לפנינו תביעת הבעל לגירושין מיום ד' באב תשע"ג (11.7.2013) ותביעת האישה לשלום־בית מיום כ"ג במרחשוון תשע"ד (27.10.2013).

רקע עובדתי
הצדדים נישאו בנישואין ראשונים לשניהם ביום ז' בניסן תשס"ט (1.4.2009) ולהם שני ילדים משותפים, [נ'] ילידת ו' בכסלו תשע"א (13.11.2010) ו[כ'] יליד י"ח באלול תשע"ב (5.9.2012)

הצדדים גרו ביחידת מגורים הצמודה לבית הורי הבעל במושב [נ'], וזה כשנה, בדצמבר 2012, עזבה האישה את הבית ועברה לגור בבית הוריה ב[י'], הילדה [נ'] שובצה בפעוטון והילד אצל מטפלת, שניהם בקרבת האם בירושלים.

ענייני המשמורת ומזונות הילדים נידונו בביהמ"ש למשפחה וניתנו החלטות מתאימות בעניינם. לכתב התביעה של הבעל צורף תסקיר שירותי הרווחה ממועצה אזורית חבל מודיעין מיום ט' בניסן תשע"ג (20.3.2013) שהוגש לביהמ"ש למשפחה בפתח תקווה. התסקיר מבוסס על פגישות עם הצדדים ומשפחותיהם ועם כל הגורמים המעורבים בטיפול בהם, כולל הפסיכולוגית ד"ר יפה זינגר והפסיכיאטרית ד"ר טלי נחשוני שטיפלו באישה ומסרו את המידע וחוו"ד לשירותי הרווחה. בתסקיר ציינו שירותי הרווחה שהתקיימו שתי ועדות תסקירים ביום 20.2.13 וביום 20.3.13.

המלצת שירותי הרווחה בתסקיר לאור מצבה של האם וחוו"ד הגורמים המקצועיים, שהאם אינה יכולה להיות משמורנית יחידה, ולכן המליצו שהילדים יהיו במשמורת משותפת של שני ההורים, כאשר האם נדרשה להמשיך בטיפול הפסיכולוגי והפסיכיאטרי שקבלה. ביהמ"ש אישר ההמלצות בתסקיר וקבע משמורת משותפת לילדים ופסק את מזונותיהם.

בדיון הראשון בפנינו ביום ט' במרחשוון תשע"ד (13.10.2013) חזרו הצדדים על טענותיהם בכתבי התביעה כמפורט בפרוטוקול הדיון.

הבעל טען בפנינו שכבר חצי שנה אחר הנישואין החלו אצל האישה התפרצויות זעם ואלימות פיזית ומילולית. לדבריו גם כאשר ביקש ממנה להימנע מאלימות היא השיבה לו שהיא תשתדל אך אינה בטוחה שתוכל למנוע זאת במאה אחוז.

הבעל ציין לדוגמה כמה מקרי אלימות של האישה כנגדו.י במקרה אחד סטרה לו כאשר ראתה שאין דנונה במקרר. במקרה שני סטרה לו בערב פסח כשלא מצאה את המכנסיים של הבת [נ'], ובמקרה שלישי הכתה אותו בפניו כשנתן שוקו חם לילדה.

לדבריו בשלב ראשון הוא לא ידע מה הוא רוצה ביחס להמשך חיי הנישואין, ולכן הואיל והרווחה הורתה לו להתלונן במשטרה ביחס לאלימות האם כלפי הילדה [נ'] הוא הלך למשטרה עם שרוולים ארוכים כדי שלא יראו את סימני האלימות כנגדו, והתלונן רק על האלימות החריגה של האישה כלפי הבת.

הבעל הצהיר בפנינו:

"כיום אני מבקש להתגרש כי אני לא מוכן לספוג אלימות ונשיכות וקללות קשות מאד, ואני מעולם לא החזרתי. ורק בגלל זה אני מבקש להתגרש.

