שפתי חכמים, דברים פרק ד



[רש"י (ו) ושמרתם – זו [ט] משנה:
ועשיתם - כמשמעו:
כי הוא חכמתכם ובינתכם וגו' - בזאת תחשבו חכמים [י] ונבונים לעיני העמים:]

אות ט
ששמירה הוא הלימוד, והעשיה הוא קיום המצות, שכל שאינו לומד אינו עושה.

אות י
שינה הרב שמות החכמה והבינה בשמות התואר, מפני שאין החכמה והבינה בערך אל האומות, רק מצד עצמן, ולא יתכן לומר לעיני העמים והוסיף מלת תחשבו, שפירושו שתחשבו חכמים ונבונים לעיניהם.

[רש"י (ח) חקים ומשפטים צדיקם – הגונים [כ] ומקובלים:]

אות כ
רצונו לתרץ, היאך שייך על חוקים ומשפטים צדיקים דדוקא גבי אדם שייך לשון זה. ומפרש דלשון צדיקים הגונים כו' ומוסב גם על חקים.

[רש"י (ט) רק השמר לך וגו' פן תשכח את הדברים - אז כשלא תשכחו אותם ותעשום על אמתתם תחשבו חכמים ונבונים [ל] ואם תעוותו אותם מתוך שכחה תחשבו שוטים:]

אות ל
רצונו לומר, כתיב רק שהוא לשון מיעוט והכא מה ממעט? ומפרש דקאי אדלעיל מיניה כי היא חכמתכם וגומר, הני מילי - שתהיו נחשבים חכמים אז כשלא כו'.

[רש"י (י) יום אשר עמדת - מוסב על מקרא שלמעלה ממנו אשר ראו עיניך, יום אשר עמדת [מ] בחורב אשר ראיתם את הקולות ואת הלפידים:
ילמדון – ילפון [נ] לעצמם:
ילמדון - יאלפון לאחרים:]

אות מ
(גור אריה) דאין לומר שתודיע לבניך יום אשר עמדת שהרי והודעתם דכתיב במ"ם כינוי הרבים משמע דקאי אלמעלה, פן תשכח את הדברים שראו עיניך, והודעתם, פירש והודעתם הדברים. ואלו קאי למטה הוה ליה למימר והודעת לבניך.

אות נ
רצונו לומר ילמדון כתרגומו ילפון, דהיינו שילמדו לעצמן. אבל ילמדון דבסמוך דתרגומו יאלפון היינו ללמד לאחרים.

[רש"י (יד) ואתי ציווה ה' בעת ההוא ללמד אתכם – תורה [ס] שבעל פה:]

אות ס
דקשה לרש"י, דואותו צוה ודאי קאי אלעיל מיניה אויגד לכם וגו' עשרת הדברים, דמשמע באותו זמן צוה ה' את משה ללמד אותם. והא באותו זמן לא נצטוו אלא בעשרה דברות ואי אעשרת הדברים קאי, מאי ללמד אתכם חוקים ומשפטים דקאמר? אלא ודאי קאי על התורה שבעל פה שבעשרת הדברות דהיינו כללותיהן ופרטותיהן ואת כל המצות הנכללות בהן.
(גור אריה) פירוש מדכתיב ללמד שזה הלשון שייך לומר על תורה שבעל פה אבל תורה שבכתב שייך לומר בה נתינה דמאחר שהיא כתובה לפני האדם יוכל ללמוד אותה מעצמה.

[רש"י (יט) ופן תשא עיניך - להסתכל בדבר ולתת [ע] לב לשוב לטעות אחריהם:
אשר חלק וגו' לכל העמים – להאיר [פ] להם.
דבר אחר:
לאלוהות [צ]. לא מנען מלטעות אחריהם [ק], אלא החליקם בדברי הבליהם לטרדם מן העולם.
וכן הוא אומר (תהילים לו ג) כי החליק אליו בעיניו למצוא עונו לשנוא:]

אות ע
דקשה לרש"י, מה דכתיב ופן תשא עיניך וגומר, משום דנושא עיניו לשמים משום הכי יבא לעבוד אותם?! לכן פירש להסתכל כו'.

אות פ
רצונו לפרש, מה דכתיב ועבדת אשר חלק לכל העמים וגו', וכי הקדוש ברוך הוא חלק לעמים לעבוד להם?!

אות צ
ולא שנתנם לאלהות, שבראם לשם כך, רק שלא מנען וכו', אלא החליקם בדברי הבל שנראה להם הטובות המגיע להם מכוכבי מעלה בעבדם אותם, ולפי האמת הם רעות כדי לטרדם.

אות ק
דלטעם ראשון קשה, למה אמר להם וכי להם בלבד הם מאירים?! לכן אמר דבר אחר. ולטעם זה לחוד קשה, ולמה ברא בתחלה דבר שיבאו לטעות בהם בני אדם, והא כתיב עולם חסד יבנה, לכן צריך לשני טעמים.

