ב"ה
בית הדין האזורי באר שבע
בפני כבוד הדיינים:
הרב ציון לוז (אילוז)
דיין
תיק מספר: 960945/1‏
תאריך: ב באדר התשע"ד
02/02/2014
תובע פלונית
משיב
הנדון: היתר נישואין – פנויה
נושא הדיון: היתר נישואין לאשה שהתאלמנה פעמיים

פסק דין
הופיעה לפנינו אלמנה שנשלחה ע"י רב רושם נישואין לבירור התרתה לנישואין. מבירור הפרטים עולה התמונה דלהלן.

המבקשת נישאה לראשונה בארגנטינה ביום 5.2.55. בעלה מנישואין אלו נפטר ביום 8.9.72. ביום 20.10.85 נישאה בשנית בארגנטינה. בשנת 2002 עלתה לארץ עם בעלה השני, וזה נפטר ביום 13.9.08.

עתה הופיעה המבקשת עם מי שמעוניינת להינשא לו, ובידה הפנייה של רשם הנישואין לקבלת הוראה מבית הדין באשר להתרתה להינשא. מתוך תיאור זה עולה, שהמבקשת היא מה שקרוי בהלכה "קטלנית", שמאחר שמתו שני בעליה הראשונים יש לאוסרה להינשא לאחרים. אישה זו הוחזקה כמי שבעליה מתים, ויש לכאורה, למונעה מאחרים.

לאחר העיון בסוגיה ההלכתית ובהקשר לתיאור הנ"ל, מסקנתנו היא שיש להתיר את המבקשת להינשא ללא שום חשש, וככל האמור להלן.

א. דין זה שאם מתו שני בעליה הראשונים הוחזקה כקטלנית, ושוב לא תינשא לאחר, מקורו ביבמות ס"ד ע"ב, ונפסק להלכה ברמב"ם פכ"א מאיסורי ביאה הל"א, ובשו"ע אבהע"ז סי' ט', ואף שברמב"ם בתשובה סי' רע"ח (הובא בכס"מ שם) כתב שכל איסור זה הוא רק על צד הניחוש והפחד, ומתוך כך כתב, שניתן להערים כדי לעקוף את האיסור, למי שאינו חושש, עיי"ש. מכל מקום מדברי כל הפוסקים האחרים נראה שזהו איסור גמור, והלכה פסוקה היא. כך כתב בשו"ת הר"י מיגאש סי' ק"ג, שמי שירצה לעבור על איסור זה מונעים אותו, ואם אמר רצוני לסכן בעצמי אין שומעין לו, שאין לו רשות לאדם לאבד את עצמו. והרשב"א בתשובה ח"ג סי' שס"ד, כתב על דברי הרמב"ם "חזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי לו מקום שיסמוך עליו". וברא"ש ובנימו"י ביבמות שם כתבו, שהוא איסור גמור ואף אם נישאת כופין אותו להוציא (ראה להלן אות ח' לפסק זה). יש שכתבו שמקור האיסור הוא מן התורה ממעשה דיהודה ותמר, שיהודה לא נתנה לשלה בנו בגלל היותה קטלנית וכפירוש רש"י על החומש. מכל ספרות הפסיקה במהלך הדורות שדנו במצבים שונים ומשונים מוכח שהתייחסו לדינא דקטלנית כהלכה פסוקה שאין עליה עוררין, שיש בה אף סכנת נפשות גמורה, ואין להקל בה ראש. ועיין הרחבת דברים באוצר הפוסקים סי' ט' בתחילת הסימן.

מכל מקום מצאנו בפוסקים רבים, שכשבאה לפניהם שאלת "קטלנית" חיפשו ותרו אחר צדדי היתר, וצירפו סניף לסניף כדי להתיר את האישה להינשא אף שהוחזקה כקטלנית. ואף אנו נקיים בעצמנו צאי לך בעקבי הצאן, ובדרכם נלך, לחפש צדדי היתר לאישה הניצבת לפנינו להתירה להינשא.

והנה בנידו"ד יש כמה צדדים להתירה להינשא, ובצירוף כל הסניפים יש להתירה בשופי, וכדלהלן.

ב. מבירור פרטי המקרה שלפנינו עולה, שהבעל השני שלו הייתה נשואה המבקשת הלך לבית עולמו בהיותו בגיל תשעים שנה לאחר שהיה נשוי למבקשת עשרים ושלוש שנים. כל אחד מהפרטים הללו יכול לשמש כסניף להיתר, וכפי שיתבאר.

ריש מילין, העובדה שהבעל השני נפטר בשיבה טובה יכולה להשמיט לכאורה, את כל החשש שפטירתו נבעה ממזלה של האישה.

הדרכי משה שם ס"ק ב' הביא דברי המהרי"ו סי' קפ"ג בהאי לישנא "י"א שאם היה אחד מהם זקן או שמת בדבר אינו מן המנין"(1). הסברא מבוארת, שכיוון שיש לתלות מיתתו בזִקנה ולא מחמת מזלה, שוב אין לה דין קטלנית. אמנם ברמ"א בהגהתו על השו"ע שם סעי' א' כתב "וי"א דווקא אם מתו מיתת עצמם אבל אם נהרג אחד מההן או מת בדבר או נפל ומת וכדומה אינו כלום", והשמיט את המקרה שמת זקן מהאופנים המותרים. בח"מ שם ס"ק ב' כתב שדברי הרמ"א הללו הם כמ"ד מעין גורם, וכדמוכח מדברי הש"ס יבמות שם, שהאיכא בינייהו בין מ"ד מזל גורם למ"ד מעיין גורם הוא בנפל מדיקלא ומת או באירסה ומת. ולפי זה, דברי הרמ"א לכאורה, סותרים זה את זה דלעיל מיניה על דברי השו"ע שכתב "שנשאת" הוסיף הרמ"א "או נתארסה", וזה ודאי אתיא רק למ"ד מזל גורם. אשר על כן, נראה לבאר דברי הח"מ, שכוונת הרמ"א לומר שהדעה הראשונה שהובאה בשו"ע היא לשיטת האומרים שמזל גורם ולכן גם אם נתארסה דין קטלנית יש לה, וכמו כן בכל גוונא שמתו בעליה נידונית כקטלנית, ועל זה כתב דעה אחרת, שס"ל כמ"ד מעין גורם ולכן כל שמתה מחמת דבר אחר לא מיקריא קטלנית והוא הדין בנתארסה אין לה דין קטלנית, ועל שיטה נהגו להקל בכל מיני מצבים. לפי זה גם דברי המהרי"ו הנ"ל, שבמת זקן אין לה דין קטלנית אתיא רק למ"ד מעין גורם, וכיוון דאנן קיי"ל כמ"ד מזל גורם ליכא להיתרא דמת זקן להבנה זו.

