שפתי חכמים, במדבר פרק כא


[רש"י (א) וישמע הכנעני - שמע שמת אהרן [ב] ונסתלקו ענני כבוד וכו', כדאיתא בר"ה (דף ג א).
ועמלק מעולם רצועת מרדות לישראל, מזומן בכל עת לפורענות:
יושב הנגב - זה עמלק [ג], שנאמר (במדבר יג, כט) עמלק יושב בארץ הנגב. ושנה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם והם אינם כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר אם נתון תיתן את העם הזה בידי:
דרך האתרים - דרך הנגב שהלכו בה המרגלים שנאמר (במדבר יג, כב) ויעלו בנגב.
דבר אחר:
דרך האתרים - דרך התייר הגדול [ד] הנוסע לפניהם, שנאמר (במדבר י, לג) דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה:
וישב ממנו שבי - אינה אלא שפחה [ה] אחת:]

אות ב
ואם תאמר, מנליה לרש"י? דלמא כפשוטו, כדכתיב אחריו: כי בא ישראל וגו'. ויש לומר דקשה לרש"י, למה לי וישמע, דלא הוה ליה למימר אלא ויבא ישראל דרך האתרים ויבא הכנעני וילחם וגו' כמו ויבא עמלק וילחם עם ישראל וכמו ויצא לקראת ישראל המדברה ויבא יהצה וילחם בישראל, וכן גבי עוג: ויצא לקראת ישראל וגו' למלחמה אדרעי. אלא שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד. ועוד יש לומר דהוכחתו מדכתיב בפרשת ואלה מסעי וישמע הכנעני וגו', אחר מיתת אהרן. והתם על כרחך לא שמע אלא שמת אהרן ונסתלקה השכינה מישראל. והתם פירש רש"י כאן למדך כו'. לשון מכאן למדך משמע שפירש דראייתו משם, ושם אפרש בסייעתא דשמיא. והרא"ם פירש, מדכתיב: ויראו כל העדה וגו' ואמר רבי אבהו קרי ויראו בציר"י תחת היו"ד וכדריש לקיש דאמר האי כי נתינת טעם לדבר שלפניו הוא, נתגלו העדה לפי שגוע אהרן.

אות ג
מפרש דאל תקשי אם כן סתרי קראי אהדדי, דכתיב וישמע הכנעני, ואחר כך כתיב: יושב הנגב - היינו עמלק. לכן פירש שינה כו'.

אות ד
פירוש, והוא הארון, כלומר כיון שראו שנסתלקו ענני כבוד ולא היה להם כי אם ארון הקודש שנוסע לפניהם משום הכי בא להלחם מה שלא עשה קודם לכן (הרא"ם). והוצרך לטעם של דבר אחר, כי לטעם הראשון קשה, למה כתוב דרך האתרים? וכי המרגלים כבשו אותו דרך? והלא דרך כבושה היא לכל עוברים ושבים. לכן פירש דבר אחר וכו'. וכמו שפירש הרא"ם, כי בסבת שלא הלך לפניהם אלא הארון ונסתלקו ענני כבוד, בא להלחם. ולטעם של דבר אחר קשה, למה כתיב האתרים לשון רבים, כיון דלא קאי אלא על הארון הקודש? לכן פירש גם טעם ראשון.

אות ה
הוצרכו רבותינו זכרונם לברכה לפרש כן משום דסבירא להו אין ישראל מנוצחים אלא בעת קלקולם לפני השם יתברך, וכאן לא מצאו שום קלקול. לכן אמרו שהשבי ששבו פה אינו אלא השבי ששבו ישראל מהם. ואין לומר, מנליה אחת, דלמא שתים? יש לומר דמלשון שבי משמע שאינה אלא אחת, ואם תאמר מנא ליה לרש"י דשפחה היתה ויש לומר, דמלשון שבי משמע שפחה. כדכתיב בפרשת בא: מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה וגו' כך כתיב בהתראה ובסוף כשלקה כתיב עד בכור השבי. אלא צריך לפרש דשבי היינו בכור השפחה, אף שבי דכתיב הכא מיירי בשפחה, דאם לא כן, וישב ממנו אנשים או נשים או טף מיבעי ליה.

