זוכה לבנים אליבא דד"א פירש וק"ל.

אות ד
פירוש דהכי משמע מקרא לפי שאין אומרים אלהי אלא על רבים כמו אלהי ישראל אלהי העברים אלהי העמים אבל על יחיד אין אומרים אלהי שלא מצינו בשום מקום שנכתב על יחיד אלהי לכך א"ל הקב"ה ואעשך לגוי גדול רצונו לומר שאתה תהיה כמו גוי גדול ואומרים עליך אלהי אברהם כמו על גוי גדול ומפני שמלת ואברכך מורה על תוספת ברכה אמרו שאף בנו יזכה לאותו מעלה שיאמרו אלהי יעקב והא דתלה זה בהליכתו לארץ ישראל ולא בחוץ לארץ יש לומר משום תוספת גדולה אמרו שאף בן בנו יזכה לאותו מעלה שיאמרו אלהי יעקב והא דתלה זה בהליכתו לארץ ישראל ולא בחוץ לארץ יש לומר משום דאמרו כל הדר בחוץ לארץ כאלו אין לו אלוה ולכך אין לומר אלהי אברהם אלא כשילך לארץ ישראל וק"ל.דבר אחר ואעשך לגוי גדול דלפי פירושו הברכות נתונות וכו' הוה ליה למימר והיה מברך שקאי על אדם המברך, לכן פרש דבר אחר וכו' ואגב זזה פרש חבור הפסוק וןמה שאמר והיה ברכה, והיה בגימטריא שם של ד' כלומר בך יהא שחתימה שאומרים בא"י מגן אברהם (מהרש"ל).

אות ה
מפני שמלת לך אצל מבית אביך שהיה עומד שם שייך לשון יציאה ואצל מארצך שכבר יצא משם שייך לשון התרחק עוד הוכרח לפרש מלת לך מלשון הרחקה ומלשון יציאה.

אות ו
רצונו לתרץ למה האריך כ"כ לומר לו יציאתו מהיכן היה וכי לא ידע שיצא ממקום שהוא שם שהוא מבית אביו וא"כ היה לו לומר לך לך אל הארץ וגו' ועל זה פירש לא גילה לו מיד כדי לחבבה בעיניו וכו' כלומר כדי לחבב את ארצו בעיניו וכדי ליתן לו שכר טוב על כל דבור ודבור ועל כל פסיעה ופסיעה כי ברבוי הרבה התוארים שמחבב את ארצו שילך משם ירבה צערו בעזיבת המקום ההוא וככה יהיה שכרו דלפום צערא אגרא משום הכי כתוב מארצך וממולדתך ומבית אביך וגו' כדי לחבב עליו ארצו ברבוי תוארים וכן גבי את בנך וגו' שהאריך ברבוי תוארים כדי לחבב את בנו בעיניו כדי שיתן לו שכר טוב על כל דבור ודבור כי כפי רבוי תוארים כן יהיה צערו בזביחתו והפרדו ממנו ולזה נמי לא גילה לו המקום אשר יביא אותו שמה כדי שלא ידע את המקום ההוא ושמא הוא גרוע ממקומו שיצא משם ויצטער יותר ובזה יהיה שכרו יותר הרא"ם, ומהרש"ל פירש שמקשה תרי קושיות חדא למה ליה להאריך בכל הספורים הללו הוה ליה למימר מיד מבית אביך ועוד למה לא גילה לו מיד ומתרץ מה שהאריך כדי לחבבה וכו' ומה שלא גילה כדי לתת שכר וכו' וכיוצא בו וכו' האריך הספור כדי לחבב לו את יצחק בעיניו ולא גילה לו המקום מיד כדי לתת לו שכר וכו' עכ"ל.
(צדה לדרך) ונראה לי גם כן כפירוש זה רק הדין עם מורי מהר"ם יפה שהכינוי של לחבבה קאי על הארץ הנזכר מקודם דהיינו לא גילה לו הארץ דאלו ארצו שיצא משם מאן דכר שמיה שיפול עליו לחבבה? גם גבי קח נא את בנך את יחידך וגו' מלת לחבב עליו את המצוה שהזכיר רש"י שם דהיינו מצות העקידה (ויהיה לו ג"כ שכר חבוב המצות).