אולם מדברי הב"ש שם ס"ק ו', והבאה"ט ס"ק ג' נראה שפירשו דברי הרמ"א בי"א שזהו גם למ"ד מזל גורם, שכל שיש לנו לתלות מיתתו בדבר אחר שוב אין לנו לתלות במזל האישה, ולכן אם מת בדבר יש לתלות מיתתו בדבר ולא במזל האישה, והוא הדין והוא הטעם למת זקן, וכפי שכתב להדיא בב"ש שם, וכן ביאר דברי הרמ"א בביאור הגר"א שם ס"ק ו' וס"ק ז' שמה שכתב שאם מת בדבר אינה קטלנית זה גם למ"ד מזל גורם, ואם כן הוא הדין במת זקן. ונצטרך לומר, שמה שהשמיט הרמ"א אם מת זקן המובא בדברי המרהי"ו אין זו השמטה מכוונת אלא נכלל במה שכתב "וכדומה".

אמנם יש שחלקו להדיא על מסקנה זו, וס"ל שאף במת זקן יש לחוש לקטלנית, ושמא אלמלי מזלה של האישה היה מאריך ימים יותר, כך הביא בברכי יוסף שם, וכן הוא בתשובת מהר"ם שיק סי' כ"ג. מקור קדום יותר לדבריהם הם דברי התשב"ץ ח"ג סי' י"ד, שהביא שם מעשה מהריב"ש ששידכו לו אישה שמתו בעליה הקודמים כשהבעל השני היה זקן מופלג במיתתו, ואעפ"כ סירב לישא אותה באמרו "איך אתיר לעצמי מה שאני אוסר לאחרים", וכל מי שהביא שיש אוסרים גם במת זקן נסמך על דברי התשב"ץ בשם הריב"ש הללו. והאיר את עיניי, חתני היקר הרב אבישי שליט"א שמדברי הריב"ש לא רק שאין ראיה לאסור במת זקן אלא אדרבה מוכח לכאורה, ההיפך שדעתו להתיר במת זקן, דאי ס"ל שבמת זקן יש לאסור מדינא אין זה מן השם לתלות טעם האיסור ד"איך אתיר לעצמי מה שאני אוסר לאחרים", שמהיכי תיתי שיתיר לעצמו מה שהוא אסור על פי דין. לכאורה, פשוט שכוונתו לומר, שאע"פ שמעיקר הדין יש להתיר במת זקן אבל מאחר שהריב"ש אוסר קטלנית לאחרים הרי שאם יתיר לעצמו את המשודכת הזו, הרואים לא ידעו להבחין ולעמוד על החילוק בין מת צעיר למת זקן, ויחשבו שהוא מתיר לעצמו מה שהוא אוסר לאחרים, ואף שהם טועים בכך יש לו להימנע מכך, ודפח"ח. לאחר שעיינתי שוב בדברי התשב"ץ הנ"ל, נלע"ד שיש ללמוד מדבריו, בתוספת ביאור, יסוד נוסף בדינא דקטלנית. והוא שכדי להתיר קטלנית להינשא, יש לעבור הליך של התרתה להינשא על ידי מורה הוראה (והאידנא על ידי בית הדין), ואין זה נתון לשיקול דעתו של הבא לשאתה. זאת אומרת, אישה שמתו שני בעליה הקודמים היא בחזקת אסורה להינשא עד שיבוא מורה הוראה ויתירנה, וכפי שאבאר.

בתשובה שם מבואר, שהתשב"ץ פנה בשאלה לריב"ש ובה ביקש לומר, ששמא דינא דקטלנית אין במשמעו שבית הדין אוסר את האישה להינשא, אלא שאומרים למי שבא לשאת אותה שהוא מסכן את עצמו, והוא יעשה כרצונו, לפי שיקול דעתו, האם במקרה שלפניו יש לו לחשוש למיתה, ועל זה השיב הריב"ש לדחות דבריו והשיבו שדינא דקטלנית הוא איסור גמור אף שהוא חשש סכנתא ולא איסורא, דחמירא סכנתא מאיסורא, ויש למנוע את הבא לשאתה וככל הנשים האסורות להינשא. על תגובה זו של הריב"ש סיפר התשב"ץ את שאירע לריב"ש עצמו, שלפי ההו"א של התשב"ץ שדין הקטלנית ניתן לשיקול דעתו של מי שבא לשאתה, היה ראוי בוודאי להריב"ש להתיר את המשודכת כיוון שבעלה הקודם מת זקן, ואין לחשוש למידי. אעפ"כ בהתאם להוראת הריב"ש שכל קטלנית היא בחזקת אסורה עד שיתירוה מורי הוראה, לא רצה להתיר לעצמו, שאם יתירנה לעצמו, ייראה שאף שהוא אוסר לאחרים קטלנית כל זמן שלא הותרה על ידי מורי הוראה ואף שיש סיבות ברורות להיתר, הרי שלעצמו הוא מתיר לפי שיקול דעתו, ולפני מי יעמוד הריב"ש בדורו שיתירוה לו, וכל אשר יעשה, ייראה כאילו הוא התיר לעצמו, ונלע"ד פשוט וברור שזה המכוון בדברים למעיין שם היטב. מתוך כך נוכל לומר, שלא רק שאין מדברי התשב"ץ והריב"ש הללו, ראיה לאסור במת זקן אלא אדרבה, דבריהם ברור מיללו שבמת זקן ליכא לחששא דקטלנית אלא שצריך מורה הוראה שהוא זה שצריך להתירה, וכדי שלא ניתן תורת כל אחד ואחד בידו. לפי ביאור זה בדברי הריב"ש צדקו דברי הפרי השדה ח"א סי' י"ד שכתב שלדברי הריב"ש בסי' רמ"ג שכתב שבמת בדבר לא הויא קטלנית, כל שכן במת זקן שהיא מיתת כל האדם ודרך כל הארץ שבוודאי יסבור הריב"ש שאין לה דין קטלנית. וזה שלא כדברי הגר"ע זצ"ל בשו"ת יביע אומר אבהע"ז ח"ג סי' ה' אות ג' בסופו שכתב על דברי הפרי השדה הנ"ל, שאישתמיטיתיה דברי הריב"ש שהובא בתשב"ץ הנ"ל, וכן מה שהעיר על דברי שו"ת שאילת שלום תנינא סי' קי"ח שכתב, שלדעת הריב"ש במת זקן ליתא לדינא דקטלנית. לדברינו הנ"ל, אדרבה, דבריהם מדויקים מדברי הריב"ש עצמו.

