וטומאתו עליו -
בטומאת הגוף הכתוב מדבר.
או אינו אלא בטומאת בשר?
נאמר כאן וטמאתו עליו,
ונאמר להלן וטמאתו עליו
מה להלן בטומאת הגוף הכתוב מדבר,
אף כאן בטומאת הגוף הכתוב מדבר.

ר' יוסי אומר:
הואיל ונאמר קדשים בלשון רבים, וטמאתו בלשון יחיד, בטומאת הגוף הכתוב מדבר.

רבי אומר:
ואכל -
בטומאת הגוף הכתוב מדבר.

אחרים אומרים:
וטמאתו עליו -
מי שטומאה פורחת ממנו, יצא בשר שאין טומאה פורחת ממנו.

אמר מר: רבי אומר:
ואכל -
בטומאת הגוף הכתוב מדבר. מאי משמע?

אמר רבא:
כל קרא דלא מפרש ליה רב יצחק בר אבדימי לא מרפשא.
הכי אמר רב יצחק בר אבדימי:
הואיל ופתח הכתוב בלשון נקבה וסיים בלשון נקבה, ולשון זכר באמצע, בטומאת הגוף הכתוב מדבר.

אלו הן הלוקין:
טמא שאכל את הקודש,
והנכנס למקדש בטומאה.
בשלמא הנכנס למקדש טמא, כתיב: עונש וכתיב אזהרה.
עונש – דכתיב: את מקדש ה' טמא.
אזהרה – דכתיב: וישלחו מן המחנה ולא יטמאו את מחניהם.
אלא טמא שאכל את הקדש, בשלמא עונש – דכתיב: והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו ונכרתה.
אלא אזהרה מנא לן?

אמר ר"ש בן לקיש:
אמר קרא: בכל קדש לא תגע.

ור' יוחנן אמר: תני ברדלא:
אתיא טמאתו טמאתו.
כתיב הכא: וטמאתו עליו
וכתיב התם עוד טמאתו בו,
מה להלן ענש והזהיר,
אף כאן ענש והזהיר.

בשלמא ר' שמעון בן לקיש לא קאמר כר' יוחנן משום דלא גמיר לגזרה שוה.
אלא רבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש?
אמר לך: ההוא בכל קדש לא תגע אזהרה לתרומה הוא דאתא.
וריש לקיש אזהרה לתרומה מנא ליה?
נפקא ליה מאיש איש מזרע אהרן וגו'.
איזהו דבר ששוה בזרעו של אהרן?
הוי אומר: זו תרומה.
ואידך, ההוא לאכילה, האי לנגיעה.
וריש לקיש האי בכל קדש להכי הוא דאתא, הא מיבעי ליה לטמא שנגע את הקדש.
דאיתמר: טמא שנגע בקדש –
ריש לקיש אמר: לוקה,
ר' יוחנן אמר: אינו לוקה.
ר' שמעון בן לקיש אמר: לוקה - בכל קדש לא תגע.
ר' יוחנן אמר: אינו לוקה, ההוא אזהרה לתרומה הוא דאתא.

וריש לקיש אמר לך: טמא שנגע בקדש - מדאפקיה רחמנא בלשון נגיעה. אזהרה לאוכל - מדאיתקש קדש למקדש.
ואכתי לריש לקיש להכי הוא דאתא, האי מיבעי ליה לטמא שאכל בשר קדש לפני זריקה.
דריש לקיש אמר: לוקה, לא שנא לפני זריקה לא שנא לאחר זריקה.

רי יוחנן אמר: אינו לוקה, ר' יוחנן לטעמיה דאמר: אתיא טמאתו, וכי כתיבה טומאה אחר זריקה הוא דכתיבא, ההוא מבכל קדש נפקא.

תניא כוותיה דריש לקיש:
לא תגע - אזהרה לאוכל.
או אינו אלא אזהרה לנוגע?
כשהוא אומר: ואל המקדש לא תבא מקיש מקדש לקודש:
מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה
אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה.
ואי בנוגע מי איכא נטילת נשמה?
אלא לאו באכילה.

ונכרתה הנפש -
ולא הצבור.

ההיא -
ולא אנוס ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה.

מעמיה -
ועמיה בשלום.
יכול יהא טמא מטמא את הטהור לקדש במשא?
תלמוד לומר: כי תגע - במגע מטמא ואין מטמא במשא.

בכל טמא -
אפילו [בטמא מת].

בטומאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שקץ טמא -
אם נאמרו קלות למה נאמרו חמורות, ואם נאמרו חמורות למה נאמרו קלות?
אם נאמרו קלות ולא נאמרו חמורות, הייתי אומר על הקלות בלאו ועל החמורות במיתה, לכך נאמרו חמורות. ואם נאמרו חמורות ולא נאמרו קלות, הייתי אומר על החמורות יהא חייב ועל הקלות יהא פטור, לכך נאמרו קלות.
מאי קלות ומאי חמורות?

אמר זעירי:
קלות - טומאת שרץ.
חמורות - טומאת מת.
ואלו נאמר מעשר ותרומה ולא נאמר מת, הייתי אומר [קלות] על הקלות בלאו ועל החמורות במיתה, ומדקלות על החמורות במיתה חמורות נמי על הקלות במיתה, לכך נאמרו חמורות. ואלו נאמר מעשר ותרומה ולא נאמר טומאת שרץ, הייתי אומר על החמורות חייב ועל הקלות פטור, לכך נאמר קלות.