[רש"י: (ה) אשר עשו בחרן - שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, [ז] ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום.
ופשוטו של מקרא: עבדים ושפחות שקנו להם, כמו (שם לא א) עשה את כל הכבוד הזה, (במדבר כד יח) וישראל עושה חיל, לשון קונה וכונס:]

אות ז
הוכחתו מדכתיב הנפש אשר עשו בחרן בלשון רבים היינו אברהם ושרה.

[רש"י: (ו) ויעבר אברם בארץ – נכנס [ח] לתוכה:
עד מקום שכם - להתפלל על בני יעקב [ט] כשיבואו להלחם בשכם:
אלון מורה - הוא שכם, הראהו הר גריזים והר עיבל [י] ששם קבלו ישראל שבועת התורה:
והכנעני אז בארץ - היה הולך וכובש [כ] את ארץ ישראל מזרעו של שם, שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו, שנאמר (בראשית יד יח) ומלכי צדק מלך [ל] שלם, לפיכך (פסוק ז) ויאמר ה' אל אברהם לזרעך אתן את הארץ הזאת, עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם:]

אות ח
משום דכל ויעבור שבמקרא משמע דעבר הארץ ולא דר שם הוצרך לפרש דזה אין פירושו כך אלא נכנס לתורה ומנא ליה לרש"י לפרש כן יש לומר דדייק מדכתיב בארץ ולא כתיב הארץ או יש לומר דדייק מדכתיב עד מקום שכם ושכם הוא בארץ כנען.

אות ט
דקשה לרש"י למה לא השמיענו הכתוב שבא לסוכות שהיא ראשונה בגבול ארץ ישראל כדמשמע לקמן בפרשת וישלח ועל זה פירש להתפלל א"נ דקשה לרש"י למה נאמר עד מקום שכם ולא כתיב עיר שכם כדכתיב גבי יעקב ויבא עיר שכם ועל זה פירש שבא להתפלל וכו' ומשום הכי נקט מקום דכל המתפלל צריך לקבוע מקום לתפלתו ודלא כהרא"ם שפירש דאם לא כן עד מקום שכם למה ליה (מהר"ם) ואם תאמר כיון שאברהם ידע זה בנבואה א"כ למה אמר אחר כך ואנכי הולך ערירי הן לי לא נתת זרע וגו' שהיה חושש שימות בלי זרע ויש לומר שמכל מקום היה דואג שימשך הדבר שלא יוליד עד הזקנה ויקח אליעזר את ממונו ע"ש.

אות י
דקשה לרש"י הא כתיב עד מקום שכם עד אלון מורה וכיון דשכם הוא למה קראו אלון מורה? ומפרש הראוהו הר גריזים והר עיבל ושם כתב אלון מורה בפרשת ראה ששם קבלו וכו' כי אלון לשון אלה ומורה לשון הוראה וזהו תורה. (מהרש"ל).

אות כ
דקשה לרש"י דאז מיעוט הוא משמע דבימי אברהם היו בארץ אבל אחר כך לא היו בארץ והא בימי משה עדיין היה בארץ משום הכי הוכרח לפרש דאז ולא קודם אלא היה הולך וכובש.

אות ל
מלכי צדק היינו שם בן נח כדפירש רש"י לקמן (י"ד י"ח) ומלך שלם זה מלך ירושלים ומ"ש שבחלקו של שם נפלה אף על פי שזה סותר מה שפרש"י גבי וחברון שבע שנים נבנתה אין זה קושיא דאיכא למימר אגדות חלוקות הן ולמה ליה שכל א"י בחלקו של שם נפלה חוץ מירושלים וגבוליה שנפלה בחלקה של שם דמלשון היה הולך וכובש את א"י מזרעו של שם משמע במשמעות הלשון שכל ארץ ישראל בחלקו של שם נפלה (הרא"ם) אבל יותר נ"ל שירושלים וגבוליה בחלקו של שם נפלה והא דנקט רש"י היה הולך וכובש את א"י כו' אין במשמעות הלשון אלא מקצת א"י שלא היה בידו של כנען בן חם ממה שנפרש שהם מדרשות חלוקות וק"ל (מר"א אשכנזי) בודאי בחלקו של שם נפל כל ארץ ישראל כמשמעות רש"י כאן ומ"ש בפרשת שלח הכי פירושו כי ידוע אם אדם אחד הוא הבנאי יש להניח סימן שבנה העיר האחת לפני השנית ואם היה חם הבנאי בודאי יש להניח סימן שבנה העיר הזו לפני האחרת ואז הוא הסימן שפיר הקדימה אבל זה א"א שיהיה חם הבנאי מכח זו הקושיא אפשר שבנה חברון אלא ששם בנה חברון וחם בנה צוען אם כן א"א כלל ליתן סימן שזה העיר חברון נבנה משם שבע שנים לפני צוען שבנה חם מאחר ששני אנשים הבנאים ועי"ז אין צריך להביא סתירה אלא ודאי פירושו שהיתה מבונה וכו'.

