בשבילי התנ"ך
 

תנחומא, ויקרא, פרק ט

סימן א

זה שאמר הכתוב: שומר מצווה לא ידע דבר רע (קהלת ח ה).
מי היה?
זה אהרן, שנאמר: ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים, ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה.
אמר להם משה לאהרן ולבניו: שמרו אבלות שבעת ימים עד שלא יגיע בכם.
ושמרתם את משמרת ה', שכך שמר הקדוש ברוך הוא שבעת ימי אבילות, עד שלא הביא את המבול, כביכול.

ומנין שנתאבל?

שנאמר: וינחם ה' כי עשה את האדם ויתעצב אל לבו (בר' ו ו). ואין עציבה אלא אבל, שנאמר: ותהי התשועה ביום ההוא לאבל על ישראל כי אמר העם כי נעצב המלך על בנו (ש"ב יט ג).

וכן עזרא אמר לישראל, בשעה שהיו בוכין איש אל אחיו ואיש אל בנו, לכו אכלו משמנים ושתו וגו' ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם ( נחמיה ח י).
באותה שעה שמר הקדוש ברוך הוא שבעת ימי האבל, עד שלא הביא את המבול, שנאמר: ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ (בר' ז י).

וכן הוא אומר לאהרן ולבניו: כשם שנתאבל הקדוש ברוך הוא על עולמו, עד שלא הביא את המבול, אף אתם שמרו את ימי האבל, עד שלא יגיע בכם.
היו משמרים ולא היו יודעים על מה משמרים. כמה שנאמר: שומר מצווה לא ידע דבר רע.

ועת ומשפט יודע לב חכם ( קהלת ח ה), זה משה, שכבר אמר לו הקדוש ברוך הוא: ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמו' כט מג), מתקדש אני שם במכבדי.
והיה משה משמש כל שבעת ימי המילואים. והיה מתיירא לומר שמא מדת הדין פוגעת בו, שנאמר: ונקדש בכבודי. ולא עשה, אלא אמר לאהרן, שמרו אבל שבעת ימים.
אמר לו: למה?
אמר לו: כך אמר לי הקדוש ברוך הוא, כי כן ציוויתי. כיון ששמרו שבעת ימי האבל ובא יום השמיני, נכנסו נדב ואביהוא להקריב, פגעה בהן מדת הדין ונשרפו, שנאמר: ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'.
בא משה ואמר לאהרן, הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש.

והיכן דבר?

במדבר סיני, ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי.
וכן אמר משה לאהרן, העת שאמר לי בקרובי אקדש, חשבתי כי בי או בך יפגע, ועכשיו אני יודע כי הם גדולים ממני וממך. וידום אהרן, היה לו הדבר לנחמה. לכך נאמר, שומר מצווה לא ידע דבר רע:

סימן ב

ויהי ביום השמיני.
זה שאמר הכתוב: אמרתי להוללים אל תהולו, ולרשעים אל תרימו קרן ( תהלי' עה ה).

מהו אמרתי להוללים אל תהולו?
למה?

לפי שהוא מזכיר כמחולת המחנים (שה"ש ז א).

וכן הוא אומר: לחול במחולות ( שופ' כא כא).
לפי שאין השמחה ממתנת לאדם. לא כל מי ששמח היום שמח למחר, ולא כל מי שמיצר היום מיצר למחר, לפי שאין השמחה ממתנת לאדם, שנאמר: לשחוק אמרתי מהולל (קהלת ב ב). רצונך לידע, שהרי שמחתו של הקדוש ברוך הוא לא המתינה.

אימתי?

כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, הייתה שמחה גדולה לפניו, שנאמר: יהי כבוד ה' לעולם, ישמח ה' במעשיו (תהלי' קד לא).
וכן הוא אומר: וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (ברא' א לא).

ללמדך, שהיה הקדוש ברוך הוא מתגאה ומשתבח במעשיו מאד,
וציוה לאדם הראשון מצווה קלה ולא קיימה. מיד נתן לו אפופסין, שנאמר: כי עפר אתה ואל עפר תשוב (שם ג יט). וכביכול לא המתין בשמחתו, ואמר: לא בראתי את הכל אלא בשביל אדם, ועכשיו הוא מת, מה הנאה יש לי.
ומה הקדוש ברוך הוא לא המתין בשמחתו, בני אדם על אחת כמה וכמה. לכך נאמר: אמרתי להוללים אל תהולו.