הגר"ע זצ"ל שם הביא לדברי הגר"מ שפירא מלובלין בשו"ת אור המאיר סי' ל"ה שכתב לסתור דברי הב"ש (הובאו לעיל) שבמת זקן ליתא לדינא דקטלנית מדברי התשב"ץ הנ"ל. לדברנו, לא קשיא מידי, ודברי הב"ש נהירים ובהירים. וזאת אציין שגם לדעת הגר"ע זצ"ל במסקנה, במת למעלה מגיל שמונים יש לנקוט כדעת המתירים, עיי"ש.

ובפחד יצחק אות ק' כתב, שמזה שהרמ"א בהגהותיו לשו"ע השמיט בדבריו, שאם מת זקן מותר להינשא, על אף שהביא דעה זו בדרכי משה בשם המהרי"ו, נראה דלא ס"ל להתיר במת זקן. ראיה זו יש לכאורה, לדחות (מעבר לאמור לעיל, שנכלל במה שכתב "וכדומה"), שמאחר שהביא הרמ"א שאם מת בדבר יש להתיר לא הוצרך לומר, אם מת זקן, שקל וחומר הוא שהרי בדבר יש רבים שחיים על אף הדבר והרוב אינם מתים, ואעפ"כ תולים מיתתו בדבר ולא במזלה, קל וחומר במת זקן וכי לנצח יחיה, ולכן לא הוצרך הרמ"א לכותבו.

מכל מקום בנידו"ד שמת בן תשעים נלע"ד שהכול יודו שיש לתלות המיתה בזיקנתו ולא במזל האישה.

ג. אלא שיש לעיין מה מקרי זקן לעניין זה שנאמר שאין לחשוש שמת מחמת מזלה של אשתו אלא בזקנתו מת.

והנה, בהגה"ת חכמת שלמה לסי' ט' כתב, שרק לאחר גיל שמונים אין לה דין קטלנית אבל פחות מזה ספק נפשות הוא, וראוי להחמיר בזה כמה דאפשר. ונסמך בדבריו על מה דאיתא בגיטין כ"ח דהשולח גט בהיותו פחות מגיל שמונים, נותנים את הגט לאישתו בחזקת שהוא חי, ואילו ביותר משמונים ספק חי ספק מת. אולם עיין באוצר הפוסקים סי' ט' אות ט"ו ס"ק ב', שהביאו מכמה וכמה פוסקים שדחו ראיית החכמת שלמה הנ"ל, ובכללם בספר אבני זיכרון ח"א ס' ל"ט ובתורת חסד (לובלין) ס' ה', שאין הנידון דומה לראיה דהתם איננו יודעים ממנו דבר, ולכן בפחות משמונים מחזיקין אותו כחי אבל לאחר שכבר מת אף בפחות משמונים יש לתלות מיתתו בזקנותו ולא במזלה של אשתו. ובשו"ת חת"ס הובא בפת"ש שם ס"ק ב' כתב דזקן לדין זה הוא כשמת למעלה מבן שבעים, וכן כתב בעטרת ישועה ח"א ס' ל"ט ובספר שבט סופר ס' ד'. וגם בשו"ת תורת חסד הנ"ל ס"ל דזקן לדינא דקטלנית הוא כל שמת ביותר מבן שבעים. ויש שכתבו להקל ביותר מזה שאף במת למעלה מבן שישים כבר מיקרי זקן, ויש לתלות מיתתו בזקנתו ולא באשתו, וכן כתבו באבני נזר סי' מ"ה, ובספר שם אריה ס' ל"ה, ובבית יצחק ח"א ס' מ"ה, והכל, כפי שמובא באוצר הפוסקים הנ"ל.

הנה כי כן, יש שכתבו שזקן להאי דינא הוא מבן שמונים ואילך, ויש שכתבו שהוא מבן שבעים ויש שכתבו שהוא מבן שישים.

ונלענ"ד, שהכול תלוי בדורות השונים, דור דור וזקניו, שכידוע תוחלת החיים משתנה מדור לדור, ולכן אין לקבוע בזה מסמרות כלל, וזיל בתר טעמא(2). כל גיל שבאותו הדור ייחשב כאריכות ימים, לא שייך לומר, שמיתתו היא מחמת מזלה של אשתו, ועיין בפרשת מרדכי ס' ט"ז, הובא באוצה"פ הנ"ל, שכתב ש "מבן שישים ומעלה איקרי זקן... ולמאי דפשיט לן בשו"ע דבמת במכת מדינה לא תלינן במזל דידה, כש"כ דמת זקן כדרך רוב בנ"א בעתים הללו שרבה החלישה, ומעט הם המגיעים לימי שנותינו שבעים שנה לא תלינן במזל דידה", וזה כאמור, שכל דור ואריכות ימיו שלו.