[רש"י: (ז) ויבן שם מזבח - על בשורת הזרע ועל [מ] בשורת ארץ ישראל:]

אות מ
דקשה לרש"י למה בנה עכשיו מזבח דאי משום גילוי שכינה כדמשמע בקרא א"כ היה לו לבנות ג"כ מזבח בחרן כי שם נראה לו הש"י ג"כ באמרו לו לך לך ואף על פי שלא נכתב שם וירא ה' מכל מקום גילוי שכינה היה, לכן פרש"י על הזרע רצונו לומר על הבנים ועל הארץ שאמר לזרעך אתן את הארץ הרי שניהם בשורת הבנים ובשורת הארץ ועוד יש לומר דהוכחתו היא מדכתיב לה' הנראה אליו דקשה לרש"י הנראה אליו מיותר אלא להכי כתיב הנראה אליו כי בנין המזבח היה על המראה שנראה אליו עכשיו דהיינו בשורת הבנים ובשורת הארץ וק"ל.

[רש"י: (ח) ויעתק משם – [נ] אוהלו:
מקדם לבית אל - במזרחה של בית אל. [ס] נמצאת בית אל במערבו, והוא שנאמר בית אל מים:
אהלו - אוהלה כתיב, בתחילה נטה את אהל [ע] אשתו ואחר כך את שלו:
ויבן שם מזבח - נתנבא שעתידין בניו [פ] להיכשל שם על עוון עכן והתפלל שם עליהם:]

אות נ
דקשה לרש"י דהעתקה לא שייך בגוף שיש בו רוח חיים אלא לשון יציאה כמו שאמר לעיל ויקח אברם וגו' או לשון נסיעה כמ"ש ויסע אברם וגו' ועז"פ אהלה היה מעתיק משם.

אות ס
רצונו לפרש שמלת מקדם דבוק הוא למלת ההרה ומפרש באיזה מקום היה ההר אבל אינו חוזר על ויעתק משם ולפרש באיזה מקום היה נסיעתו הוכחתו מדכתיב אחריו בית אל מים והעי מקדם ואם הור פרוש על נסיעתו מהיכן היה למה היה בית אל מים כיון שנסע מקדם לבית אל וכיון שהיה במזרחו של בית אל אבל כיון שנסע משם לרוח אחרת לא היה כן אלא על כרחך מקדם דבוק למלת ההרה וזהו שנקט רש"י נמצא בית אל מים כלומר דעכשיו אתי שפיר מה דכתיב בית אל מים ואין להקשות כיון דקדם פירושו במזרח היה לו לומר בקדם דמקדם משמע דקאי על ההר שהיה עומד מקדם לבית אל לכן פירש רש"י במזרחו של בית אל ויהיה מ"ם דמקדם כמ"ם בעדן מקדם שפירושו במזרחו.

אות ע
ואם תאמר מנ"ל דלמא איפכא? ויש לומר הואיל ואמרינן בגמרא דחייב אדם לכבד את אשתו יותר מגופו א"כ ודאי שלה נטה בראשונה.

אות פ
רצונו לתרץ למה בנה עוד מזבח דהא כבר בנה מזבח על בשורת הזרע ועל בשורת הארץ (קיצור מזרחי) נראה לעניות דעתי שהקב"ה הראה לו צרה זו יותר משאר צרות דהוי כמו שיור במתנתו שא"ל לזרעך אתן את הארץ שהוא על תנאי שאם יחטאו בניו כמו עכן שיפלו בידם.