אני מבקש מבית הדין, לא קל לי לבוא ולספר על השנה וחצי של הסבל שעברתי זה קשה ומשפיל מאוד, הטענות מונחים לפניכם, המקרים שהיא הכתה אותי הם לאין ספור ומכיוון שהיו ניסיונות רבים לשקם את זה, וצריך להגיד חמס, אני לא שפן ניסיונות, ואני יכול להראות את האס־אם־אסים שהיא אמרה לי שאין הבטחות במאה אחוז". (שורות 16–21 לפרוטוקול מיום 13.10.13).

ב"כ הבעל הוסיף שהצדדים היו בטיפול אצל ד"ר צביה יפה גרנות, ובמשך חצי שנה בדקו אם יש סיכוי לחזרה לשלום־בית, ואפשר להביאה לעדות ע"כ בבית הדין.

ביחס להתפרצות האישה כשלא היה דנונה במקרר אמר ב"כ הבעל: "היא התפרצה והשליכה כל מה שהיה במקרר עליו, והוא היה צריך לאסוף את זה" (שורה 27–28).

האישה לא הכחישה את הטענות על אלימות מצדה כנגד הבעל והבת וטענה להגנתה:

"...אחרי ההיריון הראשון היה לי מאוד קשה להתמודד ועזבתי את העבודה שלי כאחות בבי"ח ועברתי לעבוד בטיפת חלב, ובתוך הקושי הזה נכנסתי להיריון שני שגרר קשיים מאוד קשים איתי ועם בן הזוג, אני לא מצדיקה את ההתנהגות שלי אבל רק אח"כ הבנתי שהייתי נתונה בדיכאון אחרי הלידה... (שורות 35–38).

"אני אוהבת את [פלוני] ואני באמת אוהבת אותו, ואני באמת מאמינה שאחרי העבודה הקשה שאני עובדת עם עצמי ואני הולכת לפסיכולוגית ופסיכיאטרית ואני בסביבה תומכת שדואגת לי ואוהבת אותי, ואני ביקשתי ממנו כמה פעמים שנבוא ונדבר על המצב בינינו לפני שאנחנו הולכים לצעד הזה של גירושין". (שורות 43–45).

האישה נשאלה האם טענות הבעל כלפיה נכונות והשיבה:

"מה שהוא אמר זה לא המצאה, יש דברים שהוא קצת ניפח, אני מעולם לא רוקנתי מקררים שלמים, אני כעסתי וקיללתי, זה נכון מה שמופיע בתסקיר, אבל אני מעוניינת בשלום־בית עם בעלי ". (שורות 47–48)

הבעל הגיב לדברי האישה ואמר:

"ניסינו בעבר, ואני כבר לא מאמין, מה גם שהיא כתבה לי שהיא לא יכולה להבטיח לי שלא תהיה אלימות, ואני יכול להפסיד שאני יחטוף שוב מכות, ואני כבר לא אוהב אותה ואני לא רוצה לחזור ומפחד לחזור. היא הרסה כל חלקה טובה שהייתה היא עבדה מאוד קשה שזה יקרה". (שורות 49־51).

ב"כ האישה בקשה לציין שהאישה לא הודתה בכל מקרה האלימות שהבעל ציין אלא רק בחלק מהם, ובמקרים שקרו זה נבע מדיכאון אחר הלידה של האישה. באחד המקרים הבעל פנה להורי האישה והם מיד לקחו אותה לטיפול פסיכיאטרי אלא שאי אפשר היה לתת לה תרופות בגלל שהייתה בהיריון. (שורות 80–85 ו־94–95).

ב"כ הבעל הגיב לדברי ב"כ האישה ואמר שהוא לא שמע קודם על הטענה של דיכאון אחר לידה, ומבקש להזמין את הפסיכולוגית שטיפלה באישה כדי להוכיח שאין ממש בטענה זו. לדבריו הורי הבעל מימנו טיפול לאישה במשך חצי שנה, ורק אחר שהבעל נוכח שזה לא מועיל החליט להתגרש.