אברהם כמה שמח. נתברך בעולם ונתגדל, הרג כמה מלכים, והקנה להקדוש ברוך הוא שמים וארץ, ונתן לו בן בזקנתו ומל אותו וגדלו, ולסוף נאמר לו: קח נא את בנך את יחידך והעלהו (ברא' כב ב). ועשה מהלך שלשה ימים, שנאמר: ביום השלישי (שם שם ד).
חזר ביום אחר מהר המוריה, וקבר לשרה אשתו, ובקש מקום לקברות ולא מצא, עד שקנה בארבע מאות שקל כסף, ואחר כך קפצה עליו זקנה.
ומה אברהם הצדיק כך, הרשעים על אחת כמה וכמה.

יצחק לא המתינה שמחתו, נמלט מן החרב ומן אנשי גרר, והודיע להם מי היה, ובאו הם אצלו, שנאמר, ואבימלך הלך אליו מגרר וגו' (שם כו כו).
ואמרו לו: ראה ראינו כי היה ה' עמך (שם שם כח). ולא המתין בשמחתו, אלא ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו (שם כז א).
ומה יצחק שהיה עולתו של הקדוש ברוך הוא, כך. הרשעים על אחת כמה וכמה.

יעקב בכורו של הקדוש ברוך הוא, שכתוב בו: בני בכורי ישראל (שמות ד כב), כמה שמח.
ראה סלם ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו, והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' וגו' (ברא' כח יב-יג). הלך אצל לבן, ברח מפני עשו, ויעבוד ישראל באשה ובאשה שמר (הוש' יב יג). ועבד בלבן עשרים שנה, שנאמר: עבדתיך ארבע עשרה שנה וגו' (בר' לא מא).
ולבסוף העשיר והוליד בנים, וחזר ופגע בעשו וניצול ממנו, ושלם את נדרו. ולא המתין בשמחתו, אלא ותצא דינה בת לאה, וירא אותה שכם בן חמור (שם לד א-ב). ובאת לו צרת יוסף ונמכר לעבד.
ומה יעקב הצדיק כך, שאמר לו הקדוש ברוך הוא, עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישע' מט ג), ולא המתין בשמחתו, הרשעים על אחת כמה וכמה.
לכך כתיב: אמרתי להוללים אל תהולו.
וכתיב: לשחוק אמרתי מהולל (קהל' ב ב).

יהושע כמה שמח הרג שלשים ואחד מלכים, והנחיל לישראל את הארץ וחלק, ונתנו לו כתף כל ישראל כל ימיו, ואמרו לו: כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצוונו יומת (יהוש' א יח), מה שלא זכה משה רבנו. והזקין ומת בלא בנים. לכך נאמר: אמרתי להוללים אל תהולו.

ועלי הכהן כמה שמחה שמח. היה מלך וכהן גדול ואב בית דין, שנאמר: ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה' (ש"א א ט).
ועלי הכהן, שהיה כהן גדול. יושב על הכסא, שהיה מלך. על מזוזת היכל ה', שהיה אב בית דין. ולא המתין בשמחתו, אלא, ויהי בהזכירו את ארון האלהים ויפל מעל הכסא אחורנית בעד יד השער ותשבר מפרקתו וימות (שם ד יח).
ומתו שני בניו חפני ופנחס. ומה עלי הצדיק כך, הרשעים על אחת כמה וכמה.

ואין אנו מוצאין איש ואשה שראתה שמחות לרוב כאלישבע בת עמינדב אשתו של אהרן, שנאמר: ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב (שמות ו כג).
שראתה בעלה כהן גדול משמש בכהונה גדולה ונביא,
ומשה אחי בעלה מלך ונביא,
ובניה סגני כהונה,
ואחיה נחשון ראש לכל נשיאי ישראל.
ולא המתינה בשמחתה, אלא נכנסו שני בניה להקריב קרבן, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. לכך נאמר: אמרתי להוללים אל תהולו.