ואכל מבשר זבח השלמים וגו' -
מה תלמוד לומר?
לפי שהוא אומר: והנפש אשר תאכל בשר וגו' והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו.

אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם וגו' –
יכול אין חייבין משום טומאה אלא על השלמים בלבד.
מנין לרבות את (הקרבים) [הקדשים]?
תלמוד לומר: כל איש אשר יקרב מכל זרעכם וגו'.
או אינו מביא אלא כיוצא בשלמים, מה שלמים המיחדים הנאכלין לשני ימים, הנאכלין ליום אחד מנין?
תלמוד לומר: וכו' (כדכתוב ברמז תנ"ט).

יכול לא יהיו חייבין משום טומאה אלא דבר שחייב עליו משום פגול.
ודין הוא: ומה אם פגול שהוא בקבועה ובידיעה אחת ולא הותר מכללו אינו נוהג אלא בדבר שיש לו מתירין, טומאה שהוא בשתי ידיעות בעולה ויורד והתורה מכללה אינו דין שלא תנהוג אלא בדבר שיש לו מתירין.
ומנין הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כוהנים ומנחת כוהן משיח ומנחת נסכים?
תלמוד לומר: אל הקדשים אשר יקדישו - לרבות את כולן.
יכול יהו חייבין עליו מיד?
תלמוד לומר: אשר יקריבו.

א"ר אלעזר:
וכי יש נוגע חייב, אם כן למה נאמר: אשר יקריב?
לומר שאין חייבין עליו עד שיכשר ליקרב. הא כיצד?
את שיש לו מתירין - משיקרבו מתיריו, את שאין לו מתירין - משיקדש בכלי.
אחר שרבינו דברים שהן כשלמים ודברים שאינן כשלמים, למה נאמר שלמים מעתה?
פרט לדם.

ר' שמעון אומר:
מה שלמים מיוחדים שהן ראוין לאכילה, יצאו עצים ולבונה וקטרת שאין ראוין לאכילה.
אתה אומר לכך באה הכתוב לחלק בין טומאות לטומאות, או לא בא אלא לחלוק בין קדשים לקדשים, לומר על קדשים קלים חייבין עליהן (לפני) [לאחר] זריקת דמים על קדשי קדשים בין לפני זריקת דמים בין לאחר זריקת דמים?
תלמוד לומר: ואכל בשר ואכל זבח ואכל שלמים.

ונכרתה הנפש -
ולא הצבור.

ההיא -
ולא אנוס, ולא מוטעה.

מעמיה -
ועמיה בשלום.

בני ישראל מוזהרין על החלב, ואין הגוים מוזהרין על החלב.

והלא דין הוא: ומה אבר מן החי שאין חייבין עליו כרת איסורו נוהג בבני נח כישראל. חלב שחייבין עליו כרת אינו דין שאיסורו נוהג בבני נח כישראל?!
תלמוד לומר: בני ישראל - בני ישראל מוזהרין על החלב ואין הגויים מוזהרין על החלב.

בני ישראל -
אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות את הגרים והמשוחררים והעבדים?
תלמוד לומר: כי כל אוכל חלב.

כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו -
פרט לבהמה טמאה ולחיה ולעופות.
והלא דין הוא: ומה אם הדם שאין חייבין משום פגול נותר וטמא נוהג בבהמה טמאה ובחיה ובעופות, חלב שחייבין עליו משום פגול נותר וטמא אינו דין שינהוג בבהמה טמאה ובחיה ובעופות?!
תלמוד לומר: כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו - פרט לבהמה טמאה ולחיה ולעופות.
אין לי אלא חלב שור וכשב ועז המיוחדין, מנין לרבות את הכלאים?
תלמוד לומר: כשב או עז, דברי ר' עקיבא.

כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו -
הרי זו אזהרה, וסמיך ליה: כי כל אוכל חלב - הרי זה עונש.
אין לי אלא שהוא מוזהר על השיעור שהוא מוזהר עליו כרת, דגבי עונש כתיב: כי כל אוכל חלב (כזית) [כוי] וחצי שיעור שאינו בעונש, יכול אינו באזהרה?!
תלמוד לומר: כל חלב.

תניא: על חלב נבלה - לוקה שתים.
חלב מוקדשין - לוקה שתים.

רבי יהודה אומר:
חלב נבלה - לוקה שתים, חלב מוקדשין - לוקה שלש.

א"ל רבי שיזבי לרבי אבא:
בשלמא לרבי יהודה, היינו דכתיב תרי קראי: חקת עולם כל חלב וכל דם לא תאכלו וכו' (כדכתוב ברמז תק"ד).

כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו -
לחייב על כל אחת ואחת, דברי רבי ישמעאל.

וחכמים אומרים:
אינו חייב אלא אחת.

ר' ישמעאל סבר מייתרי קרא, נכתוב קרא: כל חלב לא תאכלו, שור וכשב ועז למה לי?
שמע מינה לחלק.
ורבנן, אי כתיב הכי הוה אמינא אפילו חיה במשמע.

ורבי ישמעאל סבר הא לא מצית למימר, דקרא בענינא דקדשים כתיב.
מכלל דרבנן סברי לא ילפינן דבר מענינו.
לא דכולי עלמא ילפינן דבר מענינו, ובהא פליגי.