לפי זה, כל השקלא וטריא באוצה"פ הנ"ל, ללמוד מהמקורות המובאות שם, מה נקרא זקן אינו עניין לנידו"ד, שלא בלשון "זקן" תליא מלתא אלא בתוחלת החיים שבכל דור ודור, שהלשון "זקן" שנאמר בדין זה, לאו בקרא איתמר ולא בלשון הש"ס נאמר, שנצטרך לדון בזה מה נקרא "זקן". מלשון המהרי"ו מקורו, וכוונתו היא ברורה, שכל שיש לתלות מיתתו בדבר המסתבר ולא במזלא דאיתתיה, שוב אין לה דין קטלנית, וזה ברור ופשוט לענ"ד.

ובנידו"ד שבעלה השני מת בגיל תשעים, נלע"ד שלכו"ע לא נחשיבנה כקטלנית.

ד. ונלע"ד, שסברת החולקים האומרים שגם במת זקן מופלג חשיבנא לה כקטלנית, זהו דווקא במת בסמוך לנישואיה עמו, שכיוון שמת בסמוך ונראה לנישואין, יש מקום לחשוש שמא מזלה קאגרים. אשר על כן, גם אם באנו להחמיר במת זקן, דסוף סוף ספק נפשות הוא, זה רק כאשר מת בסמוך לנישואיה, אבל אם שהה עימה זמן מה עד שמת יש להתירה להינשא.

ראוי לציין, שבלאו הכי יש שכתבו, שאם שהה עימה זמן רב גם בלאו טעמא דמת זקן יש להתירה להינשא.

החוות יאיר בסי' קצ"ז כתב, שאם חי בעלה עימה אחר הנישואין כמה שנים ואחר כך מת, אין סברא לומר שיהיה לה דין קטלנית. ראייתו היא שדינא דקטלנית הושווה למיתת בנים אחר מילה, כדמוכח בסוגיית הש"ס שממנה פינה וממנה יתד להאי דינא דקטלנית. מה שלא מלין מי שמתו אחיו מחמת מילה, זה רק אם ניכר שמתו מחמת המילה וסמוך לה, ובלאו הכי מלין אותו. ואם כן הוא הדין והוא הטעם גם בקטלנית, שרק אם מת הבעל בסמוך לנישואיה תיחשב כקטלנית. ואמנם החוות יאיר סייג דבריו, וכתב שחלילה להקל להורות היתר ע"פ סברא זו, ולא כתב כן רק בדרך אפשר להמליץ טוב בעד חכמים גדולים ואנשי מעשה, שנהגו להקל בדינא דקטלנית, ואין מוחה בדבר.

אולם בשו"ת צמח צדק החדש סי' כ"ו כתב, שיש להקל ע"פ סברא זו. כסברא זו כתב להקל בשו"ת צפנח פענח ס' כ"ג, ובשו"ת מהרש"ם ח"ב ס' קמ"ה, ובשו"ת שערי רחמים ח"ב, אבהע"ז ס' ד'־ה', הובאו באוצה"פ הנ"ל, והביאם בשו"ת יביע אומר שם אות ה'.

באשר לשאלה, כמה זמן ישהה בנישואיה עימה עד שמת, שתצא מדין קטלנית, הנה בשו"ת מהרש"ם הנ"ל כתב להתיר על פי סברא זו, כאשר שהה עימה שש שנים בלבד. בנידו"ד שנישואיה עם הראשון היו לשבע עשרה שנה ואף נולדו לה ממנו שתי בנות, ונישואיה עם השני היו למשך עשרים ושלוש שנים, יש להתיר בשופי לדעה זו.

אולם מצאתי שאף על סברא זו יש שחלקו, עיין יביע אומר הנ"ל בשם שו"ת שמחה לאיש, לראשל"צ ישא ברכה, אבהע"ז סי' י"ג, ועוד. ואמנם יש מקום לומר, שגם הם יודו כאשר תקופת הנישואין הייתה ארוכה כבנידו"ד.

ה. עוד יש לצרף כסניף להיתר את העובדה, שנישואיה הראשונים ופטירת בעלה הראשון היו בהיותה בחו"ל. והנה בשו"ת שואל ומשיב תניינא ח"ג ס' פ"ז כתב לחדש, שאם הוחזקה כקטלנית בחו"ל תוכל לינשא בארץ ישראל, מאחר שכל האיסור הוא מחמת מזלה של האישה, יש בזכות ישיבתה של א"י לשנות את מזלה. כך מצאנו לגבי מי ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה, שאין מנין השנים שבחו"ל עולים למנין. וכן כתב בשו"ת שאילת שלום תניינא ס' קי"ח, ובשו"ת הלל אומר חאהבע"ז ס' כ"ג (והובא כל זה בשו"ת יביע אומר הנ"ל). ואם כן, בנידו"ד שנישואיה הראשונים ופטירת בעלה הראשון היו בארגנטינה, אין נישואיה אלו עולים למנין שני בעלים, לדינא דקטלנית. ואולם שבשו"ת יביע אומר הנ"ל הביא שיש להעיר על כך, דאימאי לא קאמר תלמודא שהלכה לארץ ישראל איכא בינייהו, דלמ"ד מעין גורם עדיין עומדת באיסורה, ומשא"כ למ"ד מזל גורם. אבל כבר כתב שם לדחות קושיא זו, עיי"ש. לענ"ד, בלאו הכי רבים הם הקושיות בסגנון זה בספרי הפוסקים שדנו בדינא דקטלנית, דאיכא טובא בינייהו. על כרחנו נצטרך לומר, דוכי מסדר הש"ס כרוכלא ליזיל ולימני, ונקט תרי מינייהו, ואידך גיסא, זיל גמור. ובשו"ת מהר"ם מבריסק ח"א ס' קכ"ד הסתמך על דברי השו"מ הנ"ל הלכה למעשה.