בדיון ביום 18.11.13 נחקר הבעל ע"י ב"כ האישה ובתשובה לשאלתה השיב: "היו פעמים שהיא קראה לי רוצח, לפחות פעמיים שלוש במהלך של התפרצות שלה". (שורה 36 לפרוטוקול)

כאשר נשאל הבעל: "תסביר לנו למה בן אדם צריך להתפטר ממקום העבודה כדי לשקם את הבית כשאתם זוג צעיר ללא מקור כלכלי חזק", השיב הבעל: "כיוון שהוכיתי בבית כיוון שירקו עלי בבית, כיוון שקרעו לי את החולצת שבת, כיוון שלא טיפלו בילדה כמו שצריך, כיוון שהייתי צריך לפנות את הבקרים כדי לטפל בילדה ובבית". (שורות86־89)

בתשובה לשאלה אחרת אמר הבעל: "לאחר שבועיים קשים של אלימות ויריקות ואני סיפרתי להורי את המצב, [פלונית] עזבה את הבית אז אני והורי נסענו להוריה כדי לטכס עצה ולדבר, וסוכם ש[פלונית] תטופל אצל פסיכולוגית והוריה ישלמו, [פלונית] שיתפה פעולה". (שורות 108–110)

כאשר נשאל הבעל: "האם הגשת תלונה על [פלונית] על הכאת הילדה?"

השיב הבעל: "כן, הובהר לי היטב שעפ"י חוק אני מחויב לדווח למשטרה."

וכאשר נשאל: "אתה לא יודע שיש אפשרות לבקש פטור מלגשת למשטרה?"

השיב הבעל: "אני ככה הונחיתי ע"י פק"ס". (שורות 111–114).

כאשר נשאל הבעל: "אחרי האירוע ש[פלונית] נשכה את הילדה, האם נכון שהיא התקשרה ישירות לפסיכולוגית ואליך וסיפרה לך על המקרה?"

הבעל השיב: "אלי היא התקשרה, לפסיכולוגית אני לא יודע". (שורות129־131)

ב"כ האישה בקשה לחזק את טענת ההגנה שלה להתנהגות האישה בדיכאון אחרי לידה ושאלה: "האם אשתך הייתה בדיכאון אחרי לידה?"

הבעל השיב: "אני לא רופא ולא פסיכיאטר ולא שמעתי מאף אחד שיש לה דיכאון אחרי לידה."

בהמשך חקירת הבעל הוא נחקר על התנהגות האישה אחר אירוע התקיפה כלפי הבת [נ'] ועל הסכמתה לטיפול כדלקמן:

"ב"כ: האם נכון ש[פלונית] קיבלה והסכימה לקבל יומיים שלושה אחרי האירוע טיפול תרופתי.

הבעל: לאחר ההתקפה על [נ'] [פלונית] יצאה את הבית אחרי שאני הגעתי ורק לאחר שיחה עם הפסיכולוגית היא התרצתה ללכת לפסיכיאטרית ורק אח"כ היא הסכימה להפסיק את ההנקה ולקחה את התרופות.

ב"כ: האם נכון שהסירוב של [פלונית] היה שהיא לא לוקחת את הכדורים בגלל ההנקה?

הבעל: יכול להיות שהיא טענה את זה במעלה הדרך, אני לא זוכר.

ב"כ: אתה טענת בביהמ"ש שהטיפול לא מצליח, כמה זמן אח"כ אתה ניגשת לביהמ"ש?

הבעל: יכול להיות שבוע.

ב"כ: כשישבת בפגישה אצל הפסיכולוגית, האם נכון שבמהלך הפגישה [פלונית] בכתה ואמרה שהיא אוהבת אותך ושהיא תעשה הכול ותיקח תרופות?

הבעל: שמעתי את זה הרבה פעמים, גם שם.

ב"כ: האם נכון שהפסיכולוגית כתבה לך, בלי לחץ לאט לאט וכו' ושהיא ממליצה עד הבדיקה שיהיה שקט, מה ענית לה?