מר סבר:
למדין לאו מלאו ולאו מכרת.

ומר סבר:
לאו מלאו ילפינן, לאו מכרת לא ילפינן.
ואיבעית אימא: היינו טעמא דרבנן, כדאמר ליה רב מרי לרב זביד. אלא מעתה אליה דחולין תיתסר.
אמר ליה: עליך אמר קרא: כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו בעינן דבר השוה בשלשתן וליכא.

ורבי ישמעאל אמר לך:
אם כן ליכתוב קרא כל חלב, שור וכשב ועז למאי כתביה?
שמע מינה לחלק.

א"ר חנינא:
מודה היה ר' ישמעאל לענין קרבן שאין מביא אלא חטאת אחת, דלא דמי הדין לאו ללאו דעריות.

תנו רבנן:
חלב נבלה וחלב טרפה -
בחלב בהמה טהורה הכתוב מדבר.
או אינו מדבר אלא בחלב בהמה טמאה?
אמרת: טהר מכלל חלב וטהר שחיטה, מה כשטהר מכלל שחיטה בטהורה ולא בטמאה אף כשטהר מכלל חלב בטהורה ולא בטמאה.

או כלך לדרך זו: טהר מכלל חלב וטהר מכלל נבלה, מה כשטהר מכלל נבלה בטמאה ולא בטהורה אף כשטהר מכלל חלב טמאה ולא טהורה.
כשאתה [בא] בדרך זו היא בטמאה וכו' תלמוד לומר: טרפה - במי שיש במינה טרפה יצתה בהמה טמאה שאין במינה טרפה.
אוציא את הטמאה שאין במינה טרפה, ולא אוציא את החיה שיש במינה טרפה?
תלמוד לומר: ואכל לא תאכלהו - מי שחלבו אסור ובשרו מותרין, יצתה חיה שחלבה ובשרה מותרין.

ואכל לא תאכלהו -
אין לי אלא חלב שאסור באכילה ומותר בהנאה.
חלב שור הנסקל ועגלה ערופה שמתה מנין?
תלמוד לומר: כל חלב וכו', מכלל דמחיים אסורה, אִין, ירידתה לנחל איתן אוסרתה.

חלב נבלה וחלב טרפה -
אם נאמר נבלה, טרפה למה לי?
אם טרפה היה הרי נבלה אמורה.
ואם טרפה אינה חיה הרי היא בכלל נבלה.
מיבעי ליה למעוטי טמאה, מי שיש במינו טרפה, יצתה בהמה טמאה שאין במינה טרפה.

אמר רבא:
התורה אמרה יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב, ויבא איסור טרפה ויחול על איסור חלב. וצריכא, דאי כתב רחמנא בנבלה משום דמטמא, אבל טרפה וכו' יחול על איסור.
ואי כתב רחמנא טרפה דאסורה מחיים, אבל נבלה אימא לא, צריכא.

כי כל אוכל חלב -
(כתוב ברמז תק"ג).

ונכרתה הנפש -
ולא צבור.

הנפש האוכלת -
להביא את השותה.

האוכלת -
ולא המאכלת.

אוכלת -
כדי אכילה כזית.

מעמיה -
ועמיה בשלום.

בא אחד וישב כנגדי, והיה בו מקרא ולא היה בו משנה.
אמר לי: רבי, אין דם אדם אסור מן התורה?
אמרתי לו: בני, מה ראית?
אמר לי: הכתוב אומר: בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה.
אמרתי לו: בני, והרי הדבר קל וחומר:
ומה בהמה חיה ועוף שדרכן לאכילה דמן אסור עלינו, אדם שאין דרכו לאכילה לא כל שכן! והכתוב אומר: רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר וגו', ואומר: כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא. ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו וגו'.
דם כל בשר לא תאכלו - להביא דם אדם שהוא אסור באכילה וכו'.
והעבודה אף [דם]דגים שיייחדו בפני עצמן קרעו ונתמצה דמו ונתנו בכלי אחד, אף הוא אסור. מה תלמוד לומר?
דם - דם מכל מקום.

אמר לי: רבי, בהמה שמקריבין ממנה קרבן חלבה אסור, ושאין מקריבין ממנה חלבה מותר. אמרתי לו: בני, מה ראית?
אמר לי: הכתוב אומר: כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו וגו',
אמרתי לו: חזר ופירש במקום אחר: חקת עולם - מכאן ועד סוף העולם.
לדורותיכם - שינהג הדבר לדורות.

בכל מושבותיכם -
בארץ ובחוצה לארץ.

כל חלב וכל דם לא תאכלו -
להקישם זה לזה, שניהם עליך במיתה ובכרת.
אמר לי: רבי, מעשה היה בי שמכרתי לגוי ארבעה כורים של תמרים, ומדדתים לו בבית אפל מחצה על מחצה.
אמר לי: אתה והאלהים שבשמים יודע במדה שאתה מודד לי. וחסרתיו במדידה שלוש סאין של תמרים. לאחר מכאן נטלתי המעות ולקחתי בהם כד אחד שמן, והנחתיו במקום שמכרתי את התמרים, ונקרע הכד ונשפך.
אמרתי: ברוך המקום שאין לפניו משוא פנים. הכתוב אומר: לא תעשוק את רעך ולא תגזול - וגזל הגוי גזל. ופירש במקום אחר: כי עשק עשק.

