ב"ה
בית הדין האזורי חיפה
בפני כבוד הדיינים:
הרב מימון נהרי
הרב יוסף יגודה
הרב יצחק רפפורט
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 577606/3‏
תאריך: כ"ד באדר א התשע"ד
24/02/2014
תובע פלוני
בא כוח התובע עו"ד לאה ציגנלאוב
נתבעת פלונית
בא כוח הנתבעת עו"ד טל זלץ
הנדון: חלוקת רכוש
נושא הדיון: שכר טרחת כונס נכסים

החלטה
לפני בית הדין בקשת כונס נכסים לקצוב את שכר טרחתו. קיימת אי־הסכמה בין הכונס לבין האישה בדבר גובה שכר הטרחה אותו יש לקצוב, זאת לאור העובדה שחלק הבעל נקנה ע"י האישה ולא התבצעה מכירה של כל הנכס לצד ג'.

רקע
בית הדין מינה את באי כוח הצדדים ככונסי נכסים למכור את דירת הצדדים לצד ג'. מונה שמאי שהעריך את שווי הנכס בשני מיליון ש"ח.

הכונסים ניסו תקופה ארוכה למכור את הנכס במחיר זה, אולם ללא הצלחה.

לאחר זמן התקבלה הצעה מְרבית בסכום של 1,650,000 ש"ח, ובאי כוח הצדדים ביקשו את רשות בית הדין למכור את הדירה במחיר המוצע, וזאת על אף היותו נמוך משמעותית משומת השמאי.

לדברי הכונס, הביע הבעל את רצונו לרכוש את חלקה של האישה במחיר המוצע על ידי הקונה הפוטנציאלי.

ב"כ האישה ביקש לאפשר לאישה לרכוש את חלק הבעל ללא התמחרות כדי שלא לגרום נזק לאישה.

לדברי כונס הנכסים, לאחר השתדלותו, הסכים הבעל לוותר על רצונו לרכוש את הנכס והנכס הועבר לבעלותה של האישה.

הכונס דורש לקצוב את שכר טרחת הכונסים בסכום של 4% בתוספת מע"מ מהמחיר הכולל. ואילו לטענת האישה, מאחר שבפועל נמכר מחצית הנכס בלבד יש לקצוב את שכר טרחת הכונסים אך ורק מערך מחצית הנכס.

לדברי האישה, הכונס לא ביצע את תפקידו כיאות, כדוגמה לכך ציינה כי ההצעה שהוצעה ע"י צד ג' לא הוגשה בכתב כנדרש.

בנוסף לכך, לדברי האישה מאחר שלא התבצעה מכירה לצד שלישי אלא העברה אגב גירושין אין לקצוב את שכר הטרחה בסכום של 4% ועוד מע"מ אלא בסכום של 2% ועוד מע"מ על פי הקבוע בחוק עבור ניהול נכס.

דיון והכרעה
ראשית יש להבהיר כי כונסי נכסים שמונו ע"י בית הדין הם שלוחי בית הדין לצורך ביצוע פירוק השיתוף, ובית הדין הוא הקוצב את שכרם של הכונסים.

על פני הדברים, כונס הנכסים דינו ככל מתווך – סרסור בלשון חז"ל – המקבל את שכרו עבור ביצוע עִסקה. שכר הסרסור והכונס נקבע כאחוז מסך העִסקה. על אף שהטרחה והפעולות הנדרשות לצורך מכירת נכס זול שווה, לרוב, לטרחה ולפעולות הנדרשות עבור מכירת נכס יקר, לא נקבע שכר הטרחה והפעולה בהתאם לטרחה אלא בהתאם לרווח.

לכאורה, הסיבה אשר בגינה זוכה המתווך בחלק מהעִסקה גם ללא קשר לפעולתו היא שרואים כאילו הוא שותף לביצוע העִסקה הואיל וללא פעולתו לא הייתה העִסקה יוצאת אל הפועל. וכתוצאה מכך, כאשר אין העִסקה יוצאת לפועל לא זוכה הסרסור בדמי הסרסרות כלל.

כעין מה שמצינו בירושלמי במסכת ב"ק (פרק רביעי הל' א') בנוגע בשלושה שהטילו לכיס סכומים שונים שחולקים בשווה אם קנו מרגלית מאחר שמי שהטיל מעט יכול לטעון "אילו לא עשרת דינריי לא הייתה מזבין [קונה] כלום" הוא הדין בסרסור ומתווך הטוען לחלק ברווח ולא בטירחה.