דברי הפוסקים הנזכרים הם גם כאשר שני בעליה הראשונים מתו בהיותה עדיין בחו"ל, והיה מקום לומר, שכבר הוחזקה כקטלנית ואעפ"כ ס"ל שזכותה של א"י תשנה את מזלה. נלע"ד שבנדו"ד, שנישואיה הראשונים ופטירת בעלה הראשון בלבד היו בחו"ל, וא"כ עדיין לא הוחזקה להיות קטלנית, ואז עלתה לארץ, יש יותר מקום לומר שזכותה של ארץ ישראל תשנה את מזלה. ומיתת בעלה השני בא"י לא תחזיק אותה להיות קטלנית. ראוי היתר זה להצטרף לסניפי ההיתר, דלעיל.

ו. והנה בתוספת לאמור עד כה, נלע"ד שבנידו"ד יש צד נוסף להיתר, שהוא יסודי ביותר, על אף שהוא מחודש במקצת, ויש לעיין בו היטב. לא אמנע מלהוסיפו לנימוקי פסק דין זה בשל היותו שייך לדורנו במיוחד, וד"ל, ובשל מה שנתחדש לי בו.

היתר זה בנוי על כך שהמבקשת הניצבת לפנינו ניהלה עם בעליה הראשונים שמתו, אורח חיים שאיננו דתי. בכלל זה נכשלו בעבירות רבות, ובכללם, כאלה שיש בהם חיוב מיתה וכרת, וכדוגמת חילולי שבת וחיי אישות בהיות האישה בנידתה. ואם כך, עד שאנו באים לתלות מיתת הבעלים במזלה של האישה שאין לנו ידיעות בענייני מזלות, במי הם פועלים ומתי הם פועלים, היה לנו לתלות בדינים המפורשים, שמחלל שבת חייב מיתה והבא על הנידה חייב כרת. ואם בדורות המאוחרים איננו רשאים לתלות המיתה בעבירות, שאין אנו בקיאים בחשבונות שמים כלל, מנין לנו לתלותה במזלה של האישה. ראיה לזה הם דברי הרמב"ן על התורה במחלוקתו עם רש"י, בשאלה, מדוע מנע יהודה את שלה מתמר כלתו. לדעת רש"י נימוקו של יהודה היה בכך שתמר הוחזקה "קטלנית" במה שמתו שני בניו ער ואונן שהיו בעליה הראשונים, ובלשונו של רש"י: 'כי אמר פן ימות' " מוחזקת היא זו שימותו אנשיה" (בראשית ל"ח י"א), דהיינו, דינא דקטלנית (כך כתב גם הריב"ש סי' רמ"א, במרוצת דבריו, עיי"ש). אבל הרמב"ן מיאן לקלב פירוש זה מכמה טעמים. אחד מהם הוא שהרי יהודה וודאי ידע מחטאי בניו ושבעוונותיהם מתו,ואם כן לא היה לו להחזיקה כקטלנית, שהרי לא מחמתה מתו(3). ואם כן, מדברי הרמב"ן הללו נראה שכל שחטאי הבעל ידועים, וניתן לתלות בהם את מיתתו אין תולים במזל האישה. (ועיי"ש ברמב"ן כיצד הוא מבאר את מעשהו של יהודה). וכסברא זו המוכחת מדברי הרמב"ן, הראני ידידי הרב רועי סיטון שליט"א מכמה מספרי הפוסקים. ובכללם, בשו"ת חלקת יעקב אבהע"ז סי' ל"ה אות ה', שהביא שכן הייתה דעת השואל בשו"ת דברי חיים ח"ב סי' כ"ו, והשואל שם הוא הגאון בית שלמה, ואף שאין דעתו של הדברי חיים מסכמת עמו, לענ"ד, יש מקום גדול לדברים להיאמר, ולהוסיפם כסניף. ובחלקת יעקב שם הביא, שכן דעת המנחת פיתים באבהע"ז סי' ט' להתיר מטעם זה, והמנחת פיתים הביא לראייה לדבריו את דברי הרמב"ן הנ"ל, וב"ה שכוונתי לדעתו הגדולה. אולם מה שכתב החלקת יעקב הנ"ל לסמוך על היתר זה גם אם הבעל היה מחלל שבת, ונסמך על דברי הרמב"ן הנ"ל, לענ"ד, אין הראיה מהרמב"ן עולה יפה, שיש מקום לומר, שרק כאשר חטאו של הבעל הוא בחיי האישות עם האישה, וכמעשה ער ואונן, אז מיתתו היא להפרידו מהאישה, ולכן יש לתלות מיתתו בחטאו ולא במזלה של האישה אבל במחלל שבת, מה לי היותו רווק שאינו נשוי, למי שנשא אישה. אם ראוי היה בחטאו להמיתו, גם בהיותו רווק ימיתנו.

ועיין במשנה הלכות חי"ז סי' י"ז אות ה' שאכן למד מדברי הרמב"ן לנידון דידיה, בנוגע לכאלה שאינם שומרים טהרת המשפחה, שזה כמעשה ער ואונן. המכוון בהשוואה זו הוא כנ"ל, שזהו חטא בחיי הזוגיות שלהם, ולכן מיתתו היא הפרדתו מהאישה אבל לא מחמת מזלה, ולכן אין ממיתתו מוחזקות כל שהיא שמזלה הוא זה שגורם, ודו"ק.

ואם כן, בנידו"ד שכאמור, בעליה הראשונים לא שמרו עימה טהרת המשפחה, אין להחזיקה כקטלנית לסברא זו, וראוי סניף זה להצטרף לכל סניפי ההיתר האמורים עד כה להתירה בשופי.