דם שחיטה בבהמה בחיה ובעופות בין טמאים בין טהורים, דם הנחירה, דם העיקור, דם הקזה שהנפש יוצאה בו - חייבין עליו.
דם הטחול, דם הלב, דם ביצים, דם דגים, דם חגבים, דם שרצים, דם התמצית - אין חייבין עליו.

רבי יהודה, מחייב בדם התמצית.

תנו רבנן:
כל דם לא תאכלו -
שומע אני אף דם מהלכי שתים, דם ביצים, או דם חגבים דם דגים, הכל בכלל?
תלמוד לומר: לעוף ולבהמה - מה עוף ובהמה מיוחדים שיש בהן טומאה קלה וטומאה חמורה ויש בהם איסור ויש בהם היתר, והם מין בשר, [אף כו'].
אוציא דם מהלכי שתים - שאין בהם טומאה קלה.
אוציא דם שרצים - שאין בהם טומאה חמורה.
אוציא דם ביצים - שאין מין בשר,
דם דגים דם חגבים - שכולם היתר.

לעוף -
אי מה עוף שאין בו כלאים, אף בהמה שאין בה כלאים?
תלמוד לומר: ולבהמה.
אי מה בהמה שאינה באם על (הביצים) [הבנים], אף עוף שאינו באם על (הביצים) [הבנים]? תלמוד לומר: לעוף [ולבהמה].
אימא וכל דם – כלל,
עוף ובהמה – פרט,
כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט עוף ובהמה – אִין, מידי אחרינא - לָא.

נפש אשר תאכל כל דם -
חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט.
הא לא דמי כללא בתרא לכללא קמא, כללא קמא לאו כללא בתרא כרת.

הא תנא דבי רבי ישמעאל:
בריבוי ומעוטי וכללי ופרטי דרשינן בהדין גוונא, ואף על גב דלא דמי כללא קמא לכללא בתרא. אף כל דקא תני, לאתויי מאי?

אמר רב אדא בר אבין:
לרבות דמו של כוי, וקא סבר כוי בריה בפני עצמה היא.
אשכחן דמו, חלבו מנין?
מכל חלב.
נבלתו מנין?
מכל נבלה.
גיד הנשה דיליה מנין?
בכף הירך תליא רחמנא והא אית ליה כף ירך.
טומאתו ושחיטתו מנלן?
סבירא ליה דלכל מילי רבייה רחמנא כבהמה, טומאתו ושחיטתו נמי כבהמה.

אמר מר:
יצאו דם דגים דם חגבים שכולו היתר - דלא בעו שחיטה.
מה עוף שאין בו כלאים, שצמרן אין חייבין עליו משום כלאים.

אמר רב:
דם דגים שכנסו אסור.
מיתיבי דם דגים דם חגבים מותר.
כי תניא מתניתין דאית ביה קשקשין.

כי אמר רב:
אסור דלית ביה קשקשים.

אמר רב ששת:
דם מהלכי שתים אפילו מצוות פרישה אין בו.
מיתיבי: דם מהלכי שתים אסור, ואין חייבים עליו.
כי תניא אסור דפירש, כי קאמר רב ששת בדלא פירש.

כדתניא:
דם שעל גבי ככר גוררו ואוכלו שבין השנים מוצץ ובולע ואינו חושש.

תניא: יכול יהא חלב מהלכי שתים האוכלו עובר בלא תעשה?
ודין הוא:
ומה בהמה שהקלת במגעה החמרת בחלבה, מהלכי שתים שהחמרת במגעו אינו דין שתחמיר בחלבו?
תלמוד לומר: וזה לכם הטמא - ואין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור.
אוציא את החלב שאין שוה בכל, ולא את הדם ששוה בכל?
תלמוד לומר: וזה לכם הטמא - זה לכם טמא, ואין חלב ודם מהלכי שתים טמא אלא טהור.

אמר רב ששת:
אפילו מצוות פרישה אין בו.

אמר רבא:
שלוש כריתות האמורות בדם למה?
אחת לדם חולין,
ואחת לדם קדשים,
ואחת לדם כסוי.

אמר רבא:
חמישה לאוין האמורות בדם למה?
אחד לדם חולין,
ואחד לדם קדשים,
ואחד לדם כסוי,
ואחד לדם אברים,
ואחד לדם התמצית.
מושב דכתיב גבי חלב ודם למה לי?
איצרטריך, סלקא דעתך הואיל ובענינא דקרבנות כתיב, בזמן דאיכא קרבן ניתסר חלב ודם ובזמן דליכא קרבן לא ליתסר, קא משמע לן.

תנן התם: הקפה את הדם ואכלו, או שהמחה את החלב וגמעו - חייב.
בשלמא הקפה את הדם ואכלו, כיון דאקפיה אחשביה, אלא המחה את החלב וגמעו, אמאי, אכילה כתיבא ביה והאי לאו בר אכילה הוא?

אמר ריש לקיש:
אמר קרא: הנפש - לרבות את השותה.

תניא נמי: גבי חמץ כי האי גוונא: המחהו וגמעו, אם חמץ הוא - ענוש כרת, ואם מצה הוא - אין יוצא בה ידי חובתו בפסח.
בלשמא אם מצה אין יוצא בה ידי חובתו בפסח, לחם עוני אמר רחמנא, והאי לאו לחם עוני הוא. אלא אם חמץ הוא אמאי ענוש כרת, אכילה כתיב ביה?