וכלשונו של המרדכי ב"ק בפרק הגוזל ומאכיל [רמז קעג]:
נשאלתי עסק ראובן שטען על [רמז קעג] שמעון השכרתני לילך עד קלוני"א להשתדל בשביל זיווג אחותך. ואמרת לי, אם הייתי יכול לעשות נגד הבחור שהיה בא פה אז היית נותן לי ט"ו דינר בשביל שכירותי והלכתי אחריו ובאנו בכאן אני והבחור והיינו מזומנים לקיים התנאים שהודעת לאותו בחור בכתבך ע"כ אני שואל ממך שכירותי ט"ו דינר. והשיב שמעון שלא נדר לו שום דבר מעולם אא"כ שישא אותו בחור אחותו ולא נשא אחותו והעיכובא לא היה בידי, לכך איני חייב לך שום דבר כי התניתי עמך ע"מ אם הזיווג יהיה ולא קיים אותו הבחור.

והשבתי אם נדר שמעון ט"ו דינר בשביל שכר טרחו שטרח ללכת לשם אע"פ שלא נתקיים הזיווג חייב ליתן לו שכרו כדין כל פועל שזוכה בשכרו כשגמר מלאכתו אפילו בלא קניין ודמי לאומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאדבר לשלטון עליך [*אם דבר עליה לשלטון] הרי זו מקודשת דקיים התנאי אם נתפייס השלטון בדיבורו ואם לא [*נתפייס] אינה מקודשת דהא אין שווה פרוטה בדיבורו אא"כ יתפייס עמה.

הכא נמי יש לדקדק אם היה ראובן שכיר על השליחות (*או על) [*ועל] הזיווג [ס"א ולא] כדי שיתקיים [*חייב לשלם] ואם כדברי שמעון שלא נדר אלא בגמר הזיווג אז פטור שמעון לגמרי כי כמה שדכנים יגעים לריק ומוציאים הרבה ואינם מצליחין ומפסידין טורחם ויציאותם...

העולה מדבריו, שקיימים שני סוגי פסיקות שכר בסרסרות האחת המבוססת על מתן שכר פעולה עבור גוף הטרחה והשנייה מקבילה לקבלנות בה השכר נקצב עבור גמר הפעולה.

כאשר ההקצבה היא עבור הפעולה הרי שבמקרה והפעולה לא הושלמה הרי שהסרסור לא סיפק את סחורתו ואינו נוטל שכר כלל.

כאבן בוחן להבחין בין שכירות עבור טרחה לבין שכירות עבור השלמת העִסקה, יש לקבוע את הדמים כמודיעים, ואם קציבת השכר נקבעה כאחוז מהתמורה אזי בהעדר תמורה יצאה יגיעתו של הסרסור לריק. וזאת מאחר שכאמור הטעם שקוצבים את השכר כחלק מהתמורה מבוססת על ההנחה כי המתווך הוא שותף בעִסקה וללא השתתפותו לא הייתה יוצאת העִסקה לפועל. וככל שותף ידו כיד בעל הבית, ובהעדר תמורה מפסידים כל השותפים לעִסקה.

לעומת זאת, כאשר השכר מהווה תמורה להוצאה ולטרחה ללא קשר לתמורה, הרי שהסרסור נשכר כפועל ולא כשותף ושכר פעולתו הוא עבור טרחתו והוא ייטול שכרו גם בלא הגעת העִסקה לידי גמר, בדומה לנפסק בשו"ע חו"מ סי' לשל"ה סע' ב':
השוכר את הפועל להביא לו שליחות ממקום למקום והלך ולא מצא שם מה שיביא נותן לו שכרו משלם: הגה: דהרי כבר עשה שליח שליחותו...

האמור לעיל נכון רק במקום בו קיימת תמורה מסוימת ובעלת הערכה, מה שאין כן בשכר שדכנות שלא ניתן לכמת את התמורה הגם שהשכר קבוע על פי מנהג, עדיין בסתמא דינו כקבלן הנוטל את שכרו עבור פעולתו, ובאי השלמת הפעולה יצאה יגיעתו לריק אלא אם כן נקבע אחרת, והוא הדין בכל מקום שרגילים להפריז בשכר.

נמצאנו למדים כי קיימים שלושה מיני סרסורים האחד נוטל שכר בהתאם לטרחה, השני נחשב דומה לשותף ונטול שכר ביחס לתמורה, והשלישי דינו כקבלן הנוטל שכר עבור גמר הפעולה.

עתה מוטל עלינו לברר מה השכר הראוי במקום בו המוכר ששכר את הסרסור הוא החוזר בו מרצונו להשלים את העִסקה.