ז. לפי סברא זו, ניתן לומר הבנה חדשה בביאור הרש"י למעשה יהודה ותמר, והוא כמין חומר. שהנה ליישב את הרש"י מקושיית הרמב"ן הנ"ל, נצטרך לומר, שיהודה לא ידע מחטאי בניו, שמנין לו לידע את שנעשה בחדרי חרדים, ורק התורה כתבה כן את שהרעו והשחיתו בזרעם בינם לבין האישה שעימם, אבל לא שהדבר היה ידוע. היחידה שידעה מחטאי בניו הייתה תמר כלתו. בראות יהודה שבניו מתים תלה את זה בהיותה קטלנית, שהחזיק בניו כצדיקים, שאין להם חטא משפט מוות, ולכן רצה למונעה כקטלנית לא רק מבניו אלא מכל אדם. אבל תמר שידעה מחטאי בניו ושבעוונותיהם מתו, ולה אין אשמה כלל במיתתם היא דרשה את שלה, ולא חששה כלל שמא באשמתה ובמזלה ימות אף הוא. במהלך כל התקופה, שהמתינה תמר עד שיגדל שלה, העלימה תמר מיהודה את שידעה רק היא ביחס להתנהגות בניו בחדרי חדרים, וכל זאת כדי לא לבייש את יהודה, שכאלה חוטאים הם ילדיו. ולאחר התקופה הנ"ל עשתה את מה שעשתה עם יהודה, כדי להוכיחו שאין לה דין קטלנית כלל, ואדרבה, ראויה היא גם ליהודה עצמו. לאחר שהתברר ליהודה שהצדק עם תמר ולה אין משפט קטלנית כלל ובניו בחטאיהם ובעוונם מתו, הודה יהודה ואמר "צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה" (בראשית ל"ח כ"ו), והיינו, צדקה ממני במה שחשדתיה בטעות שהיא הייתה הגורם למיתת בניו, ולכן לא נתתיה לשלה. הסיומת הזו "כי על כן לא נתתיה", לכאורה, אין לה מובן, ולנ"ל מתבאר. זהו שאמרו חז"ל על התנהגותה של תמר "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו". בדרך כלל מתבאר, שמעלתה של תמר הייתה במה שלא אמרה לו במפורש שממנו היא הרה, דבר שלכאורה, תמוה, שהרי סוף סוף, אמרה "היכר נא למי החותמת והפתילים" (שם כ"ה). וכי מעלתה של תמר, רק בזה שלא הוציאה את המילים מפיה שהוא זה שבא עליה, אתמהה. למתבאר כאן, ניתן לומר, שעיקר מעלת צדקותה היה במה שבמשך כל התקופה הארוכה ישבה עגונה וגלמודה מבלי להינשא לאיש, כשהיא מוחזקת כקטלנית, ובלבד שלא לפרסם את חטאי בניו של יהודה ושתביישנו ברבים, ויייתכן שאף לאחר מכן לא נודעו הדברים ברבים, רק התורה כתבה כן. וזהו, שממנה יוצא מלכא משיחא.

לפי זה, מובן מה ראתה התורה לפרסם מה היו חטאי בניו של יהודה, וכי מה נפ"מ בזה. היה די לומר, שמתו שני בניו שנישאו לתמר, ולכן מנעה יהודה משלה., מה זה משנה מה היו חטאיהם. לפי האמור, מתבאר כמין חומר. אם היו חטאיהם מפורסמים וידועים לכל לא היה יהודה תולה את מיתתם בתמר כלל, ולא היה דנה כקטלנית, והייתה נישאת לשלה. רק מכיוון שחטאיהם היו כאלה שהיו ידועים רק לתמר ולא לאדם אחר, והיא נשאה עלבונה בינה לבין קונה, מבלי לגלות את אוזני יהודה, ולכן דן אותה כקטלנית, ומתוך כך התגלגלה כל הפרשייה כולה. ומתוך כך נתבררה צדקותה של תמר ומעלתה כשורש ונצר לבית ישי אבי דוד מלכא משיחא.

להבנה זו, לא רחוק לומר, שביקשה התורה לומר, מה עלה בגורלו של יהודה, כשהלך ונשא אישה כנענית, וילדה את אלו. מכנען בנו של חם שורש כל חטאי הנעורים, כמעשה אביהם עם נח שגלו ערוות אביהם. "כמעשה ארץ מצרים (בנו של חם) וכמעשה ארץ כנען לא תעשו". ולאחר שנשא יהודה את תמר כמאמר הכתוב "ולא יסף עוד לדעתה" (בראשית, שם), כמ"ד שלא פסק, והיינו שנשאה לאישה (רש"י שם). לכן יצא ממנו שורש משיח, לומר לך, שהפגם לא היה ביהודה עצמו שהרי שם הויה מקיפו, אלא אם ילדיו "בת איש כנעני".

ומכל מקום נשוב לדברינו הראשונים, לרמב"ן ולהבנה הנ"ל, נוכל לומר, כל שחטאי הבעל שמת ידועים וניתן לתלות מיתתו בחטאיו אין לתלות מיתתו במזלה של האישה, ולדונה כקטלנית.

אשר על כן, לאור כל האמור, בהצטרף כל סניפי ההיתר המנויים, יש להתיר את המבקשת להינשא כדמו"י, ואין למבקש לשאתה לחשוש כלל, ויאריך השי"ת ימיו בטוב ושנותיו בנעימים.

וצויימש"א.

ח. נספח לנימוקי פסק הדין:

בהיותי בכתיבת נימוקי פסק דין זה, נשאלתי על מי שנשא קטלנית מחוסר ידיעת האיסור, ועתה לאחר שבנו שהוא כיום אברך, העיר את נפשו מהלכה זו של קטלנית וחושש לחיי אביו. נפשו של האב בשאלתו, מה לעשות, האם לגרש את אשתו, או שמא לאחר שנשאה כבר נעשה מעשה, ואין להשיבו.