[רש"י (ב) והחרמתי – אקדיש [ו] שללם לגבוה:]

אות ו
דאי כמשמעו, מה נדר הוא זה להחרים עריהם? דהא סתם נדר לה' נאמר על הקדש אלא אקדיש וכו', ולשון חרם הוא. ומפרש עוד לפירוש זה, דויחרם היינו חרם גבוה, היאך שייך לומר על בני אדם חרם כדכתיב: אתהם ואת עריהם. ומפרש, כשקאי על בני אדם משמש לשון הריגה, וכשקאי על עריהם משמש חרם גבוה.

[רש"י (ד) דרך ים סוף - כיון שמת אהרן ובאה עליהם מלחמה זו [ז] חזרו לאחוריהם דרך ים סוף, הוא הדרך שחזרו להם כשנגזר עליהם גזירת מרגלים, שנאמר (דברים א, מ) ויסעו המדברה דרך ים סוף. וכאן חזרו לאחוריהם שבע מסעות, שנאמר (שם י, ו) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן. וכי במוסרה מת, והלא בהר ההר מת, אלא שם חזרו והתאבלו עליו והספידוהו [ח] כאילו הוא בפניהם.
וצא ובדוק במסעות ותמצא שבע מסעות מן מוסרה עד הר ההר:
לסבב את ארץ אדום - שלא נתנם לעבור בארצו:
ותקצר נפש העם בדרך - בטורח הדרך שהוקשה להם.
אמרו: עכשיו היינו קרובים להיכנס לארץ ואנו חוזרים לאחורינו כך חזרו אבותינו ונשתהו שלשים ושמונה שנה עד היום, לפיכך קצרה נפשם בעינוי הדרך.
ובלשון לע"ז אינקרו"ט לו"ר [נמאס להם].
ולא יתכן לומר ותקצר נפש העם בדרך בהיותו בדרך. ולא פירש בו במה קצרה, שכל מקום שתמצא קצור נפש במקרא מפורש שם במה קצרה, כגון (זכריה יא, ח) ותקצר נפשי בהם, וכגון (שופטים י, טז) ותקצר נפשו בעמל ישראל, וכל דבר הקשה על אדם נופל בו לשון קצור נפש, כאדם שהטורח בא עליו ואין דעתו רחבה לקבל אותו הדבר, ואין לו מקום בתוך לבו לגור שם אותו הצער, ובדבר המטריח נופל לשון גודל, שגדול הוא וכבד על האדם, כגון (זכריה יא, ח) וגם נפשם בחלה בי, גדלה עלי, (איוב י, טז) ויגאה כשחל תצודני, כללו של פירוש כל לשון קצור נפש בדבר, לשון שאין יכול לסובלו הוא, שאין הדעת סובלתו:]

אות ז
רצונו לומר, מה דכתיב: ויסעו מהר ההר דרך ים סוף וגו'? הא קודם שבאו להר ההר היו סובבין ארץ אדום, כדכתיב לעיל וימאן אדום וגו', נמצא שכבר חזרו לאחוריהם, ולמה אמר איך שעכשיו חזרו לאחוריה, ומפרש כיון שמת כו'.

אות ח
ואם תאמר למה הספידוהו במוסרה? ויש לומר בפרשת פנחס ובפרשת עקב מפרש רש"י למה הספידוהו במוסרה, וזה תוכן דבריו: לפי שכאשר חזרו למוסרה, היו רודפין בני לוי אחריהם עד מוסרה, והרגו כמה משפחות כדפירש רש"י בפרשת פנחס. והספידו אז על אהרן משום דמחמת שמת אהרן נסתלקו ענני כבוד מעליהם, לכן שמעו ובאו הכנענים עליהם למלחמה, ומשום הכי חזרו לאחוריהם למוסרה ומחמת שחזרו נהרגו כמה משפחות לכך הספידוהו באותו פעם, כיון שעל ידי מיתתו בא להם כל זה. כדפירשתי ומה שפירש רש"י הכא שבע מסעות חזרו לאחוריהם, ובפרשת פנחס פירש שמונה מסעות חזרו לאחוריהם, מפורש במקום אחר, דהיינו לבד מאותו מסע אחרונה הוא שבע מסעות.