הבעל: אשתדל.

ב"כ: נכון שהיה אירוע ש[פלונית] ביקשה ממך לשים לה טיפות עיניים כי יש לה דלקת עיניים?

הבעל: כן.

ב"כ: ואיפה שמת לה את זה?

הבעל: היא נתנה לי סטירה הייתי בהלם, לא יודע למה.

ב"כ: יכול להיות ששמת לה את זה בפה?

הבעל: לא יודע עד עכשיו למה היא נתנה לי סטירה ולמה.

ב"כ: כמה זמן אירועי אלימות האלה נמשכים?

הבעל: לפחות שנה וחצי פיזית ולמעלה מזה מילולית." (שורות 185–205).

אחר חקירת הבעל ביקש ב"כ הבעל לחקור האישה והציג בפניה מסרונים ששלחו הצדדים זה לזה ושאל האם אלה המסרונים ששלחתם אחד לשני והאישה אישרה זאת. בכך הסתיימה חקירת האישה וב"כ הבעל ביקש לצרף העתקי המסרונים לתיק, מהם עולה שהצדדים ניהלו מו"מ לגירושין ודברו על חלוקת הרכוש והמיטלטלין. (שורות 215–218).

ב"כ הצדדים הסכימו שחקירת הצדדים הסתיימה. ב"כ האישה בקשה להזמין לעדות את בני המשפחה לעדות וב"כ הבעל התנגד בשל היותם קרובים, ובהתאם הסכימו ב"כ הצדדים שאין עוד צורך בחקירות ובהזמנת עדים, והסכימו על הגשת סיכומים.

ביום ו' בטבת תשע"ד (9.12.2013) התקבלו סיכומי ב"כ הבעל־התובע וביום י"ב בשבט תשע"ד (13.1.2014) התקבלו סיכומי ב"כ האישה־המשיבה.

דיון והכרעה
המשבר בחיי הנישואין בנידון זה נגרם בגין ההתפרצויות של האישה והאלימות שלה כנגד הבעל והילדה [נ'].

האישה הודתה בהתפרצויות האלימות שלה כנגד הבעל, ובאירוע האלימות כנגד הילדה [נ']. היא אף נבהלה מעצמה ופנתה ביוזמתה וסיפרה זאת לבעל ולפסיכולוגית, ובעקבות אירוע זה היא החליטה לעזוב את הבית לבית הוריה, כמו כן היא הסכימה לפנות לפסיכיאטרית ולקבל תרופות למרות שזה היה כרוך בהפסקת ההנקה.

התפרצויות האישה נודעו להורי הצדדים ולאחר שהאישה עזבה לבית הוריה, נסעו הבעל והוריו לבית הורי האישה כדי לטכס עצה ביחס לטיפול לו זקוקה האישה, והוחלט שהאישה תקבל טיפול פסיכולוגי במימון של הוריה.

האישה עצמה הודתה בפנינו באמור לגביה בתסקיר מיום 20.3.13:

"דפוס האלימות של [פלונית] כלפי [פלוני] ביחסיהם הזוגיים היה מתמשך, בתדירות גבוהה והתאפיין באלימות מילולית ופיזית. בניסיונות ההתמודדות של בני הזוג עם הקושי, [פלונית] פנתה לערה של מאמנת אישית, מתוך מחשבה כי מדובר בשינוי התנהגותי. התערבות זו לא הביאה לרגיעה בהתפרצויותיה. עם ההסלמה במצב ומעורבת משפחות המוצא, החלה טיפול פסיכולוגי ביולי 12' אצל פסיכולוגית קלינית – ד"ר יפה זינגר. מהמדווח ע"י הפסיכולוגית, [פלונית] הגיעה למספר מפגשים עד לידת [כ'] בספטמבר 12' וחזה לטיפול באוקטובר 12' עם אירוע האלימות כלפי בתה. התרשמות הפסיכולוגית חיובית מהמוטיבציה של [פלונית] לטיפול ושיקום מצבה."