אמר ריש לקיש:
אמר קרא הנפש - לרבות את השותה.

ותניא נמי גבי נבלת עוף טהור כי האי גוונא: המחהו באור ואכלו – טמא, בחמה - טהור.
והוינן בה: אכילה כתיב בה?

אמר ריש לקיש:
אמר קרא: הנפש - לרבות את השותה.
אי הכי בחמה נמי?
בחמה אסרוחי מסרחה.
וצריכא. דאי כתב רחמנא בחלב, חמץ לא אתיא מיניה שכן לא הייתה לו שעת הכושר, נבלה לא אתיא מיניה שכן ענוש כרת.
ואי כתב רחמנא בנבלה תרוייהו לא אתו מיניה שכן מטמאה.
חדא מחדא לא אתיא, תיתי חדא מתרתי.
מהי תיתי?
לא ליכתוב רחמנא [נבלה ותיתי מהנך, מה להנך שכן ענוש כרת. לא ליכתוב רחמנא] בחמץ ותיתי מהנך, מה להנך שכן לא הייתה להם שעת הכושר.
לא ליכתוב רחמנא בחלב ותיתי מהנך, מה להנך שכן לא הותרו מכללן תאמר בחלב שהותר מכללו. חלב היכא הותר מכללו?
אילימא חלב חיה להדיוט, נבלה נמי אישתרי, מליקת חטאת העוף לכהנים. כוהנים משולחן גבוה קא זכו.
והא דתנן: הטמאין לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן, למה לי, ליגמר מהני?
צריכא, דאי לא כתב רחמנא בשרצים הוה אמינא דיו לבא מן הידן להיות כנדון, מה התם עד דאיכא כזית אף הכא נמי עד דאיכא כזית.
ולכתוב רחמנא בשרצים וליתו הנך ולגמרו מנייהו?
משום דאיכא למפרך: מה לשרצים שכן טומאן במשהו.
והא דתניא: הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים, כל המשקין היוצאין מהן כמותן. מנלן?
וכי תימא ליגמרו מהנך, מה להנך שכן איסור הבא מאליו. הא תינח היכא דאיסור הבא מאליו (אתיא), היכא דליכא איסור הבא מאליו מנלן?
גמר מבכורים. בכורים גופייהו מנלן?

כדתני רב יוסף:
פרי - פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה.
הביא ענבים ודרכן מנין?
תלמוד לומר: תביא.
איכא למיפרך: מה לבכורים שכן טעונין קריאה והנחה. אלא גמר מתרומה.
ותרומה גופה מנלן?
דאיתקש לבכורים, דאמר מר:
ותרומת ידך - אלו בכורים.
מה לתרומה שכן חייבין עליה מיתה וחומש?
אלא גמר מתרויהו.
מה לתרומה ובכורים שכן חייבין עליהן מיתה וחומש?
אלא אתיא מתרומה וחדא מהנך, או מבכורים וחדא מהנך.

בני ישראל מניפין, ואין הגוים מניפין.

וכי אי זו מדה מרובה, מידת סמיכה מרובה או מידת תנופה מרובה?
מידת סמיכה מרובה ממדת תנופה.
שהסמיכה נוהגת בכל החוברין,
ואין תנופה נוהגת בכל החוברין.

הסמיכה נוהגת בקרבנות היחיד ובקרבנות הצבור,
התנופה אינה נוהגת אלא בקרבנות היחיד.
אם מעטתים מסמיכה מרובה, לא אמעטם מתנופה מועטת?
אתה אומר בצד זה נתרבה סמיכה ונמעטה תנופה. או בצד זה נתרבה תנופה ונמעטה סמיכה, שהתנופה נוהגת בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים,
וסמיכה אינה נוהגת אלא בדבר שיש בו רוח חיים.
אם מעטתים מסמיכה מועטת אמעטם מתנופה מרובה?
הא מפני שיש בסמיכה שאין בתנופה ובתנופה מה שאין בסמיכה צריך לומר: בני ישראל וגו'.

בני ישראל מניפין ואין בנות ישראל מניפות.

אמר רב אסי:
מצינו שחלק הכתוב בין קרבן ישראל לקרבן גויים לקרבן נשים בסמיכה.
יכול נחלק בתנופה?
לא, מה לחלק בסמיכה שהסמיכה בבעלים נחלק בתנופה שהתנופה בכהנים, ומה תלמוד לומר: בני ישראל?
בני ישראל מניפין ואין הגויים מניפין ואין הנשים מניפות.

דבר אל בני ישראל המקריב -
אין לי אלא בני ישראל, גרים ועבדים משוחררים מנין?
תלמוד לומר המקריב.
או אינו אומר: המקריב אלא זהו כוהן המקריב.
כשהוא אומר ידיו תביאינה, הרי בעלים אמורים. הא כיצד?
כוהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף. כיצד עושה?
מניח אימורין על פיסת היד, וחוה ושוק עליהן. וכל מקום שיש לחם - הלחם מלמעלה. היכא?

אמר רב פפא:
במלואים. מאי טעמא?
אילימא משום דכתיב: שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים.
והא כתיב: את החלב על החזה יביאנו?!