[רש"י (ה) באלוהים ובמשה - השוו עבד לקונו:
למה העליתנו - שניהם שווים:
ונפשנו קצה - אף זה לשון קצור נפש ומאוס:
בלחם הקלוקל - לפי שהמן נבלע באיברים קראוהו קלוקל. אמרו עתיד המן הזה שיתפח [ט] במעינו [י], כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא:]

אות ט
מה שפירש שיתפח מדכתיב הקלוקל בחול"ם משמע לשון קלקול ממש, היינו שיתפח במעיו. ומה שפירש נבלע באיברים רצונו לומר מדכתיב קלקל חסר, היינו לשון קל, שלא היה צריך לעכלו. (נחלת יעקב) זה לשון רש"י (בעבודה זרה דף ה'). בלחם הקלוקל הוא המן, ומפני שהיה נבלע בכל איבריהם ואינן יוצאין לחוץ קראוהו קלקל וכו' עד כאן לשונו שמע מינה שהוא מלשון קלות עד דרך ירקרק אדמדם ונעלמה מעיני (הרא"ם).

אות י
ואם תאמר, והלא כתיב: ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וגו' שמע מינה שהיה להם יציאה ויש לומר ממה שקונים מן התגרים היו מוציאים. מצאתי.

[רש"י (ו) את הנחשים השרפים – ששורפים [כ] את האדם בארס שיניהם:
וינשכו את העם - יבא נחש שלקה על הוצאת דיבה ויפרע ממוציאי דיבה. יבא נחש שכל המינין נטעמים לו טעם אחד ויפרע מכפויי טובה, שדבר אחד משתנה להם לכמה טעמים:]

אות כ
פירוש שהשרפים הוא תואר לנחשים דכתיב בקרא, כלומר הנחשים ששורפים. ולא שהם מין נחש, כמו שרף מעופף, וכמו נחש שרף ועקרב, דאם כן והשרפים מיבעי ליה. והא דכתיב עשה לך שרף, שמע מינה דמין נחש היה ששמו שרף. יש לומר, עשה לך נחש שרף קאמר, וכמוהו ומאכלו בריאה פירוש שה בריאה.

[רש"י (ח) על נס - על כלונס שקורים פירק"א בלע"ז [מוט].
וכן (ישעיה ל, יז) וכנס על הגבעה.
(שם מט, כב) ארים נסי, (שם יג, ב) שאו נס.
ולפי שהוא גבוה לאות [ל] ולראיה קוראו נס:
כל הנשוך - אפילו כלב או חמור נושכו [מ] היה ניזוק ומתנונה [נ] והולך, אלא שנשיכת הנחש ממהרת להמית, לכך נאמר כאן וראה אותו ראיה בעלמא, ובנשיכת הנחש נאמר והביט, והיה אם נשך הנחש את איש והביט וגו', שלא היה ממהר נשוך הנחש להתרפאות אלא אם כן מביט בו בכוונה.
ואמרו רבותינו:
וכי נחש ממית או מחיה, אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נימוקים:]

אות ל
רצונו לומר, לפי שדרך לרמוז במוט על אותו מקום שהאות שם, לפי שהמוט גבוה משום הכי קרינן למוט נס.

אות מ
דאם לא כן כל למה לי לכתוב והיה הנשוך וכו'.

אות נ
לשון חולי מתכחש גופו והולך שלא מת מיד (בבא קמא דף צ"ב).

[רש"י (ט) נחש נחושת - לא נאמר לו לעשותו של נחושת, אלא אמר משה הקב"ה קוראו נחש [ס], ואני אעשנו של נחושת, לשון נופל על לשון:]

אות ס
כתב הרמב"ן ולא הבינותי זה, שהרי הקדוש ברוך הוא לא הזכיר אלא עשה לך שרף. אבל כוונתם לומר, שהלך משה אחר שם העצם. עד כאן לשונו. ונראה לפרש, כיון דשם העצם של נחש שקוראו הקדוש ברוך הוא, הוא נחש, אם כן למה קראו הכא שרף? אלא אמר משה רמז לי הקדוש , הוא דמשום הכי קראו בשם התואר ולא בשם העצם, כדי לעשות הנחש נחשת, כדי שעל ידו יבא שם העצם ודו"ק.