וכן שלמה אומר: לשחוק אמרתי מהולל (קהל' ב ב).
מעשה באחד מגדולי בבל, שהיה משיא בנו ברביעי שלו, ועשה סעודה ומשתה לחכמים.
אמר לבנו: עלה והבא לנו חבית יין פלוני מן העליה.
עלה לעליה והכישו נחש בין החביות ומת. המתין אביו עם המסובין ושהה ולא בא.
אמר אביו: אעלה ואראה מה בני עושה. עלה אביו ומצאו מושלך בין החביות מת.

מה עשה אותו חסיד?

המתין בעצמו עד שאכלו האורחין ושתו כל צרכיהם.
כיון שגמרו, אמר להם: לא לברך ברכת חתנים באתם על בני, באו וברכו עליו ברכת אבלים. לא להכניס בני לחופה באתם, באו והכניסו אותו לקבורה.
אמרו: על רבי זכאי דכבול, ופתחו עליו, לשחוק אמרתי מהולל, ולשמחה מה זו עושה (קהלת ב ב):

סימן ג

ויהי ביום השמיני
זה שאמר הכתוב: צדיק כתמר יפרח, שתולים בבית ה' (תה' צב יג-יד).
צדיק כתמר יפרח, זה אהרן, שנאמר: והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ( במד' יז כג).
כל האילנות נוטעים אותם והם עולים לעצמם. אבל התמרה הזאת, נוטעים אותה ומעלה שרשים מכל צדדיה. כך היה אהרן, נטע ועשה שרשין, אלו בניו של אהרן, שנאמר: אלעזר בנו פנחס בנו אבישוע בנו (דה"א ו לה), צדיק כתמר יפרח (תהל' צב יג).

היכן נטע אותם?

שתולים בבית ה' (שם שם יד), ומפתח אהל מועד לא תצאו. לכך נאמר: ויהי ביום השמיני.

אמרו זכרונם לברכה:
כל שבעת הימים שהיה משה בסנה, אמר לו הקדוש ברוך הוא: לך בשליחותי.
והוא אומר לו: שלח נא ביד תשלח (שמ' ד יג). כך יום ראשון ושני.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני אומר לך לך, ואתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?!
חייך, למחר אני פורע לך, כשיעשה המשכן, תהא סבור בעצמך שאתה משמש בכהונה גדולה, ואני אומר לך, קרא לאהרן שישמש. לכך נאמר: קרא משה לאהרן ולבניו.
אמר: יש קריאה לשובע, ויש קריאה לרעב.

לשובע מנין?

וקראתי אל הדגן והרביתי אותו (יחז' לו כט).

לרעב מנין?
כי קרא ה' לרעב (מ"ב ח א).

יש קריאה לגדולה, שנאמר: קרא משה לאהרן.
אמר לו משה: כך אמר לי הקדוש ברוך הוא, למנותך כהן גדול.
אמר לו אהרן: אתה יגעת במשכן ואני נעשה כהן גדול?!
אמר לו: חייך, אף על פי שאתה נעשה כהן גדול, כאלו אני נעשה.
שכשם ששמחת לי בגדולה, כך אני שמח בגדולתך.

ואימתי שמח לו?

בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא, ועתה לך ואשלחך אל פרעה (שמו' ג י).
אמר לו הקדוש ברוך הוא: היה הדבר שמור לך.
אמר לו משה: בי אדוני שלח נא ביד תשלח (שם ד יג), אתה מעביר עלי שאחי גדול ממני ואני הולך לפרעה?!
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך שאמרת כראוי שהוא גדול ממך, אלא אף על פי כן, וראך ושמח בלבו (שם שם יד).

אמר רבי שמעון בן יוחאי:
אמר הקדוש ברוך הוא: אותו הלב השמח בגדולת אחיו, ינתנו אבנים טובות עליו, שנאמר: ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו (שמ' כח כט).
לפיכך כל שבעת הימים שהיה משה עסוק במשכן, הוא היה זורק את הדם ומקטיר את החלבים.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: מה אתה סבור שאתה נעשה כהן גדול, קרא לאהרן ולבניו שישמשו. לפיכך, ויהי ביום השמיני וגו'.