אמר אביי:
ההוא (מיבעי) [דמייתי] ליה כוהן מבית המטבחים.
והכתיב: וישימו את החלבים על החזות?
דיהיב ליה כוהן אחרינא ואזיל ומקטיר ליה, והא קא משמע לן דבעינן ג' כוהנים משום: ברב עם הדרת מלך.

יכול כל הקרבנות כולן יטענו תנופה?
תלמוד לומר: זבח - יצאו עופות ומנחות שאינן זבחים.
אוציא עופות ומנחות שאינן זבחים, ולא אוציא את הבכור ואת המעשר ואת הפסח שהן זבחים?
תלמוד לומר: מִזֶּבַח - ולא כל זבח.
אוציא את הבכור והמעשר והפסח שאינן טעונין תנופה, ולא אוציא חטאת ואשם שטעונין תנופה?!
תלמוד לומר שלמיו.
אוציא חטאת שאין למינה תנופה ולא אוציא אשם שיש למינו תנופה?
תלמוד לומר שלמיו.
אוציא את כל האשמות ולא אוציא את אשם מצורע?!
ודין הוא: ומה אם שלמי יחיד שאין טעונין תנופה חיים טעונין תנופה שחוטין, אשם מצורע שטעון תנופה חי אינו דין שיטעון תנפה שחוט?
תלמוד לומר: שלמיו - ולא אשם מצורע.
או אינו אומר: שלמיו אלא לרבות זבחי שלמי צבור.
כשהוא אומר: מזבחי שלמיכם - לרבות זבחי שלמי צבור שיטענו תנופה שחוטין.
והלא דין הוא: ומה אם שלמי יחיד שאינן טעונין תנופה חיים טעונין תנופה שחוטין, זבחי שלמי צבור שטעונין תנופה חיים אינו דין שיטענו תנופה שחטין?!
אשם מצורע יוכיח, שטעון תנופה חי ואין טעון תנופה שחוט, ואף אתה אל תתמה על זבחי שלמי צבור, שאף על פי שטעונין תנופה חיים לא יטענו תנופה שחוטין.
כשהוא אומר: מזבחי שלמיכם - לרבות זבחי שלמי צבור שיטענו תנופה שחוטין.
יכול כל הזבח יטעון תנופה?
תלמוד לומר: חלב.
אין לי אלא החלב, מנין לרבות את החזה?
תלמוד לומר: חלב וחזה.
כשהוא אומר: יביא - לרבות האליה.

מאישי ה' -
לרבות שתי כליות.

יביאנו -
לרבות יותרת הכבד.
למדנו שטעונין תנופה כו' מנין שיטענו הרמה?
תלמוד לומר: שוק התרומה.
אין לי אלא שוק, מנין לרבות את כולן?
תלמוד לומר: וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה - שאין תלמוד לומר: אשר הונף ואשר הורם, אלא זה בנין אב כל שטעון תנופה טעון הרמה.

סימן תקט

או אינו מביא אלא כיוצא בזה, מה זה מיוחד איל קשה בין שתי שנים וטעון לחם, אף אין לי אלא קשה בן שתי שנים.
מנין קשה ואין טעון לחם, רך וטעון לחם רך ואין טעון לחם. עד שאתה מרבה להביא בבקר בכשבים ובעזים?
תלמוד לומר: כי תרומה היא ותרומה יהיה מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם תרומתם לה' - לרבות את כולן.
נטמאו כולן ונשתייר אחד מהן, מנין שיטעון תנופה?
תלמוד לומר: החזה להניף אותו - אפילו כוליא אחת.
תנופה - ולא תנופות.

לפני ה' -
במזרח. כיצד הוא עושה?
נותן החלבים על ידי הבעלים וחזה ושוק למעלה מהן, שתי כליות ויותרת הכבד למעלה מהן, אם יש שם לחם למעלה. מוליך ומביא מעלה ומוריד, שנאמר: אשר הונף ואשר הורם.
תנופה הייתה במזרח והגשה במערב. תנופות קודמות להגשות.
מנין שאין אהרן ובניו זכאין בחזה ושוק אלא לאחר הקטרת חלבים?
תלמוד לומר: והקטיר הכהן את החלב המזבחה, ואחר כך: והיה החזה לאהרן ולבניו.
נטמאו אימורין או שאבדו, יכול לא יהו אהרן ובניו זכאין בחזה ושוק?
תלמוד לומר: והיה.
וכן הוא ואמר בבני עלי: גם בטרם יקטירון את החלב וגו' , מה נאמר בהן?
ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה' כי נאצו האנשים את מנחת ה'.

שוק הימין -
אין לי אלא שוק שנוהג. זרוע חולין מנין?
תלמוד לומר: תתנו.
זרוע מוקדשין בשלמים מנין?
תלמוד לומר: מזבחי שלמיכם, זהו שאמרו: לרבות זבחי שלמי צבור שיטענו תנופה שחוטין. מנין לטמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים שאינו חולק בבשר?
תלמוד לומר: המקריב את דם השלמים ואת החלב וגו'.

אבא שאול אומר:
מנין טהור בשעת זריקת הדם וטמא בשעת הקטר חלבים, שאינו חולק בבשר?
תלמוד לומר: המקריב את דם השלמים ואת החלב.

ר' שמעון אומר:
כל כוהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה, שנאמר: המקריב את דם השלמים לו תהיה שוק הימין למנה.