והנה הרמב"ם שם בפכ"א מאיסו"ב כתב "ואם נשאת לא תצא ואפילו נתקדשה יכנוס", וטעמו של הרמב"ם נתבאר בדברי המגיד משנה בתרי טעמי. הרשב"א בתשובה ביאר דמוכח מהגמרא שהאיסור הוא רק לכתחילה מלשון הש"ס שכתבו רק "לשלישי לא תינשא" ולא סיימו, שאם נשאת תצא, וכן ממעשה דאביי ורבא שם, מוכח שלאחר שאביי נשא קטלנית לא גירשה ולא הוציאוה ממנו. וכן כתב הריב"ש והוכיח מכמה דוכתין שאין האיסור רק לכתחילה "ואין לנו להוסיף על גזרות של דבריהם" ומבואר בטעמו שאין הסכנה וודאית כלל, להבנה זו עיקר התקנה בקטלנית הייתה לכתחילה בלבד שלא תינשא. עוד הוסיף הרב מגיד לבאר שלדעת הרמב"ם בתשובה (סי' רע"ח) כל האיסור של קטלנית הוא רק על צד הניחוש והפחד והתימהון.. ואין חילוק בין זה לאוכל מכישא דאסר גננא. בתשובה הזו כתב הרמב"ם, שכך גם נהגו להקל בבית דין של רבנו יצחק בעל ההלכות ורבינו יוסף הלוי, שאם קידש יכנוס. ושם כתב עוד יתרה מזו, שאומרים לה אם תמצאי מי שיקדש אותך לא נחייבנו לגרש, ומשמע שאף מייעצים לה להערים.

אולם אין כן דעת שאר הפוסקים. לדעת הריטב"א אף כופין אותו להוציא, שבית דין מוזהרים על זה דחמירא סכנתא מאיסורא, וכן כתב הרא"ש בפ"ד מכתובות סי' ג', וראייתו ממוכה שחין דכופין אותו להוציא לפי שממיקתו, וכן ממי שנשא מעוברת חברו דכופין אותו להוציא משום סכנתא, ואין אנו נותנים תורתו של כל אחד בידו, עיי"ש.

והנה השו"ע (אבהע"ז סי' ט' ס"א) פסק כדעת הרמב"ם שאם נשאת לא תצא, וזה לשונו: "ואם נשאת לא תצא ואפילו נתקדשה יכנוס, ואם הכיר בה יש לה כתובה, לא הכיר בה אין לה כתובה". מה שסיים המחבר "ואם הכיר בה וכו'" מקורו מדברי הטור (באבהע"ז שם), שהביא כן מדברי אביו הרא"ש (שם). אולם זוהי תמיהה רבתי, שהרי סיומת זו של המחבר שמקורה בדברי הרא"ש יש לה מקום רק לשיטת הרא"ש, דס"ל שאף אם נשא קטלנית כופין אותו להוציא, ועל זה כותב הרא"ש, שכיוון שאנו כופין אותו להוציא, אם לא הכיר בה אין לה כתובה, ואם הכיר בה איהו דאפסיד אנפשיה וחייב את עצמו, אף שכופין אותו להוציא. אבל לשיטת הרמב"ם, שאם נשאת לא תצא, ואין אנו כופין אותו להוציא, למה תפסיד כתובתה אפילו שלא הכיר בה, כיוון שאין לו דין להוציאה. וכך תמה הח"מ שם ס"ק א', שהמחבר ארכבה אתרי ריכשי. ולכן לדעת הח"מ, לשיטת הרמב"ם אפילו לא הכיר בה אינו יכול להוציאה בעל כרחה, שאין זה מום גמור, וכדברי הרמב"ם בתשובה הנ"ל, ולכן אם בא לגרשה או שמת יש לה כתובה. כך הוא גם בב"ש שם ס"ק ג' שתמה, שהמחבר עירב שני הדעות כאחד, ולכן כתב שיש לגרוס אחרת בדברי המחבר עיי"ש, ובסוף דברי הב"ש כתב לקיים הגרסא שלפנינו, שהמחבר הכריע כדעת הרמב"ם בעניין הכפייה, שאין כופין להוציא בגט, אבל לעניין הכתובה הכריע כדעת הרא"ש שאין לה כתובה, ואם ירצה יוכל לגרשה בעל כרחה, שספק נפשות הוא, עיי"ש. ובבאה"ט שם ס"ק ד', הביא רק דברי הב"ש האחרונים. והנה מדבריהם יוצא, שלדעת הרמב"ם אינו יכול להוציא שלא בכתובה ובעל כרחה. ובאוצר הפוסקים שם אות י"ב, הביאו בשם כמה אחרונים (גליא מסכת, ויעלת חן ובית משה ועצי ארזים, עיי"ש ראיותיהם) שחלקו על מסקנה זו בדעת הרמב"ם, ולדעתם בוודאי אף לשיטת הרמב"ם אם לא הכיר בה יכול להוציאה בלא כתובה, שאין לך מקח טעות גדולה מזה שיבלה כל ימיו בפחד ובבהלה, ולכן גם לשיטתו אין לה כתובה, שהיותה קטלנית בוודאי הוי מום.

לענ"ד, ניתן לבאר דברי המחבר בנוגע לכתובה שיובנו היטב גם בשיטת הרמב"ם, ומעין דברי האחרונים הנזכרים, בתוספת ביאור.

שונה היא ההלכה שנאמרה פה "אם נשאת לא תצא" בדברי הרמב"ם, ובעקבותיו בשו"ע, מכל שאר המקומות שנאמר בהם ביטוי דומה, וכפי שיבואר.

הנה, כל דין זה של קטלנית איננו דין בפסולי אישות כלל, אלא בחשש סכנה. מבחינה זו, לאחר שהודענו את חשש הסכנה, היה מקום לתת לכל אחד לעשות כרצונו, ואין לבית הדין להתערב כלל מעבר להודעה על החשש שיש בזה. זהו מעין האיסור של בת כהן להינשא לישראל עם הארץ. אבל אעפ"כ בקטלנית נתחדשה הלכה ודין זה הפך לאיסור גמור. במסגרת סדרי הנישואין בישראל, שעל פי רוב נעשים בפיקוח אנשי התורה ו"כל מי אינו ידוע בטיב גיטין וקידושין לא יהיה לו עסק עימהם", יש לאסור על מי שבא לשאת קטלנית, ולא לאפשר לו לעשות זאת (4).