בחושן משפט סי' קפה על פי דברי מהרא"י בנוגע לדמי שדכנות וז"ל:
...הגה: השדכן הוי כמו סרסור. ואם השדכן רוצה שישלמו לו מיד שכר שדכנות, והבעלים אינם רוצים לשלם עד הנישואין, תלוי במנהג המדינה. ובמקום שאין מנהג, הדין עם הבעלים. ובמקום שאין צריך לשלם לו עד הנישואין, אם חזרו בהן ונתבטל השדכנות פטורים הבעלים מלשלם לו שכרו, אלא אם כן התנו בהדיא כדי שיתפייס, ואז צריך לשלם לו מיד, אפילו יחזרו בהן (פסקים וכתבים מהרא"י סימן פ"ה).

מבואר בדברי המהרא"י שכאשר הצדדים חוזרים בהם ולא משלימים את השידוך פטורים הצדדים מתשלום דמי שדכנות.

בתשובת שער אפרים סי' נא השווה את דין הסרסור לדין השדכן וגם בחזרת בעל הבית לפני השלמת העִסקה פטור הבעל הבית מלשלם לסרסור, אלא שבשדכן עד גמר השידוך בפועל לא נשלמה הפעולה מה שאין כן בסרסור הדבר תלוי בעשיית קניין וזה לשונו:
סרסור שגמר המקח בסיתומתא כדרך התגרים ואח"כ מחלו המקח זה לזה והסרסור רוצה שכר סרסרותו באמרו שכבר נתחייבו לו ומאי אכפת לו אם מחלו זה לזה ובכן יורנו מורנו הדין עם מי:

תשובה נראה דהדין עם הסרסור מאחר שכבר גמר כל פעולתו ואין שום פעולה נשאר עליו א"כ אף שמחלו זה לזה מחויב לשלם לו ולא דמי לשדכן שאם נתבטלו הנישואין א"צ ליתן לו שכרו וכמ"ש מהרא"י בפסקיו והרב בעל המפה בח"מ סוף סי' קפ"ה דשאני התם דאף שקיבלו קניין שישאו זה לזה וזה נגמר כבר הלוא לא הקנו גופם זה לזה אלא חיוב על הנישואין ולא נגמרה פעולתו ומשא"כ הכא כיוון דהמקח נגמר בקניין והסחורה הרי היא כאלו היא ברשות הלוקח ודאי נגמר' פעולתם לגמרי ולא מהני מחילתם.

המהרש"ל (ים של שלמה ב"ק פרק י') כתב שגמר פעולה היא לאחר שלא נשארה עדיין פעולה משמעותית וז"ל:
...ונראה לי, דכל השדכנות סתמא כאלו מתנה ע"מ שיתפייס לקניין, שעושין הקנס. ואוושא מילתא טובא, וכאלו גמר פעולתו...

אלא שלכאורה, יש לתמוה במה חלוק סרסור ושדכן ומשאר קבלנים שבחזרת בעל הבית לאחר התחלת מלאכה נוטלים את שכר פעולתם וכמו שנפסק השו"ע חו"מ סי' של"ג סע' ח':
אמר לאומן: עשה לי דבר פלוני ואקחנו ממך, ועשאו האומן, ואחר כך אינו רוצה לקחתו, והוא דבר שאם לא יקחנו מיד, יפסיד, חייב

והתבאר בש"ך שם שחייב לשלם בין בעשה בשל עצמו ובין עשה בשל בעל הבית. וכך נפסק ג"כ בשו"ע חו"מ סי' של"ה סע' ב' ע"ש ובנתיבות המשפט בסי' של"ג.

על פני הדברים נראה כי החילוק ברור: סרסור ושדכן מלאכתם היא השלמת העִסקה והבאת העִסקה לידי גמר ולכן אין שווי למחצית מלאכה, וכל מה שנשכר הוא לצורך השלמת העִסקה, מה שאין כן בשאר קבלנים גם למחצית מלאכה ישנו ערך. ואדרבה אי הבאת העִסקה לידי גמר היא באשמת הסרסור שלא פעל את פעולתו להביא את הצדדים לידי ריצוי.

העולה מהאמור כי החילוק בין שאר שכירים לבין סרסור או שדכן, שבכל שכיר או קבלן לאחר שהתחיל במלאכתו ולא הושלמה המלאכה באופן שבעל הבית היה יודע והפועל לא ידע אזי מתחייב בעל הבית בתשלום, מה שאין כן בשדכן וסרסור שמהות פעולתו גמר העִסקה ובלא הבאת הדבר אל הגמר בריצוי הצדדים לא פעל דבר ואין לו שכר כלל.

