שפתי חכמים, ויקרא פרק יז


[רש"י: (ג) אשר ישחט שור או כשב - במוקדשין הכתוב מדבר [ח], שנאמר להקריב קרבן:
במחנה – חוץ [ט] לעזרה:]

אות ח
פירוש בקדשים ששחט בחוץ הכתוב מדבר.

אות ט
רוצה לומר מה שכתוב הכא במחנה לא מיירי במחנה כהונה, דהיינו מעזרה ולפנים, דאם שחט הזבח שלא במקומו דהיינו בדרומו של מזבח יהא בכרת. דאף אם ישחט אותו בדרום, מה צד איסור יש בזה כששחט מעזרה ולפנים? אלא חוץ לעזרה.

[רש"י: (ד) דם יחשב - כשופך דם האדם [י] שמתחייב בנפשו:
דם שפך - לרבות את הזורק דמים בחוץ:]

אות י
כאלו אמר דם אדם יחשב לאיש ההוא, דאם לא כן וכי לא ידענו שדם יחשב כששפך דם בשחיטה.

[רש"י: (ה) אשר הם זבחים - אשר הם רגילים [כ] לזבוח:]

אות כ
דאי זביחה ממש הוא היינו את זבחיהם ותרי קראי למה לי? אלא על כרחך שפירושו אשר הם רגילים לזבוח. וקל להבין. אי נמי, דקשה לרש"י אשר הם זובחים משמע שכבר זבוח, והרי אחר כך כתיב וזבחו זבחי שלמים (רא"ם).

[רש"י: (ח) אשר יעלה עלה - לחייב על המקטיר איברים [ל] בחוץ כשוחט בחוץ, שאם שחט אחד והעלה חברו שניהם חייבין:]

אות ל
דקשה לרש"י, מה בא ללמד אשר יעלה עולה, אם לאסור שחיטת חוץ והלא כבר נאמר איש איש אשר ישחט וגו' לעיל בפרשה זו ומפרש דבא ללמד לחייב על המקטיר איברים בחוץ כשוחט. כלומר: אף על פי ששחט אחד כבר בחוץ והפסיל הקרבן, הוה אמינא אם היה מקריב אחר שחיטת פסול אינו עובר עליו, דכבר פסלהו הראשון, בא הכתוב ללמד ששניהם עוברים וחייבים.

[רש"י: (ט) ונכרת - זרעו נכרת [מ] וימיו נכרתין:]

אות מ
((נחלת יעקב))הא דלא פירש זה לעיל נראה משום דלעיל כתב מעמו שהוא לשון יחיד אבל מעמיו הוא לשון רבים משמע קצת הרבה מיני כריתות.

[רש"י: (י) כל דם - לפי שנאמר בנפש יכפר, יכול לא יהא חייב אלא על דם המוקדשים?
תלמוד לומר: [נ] כל דם:
ונתתי פני - פנאי שלי [ס], פונה אני מכל עסקי ועוסק בו:]

אות נ
כתב הרא"ם ויש לתמוה, למה לי כל לרבות אף דם חולין שלא לאוכלו, תיפוק ליה מקרא דרק הדם לא תאכל דפרשת ראה, שדרשו שם אף על פי שאין שם זריקת מזבח הוא באזהרה. ותירץ ושמא יש לומר כתיב בהאי וכתיב בהאי כדאמרינן גבי חיוב מצה דהוא בזמן הזה עד כאן לשונו. ([נחלת יעקב]) כבודו במקומו מונח שלא ירד לחלק בין לשון חייב שפירושו כרת ובין לשון לא תאכלו שהוא באזהרה וחילוק זה פשוט הוא ואשתמיטתיה להרא"ם מה שאמרו פרק קמא דכריתות אמר רבא שלש כריתות האמורות בדם למה וכו' עיין שם.

אות ס
מפני שנתינת פניו של מקום בכל מקום הוא לטובה וכאן היא לרעה.

[רש"י: (יא) כי נפש הבשר - של כל בריה בדם היא תלויה, [ע] ולפיכך נתתיו על המזבח לכפר על נפש האדם.
תבוא נפש ותכפר על הנפש:]

אות ע
תיקן בזה דבשר דבקרא הוא לאו בשר ממש, אלא כל בריה הוא נקרא בשם בשר, כמו שנאמר כי השחית כל בשר את דרכו. וגם נקט לשון תלויה, להורות שאין הנפש מונחת בדם כי נפש אין בה ממש ואין שייך בה לשון הנחה כי אם לשון תלויה, כלומר שקיומה אינו אלא בדם, כי בהעדר הדם תפסד, הנפש ואמר עוד ולפיכך במקום ואני דבקרא כלומר כיון שהנפש תלויה בדם, לפיכך נתתי הדם לכפר על הנפש של אדם, ולא שיהא ואני דבקרא סיפור בפני עצמו.