כמו כן הודתה האישה שדברי הבעל על התנהגותה אינם המצאה, ורק שיש דברים שקצת ניפח.

ב"כ הבעל צירף לסיכומיו תמליל שיחה בין הבעל לאישה ערב עזיבתה את הבית ביום 30.12.12 בשעה 14.58. בתמליל זה אומרת האישה לבעל: "אם אני הולכת מכאן אני אף פעם לא חוזרת לכאן, אם אני הולכת מכאן אני לעולם לא אחזור לכאן" (שורה 47 לתמליל).

בהמשך אותה השיחה אמרה: "אין מה לשבת לדבר, [נ'] צריכה להישאר כאן כי [נ'] כאן בגן אני אקח את [כ'] אתי זהו. אין מה לשבת לדבר, אני לוקחת את [כ'],[כ'] הוא שלי..." (שורה 51).

התמליל כולו מתאר דו שיח בין הצדדים בו הבעל מנסה לשכנע את האישה על החלטתו להיפרד ממנה. כאשר האישה שואלת מדוע מבקש להיפרד, הבעל משיב שכבר שנה וחצי לא טוב להם ביחד, וכאשר האישה מעירה שהיא מטפלת בזה, משיב הבעל: "אני מרגיש שנתתי את כל ההזדמנויות שאני יכול" (שורות 21–24).

האישה וב"כ לא טענו דבר על אמינותו של התמליל הנ"ל, ואף הם עשו בו שימוש וצירפו שני עמודים מהתמליל לסיכומים וציטטו מתוכו.

דברי האישה בתמליל הנ"ל מוכיחים שהאישה הייתה נחושה בדעתה להתגרש מאז עזבה את הבית בכוונה שלא לחזור לעולם, ואף עלה בדעתה להשאיר את הבת [נ'] אצל האב ולקחת אתה רק את [כ'].

בפועל מאז עזבה האישה את הבית ביום 30.12.12 היא לא ביקשה לחזור הביתה, ושירותי הרווחה ראו זאת כמצב נתון וסופי ולכן קיימו שתי ועדות תסקירים ביום 20.2.13 וביום 20.3.13 כדי לדון בשאלת המשמורת והסדרי הראיה ולהביע דעתם בעניין. בשאלת המשמורת הביעו דעתם בתסקיר הנ"ל: "שעולה קושי למתן משמורת יחידנית לאם ולו באופן זמני". בהתאם לכך המליצו שירותי הרווחה על משמורת משותפת וקבעו את הסדרי הראייה לכל השנה כולל חגים וחופשות בסוף 2013,מה שמלמד ששירותי הרווחה הבינו שהפירוד בין הצדדים הוא סופי.

מאז ניתן התסקיר ביום 20.3.13 עברה שנה נוספת ולא חל כל שינוי במצב, הצדדים נשארו פרודים האישה והילדים אצל הורי האם והבעל בסמוך להוריו במושב [נ']. כל אלה מלמדים שפני האישה היו לגירושין מאז שעזבה את הבית.

תביעת הגירושין של הבעל הוגשה רק ביום 11.7.13 יותר מחצי שנה מאז עזבה האישה את הבית, מה שמלמד שאכן הבעל התלבט ובחן אפשרות שהטיפול הפסיכולוגי והפסיכיאטרי יועיל לאישה, וכדבריו בגלל שלא ידע מה הוא רוצה באותו שלב, התלונן במשטרה רק על אלימות האישה כלפי הבת [נ'] בהתאם להנחיית העו"ס, ולא התלונן על האלימות כלפיו.

ב"כ הבעל צירף לסיכומים תכתובת מסרונים ששלחו הצדדים זה לזה ביום 15.9.13 כחודשיים אחר הגשת תביעת הגירושין. המסרונים הוצגו לאישה בדיון והיא אישרה שנשלחו על ידה. במסרונים כתבה האישה: "[פלוני], אני שווה 50% מהקראוון והתכולה בתוכה כמעט כולה נרכשה ע"י כרטיס האשראי שלי! יחד עם הכתובה שמגיעה לי. כל אלה ידונו בבית הדין. כפי שכבר אמרתי לך זה לא רק מיטלטלין כפי שהגדרת."