[רש"י (יא) בעיי העברים - לא ידעתי למה נקרא שמם עיים [ע]. ועי לשון חורבה הוא דבר הטאוט במטאטא [פ].
והעי"ן בו יסוד לבדה והוא מלשון יעים, (ישעיה כח, יז) ויעה ברד:
העברים - דרך מעבר העוברים שם את הר נבו [צ] אל ארץ כנען, שהוא מפסיק בין ארץ מואב לארץ אמורי:
על פני מואב ממזרח השמש - במזרחה של ארץ מואב:]

אות ע
רצונו לומר, לא ידעתי למה נקרא מקום ההוא עיי העברים, אבל פירוש של עיי ידע כדפרש רש"י.

אות פ
פירוש מכבד במכבדת, מפני שהוא לשון יעים שגורף בו את הדשן.

אות צ
רצונו לומר דלשון העברים משמע במקום ההוא עוברים למקום אחר ולאיזה מקום היו עוברים מאותו מקום? ומפרש, דרך העוברים שם אל הר נבו וכו', דבפרשת האזינו גם כן כתיב העברים הזה הר נבו.

[רש"י (יג) מגבול האמורי - תחום סוף מצר [ק] שלהם, וכן (דברים ב, יח) גבול מואב, לשון קצה וסוף:
מעבר ארנון - הקיפו ארץ מואב כל דרומה ומזרחה עד שבאו מעבר השני לארנון בתוך ארץ האמורי בצפונה של ארץ מואב:
היוצא מגבול האמורי - רצועה יוצאה מגבול האמורי והיא של אמוריים ונכנסת לגבול מואב עד ארנון, שהוא גבול מואב ושם חנו ישראל, ולא באו לגבול מואב, כי ארנון גבול מואב, והם לא נתנו להם רשות לעבור בארצם.
ואף על פי שלא פירשה משה, פירשה יפתח, כמו שאמר יפתח (שופטים יא, יז) וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה. ומשה רמזה (דברים ב, כט) כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער, מה אלו לא נתנום לעבור בתוך ארצם אלא הקיפום סביב, אף מואב כן:]

אות ק
הוצרך לפרש שהוא מצר ולא לשון רשות, מפני שאם הוא גבול האמורי אינו גבול מואב, ואם הוא גבול מואב אינו גבול האמורי, אבל מצר הוא גבול לזה ולזה.

[רש"י (יד) על כן - על חניה זו [ר] ונסים שנעשו בה יאמר בספר מלחמות ה', כשמספרים נסים שנעשו לאבותינו יספרו את והב וגו':
את והב - כמו את יהב, כמו שיאמר מן יעד ועד, כן יאמר מן יהב והב.
והוי"ו יסוד הוא, כלומר את אשר יהב להם הרבה נסים בים סוף:
ואת הנחלים ארנון - כשם שמספרים בנסי ים סוף, כך יש לספר בנסי נחלי ארנון, שאף כאן נעשו נסים גדולים.
ומה הם הנסים?]

אות ר
פירוש, על הנסים שנעשו בחנייה זו. ופירוש בספר סיפור דברים. ופירוש והב יהב שפירושו נתן. ופירוש בסופה ים סוף ופירוש ואת הנחלים נסי נחלים. ופירוש ארנון של ארנון. ופירוש ואשד שפך. ופירוש ואשד הנחלים - הוא ביאור על ואת הנחלים ארנון. ופירוש אשר נטה וגומר - שההר של ער נעתק ממקומו.

[רש"י (טו) ואשד הנחלים - תרגום של שפך אשד. שפך הנחלים שנשפך שם דם אמוריים שהיו נחבאים שם, לפי שהיו ההרים גבוהים והנחל עמוק וקצר וההרים סמוכים זה לזה, אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חברו בהר מזה, והדרך עובר תוך הנחל.
אמרו אמוריים: כשיכנסו ישראל לתוך הנחל לעבור, נצא מן המערות בהרים שלמעלה מהם ונהרגם בחצים ואבני בליסטראות. והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ.
כיון שבאו ישראל לעבור נזעדזע [ש] ההר של ארץ ישראל, כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה, ונתקרב לצד הר של מואב ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים והרגום.
וזהו אשר נטה לשבת ער, שההר נטה ממקומו ונתקרב לצד גבול מואב ונדבק בו, וזהו ונשען לגבול מואב:]