ולמה לזקני ישראל?

כדי לגדלו בפני הזקנים.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: קרא לזקנים ומשח אותו, והגדולה אתן לו בפניהם, שלא יהיו אומרים, מעצמו נעשה כהן גדול:

סימן ד

ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר.
ולמה לא אמר לו פר אלא עגל?
לפי שעל ידי העגל נתפקפקה הכהונה בידך, ובעגל היא מתבססת בידך.

ולא עוד,
אלא שלא יהו ישראל אומרים: יש להם עונות ממעשה העגל.
לפיכך אמר לו הקדוש ברוך הוא: אף הם יקריבו עגל.

ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל
שידעו הכל שנתכפר להם על מעשה העגל.
אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה נתכפר להם על ידי קרבן.
ולעולם הבא אני מוחה עונותיהם שלא בקרבן, שנאמר: אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני (ישעיה מג כו):

סימן ט

(סדר הפסקאות הוא לפי הסדר בדפוסים, כנראה שיש בלבול בסדר הפסקאות)

ויהי ביום השמיני
רבי תנחומא ורבי חייא רבה ורבי ברכיה בשם רבי אלעזר אמר:

כל מקום שנאמר: ויהי, אינו אלא לשון צרה.

רבי שמואל בר נחמני בשם רבי נתן אמר:
המדרש הזה עלה בידינו מן הגולה:
כל מקום שנאמר ויהי בימי, לשון צרה, וחמישה הם:
ויהי בימי אמרפל ( בר' יד א).
מה צער היה שם?
עשו מלחמה להרוג לאברהם אבינו, שנאמר: עשו מלחמה (שם שם ב).

משל לאוהבו של מלך שנכנס למדינה,
ובשבילו היה המלך נזקק לכל אותה מדינה.
באו ונזדווגו לו בדברים. וכשרצה ללכת, אמרו לו הכל: וי שאין המלך נזקק למדינה עוד כשהיה.
כך אברהם אוהבו של הקדוש ברוך הוא היה, שכך כתיב בו: זרע אברהם אוהבי (ישע' מא ח). וכתיב: ונברכו בך כל משפחות האדמה (ברא' יב ג).
וכשבאו המלכים ונזדווגו לו, אמרו הכל: וי שאין הקדוש ברוך הוא נזקק לעולם כמו שהיה, שבעבורו היה נזקק לעולם. וזה שאמר הכתוב: ויבואו אל עין משפט ( שם יד ז).

אמר רבי אחא:
לא בקשו להזדווג אלא לגלגל עינו של עולם.
אמרו: עין שעשת מדת הדין בעולם, בקשו לסמותה. הוא קדש (שם), הוא כתיב. כלומר, הוא שקידש שמו של הקדוש ברוך הוא וירד לכבשן האש. כשראו הדברים כך, צווחו, ויהי בימי אמרפל מלך שנער.

ויהי בימי אחז בן יאשיה מלך יהודה (ישע' ז א).
מה צרה היה שם?
זה שאמר הכתוב: ארם מקדם ופלשתים מאחור וגו' (שם ט יא).

משל למלך שמסר את בנו לפדגוג,
והיה הפדגוג שונא אותו.
אמר: אם אני הורג אותו ומתחייב הריגה, אלא הריני מושך מחייתו ממנו, והוא מת מאליו. כך אמר אחז הרשע: אם אין גדיים, אין תיישים. אם אין צאן, אין רועה. היכן העולם!
כך אמר:
אם אין קטנים, אין גדולים.
אם אין גדולים, אין תלמידים.
ואם אין תלמידים, אין חכמים.
אם אין תורה, אין בתי כנסיות ובתי מדרשות.
ואם אין בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בעולם.

מה עשה?
עבר על כל בתי כנסיות ובתי מדרשות וסגר אותם.
וזהו שאמר הכתוב: צור תעודה חתום תורה בלמודי (ישע' ח טז).
וכשראו כך, התחילו הכל צווחין ווי שיתחרב העולם כשבטלו התורה, זו היה בימי אחז.