במסרון נוסף כתבה: "כל טוב. ניפגש ברבנות. הרי המכות שקיבלת מהשופט ויצמן לא הספיקו לך."

תכתובת זו מלמדת שבאותו שלב כחודשיים אחר הגשת התביעה הם כבר ניהלו מו"מ על חלוקת הרכוש.

תביעת האישה לשלום־בית הוגשה רק ביום כ"ג במרחשוון תשע"ד (27.10.2013), כעשרה חודשים אחר שהאישה עזבה את הבית ועברה לבית הוריה ושלושה חודשים וחצי אחר שהבעל הגיש תביעת גירושין, ובתווך ניהלו הצדדים מו"מ להסכם גירושין.

בנסיבות אלה נראה לבית הדין שהתביעה לשלום־בית של האישה אינה כנה והיא הוגשה במטרה לשרת אינטרסים כספיים אחרים.

במבחן התוצאה האישה לא חזרה הביתה מאז עזיבתה וכבר עברו חמישה־עשר חודשים מאז. לממד הזמן יש משקל מכריע בסיכוי לשלום־בית, ואם נוסיף לכך את טענות הבעל שעליהם הודתה האישה, ואת הרקע למשבר בין הצדדים, הרי שאין כל סיכוי לכך ובית הדין דוחה תביעת האישה לשלום־בית.

דיון בתביעת הגירושין
הבעל טען בפנינו שיש לאישה התפרצויות זעם ואלימות שהופנתה כלפיו וכלפי הילדה [נ'], וזה מה ששבר אותו לגמרי. לדבריו האישה הכתה אותו אין־ספור פעמים, ולמרות שהייתה בטיפול במשך חצי שנה אצל ד"ר צביה גרנות לבחון אפשרות לשלום־בית, זה לא עזר והאישה אמרה לו, שהיא לא מבטיחה שלא תהיה עוד אלימות מצדה. מבחינתו של הבעל הוא לא רוצה לחזור ומפחד לחזור לחיות עם האישה מחשש שיחזור להיות קרבן לאלימות שלה. לטענת הבעל אלימות האישה כלפיו כללה מכות יריקות וקללות, ואף קרעה את חולצתו בשבת.

כמו"כ ציין הבעל שבמהלך התפרצות של האישה היא קראה לו פעמיים שלוש רוצח (על רקע זה שהבעל הרג את אחיו בשוגג). הבעל סיפר לאישה לפני שנישאו על הטרגדיה המשפחתית בה היה מעורב אישית בהריגת אחיו בשוגג. השימוש שעשתה האישה בטרגדיה המשפחתית בכנותה את הבעל רוצח פותחת פצע מדמם וכואב בחיי המשפחה, ופוגעת מאוד בבעל שהיה לו חלק אישי בטרגדיה זו.

האישה הודתה בדיון ביום ט' במרחשוון תשע"ד (13.10.2013) בטענות הבעל כלפיה ובאמור כלפיה בתסקיר שירותי הרווחה הנ"ל ואישרה שהיא כעסה וקללה. (שורות 47–48 לפרוטוקול).

האישה טענה להגנתה בדיון בפנינו שבדיעבד הבינה שהתנהגותה נובעת מדיכאון אחר הלידה ראשונה. גם ב"כ האישה ביקשה לעשות שימוש בטענה זו וכאשר חקרה את הבעל שאלה אותו על כך, והוא הכחיש זאת ואמר שאינו רופא ולא פסיכיאטר, אך לא שמע ע"כ מעולם שאשתו עברה דיכאון אחר לידה.