אות ש
(גור אריה) ואם תאמר מיד היה לו להחזיר למקומו, ויהיו ישראל רואים את ההרוגים בנחל, ולמה לא חזר ההר למקומו רק עד שישראל עברו? ויש לומר דאין דרך מי שמקבל פני אדונו שיחזור עד שעבר אדונו, לכך לא חזר לאחוריו עד שעברו ישראל. וקיצור מזרחי מקשה: ואין להקשות, הרי הענן הולך לפניהם ומשפיל הגבוה ומרים הנמוך, ואם כן היה לו לחזור מיד. ואין לתרץ שכבר נסתלק הענן במיתתו של אהרן, והלא כבר אמרו בגמרא תענית (דף ט') שחזרו בזכות משה. אך מכל מקום לא קשיא, שהענן הולך לפניהם דרך שלשה ימים, ואפשר שבעת עברו עדיין לא עשה ההר שליחותו להרוג כל אותן האוכלוסין, לכך לא השוה הענן אותו ההר.

[רש"י (יז) עלי באר - מתוך הנחל והעלי מה שאת מעלה [ת]. ומניין שהבאר הודיעה להם, שנאמר ומשם בארה.
וכי משם הייתה [א], והלא מתחילת ארבעים שנה הייתה עימהם?
אלא שירדה לפרסם את הנסים, וכן אז ישיר ישראל. השירה הזאת נאמרה בסוף ארבעים, והבאר נתנה להם מתחילת ארבעים, ומה ראה לכתב כאן, אלא העינין הזה נדרש למעלה הימנו:]

אות ת
אמר מתוך הנחל, מפני שהעלייה לעולם ממקום נמוך למקום גבוה. ומפני שאין המכוון במלת עלי לעלות, רק להעלות האיברים כדי שיראו ישראל הנסים שנעשו להם, משום הכי הוסיף מלת והעלי וכו'. אך מפני שעל ידי שהיא עולה היא מעלה כתב עלי במקום העלי.

אות א
פירוש, שנאמר: וממדבר מתנה, שנתנה להם מעת בואם למדבר.

[רש"י (כ) ומבמות הגיא אשר בשדה מואב - כי שם מת משה [ב] ושם בטלה [ג] הבאר.
דבר אחר:
כרוה נדיבי העם כל נשיא ונשיא כשהיו חונים נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חניית כל שבט ושבט:
במחקק - על פי משה שנקרא מחוקק, שנאמר (דברים לג, כא) כי שם חלקת מחוקק ספון.
ולמה לא נזכר משה בשירה זו [ד]?
לפי שלקה ע"י הבאר. וכיון שלא נזכר שמו של משה לא נזכר שמו של הקב"ה.
משל למלך שהיו מזמנין אותו לסעודה, אמר אם אוהבי שם אני שם, ואם לאו איני הולך:
ראש הפסגה - כתרגומו: ריש רמתא:
פסגה - לשון גובה, וכן (תהילים מח, יד) פסגו ארמנותיה, הגביהו ארמנותיה:
ונשקפה - אותה הפסגה [ה] על פני המקום ששמו ישימון, והוא לשון מדבר שהוא שמם.
דבר אחר:
ונשקפה הבאר [ו] על פני הישימון שנגנזה בימה של טבריה והעומד על הישימון מביט ורואה כמין כברה בים והיא הבאר, כך דרש רבי תנחומא:]

אות ב
פירוש, שאגב שהוזכר כאן וממתנה נחליאל, זכר גם כן שנתגלגל עוד הבאר הבמות, ומבמות לגיא אף על פי שעדיין לא היו המסעות. שאגב שנזכר הבאר פה, ספר כל ענינה. ומפני שנראה שלא באה עמהם יותר, נתן טעם בזה ואמר שם מת משה ובטלה. (הרא"ם).

אות ג
ואם תאמר והלא כשמתה מרים פסק הבאר, כדלעיל. ויש לומר, שחזר להם בזכותו של משה, ומשמת משה פסק.

אות ד
ואם תאמר לעיל הוה לי לאקשויי, מיד כשמתחיל השירה אז ישיר ישראל, למה לא מזכיר גם כן משה? ויש לומר דהוה אמינא לפי שחטא בבאר, כדכתיב לעיל שהכה על הסלע, משום הכי לא רצה להזכיר אותו בשירה זו שקאי על הבאר, כדפרש"י בסמוך. אבל השתא דפירש במחוקק דהיינו משה, למה לא הזכירו בשירה בהדיא?