[רש"י: (יג) אשר יצוד - אין לי אלא ציד, אווזין ותרנגולין מנין?
תלמוד לומר: ציד, מכל מקום.
אם כן למה נאמר אשר יצוד?
שלא יאכל בשר אלא [פ] בהזמנה הזאת:
אשר יאכל – פרט [צ] לטמאים:]

אות פ
פירש רש"י כאלו הוא צד שאינה מזומנת לו, כלומר שלא יאכל בשר תדיר שלא יעני.

אות צ
ואם תאמר, דלמא למעט טריפה הוא דאתא, כגון שניקב קרום של מוח או ששחטו טריפה. ויש לומר דהוכחתו מדכתיב הכא ושפך את דמו וכסהו, ולעיל כתיב דם שפך, מה להלן שחיטה שאינה ראויה, אף כאן כגון ששחט טריפה ואפילו הכי כתיב וכסהו בעפר אם כן אשר יאכל למה לי. אלא פרט לטמאים הוא דאתא, אליבא דרבי מאיר ולא כחכמים דהלכתא כוותייהו וצריך עיון.

[רש"י: (יד) דמו בנפשו הוא - דמו הוא לו במקום הנפש [ק], שהנפש תלויה בו:
כי נפש כל בשר דמו הוא – הנפש [ר] היא הדם.
דם ובשר לשון זכר.
נפש לשון נקבה:]

אות ק
לא שדמיו של אדם תלויין בנפשו אלא נפשו תלוי בדמו.

אות ר
רצונו לתרץ והרי הבשר והדם שניהם לשון זכר הם ולמה כתיב היא. ומתרץ הנפש היא הדם ומלת היא קאי על הנפש שהיא לשון נקבה.

[רש"י: (טו) אשר תאכל נבלה וטרפה - בנבלת עוף טהור דבר הכתוב [ש], שאין לה טומאה אלא בשעה שנבלעת בבית [ת] הבליעה.
ולמדך כאן שמטמאה באכילתה, ואינה מטמאה במגע.
וטרפה האמורה כאן לא נכתבה אלא לדרוש.
וכן שנינו:
יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בבית הבליעה?
תלמוד לומר: טרפה, מי שיש במינו [א] טרפה, יצא עוף טמא שאין במינו טרפה:]

אות ש
פירוש מדכתיב ולא יאכל לטמאה בה כלומר שאין לו בה טומאה אלא על ידי אכילתה יצאת נבלת בהמה טמאה שמטמאה במגע ובמשא. ומשום הכי כתיב כאן וכל נפש אשר תאכל, ללמדך שמטמאה באכילה ולא במגע ובמשא, ואין זה כי אם בנבלת עוף טהור דבהמה מטמאה במגע ובמשא.

אות ת
לאפוקי קודם בליעה שבעודנה בפיו טהור. ולאפוקי אחר הבליעה, שעודנה בתוך מעיו, אף שלא נתעכל עדיין וטבל אחר הבליעה, שהוא טהור.

אות א
כלומר קודם לכן היה כשר ועכשיו נטרף, יצא זה שאין כו', כלומר שלא היה לו שעת הכושר.

[רש"י: (טז) ונשא עונו - אם יאכל קדש או יכנס למקדש [ב] חייב על טומאה זו ככל שאר טומאות:
ובשרו לא ירחץ ונשא עונו - על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כבוס [ג] בגדים במלקות.]

אות ב
דקשה לרש"י, היה לו לומר עון, ומפרש, דלשון עונו משמע בעונש המיוחד הנכנס בטומאה למקדש, והיינו העונש הכתוב בשאר כל טומאות שהוא בכרת. (רא"ם). אי נמי, דקשה לרש"י למה ישא עונו אם מטמא את עצמו.

אות ג
((מהרא"י))דקשה לרש"י, למה לי בשרו, הוה ליה למימר ואם לא כבס בגדיו ולא רחץ במים, כדכתיב בסמוך וכבס בגדיו ורחץ במים. ומתרץ, דמשום הכי כתיב ובשרו, על רחיצת גופו כו' פירוש אם לא טבל שהיא רחיצת הגוף ענוש כרת אם אכל קודש או נכנס למקדש אבל אם לא כבס בגדיו וזרקן למקדש ואפילו נגעו בגדיו בעודנו עליו במת ונכנס למקדש בעודן נוגעין במת פטור מן הכרת וחייב במלקות.

הפרק הבא    הפרק הקודם