ב"כ האישה נתנה משקל רב גם בסיכומים לטענת הגנה זו שהאישה עברה דיכאון לידה, ובסעיף 17 לסיכומיה כתבה שהאישה החלימה כליל מהדיכאון. אולם האישה וב"כ לא הציגו כל מסמך רפואי המאשר הבחנה זו שהיה לה דיכאון אחר לידה שגרם להתפרצויות זעם ואלימות של האישה, וכן לא המציאה אישור על כך שהאישה נרפאה מדיכאונה. אילו היו בידי האישה מסמכים רפואיים המאשרים מצב דיכאוני שגרם להתפרצויות זעם ואלימות, לא הייתה צריכה לומר שהבינה בדיעבד שעברה דיכאון והייתה מציגה אסמכתאות שבידה. בהתאם לכך גם הקביעה שהאישה החלימה מהדיכאון שגרם להתפרצויות אין לה על מה להישען הואיל ואם לא חלתה בדיכאון שגרם להתפרצויות לא הייתה צריכה להחלים מכך.

ב"כ האישה שמה בסיכומים דגש על כך שב"כ הבעל ויתר על חקירת האישה בנושא מחלתה. על כך נשיב שיש לכל צד זכות לחקור את הצד השני כדי לברר וללבן נקודות שלא התבררו דיים במסגרת העלאת הטענות, אך אין חובה לחקור וכל צד יכול לוותר על זכות זו, אם מבחינתו תמונת המצב התבררה דייה לצורך הכרעה גם בלא חקירת הצד השני. בנסיבות נידון זה כאשר האישה מודה בטענות כלפיה אין עוד צורך בחקירתה ובהבאת הוכחות חיצוניות לטענות הבעל.

יש להדגיש שבסוף הדיון ביום 13.10.13 ובבקשה נפרדת ביום 21.10.13 ביקש ב"כ הבעל להזמין לדיון שנקבע ליום ט"ו כסלו תשע"ד 18.11.13 את היועצת הזוגית ד"ר צביה גרנות לצורך מסירת המידע שבידה על הטיפול שלה באישה, ובית הדין דחה הבקשה בגלל שחקירת הצדדים טרם נסתיימה. מאותה סיבה נדחתה בקשת ב"כ האישה ביום 17.11.13 להזמין לדיון למחרת את הורי האישה ואחיה.

בדיון ביום 18.11.13 התנגד גם ב"כ הבעל עקרונית להזמנת הורי האישה ואחיה בגלל קרבתם המשפחתית ופסילתם לעדות משום קורבה. אולם ב"כ האישה לא ביקשה להזמין לעדות את ד"ר יפה זינגר הפסיכולוגית הקלינית או את הפסיכיאטרית שטפלו באישה כדי לברר דרכם את טענת ההגנה של האישה שהתפרצות הזעם והאלימות של האישה נובעים מדיכאון אחר לידה, וכאמור לא הוגש כל מסמך רפואי המאשר זאת.

בנסיבות אלה כאשר הבעל טוען בפנינו ובפני שירותי הרווחה כמפורט בתסקיר, שאשתו נהגה כלפיו באלימות מילולית לפני לידת הבת [נ'] והתנהגותה התאפיינה בהתפרצויות זעם, קללות וביטויי כעס על אירועים פעוטים בשגרת היום. ובתסקיר, העו"ס מציינת מפי האישה: "לאחר הלידה של [נ'] החלה התנהגותה להיות תוקפנית ואלימה כלפי [פלוני] ברמה המילולית והפיזית כולל קללות צעקות הכאה וזריקת חפצים". היה על ב"כ האישה לבקש להוכיח את עמדתה שיש קשר בין הזעם והאלימות של האישה לדיכאון אחר לידה.

בפועל בדיון זה ביום 18.11.13 ויתר ב"כ הבעל על בקשתו להזמין את ד"ר צביה גרנות, ושני הצדדים הצהירו כי סיימו את חקירותיהם ואינם מעוניינים בהזמנת עדים נוספים, ובהתאם להסכמתם ניתנה החלטה ביום 21.11.13 על הגשת סיכומים.