אות ה
דאין לומר דקאי על הגיא, דגיא לשון זכר, ונשקפה לשון נקבה.

אות ו
שהבאר לשון נקבה. והוצרך לטעם של דבר אחר, דלטעם ראשון קשה דהא כל הפרשה כולה איירי בבאר, ואיך מפרש ונשקפה על הפסגה? לכן פירש דבר אחר. ולפי דבר אחר קשה, הוה ליה למימר ונשקפה מן הישימון, מאי על פני, לכן פירש טעם ראשון.

[רש"י (כב) אעברה בארצך - אף על פי שלא נצטוו לפתוח [ז] להם בשלום בקשו מהם שלום:]

אות ז
כלומר אף על פי שלא נצטוו על זה אף על פי כן בקשו מהם זה, מפני שאינו אלא דרך עראי בעלמא, ואינו דומה לאותו שאסר הכתוב בערים הקרובות. (הרא"ם).

[רש"י (כג) ולא נתן סיחון וגו' - לפי שכל מלכי כנען היו מעלין לו מס [ח] שהיה שומרם שלא יעברו עליהם גייסות, כיון שאמרו לו ישראל אעברה בארצך אמר להם כל עצמי איני יושב כאן אלא לשמרם מפניכם ואתם אומרים כך:
ויצא לקראת ישראל - אילו הייתה חשבון מלאה יתושין, אין כל ברייה יכולה לכבשה, ואם היה סיחון בכפר חלש אין כל אדם יכול לכבשו, וכל שכן אלו שהיה בחשבון.
אמר הקב"ה: מה אני מטריח [ט] על בני כל זאת לצור על כל עיר ועיר, נתן בלב כל אנשי המלחמה לצאת מן העיירות ונתקבצו כולם למקום אחד, ושם נפלו.
ומשם הלכו ישראל אל הערים ואין עומד לנגדם כי אין שם איש, אלא נשים וטף:]

אות ח
דאם לא כן, והא לא בקשו מהם אלא לעבור דרך ארצם, ולא נתן סיחון את ישראל לעבור למה יצאו עוד להלחם כנגדם.

אות ט
דקשה לרש"י, למה יצא לקראתם ונלחם בהם? והלא אין לו לירא, שהרי עיר חשבון אפילו מלא יתושין וכו' וכן אם היה סיחון לבדו בכפר וכו'. ועוד כתיב: ויאסוף את כל עמו, דמשמע כל העם אשר בארצו, ואין זה דרך ארץ אדרבה שמכניסין גם אנשי חיילות בערים לשמור העיר אם יבא האויב. לכן פירש אמר הקדוש ברוך הוא וכו'.

[רש"י (כז) על כן - על אותה מלחמה שנלחם סיחון במואב:
יאמרו המשלים - בלעם, שנאמר בו (במדבר כג, ז) וישא משלו:
המשלים - בלעם ובעור. והם אמרו:
באו חשבון - שלא היה סיחון יכול לכבשה והלך ושכר את בלעם לקללו, וזהו שאמר לו בלק (שם כב, ו) כי ידעתי את אשר תברך מבורך וגו':
תבנה ותכונן - חשבון בשם סיחון להיות [י] עירו:]

אות י
תבנה ותכונן שב לחשבון הנזכר למעלה ולא לעיר סיחון, שמאחר שכבש אותה וזכה בה, מה צריך לומר תבנה ותכונן? אלא הכי קאמרו המושלים בואו סיחון ועמו לעיר חשבון, כי תוכלו לה, לפי שמתחלה כשנבנית וכוננה עיר סיחון, בשם סיחון נבנית, כלומר שמאז נגזר עליה להיות עיר סיחון ויהיה תבנה ותכונן - עתיד במקום עבר.

[רש"י (כח) כי אש יצאה מחשבון – משכבשה [כ] סיחון:
אכלה ער מואב - שם אותה המדינה [ל] קרוי ער בלשון עברי, ולחיית בלשון ארמי:
ער מואב – ער [מ] של מואב:]

אות כ
לא קודם זה, דאם כן, כי אש באה בחשבון מיבעי ליה.