[רש"י (כג) תמונת כל - תמונת כל [ר] דבר:
אשר ציוך ה' - אשר ציוך [ש] עליו שלא לעשות:]

אות ר
רצונו לומר, כל היכא שכתוב מלת כל במקרא יש תיבה אחריו שדבוק לו, כגון בפרשה זו מצינו הרבה פעמים: כל הימים כל סמל לכך מפרש דהוה כאלו כתיב כל דבר.

אות ש
רצונו לפרש וכי צוה הקדוש ברוך הוא לעשות פסל?! ומפרש, אשר צוך שלא לעשות.

[רש"י (כד) אל קנא - מקנא לנקום [ת] אנפרנמנ"ט בלע"ז [חמה] מתחרה על רוגזו להיפרע מעובדי עבודה זרה:]

אות ת
רצונו לפרש, לא שנקרא קנא מפני שיש בו קנאה חס ושלום, שאין שם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא מפני שהוא מתחרה וקוצף להתפרע מעובדי עבודת אלילים. וכיון שהנקמה אינה באה אלא מחמת הקנאה, משום הכי כתיב אל קנא במקום אל נוקם.

[רש"י (כה) ונושנתם - רמז להם שיגלו ממנה לסוף שמונה מאות וחמישים ושתים שנה [א], כמניין ונושנתם. והוא הקדים והגלם לסוף שמונה מאות וחמישים והקדים שתי שנים לונושנתם, כדי שלא יתקיים בהם (פסוק כו) כי אבד תאבדון וזהו שנאמר (דניאל ט יד) וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלוהינו, צדקה עשה [ב] עמנו שמהר להביאה שתי שנים לפני זמנה:]

אות א
דכתיב גבי בנין בית ראשון: ויהי בשמנים שנה וארבע מאות שנה וגו' ועמידת בית ראשון היה ארבע מאות ועשר שנה. צא מהן ארבעים שנה שהיו במדבר, דאף הם היו במנין דהקרא מונה מיציאת מצרים, ונמצא שלא היו בארץ אלא שמונה מאות וחמשים שנה, ולא הגיעו למספר ונושנתם וכדפירש רש"י.

אות ב
רצונו לתרץ, משום דצדיק ה', וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו? אלא צדקה היה מאת ה' שהקדים הרעה קודם זמן ונושנתם. ועיין בסנהדרין (ל"ח).

[רש"י (כו) העידותי בכם - הנני מזמינם להיות עדים [ג] שהתריתי בכם:]

אות ג
כלומר, ויהיו עדי התראה, לא עדי עבירה, שהרי עדיין לא עשו הרע בעיני ה'.

[רש"י (כח) ועבדתם שם אלוהים - כתרגומו. משאתם עובדים לעובדיהם [ד] כאלו אתם עובדים להם:]

אות ד
דקשה לו, משום שהפיץ ה' אותם בין העמים, משום הכי יעבדו עבודת אלילים?! ותירץ כתרגומו כו'.

[רש"י (לא) לא ירפך - מלהחזיק בך בידיו.
ולשון לא ירפך לשון לא יפעיל הוא, לא יתן לך רפיון [ה], לא יפריש אותך מאצלו.
וכן אחזתיו ולא ארפנו (שה"ש ג ד), שלא ננקד ארפנו [ו].
כל לשון רפיון מוסב על לשון מפעיל ומתפעל, כמו:
(מלכים ב' ד כז) הרפה לה [ז], תן לה רפיון.
(דברים ט, יד) הרף [ח] ממני, התרפה ממני:]

אות ה
מפני שהקל ממנו פועל עומד כמו הנה נא רפה היום לערוב (רפתה היום לערוב), רפתה רוחם. על כן פירש לא ירפך שהוא מבנין הפעיל, יוצא לשני ופירושו לא יתן לך רפיון. (רא"ם).

אות ו
שו"א תחת האל"ף ופת"ח תחת הרי"ש דהוה רפואה אבל השתא דנקוד ארפנו בפת"ח תחת האל"ף ושו"א תחת הרי"ש לשון רפיון הוא.

אות ז
דפירושו תן לה רפיון, היינו מפעיל.

אות ח
דפירושו התרפה ממני, התפעל.

[רש"י (לב) לימים ראשונים - על ימים [ט] ראשונים:
ולמקצה השמים - וגם שאל לכל הברואים אשר מקצה אל קצה זהו פשוטו.
מדרשו:
מלמד על קומתו של אדם [י] שהייתה מן הארץ עד [כ] השמים והוא השיעור עצמו אשר מקצה [ל] אל קצה:
הנהיה כדבר הגדול הזה - ומהו הדבר הגדול?
השמע עם וגו':]

אות ט
פירוש, משום דימים אין נשאלין.

אות י
כדכתיב בקרא: אשר ברא אלהים אדם על הארץ.

אות כ
ולמקצה השמים, כלומר, קומתו של אדם היתה מן הארץ עד השמים. דלפי פשוטו מאי האי דכתיב ולמקצה השמים?