ויהי בימי יהויקים בן יאשיהו (ירמ' א ג).
מה צרה הייתה שם?
ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו אל השמים ואין אורם (שם ד כג).

משל לכתבים של מלך שהובאו למדינות המלכות.
בכל מדינה ומדינה שהובאו לידם, היו הכל עומדין על רגליהם ופורעין את ראשיהם וקוראין אותם באימה וברתת ובזיע. וכשהובאו למדינתו של מלך, קרעו אותם ושרפום.
כך עשו ישראל, כששולח הקדוש ברוך הוא שלוחו לאומות העולם, הם עושים תשובה ומתכסים בשק וצמים, כמו שעשו אנשי נינוה, שנאמר: מטעם המלך וגדוליו וגו' (יונ' ג ז).

אמרו זיכרונם לברכה:
מי שהייתה בביתו קורה אחת, או אבן אחת מגזל, הורס הבית ומוציאו ומשיב הגזל.
ובשביל זה היה מתיירא יונה להינבא, (דאמר רבי טרפון, ממונה היה הדג וכו').
ואומות העולם מתייראין לפני הקדוש ברוך הוא וקרובים לתשובה, וישראל קשי עורף.
וזה שאמר הכתוב: ויהי כקרוא יהודי שלש דלתות וארבעה ( ירמ' לו כג). כלומר, קרא ארבעה פסוקים, ובפסוק החמישי קרא היו צריה לראש וגו' (איכה א ה).
וכתיב: יקרעה בתער הסופר והשליך על האש עד תום כל המגלה (ירמ' לו כג).
כשראו כך, התחילו הכל צווחין וי על הגזרה התלויה עלינו.

האחרת, ויהי בימי אחשורוש (אסת' א א).
מה צרה הייתה שם?
להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים (שם ג יג).
משל למלך שהיה לו כרם, והיו לו שלשה שונאים.

מה עשו?

האחד מקטף בעוללות,
והשני מזנב באשכלות,
והשלישי מעקר בגפנים.

המלך, הוא מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
הכרם שלו, הוא ישראל, שנאמר, כי כרם ה' צבאות בית ישראל (ישע' ה ז).
השלשה שונאים שלהם, הם:
פרעה,
נבוכדנצר,
והמן.

פרעה התחיל מקטף בעוללות, שנאמר: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א כב). נבוכדנצר מזנב באשכלות, שנאמר: [ו]החרש והמסגר (ירמ' כט ב).

החרש מהו?

אלו שמתפללין תפלת חרש בלחש ונוצחין בתפלתן לכל אומות העולם.

המסגר, שכל אומות העולם באין במסגר מלפניהם ובורחין, שהן מסגירין לכל האומות, ובא נבוכדנצר לכלותם, וכילה החרש והמסגר והגלם.

בא המן הרשע עוקר בגפנים, שנאמר: להשמיד להרוג ולאבד (אסתר ג יג). התחילו הכל צווחין וי והתאבלו לפני המקום.

ויהי בימי שפוט השופטים ( רות א א).
היה שם רעב. ואיזו צרה גדולה מן הרעב.

ומנין שהיה רעב?

שנאמר: ויהי רעב בארץ (שם).

ולמה היה רעב?

לפי שישראל והדיינים לא היו דנין דין אמת, שנאמר: ויהי בימי שפוט השופטים.
אנו מוצאים, הוא, שמורה הרשעים, כמו הוא דתן ואבירם, הוא אחשורוש, הוא אחז, כן השופטים. ולפי שהיו השופטים רשעים ואין דנין דין אמת לאמתו, היה רעב בארץ.

ולמה הדבר דומה?