וכן היה ר' שמעון אומר:
הרי הוא אומר: מי גם בכם ויסגור דלתים וגו' אמר ה' צבאות ומנחה לא ארצה מידכם.
שני דברים הללו משמשין את הגוף ואין נמנעין לעשותן ואין נוטלין עליהם שכר.
אדם האומר לחבירו הדלק לי את הנר הזה, והגף את הדלת אחריך.
והלא דברים קל וחומר: אם דברים שאין נוטלין עליהן שכר לא עשית עמי חנם, על אחת כמה וכמה דברים שנוטלין עליהן שכר.

ר' אליעזר בר' שמעון אומר: וכו'.
בא טבול יום (כתוב ברמז תפ"ט).

חזה -
זה חזה.

התנופה -
זה תנופת הסל הקדש.

שוק -
זה השוק.

התרומה -
זה תרומת תודה.

לקחתי מאת בני ישראל -
ראויין היו לישראל, וכשנתחייבו ניטלו מהן. כך אם יזכו יחזרו להם?
תלמוד לומר: ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם - נתונים לכהנים מתנה לעולם.

הזרוע והלחיים והקבה - נוהגין בחולין אבל לא במקודשין.

שהיה בדין: מה אם החולין, שאינן חייבין בחזה ושוק, חייבין במתנות. קדשים שחייבין בחזה ושוק, אינו דין שחייבין במתנות?!
תלמוד לומר: ואתן אותם לאהרן הכהן - אין לך אלא מה שאמור בענין. ויהו חולטין חייבין בחזה ושוק מקל וחומר:
ומה קדשים שאין חייבין במתנות חייבין בחזה ושוק, חולין שחייבין במתנות אינו דין שחייבין בחזה ושוק?!
לא מצית למימר הכי, דהא בעי תנופה. היכא נינפיניהו?
אי אבראי, לפני ה' כתיב.
אי אגואי, קא מעייל חולין לעזרה, הלכך לא אפשר.

מאת בני ישראל -
מרצון ישראל.

זאת משחת אהרן ומשחת בניו -
אמר ר' שמעון:
יכול עד שנצטרפה זכות אהרן ובניו כאחת לא זכו בשמן המשחה?
תלמוד לומר: זאת משחת אהרן ומשחת בניו - כדאי אהרן בעצמו, וכדאי בניו בעצמן.

רבי יהודה אומר:
יכול יהיו אהרן ובניו צריכין לשמן המשחה לעתיד לבא?
תלמוד לומר: זאת משחת אהרן ומשחת בניו כדאי אהרן בעצמו, וכדאי בניו לעצמן.
הא מה אני מקיים: אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ כל הארץ - זה אהרן ודוד.

מאשי ה' -
מלמד שאף האישים מסייעות.

ביום הקריב אותם לכהן לה' -
מלמד שאף היום סייע.

אשר ציווה ה' לתת להם ביום משחו אותם -
א"ר שמעון:
מנין שמפרישין היו ישראל מתנות כהונה מהר סיני ולא זכו בהן אהרן ובניו עד שזכו בשמן המשחה?
תלמוד לומר: אשר ציווה לתת להם ביום משחו אותם מאת בני ישראל - מרצון ישראל.

חקת עולם -
לבית עולמים.

לדורותם -
שינהוג הדבר לדורות.

זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים -
מה מלואים נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהן ודקדוקין מסיני. אי מה מלואים קרבן צבור אף אין לי אלא קרבן צבור, וקרבן יחיד מנין?
תלמוד לומר: ולמלואים. כשתמצא לומר לעולה - לעולת יחיד ולעולת צבור, למנחה - למנחת יחיד ולמנחת צבור, לחטאת - לחטאת יחיד ולחטאת צבור, ולזבח השלמים - לזבחי שלמי צבור ולזבחי שלמי יחיד.

אמר ריש לקיש:
מאי דכתיב: זאת התורה לעולה למנחה וגו'?
כל העוסק בתורה - כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם.

אמר רבא:
האי לעולה למנחה - עולה ומנחה מיבעי ליה?
אלא אמר רבא:
כל העוסק בתורה - אינו צריך לא עולה ולא מנחה לא חטאת ולא אשם.

א"ר יצחק:
מאי דכתיב: זאת תורת החטאת זאת תורת האשם?
כל העוסק בתורת אשם - כאילו הקריב אשם.

זאת התורה לעולה - מה עולה טעונה כלי אף כל טעון כלי.
מאי האי, אלימא מזרק, גבי שלמי צבור נמי כתיב: וישם באגנות?
אלא סכין.
ועולה גופה מנלן?
דכתיב: וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת - והתם עולה הואי, דכתיב: ויעלהו לעולה תחת בנו.

מנחה -
מה מנחה אין נאכלת אלא לזכרי כהונה, אף כל אין נאכלין אלא לזכרי כהונה.
מאי איכא?
חטאת ואשם, בהדיא כתיב בהו. אי זבחי שלמי צבור מרישא אתי: בקדש הקדשים תאכלנו
כל זכר בכהנים יאכל אותו - לימד על זבחי לשמי צבור שאינם נאכלים אלא לזכרי כהונה. תנאי היא, איכא דמייתי לה מהכא ואיכא דמייתי לה מהכא.

חטאת -
מה חטאת מקדש בבלוע, אף כל מקדש בבלוע.