אות ל
רצונו לומר, אף על פי דבקרא משמע מתחלת עולם עד סוף עולם בארכו, כדכתיב: ולמקצה השמים ועד קצה השמים, וגם על כרחך משמע שמהארץ עד השמים היתה קומתו, כדכתיב: על הארץ ולמקצה השמים, הא כיצד? אלא והוא השיעור כו', כלומר הכל שיעור אחד. הוא שמקיף השמים היינו גלגל השמים - הוא קצה אחד, ומרכז השמים שהיא הארץ הוא קצה האחר, והיינו מן השמים אל הארץ, וחד שיעור הוא. והוי כאלו אמר מקצה השמים ועד קצה השמים, פירושו מן השמים ועד הארץ, ולפי זה מן הארץ עד לרקיע נקרא על הארץ ולמקצה השמים ונקרא גם כן למקצה השמים, ועד קצה השמים ונקרא גם כן מסוף העולם ועד סופו, ואין הבדל ביניהם רק בקריאת השם.

[רש"י לה) הראת - כתרגומו: אתחזיתא [נ].
כשנתן הקב"ה את התורה פתח להם שבעה רקיעים. וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים. וראו שהוא יחידי, לכך נאמר אתה הראת לדעת:]

אות נ
פירוש נראית שאין פירושו כמו הראית, שאם כן היה תרגומו אחזית, לא אתחזיתא.

[רש"י (לז) ותחת כי אהב - וכל זה [ס] תחת אשר אהב:
ויוצאך בפניו - כאדם המנהיג בנו לפניו [ע] שנאמר (שמות יד יט) ויסע מלאך האלוהים ההולך וגו' וילך מאחריהם.
דבר אחר:
ויוציאך בפניו בפני אבותיו, כמו שנאמר (תהילים עח יב) נגד אבותם עשה פלא.
ואל תתמה על שהזכירם בלשון יחיד [פ], שהרי כתבם בלשון יחיד ויבחר בזרעו אחריו:]

אות ס
רצונו לומר למה כתיב ותחת בוי"ו. ומתרץ דמוסב אלעיל מיניה וכל זה וכו'.

אות ע
ויהיה פירוש בפניו כמו לפניו וכמוהו וירקה בפניו כמו לפניו, וכן פירושו לפי דבר אחר, פירושו נמי כמו לפניו. ואין הפרש בין הפירושים אלא לפירוש ראשון קאי בפניו על האבות.

אות פ
רצונו לומר,, דכתיב בפניו, וקשה דלפי דבר אחר קאי בפניו על אבותיך, והא בפניו לשון יחיד הוא? ומפרש, ויבחר בזרעו אחריו, רצונו לומר דהא אף בלא דבר אחר, דאז לא קשה מאי דכתיב בפניו, משום דקאי על הקדוש ברוך הוא, אפילו הכי קשה מה דכתיב: את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו, דעל כרחך ויבחר וגומר קאי על אבותיך אף ללשון ראשון, ואף על פי כן כתיב בזרעו אחריו, דהוא לשון יחיד, אם כן אף לדבר אחר דקאי בפניו גם כן על אבותיך, לא קשה מה דכתיב לשון יחיד. והוצרך לשני טעמים, דלטעם הראשון קשה, הוה ליה למימר ויוציאך והוליכך בפניו, לכן אמר דבר אחר. ולטעם זה לחוד נמי קשה, והא אבותינו כבר מתו ומאי בפניו, לכן צריכין אנו גם לטעם ראשון.

[רש"י (מא) אז יבדיל - נתן לב להיות חרד לדבר [צ] שיבדילם. ואף על פי שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען, אמר משה מצווה שאפשר לקיימה אקיימנה:
בעבר הירדן מזרחה שמש - באותו עבר [ק] שבמזרחו של ירדן:
מזרחה שמש - לפי שהוא דבוק נקודה רי"ש בחטף [רר], מזרח של שמש, מקום זריחת השמש:]

אות צ
רצונו לומר דאז הוא פירושו מיד ולשון יבדיל משמע לעתיד משום הכי פירש על מחשבות הלב. והרא"ם פירש שהבדל ערים אלו אינו דבר ההוה תמיד, ולא יפול עליו לשון הוה. לכן פירשו על המחשבה, רצונו לומר, היה במחשבתו תמיד להבדיל עד שהבדיל.

אות ק
פירוש מפני שעבר הירדן יקרא הצד לצד מזרח, וגם הפאה של צד ארץ ישראל, אמר הכתוב מזרחה שמש, להודיע איזה עבר הירדן הוא, שאינו הפאה של צד ארץ ישראל מבוא השמש.

אות ר
רצונו לומר, בשו"א הנקראת חט"ף.

[רש"י (מה) אלה העדות וגו' אשר דבר - הם הם אשר דבר בצאתם ממצרים [ש] חזר ושנאה להם בערבות מואב:]

אות ש
דאם לא כן, מה בא המקרא לומר כאן, במה שדבר עם ישראל בצאתם מארץ מצרים. ופרשת אלה העדות דבוק עם וזאת התורה, ואמר, שזאת התורה שהם אלה העדות שמסדר אחר פרשה זו הם העדות אשר דבר בצאתם מארץ מצרים, וחזר ושנאן בערבות מואב. ומקרא קצר הוא.

הפרק הבא    הפרק הקודם