למדינה שהייתה חייבת מס למלך, שלח גבאים לגבותה. עמדו בני המדינה הכו את הגבאים ותלאום. הדין שהיו הם חייבין שמנו בהם דינים אחרים ( או המלך), עשו הם בגבאין.
כך היו עושין באותו זמן, שאלימלך שופט היה בשופטים, והוא איש זרוע, ואנשים רבים תחת ידו, והיה רואה הצרה והרעב ולא היה מזהיר לחטאים לשוב מרשעם. ושב ללכת בנפשו מבית לחם לגור בשדה מואב, להחיות נפשו ברעב ונפש אשתו ברעב ונפש בניו, ולא היה יודע כי התורה תחיה נפש בעליה ולא הבלי העולם.
והוא, שהיה חשוב, שנאמר: וילך איש מבית לחם יהודה (שם), ואין אומרים איש אלא לאדם חשוב, שנאמר: והאיש משה ענו מאד (במד' יב ג), שאלימלך היה איש חשוב, שמחשבים אותו במקומו, והלך להציל את נפשו ונפש ביתו, ולא טרח עצמו בעסקי הצבור כמו שהוא אדם חשוב, ויאמינו לדברו להשיבם מרעתם ולהזהירם שישובו בתשובה. ולפיכך אירע לו כמו שאמר הכתוב: וימת אלימלך איש נעמי ( רות א ג). וכן מתו בניו, שנאמר: וימותו שני בניו מחלון וכליון ותישאר האשה משני ילדיה ומאישה (שם שם ה), שכן היו דנין את הדיינין כמו בסדום.

רבי שמעון בן אבא בשם רבי יוחנן אמר:
כל מקום שנאמר ויהי, משמש צרה ומשמש שמחה.
ואם צרה, אין צרה כיוצא בה.
ואם שמחה, אין שמחה כיוצא בה.
אבל כל והיה, שמחה.

השיבו חכמים: ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור (ברא' א ג), הרי שמחה?!
אמר להם: אף היא אינה של שמחה, לפי שלא זכה העולם להשתמש באותו האור.

שכך אמר רבי יהודה בר סימון:
אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום הראשון, היה אדם צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו. כיון שראה הקדוש ברוך הוא מעשה דור אנוש ודור המבול, עמד וגנזו מהם. זה שאמר הכתוב: וימנע מרשעים אורם (איוב לח טו).

והיכן גנזו?

בגן עדן לצדיקים, שנאמר: אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה (תהל' צז יא).

השיבוהו עוד:
אומר: ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד (בר' א ה)?!
אמר להם: אף הוא באותו יום אינה של שמחה. שכל מעשה יום ראשון עתידין לבלות, שנאמר: כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה (ישע' נא ו).

השיבוהו:
והרי יום שני ויום שלישי ויום רביעי ויום חמישי ויום השישי?!
אמר להם: אף הם אינם של שמחה, שכל מעשה ששת ימי בראשית, צריכים עשייה אחרת, כגון חטים צריכין לטחון, החרדל צריך להמתיק, התורמוס צריך להמתיק.

השיבוהו: ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח (ברא' לט ב)?!
אמר להם: אף היא אינה של שמחה, שמתוך כך נזדמנה לו אותו הדוב, שנאמר בפסוק, אחר, ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדוניו וגו' (שם שם ז).

השיבוהו: ויהי ה' עם יהושע ויהי שמעו בכל הארץ (יהוש' ז א).
אמר להם: אף היא אינה של שמחה, שבאותו הפרק נפל יאיר בן מנשה ששקול כנגד רובן של סנהדרין, שנאמר: ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש (שם שם ה). ואמר מר, זה יאיר בן מנשה ששקול כרובן של סנהדרין.

השיבוהו: והרי כתיב, ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו (ש"א יח יד)?!
אמר להם: אף היא אינה של שמחה, שמתוך כך נפלה איבה בלב שאול, שנאמר: ויהי שאול עוין את דוד (שם שם ט).

השיבוהו: והרי כתיב, ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו (ש"ב ז א)?!
אמר להם: אף היא אינה של שמחה, שבאותו היום בא נתן הנביא אל דוד ואמר ליה: רק אתה לא תבנה הבית.
אמרו לו: הרי אמרנו את שלנו, אמור אתה את שלך כי והיה שמחה.
אמר להם: והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס (יואל ד יח), שיהא בימות המשיח ויהא שמחה גדולה לישראל.
וכן, והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן (ישע' ז כא).
וכן, והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים (זכר' יד ח).
וכן, והיה כעץ שתול על פלגי מים (תהל' א ג).
וכן, והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים (מיכה ה ו).