[רש"י: (ט) הלוך ונסוע - לפרקים, יושב כאן חדש או יותר ונוסע משם ונוטה אוהלו במקום אחר, וכל מסעיו הנגבה [צ] ללכת לדרומה של ארץ ישראל והוא לצד ירושלים שהיא בחלקו של יהודה, שנטלו בדרומה של ארץ ישראל הר המוריה שהיא נחלתו:]

אות צ
דקשה לרש"י דהלוך ונסוע משמע שנסע תמיד ולעיל כתיב ויעתק אהלו משמע שחנה בנתיים, ועוד קשה לרש"י דכתיב הלוך ונסוע הנגבה משמע שהיה נוסע לנגבה של עולם שהוא חוץ לארץ וזה אינו דהא היה נוסע מחרן לא"י ולכך פירש רש"י לפרקים יושב כו' וכל מסעיו כל מה שהיה נוסע לנגבה של א"י היה נוסע.

[רש"י: (יא) הנה נא ידעתי - מדרש אגדה:
עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם, ועכשיו על ידי מעשה הכיר בה [ק].
דבר אחר: מנהג העולם שעל ידי טורח הדרך אדם מתבזה, וזאת עמדה ביופייה.
ופשוטו של מקרא: הנה נא הגיע השעה שיש לדאוג על יופייך, ידעתי זה ימים רבים כי יפת מראה את, ועכשיו אנו באים בין אנשים שחורים [ר] ומכוערים, אחיהם של כושים, ולא הורגלו באשה יפה.
ודומה לו (בראשית יט ב) הנה נא אדוני סורו נא:]

אות ק
רצונו לומר שהיו עוברים בנהר וצריכה היתה להגביה בגדיה וראה שהיתה יפת מראה ויש מפרשים ראה בבואה שלה במים שעברו דרך המים וראה בבואה שהיתה יפה מאוד ומשום דעדיין קשה דהלשונות סותרים זא"ז הנה נא משמע לשון הוה וידעתי לשון עבר ופשוטו של מקרא הנה נא הגיע שעה שיש לדאוג וכו'. רצונו לוומרלפי זה צריך לחלק הכתוב הנה נא – הגיעה השעעה וכו' ומלת ידעתי הוא התחלת ענין ידעתי זה מימים רבים ולה מייתי רש"י ראיה שמחלקין הכתוב ודומה לוו הנה נא אדני סורו נא – הגיעע שעה שצריכים אתם לתת לב על הרשעים וכו'.

אות ר
ואף על פי שאצל אבימלך לא היו אנשים שחורים ואעפ"כ אמר אמרי נא אחותי את כבר תירץ אברהם בעצמו זה שאמר רק אין יראת אלהים במקום הזה ופירש רש"י אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו כו'. ודלא כהרא"ם שתירץ שכבר יצא הקול שהיא אחותו.

[רש"י: (יג) למען ייטב לי בעבורך - יתנו לי [ש] מתנות:]

אות ש
דקשה לרש"י הא אין שייך כאן הטבה רק שלא יהרגוהו וזו הצלה ולא הטבה ולכך פירש יתנו לי מתנות ואם תאמר דמשמע שאברהם רצה במתנות והא לקמן גבי מלך סדום אמר אם מחוט ועד שרוך נעל לא אקח אף ע"פ שמן הדין היה שלו שהרי נטלו מן המלכים אפילו הכי לא רצה במתנות כ"ש במתנות חנם שאינו רוצה דכתיב שונא מתנות יחיה ונראה לי דמתנה מועטת רצה ע"ד כל הרוצה ליהנות יהנה כאלישע דהיינו אכילה ושתיה ופונדק והא ראייה דלקמן כתיב והרכוש קח לך והשיב לו אברהם הרימותי ידי וגו' ולא תאמר אני העשרתי את אברם ועוד יש לומר דהנשים חומדות ממון ולכך אמר לה אמרי נא וגו' כדי לפייסה אבל לא היה בדעתו ליקח ממנו ועוד יש לומר דעכשיו לא היה לו עושר לכך היה נוטל מתנות כמו שפירש רש"י לקמן בפסוק וילך למסעיו לפרוע הקפותיו אבל גבי מלך סדום היש לומר עושר מ"ה אפילו מה שהיה מן הדין ליטול לא נטל משום שונא מתנות יחיה וק"ל יש מקשים והיאך היה אברהם רוצה להכשילם באיסור אשת איש במה שיאמר להם שהיא אחותו ויש לומר שיאמר להם שהוא אחותו אבל מכל מקום היא אשת איש ובעלה במדינת הים ובזה יתורץ נמי מה שאמר וחיתה נפשי בגללך לא היה לו לומר אלא וחיתה נפשי אלא הכי היה אומר אברהם לשרה אני אדבר שאת אחותי ואשת איש את ובעלך הלך ממך ואני מחזר ומבקש אותו אולי אמצא אותו ויתן לך גט או שמא מת הוא ותנשא לאיש אחר ומ"ה יחיו אותי שלא יכשלו באיסור אשת איש ומשום הכי נתרצית נמי לזה כיון שיאמר להם שהיא ספק אשת איש בודאי לא ישכבו אצלה נ"ל עיין בחזקוני.