זאת אומרת, בית הדין וכל המופקד על סדרי הנישואין צריך להימנע משיתוף פעולה עם מי שבא לשאת קטלנית. איסור הנישואין בקטלנית אינו באותו משמעות של איסורי נישואין אחרים. בשאר האיסורין הקידושין עצמם נאסרו מדרבנן, והם אסרו והם אמרו, שאם נשאת כבר לא תצא, דהיינו, לאחר שנשאת כבר לא קיים יורת האיסור דרבנן. ואם יבוא לתקן את האיסור שכבר עשה, נאמר לו, שבזה שיגרשה לא יתקן דבר, ולכן אין שום טעם וצורך בגירושיה. כך למשל, האיסור של כהן לשאת בת נכרי, למאן דס"ל שזהו איסור דרבנן, ואם נשאת לא תצא. אם כבר נשא אין טעם ותיקון במה שיגרשנה.

מה שאין כן, באיסור קטלנית, אין זה איסור בנישואין כלל, אלא בשמירת הנפש מחשש סכנה. אלא שבזה בית הדין מתערב ומונע מהמבקש לשאת אותה מלסכן את עצמו. לפיכך מה שכאן נאמר "אם נישאת לא תצא" בדעת הרמב"ם הוא רק לומר, שאין בית הדין נדרש להתערב ולכפות עליו את גירושיה של האישה. ההתערבות של בית הדין נדרשת רק לפני הנישואין לאחר הנישואין איננו מתערבים. אבל אין שום הבדל בחשש הסכנה בין הזמן לפני שנשאת לזמן שאחרי שנשאת. אם קיימת סכנה שיש לחשוש ממנה היא אותה סכנה בדיוק, אלא שאין בית הדין מתערב לכפות על הבעל את הוצאתו מהסכנה. ולכן אם הבעל לא הכיר בה ולא ידע את סכנתו, ואם היה יודע לא היה נושא אותה ואף לא היו מאפשרים לו לשאתה, הרי שגם לאחר נישואיה יוכל הוא לגרשה מאותו הטעם ומאותו הדין. בלשון אחרת מה שאיתא "אם נשאת לא תצא" הוא רק לומר שאין אנו מוציאים אותה ממנו, אבל אם הוא יבקש להוציאה יהיה דינו כמו המצב שלפני שנישאה. הקפידא מהסכנה לא השתנתה רק מכיוון שכבר נשאה. ולכן לכו"ע אין לה כתובה אם לא הכיר בה. לענ"ד זהו ביאור דעת המחבר בשו"ע שהלך בדרכו של הרמב"ם.

לכן בנידון השאלה האחרונה שהוצגה בפנינו, היה ראוי לומר, שלא מיבעיא לדעת הרא"ש וסיעתו שאף כופין להוציא אם נשאה במקום שאסורה להינשא, אלא אף לדעת הרמב"ם, אם הוא מהמקפידים, היה ראוי שיגרשנה, ומכיוון שלא הכיר בה לא היה מתחייב בכתובה.

אולם כבר בתחילת דבריי הבאנו מה שנהגו כל מורי ההוראה בישראל, שכשתבוא לפניהם שאלת "קטלנית" יתורו אחר ההיתר בכל נפשם ומאודם, ולא יעגנו נשות ישראל. היתירו של בית הדין אף יפקיע אף את חשש הסכנה אם ישנו, בבחינת "אקרא לאלוקים לאל עליון גומר עלי", כידוע. בנידון השאלה שנקרתה לפנינו, באחד שכבר נשא קטלנית, התבררו סניפי היתר רבים, ואם כשהיה בא לשאת אותה, היינו מתירים לו בהוראת בית הדין, קל וחומר במי שכבר נשאה, שאין לו לחשוש, ואין לו לגרש את האישה שחפץ בה להיות עימה באחרית ימיו. וצויימש"א.

פסיקתה
לאור הצהרת המבקשת והמסמכים שבתיק, ולאחר העיון בגיל הפטירה של הבעלים הקודמים ותקופת הנישואין של המבקשת עם בעליה הקודמים, והיותה נשואה בחו"ל, בית הדין מאשר שהמבקשת אלמנה ואין חשש לדין האמור בשו"ע אבהע"ז סי' ט', והמבקשת רשאית להינשא כדמו"י.

---------------------
1 . והנה מדקדוק הלשון ניתן להסיק, שרק כאשר אחד מהם מת זקן איתא לפלוגתא דרברבי אבל אם שני בעליה של האישה מתו זקנים לכו"ע לאו קטלנית היא, ודילמא אדרבה מזלה קאגרים שבלעיה מתים בשיבה טובה, ורק כאשר אחד מהם במת בקיצור חיים והשני בהיותו זקן, אז ייתכן לומר, שהיה מאריך ימים יותר אלמלי מזלה, וחששא מיהא איכא.
2 . ומתוך כך נוכל לומר, שאף מי שחולק ואומר שגם במת זקן לא נפקא מידי קטלנית, במת בזקנה מופלגת יודה שיצאה מכלל קטלנית, וכי נימא לשיטתם שאף במת לאחר מאה ועשרים, תיחשב אשתו כקטלנית, אתמהא.
3 . והרמב"ן הוסיף לכתוב "ואין לתמר בהם חטא", ולכאורה מלשונו משמע דבר חידוש שלמ"ד מזלה גורם, היינו, בחטאי האישה מתים בעליה, והמפרשים נתחבטו מהו אותו מזל שממית את הבעלים ומשאיר את האישה בחיותה (ולא התייחסתי לזה בפס"ד זה, והרוצה יעיין באוצה"פ הנ"ל), ולדברי הרמב"ן שאין לה את הזכות שיהיה לה בעל, ושמא לכך קורים אותה "קטלנית", שמשמע שיש בה איזה שהיא אשמה. ויש לדחות שלא לזה נתכוון הרמב"ן אלא כוונתו לומר שאין זה בגללה ולישנא קלילא נקט, ומכל מקום, לענ"ד צריכים הדברים עיון, שמא לזה נתכוונו באומרם מזל גורם, שהוא כמובן תימה, וכי יש נספה ללא משפט, ואכמ"ל.
4 . זוהי משמעות דברי הרמב"ם בתשובה שם "והיו מערימין ומקדשין בפני ב' עדים ואח"כ כותבין לה בי"ד כתובה".


מותר לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ב' באדר התשע"ד (02/02/2014).

הרב ציון לוז־אילוז