אמרו לו: והרי כתיב, והיה כאשר נלכדה ירושלים (ירמ' לח כח).
אמר להם: אף היא אינה של צרה, שבאותו היום נטלו ישראל אפופסין על עונותיהם. שכך כתיב: תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך (איכ' ד כב):

סימן י

כל אותם שבעת הימים שמשה עסוק במשכן, הוא היה זורק את הדם ומקטיר החלבים.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: מה אתה סבור, קרא לאחיך. לכך כתיב: קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, כדי לגדלו בפני הזקנים.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: קרא לזקנים ומנה אותו לפניהם, שלא יאמרו, מעצמו נעשה כהן גדול.

קח לך עגל בן בקר
ולמה לא אמר פר?
אלא על ידי עגל, נתפקפק הכהונה בידך, ובעגל מתבססה בידך.

ולא עוד,
אלא שלא יהו ישראל אומרים, שלנו עונות ממעשה העגל. לפיכך אף הם יקריבו עגל, שנאמר: ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה, שידעו שנתכפר להם מעשה העגל.
אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה נתכפר להם על ידי קרבן, ולעולם הבא אני מוחל פשעיך בלא קרבן, שנאמר: אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני (ישעיה מג כו):

סימן יא

ולזקני ישראל
אמר רבי עקיבא:

נמשלו ישראל לעוף.
מה עוף זה אינו יכול לפרוח בלא כנפים,
כך ישראל אין יכולין לעשות דבר בלא זקנים.

אמר רבי יוסי בר חלפתא:
גדולה זקנה.
שאם זקנים הם, חביבים הם.
ואם נערים הם, הקדוש ברוך הוא מקפץ להם את הזקנה.

אמר רבי שמעון בן יוחאי:
לא במקום אחד ולא בשנים ושלשה מקומות מצינו שהמקום חולק כבוד לזקנים.
במצרים, שנאמר: ושמעו לקולך ובאת אתה וזקני ישראל (שמו' ג יח).
בסנה, לך ואספת את זקני ישראל (שם שם טז).
בסיני, אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל (שם כד א).
באהל מועד, לאהרן ולבניו ולזקני ישראל.
אף לעתיד לבא, הקדוש ברוך הוא חולק כבוד לזקנים, שנאמר: וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד (ישע' כד כג).

ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה:
עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לו ישיבה של זקנים שלו. והוא שהכתוב אומר: כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד. והקדוש ברוך הוא מכבד לצדיקים ולחסידים. אבל בכל עת שנופל שגגה מהם, הוא מייסרן.
ראו מה כתיב בבני אהרן: שהיו סגני כהונה ושגו ביין.
כי כן אמרו זיכרונם לברכה: כי שתויי יין היו, ולפיכך ציוה הקדוש ברוך הוא אחר מיתתן להזהיר על היין, שנאמר: יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך.
אמר הקדוש ברוך הוא: היזהרו על היין.

ראו מה עשה נח, שהוא התחיל לשגות בו, שנאמר: ויחל נח איש האדמה ויטע כרם (ברא' ט כ). וכתיב: וישת מן היין וישכר ויתגל (ברא' ט כא).

מי גרם לו להתבוזז?

היין.
וגרם לו להביא קללה על זרעו, שנאמר: ויאמר ארור כנען (ברא' ט כה).
ולכך היזהרו מן היין, כי היין מביא את האדם לכל עבירות שבעולם:
לזנות,
ולשפיכות דמים,
ולגניבה,
ולכל עבירות שבעולם.