אשם -
מה אשם אין שפיר ושליא קדוש בו, אף כל אין שפיר ושליא קדוש.
קסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושין, ודנין אפשר משאי אפשר.

מלואים -
מה מלואים מותריהם בשרפה אף בעלי חיים כמותריהן וכו'.

שלמים -
מה שלמים מפגלין ומתפלגין, אף כל מפגלין ומתפגלין.

במתניתא תנא משמיה דר' עקיבא:
מה מנחה מתקדשת בבלוע, אף כל מתקדש בבלוע.
ואיצטריך למיכתב במנחה, ואיצטריך למיכתב בחטאת.
דאי כתב רחמנא במנחה, משום דרבוכה בלעה, אבל חטאת אימא לא.
ואי כתב רחמנא בחטאת, משום דבשר אגב דשמן קריר, אבל מנחה אימא לא.
חטאת - מה חטאת אינה באה אלא מן החולין וביום ובידו הימנית אף וכו'.
וחטאת גופה מנלן?

אמר רב אחא:
אמר קרא: והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו – משלו, ולא משל צבור ולא משל מעשר. ביום - מביום צותו נפקא?
כדי נסכה.
בידו הימנית - מדרבה בר בר חנה נפקא?
כדי נסבה.

אשם -
מה אשם עצמותיו מותרין, אף כל עצמותיו מותרין.

זאת התורה -
הקישן לשלמים, מה שלמים בין בשנוי קודש בין בשנוי בעלים בעינן לשמו, אף כל בין בשנוי בעלים בין בשנוי קודש בעינן לשמו. אימא היכא דשחיט להו שלא לשמן ליפסלו?
אמר קרא: מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלוהיך נדבה אשר דברת בפיך, נדבה, נדר הוא?
אם כמו שנדרת עשית - יהא נדר, ואם לאו - יהא נדבה.
וצריך למיכתב מוצא שפתיך וציך למיכתב זאת התורה.
דאי כתב רחמנא מוצא הווה אמינא לא ידענא במאי,
כתב זאת, ואי כתב זאת הווה אמינא ליפסלי,
כתב רחמנא מוצא הילכך: מצוה, אפילו חטאת משלמים, ושחיטה לעכב, מושחט אותה. לחטאת - שתהא שחיטה לשם חטאת.
קבלה - מולקח הכהן מדם החטאת - שתהא קבלה לשם חטאת.
וזריקה - מוכפר עליו הכהן מחטאתו - שתהא כפרה לשם חטאת.

אשכחן חטאת חלב, דכתיב בה: לחטאת, חטאת דעבודה זרה ודשמיעת קול ודבטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו דלא כתיב בהן כלל, מנלן?
חטאת דעבודה זרה - אתיא מחטאת חלב, שכן כרת כמותה. והנך כולהו אתיא במה הצד.
פסח ששחטו שלא לשמו פסול, מנלן?
דכתיב: זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים.
ותניא: ביום צותו - זה בכור.

ומעשר ופסח הקישן הכתוב לשלמים:
מה שלמים בין שנוי קדש בין שנוי בעלים בעינן למצוה, אף כל בין שנוי קודש בין שנוי בעלים בעינן למצוה, אף כל בין שנוי קודש בין שנוי בעלים בעינן למצוה.
ובשלמים - מה שלמים לא חלקת בהן בין זביחה לשאר עבודות למצוה, אף פסח לא תחלוק בין זביחה לשאר עבודות לעכב.
וזביחה - גופה ילפינן מדכתיב: שמור את חדש האביב ועשית פסח - למצוה ושנוי קדש.

ואמרתם זבח פסח - למצוה בשנוי בעלים.
ואמרתם זבח פסח הוא - לעכב בין הכא בין הכא.

אשר ציווה ה' את משה בהר סיני ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' -
זה הבכור והמעשר והפסח.

לה' -
לרבות את כולן, שבכולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, שנאמר: אשר ציווה ה' וגו'. למדנו לכל הקרבנות שכולן אין כשרין אלא ביום.

רבי ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה:
הרי הוא אומר: ויקח משה חצי הדם וישם באגנות - למדנו לעולת הר סיני שהיא טעונה כלי.

מנין לעולת הדורות שטעונה כלי?
תלמוד לומר: (עולת תמיד העשויה בהר סיני) [עולת תמיד לדורותיכם]
מקיש עולת הדורות לעולת הר סיני:
מה עולת הר סיני טעונה כלי,
אף עולת הדורות טעונה כלי.
אין לי אלא עולה, מנין לרבות את כולן?
תלמוד לומר: זאת התורה לעולה למנחה וגו' - לרבות את כולם שכולם טעונין כלי.

אשר ציווה ה' -
למדנו לדברות מדבר סיני שלא נאמרו אלא ביום.
מנין לרבות דברות הר סיני שלא נאמרו אלא ביום?
תלמוד לומר: ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני.
ומנין לרבות את אהל מועד שלא נאמרו אלא ביום?
תלמוד לומר: וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד.
מקיש דברות אהל מועד לדברות מדבר סיני:
מה דברות הר סיני ביום,
אף דברות אהל מועד ביום.

ביום צותו -
מעט את אהרן מן הדברות (כתוב ברמז תלמוד לומר:).

חזרה לשמעוני, ויקרא תחילת פרק ז