עתה מוטל עלינו לקבוע האם כונס הנכסים דינו כסרסור או כקבלן. ראשית, כונס הנכסים כאמור לעיל הוא שלוחו של בית הדין לפעול למכירת הנכס בהעדר הסכמה, בשונה משאר סרסורים ומתווכים.

בנוסף לכך, הפעולות הנדרשות מהכונס מוגדרות וכוללות פרסום, ביצוע מכרז, ביצוע המתמחרות, עריכת הסכם, וביצוע רישום וכן דיווח לבית הדין וקבלת אישור בית הדין שהפעולות נעשו בנאמנות ולטובת הצדדים.

ועוד, בית הדין הוא המוסמך, על פי שיקול דעתו, לקצוב את שכר הכונס עד לתקרה הקבועה בחוק. כך שלכאורה, "יחסי העובד ומעביד" הם בין בית הדין והכונס ולא בין בעלי הדין והכונס, והוצאות הכינוס הם המושתות על הצדדים כהוצאות משפט. ולכן ביד בית הדין לקבוע, על פי שיקול דעתו, את שכר הכונס הן כאחוז מהעִסקה ולהגדיר את הכונס כשותף והן כקבלן ולקצוב את שכרו עבור טרחתו.

כמו כן שכירת הכונס לביצוע פעולתו ע"י בית הדין היא לפעול כידו של בית הדין בביצוע פעולות הכינוס ולא רק להבאת העִסקה לידי גמר, ובכך חלוק כונס הנכסים משאר סרסורים ומתווכים. ולכן גם אם לא הושלמה העִסקה הרי שהוא זכאי לשכר טרחה, גם אם לא שכרו לא יקבע כאחוז מהיקף העִסקה אלא כשכר טרחה ראוי עבור פעולותיו.

עוד עולה מהאמור כי מאחר שמינוי הכונס נעשה על ידי בית הדין וקציבת השכר תלויה באומד דעתו של בית הדין לאחר השלמת הליך הכינוס, על כן, לא שייך לטעון שהיה מוטל על הכונס להתנות תחילה לקבל את שכרו גם במקרה של אונס שלא היה ביד בעל הבית לידע מהאונס, וזאת בשונה משאר פועלים שבאונס פטור בעל הבית מתשלום. הלכך יש לקצוב את שכרו גם כאשר העִסקה לא הושלמה מפאת אונס הצדדים.

מן הכלל אל פרט: בנדון דידן מאחר שהכונסים ביצעו את כל הפעולות הדרושות, ויתרה מכך גם חלק האישה היה בכלל התמחרות וזאת לאור העובדה מאחר שגם צד ג' וגם הבעל רצו לקנות את חלקה, והכונס שפעל מטעם האישה השקיע ממרצו שהבעל לא ירכוש את חלק האישה בעל כורחה. הרי שגם חלק האישה שבפועל נשאר בידה נחשב כחלק מעסקת הכינוס ויש לקצוב לכונסים את מלוא שכרם.

בנוגע לטענת האישה כי לא מדובר במכירה, נראה כי אין מקום לקבל טיעון זה מאחר שלא מדובר בניהול נכס, אלא בתהליך התמחרות בו זכתה האישה בחלקה חלף מכירת חלקה על כורחה.

וכל הפעולות המשמעותיות הנדרשות מהכונס לצורך מכירת הנכס בוצעו, כך שגם אם נקבל את טענות האשה באשר לאי אלו חריגות הנוגעות לדיווח לבית הדין, אין בהם בכדי לשלול את מלוא שכרו של הכונס שהוא הסכום המקובל בנסיבות דנן.

לאור האמור, יש לקצוב את שכ"ט הכונסים לסך 4% ועוד מע"מ מסך כלל ערך הנכס. בסכום זה יישאו שני הצדדים בשווה.

ויש להעביר את סך ה־19,470 ש"ח המופקדים ביד בית הדין לידי כונס הנכסים עו"ד ישראל שלומאי, סכום זה הוא יתרת התשלום עבור חלק האישה בשכר הטרחה.

הרב יצחק רפפורט


לאחר העיון בנימוקי עמיתי אני מצטרף למסקנה.

הרב מימון נהרי – אב"ד


אני מצטרף למסקנת עמיתי.

הרב יוסף יגודה


הוחלט כאמור בדברי הרב יצחק רפפורט.

ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים של בעלי הדין.

ניתן ביום כ"ד באדר א התשע"ד (24/02/2014).


הרב מימון נהרי – אב"דהרב יוסף יגודההרב יצחק רפפורט