והלא משמח לב האדם, ומשבחו הכתוב כמו הקורא בתורה, שנאמר: ויין ישמח לבב אנוש (תה' קד טו).
ואומר, פקודי ה' ישרים משמחי לב (שם יט ט).
ועוד, כי לעוסק בתורה ובפקודיו ינחיל גן עדן, כמו שנאמר: כי היא חייך ואורך ימיך ( דב' ל כ).
והשיכור בעוד שהיין בו, הוא יושב בשמחה כמו שהוא יושב בגן עדן.
כמו ההוא תלמידא דהוה חסיד, והוה ליה אבא ושתי חמרא טובא. ובכל עידן דהוה נפיל בשוקא, אתו עולמיא ומכין יתיה באבני ובצרורין, וצווחין וקורין בתרוי חזו שיכרא. וכשרואה בנו החסיד, הוא מכלים ושואל את נפשו למות.
ובכל יום אומר לו: אבא, אני אשגר ויביאו לך לביתך מכל היין שמוכרין במדינה, ולא תלך לשתות בבית היין, שאתה עושה חרפה ממני וממך.
והוא אומר לו: כן פעם אחת ושתים בכל יום, עד שאמר אביו, שיעשה כמו שהוא אומר שלא ילך לשתות בבית היין.
וכן עשה החסיד, שהוא עושה לו בכל יום ובכל לילה מאכל ומשתה, ומישנו במטתו ואחר הולך לו.
פעם אחת היה יורד מטר, ויצא החסיד לשוק והיה הולך לבית הכנסת לתפלה, וראה שכור אחד שהוא שוכב בשוק ואמת המים יורד עליו, והבחורים והנערים מכין אותו באבנים ובצרורין ומשליכין חומר בפניו ובתוך פיו.
כשראה זה החסיד, אמר בלבו: אלך לאבא ואביאנו לכאן ואראה לו זה השכור והחרפה שעושין ממנו הבחורים והנערים, אולי ימנע פיו מלשתות בבית היין ולהשתכר. וכן עשה, הביאו לשם והראהו לו.
מה עשה אביו הזקן?
הלך אצל השכור ושאל לו, באיזה בית שתה אותו יין שהיה משתכר בו.
אמר לו בנו החסיד: אבא, בשביל זה קראתיך, אלא שתראה החרפה שעושים לזה, כי כן עושים לך בעת שאתה שותה, אולי שתמנע פיך מלשתות בבית היין.
אמר לו: בני, בחיי אין לי תענוג וגן עדן אלא זה.
כששמע החסיד, הלך לו במפח נפש.
אבל לא שמחת היין הפקודים והתורה, כי היין כשיצא מגופו, והיגון בא בלבו, זה יוצא וזה בא.
והתורה והמצווה הוא העונג והשמחה בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר: כי היא חייך ואורך ימיך (דב' ל כ), בעולם הזה ובעולם הבא שכלו ארוך.

ועוד תמצא בקורבנות שאומר בכבשים, שני כבשים בני שנה תמימים (במד' כח ט),
ובלחם שני עשרונים, וביין רביעית ההין. כך מעט היו מקריבים.

להודיע דרך ארץ, כי יין הרבה מביא את האדם לידי חטא ולצרה גדולה ולחסרון כיס, שנאמר: אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים (משלי כג לא) בביתו, שלא יהיה בביתו במה לבשל, כי הכל מוכר ונותן בשביל יין.

דבר אחר:
כי יתן בכוס עינו. אל תקרי בכוס אלא בכיס, כי נותן בכיס עין רעה.
וכן תמצא בבני אפרים, שאומר: ויהי אפרים כיונה פותה אין לב (הושע ז יא).

למה?

בשביל ששותין יין הרבה.
ואומר: הוי עטרת גאות שכורי אפרים ( ישע' כח א).

ועוד מצאנו, כי לאיש ולאשה אמר הכתוב להוציא את בנם לרגום באבנים, שנאמר: כי יהיה לאיש בן סורר ומורה ( דב' כא יח).
ואומר: ותפשו בו אביו ואמו (שם שם יט).

וכל זה למה?

בשביל שיצא לתרבות רעה, שיהיה מוציא ממונו ויגנוב ויעשה עבירות ויתחייב למיתה. וקודם שיתחייב במיתה, ותפשו בו אביו ואמו וגו', ורגמוהו כל אנשי עירו וגו' (שם שם כא).
ודעו כי רעה גדולה יש לשתות יין הרבה. וכמה בשר יאכל יותר מאדם אחר בשביל שהוא חייב מיתה, ליטרא אחת.
וכתוב אחד אומר: אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו (משלי כג כ).

מהו למו?

כלומר, למו עושין הרע, שמוציאין ממונם והולכים לחרפה, וסוף דבר יתחייבו מיתה בעולם הזה ובעולם הזה:


הפרק הבא    הפרק הקודם