[רש"י: (יד) ויהי כבוא אברם מצרימה - היה לו לומר כבואם [ת] מצרימה, אלא למד שהטמין אותה בתיבה ועל ידי שתבעו את המכס פתחו וראו אותה:]

אות ת
וקשה למה לא פירש רש"י זה לעיל על וירד אברם מצרימה ועל ויהי כאשר הקריב לבא היה לו להקשות למה לא כתיב וירדו ויקרבו אלא משום דפשיטא ליה כיון שמזכיר אברהם גם שרה וכל אנשי ביתו בכלל כיון שהוא עיקר הבית א"כ הכא נמי נימא הכי ויש לומר דלעיל לא קשה מידי משום שאברהם היה עיקר ולכן תלה הכל באברהם אבל הכא היתה שרה עיקרת שהרי אברהם היה מבקש ממנה אמרי נא אחותי את א"כ היא היתה עכשיו עקרת הבית והיה לו לומר כבואם כלומר לכל הפחות להשוות שרה לאברהם וק"ל ומהרי"א פירש דוקא הכא שייך למידק הכי משום דהאי קרא מיירי בשרה דכתיב ויראו המצרים את האשה דלא מיירי באברהם מידי אבל קרא קמא מיירי באברהם ועוד דאיהו חשוב טפי.

[רש"י: (טו) ויהללו אותה אל פרעה - הללוה ביניהם [א] לומר הגונה זו למלך:]

אות א
דאם לא כן היה לו לומר לפני פרעה או לפרעה.

[רש"י: (יז) וינגע ה' וגו' - במכת ראתן לקה, [ב] שהתשמיש קשה לו:
ואת ביתו - כתרגומו: ועל אנש ביתיה.
(ומדרשו לרבות כותליו ועמודיו וכליו):
על דבר שרי - על פי [ג] דבורה, אומרת למלאך הך והוא מכה:]

אות ב
כ"ד מיני שחין הן ואין לך רע מכולם לתשמיש אלא ראתן ובו לקה פרעה דאם לא כן מנא ידע שהיא אשתו שמיד קרא לאברהם.

אות ג
רצונו לתרץ דהיה לו לכתוב על אודות שרי.

[רש"י: (כ) ויצו עליו - על אודותיו [ד] לשלחו ולשמרו:
וישלחו - כתרגומו: ואלויאו.]

אות ד
דקשה לרש"י אי צוה אותו שום דבר א"כ הוה ליה למימר על מה צוה אותו לכך פרש"י על אודותיו לשלחו ולשמרו אבל אכתי קשה מנ"ל שזה צוה אותם דלמא צוה אותו שיניחוהו לילך לשלום ולא יעכבוהו ומנ"ל לשומרו ולכך פירש וישלחו כתרגומו ואלויאו פירוש לשומרו ואכתי קשה מנ"ל לתרגום לפרש כן ולכך פירש רש"י כבד מאוד טעון משאות א"כ הואיל והכתוב מספר והולך בשבחו ודאי יציאתו היה ג"כ דרך כבוד וזה שמפרש רש"י מלת כבד מאוד קודם מלת ויעל אברם שלא על סדר הקרא.

הפרק הבא    הפרק הקודם