אות ל
אמר זה, שלא תחשוב שפירוש ער כמו עיר, והוא על משקל דם שהרבים ממני דמים, וכן ער הרבים ממנו ערים, ויהיה ער שם המין בעבור כל העיירות שלו. לא יתכן זה שהרי עדיין נשארו למואב עיירות רבות שהיה מולך עליהם. וגם לא בעבור עיר אחת שלו דאם כן היה לו להזכיר איזה עיר כמנהג הכתוב בכל מקום, כי לא בא לסתום אלא לפרש. והביא ראיה מהתרגום שתרגם ולחיית, ולא תרגמו קרתא.

אות מ
כתב הרא"ם נראה לי שכיון בזה, אף על פי ששם העיר הפרטי לא יסמך, וכיון שער שם פרטי של מדינה הוא, איך הוא סמוך? ומכח זה תרצה לדחוק ולפרש ער מלשון עיר. לא תדחוק לפרש כן ער מלשון עיר, כי יותר נכון לפרש ששם העיר הפרטי הוא סמוך אף שהוא שלא כמנהג, מלפרשו מלשון עיר מפני הטענות הנופלות עליו עד כאן לשונו.

[רש"י (כט) אוי לך מואב - שקללו את מואב [נ] שימסרו בידו:
כמוש - שם אלוהי מואב:
נתן - הנותן את בניו של מואב:
פליטם - נסים ופליטים מחרב ואת בנותיו בשבית וגו':]

אות נ
פירוש שמקרא זה דבוק עם תבנה ותכונן. כלומר מאחר שנבנית העיר לסיחון אם כן היה בהכרח שסופה להמסר ביד סיחון.

[רש"י (ל) ונירם - מלכות שלהם:
אבד חשבון עד דיבון - מלכות ועול שהיה למואב בחשבון אבד משם, וכן עד דיבון [ס].
תרגום של סר עד, כלומר סר ניר מדיבון.
ניר לשון מלכות ועול וממשלת איש, כמו (מלכים א' יא, לו) למען היות ניר לדוד עבדי:
ונשים - שי"ן דגושה לשון שממה, כך יאמר המושלים ונשים אותם:
עד נפח - השימונום עד נפח:]

אות ס
רש"י מפרש עד לשון סר, כלומר סר ניר מדיבון דליכא לפרש אבד חשבון עד דיבון הוא כמשמעו, שאבד כל אותו ישוב שמחשבון עד דיבון. דאם כן נשאר ונירם, שפירושו מלכות שלהם, בלתי נקשר לא לפניו ולא לאחריו. אבל לפי מה שפירש רש"י זכרונו לברכה, הוא כאלו כתיב: ונירם שבחשבון אבד, ונירם שבדיבון סר.

[רש"י (לב) וישלח משה לרגל את יעזר - המרגלים לכדוה [ע]. אמרו לא נעשה כראשונים, בטוחים אנו בכוח תפלתו של משה להלחם:]

אות ע
מדכתיב: וילכדו בנותיה, וילכדו לשון רבים, ולא כתיב וילכוד לשון יחיד, כדבסמוך דכתיב ויורש - לשון יחיד אלא המרגלים לכדו את בנותיה.

[רש"י (לד) אל תירא אותו - שהיה משה ירא להלחם, שמא תעמוד לו [פ] זכותו של אברהם, שנאמר (בראשית יד, יג) ויבא הפליט, הוא עוג, שפלט מן הרפאים שהכו כדרלעומר וחבריו בעשתרות קרנים, שנאמר (דברים ג, יא) כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים:]

אות פ
דאם לא כן מה נשתנה עוג מסיחון? דגבי סיחון לא אמר השם יתברך אל תירא אותו. ואם תאמר והלא לא נתכוין רק לרעה, שיהרג אברהם וישא את שרה כמו שפירש רש"י בפרשת לך לך בפסוק ויבא הפליט וגו'. ויש לומר, מכל מקום כיון שזכות הצלה באה על ידו שניצל לוט היה משה ירא שמא תעמוד לו אותו זכות אף על פי שנתכוין לרעה, כדאמרינן בזכות הקרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות, אף על פי שנתכוין לרעה, הואיל והקריבם לכבוד הקדוש ברוך הוא.


הפרק הבא    הפרק הקודם