יש לציין שמהנספחים שצירפה ב"כ האישה לסיכומים שהגישה, ניתן ללמוד שאין הכרח לקשור את התנהגות האישה לדיכאון אחר לידה, וייתכן כטענת הבעל שהמצב הנפשי או הדיכאוני של האישה קדם הרבה ללידה. כפי שגם ב"כ האישה עצמה כותבת בסעיף 20 לסיכומים: "דווקא בעת שהאישה נמצאת (יותר נכון נמצאה) במצב רפואי־נפשי קשה שהשפיע עליה ועל דרכי התנהגותה."

ב"כ האישה בסעיף 57 לסיכומים הביאה מדברי השופט ויצמן שציין בהחלטתו: "לטענת האב, אירוע זה (הנשיכה של הבת [נ']) היה חלק משרשרת אירועים אשר לתפיסתו נובעים ממצבה הנפשי והרפואי המעורער של הנתבעת". ביחס לעמדת האישה כתב השופט ויצמן בסעיף 5 להחלטתו: "היא מודה כי איבדה את עשתונותיה לרגעים ספורים בעת ויכוח והתעמתות עם הקטינה, והיא מצטערת ע"כ צער רב..."

תפיסתה של האישה שהיה לה עימות עם הבת שלה בת שנתיים ובמסגרת עימות זה נשכה אותה מעוררת תמיהה ומלמדת על מצבה הנפשי של האישה. אירוע זה הכה בהלם גם את האישה עצמה ובעקבותיו הסתגרה בחדרה והזעיקה את בעלה וביקשה לקבל טיפול רפואי, ובסמוך לאירוע זה עזבה האישה לבית הוריה ומאז לא חזרה.

ב"כ האישה צירפה לסיכומים את מכתבה של ד"ר יפה זינגר פסיכולוגית קלינית מיום 1.1.13 כתבה שהאישה מוכרת לה מאז יולי 2012, נפגשה עמה למספר פגישות כאשר סיבת ההפניה הראשונה הייתה בגלל משבר נישואין שעברה תקופה קצרה לפני פנייתה על רקע תחושת הניכור שחשה מבעלה שבעקבותיו הגיבה בזעם כלפיו. משבר נוסף התחולל ביום 17.12.12 עת התפרצה כלפי בתה ובעלה, בעקבות התפרצות זו הופנתה על ידי לטיפול תרופתי במטרה לאפשר לה לתפקד טוב יותר כאם וכרעיה.

בתמליל הפגישה ביום 17.12.12 אצל ד"ר זינגר שצירפה ב"כ האישה לסיכומים שלה, למרות שהסתייגה מכך שהבעל הקליט את מה שנאמר באותה פגישה, אמרה האישה: "נמאס לי מההתפרצויות האלה, נמאס לי מחוסר היכולת שלי לשלוט בזה", ולשאלת ד"ר זינגר השיבה כי היא לא רוצה להיות יותר בעוה"ז.

האישה פנתה בעקבות המלצת ד"ר זינגר לקבלת טיפול תרופתי לד"ר טל נחשוני רוזנפלד מומחית בפסיכיאטריה ופסיכותרפיה. ב"כ האישה צירפה לסיכומים את מכתבה של ד"ר רוזנפלד מיום 1.1.13 בו כתבה: "מוכרת לי משלושה מפגשים טיפוליים החל מ־17.12.12 היא פנתה אלי כדי לקבל עזרה תרופתית להתפרצויות הכעס שלה שהופנו כלפי בעלה ובתה. היא תארה תחושות של אשמה וחרטה על אבדן השליטה... היא מטופלת כעת בטיפול תרופתי כדי לעזור בשליטה על הכעסים והמצב הרגשי."

התבטאות האישה על חוסר יכולתה לשלוט בעצמה ועל פנייתה לקבלת טיפול תרופתי שיעזור לה לשלוט בכעסים ובמצבים רגשיים, מחזקים את טענות הבעל בפנינו שהוא אינו רוצה לחזור אליה ומפחד לחזור בגלל זה שהאישה עצמה אמרה לו שאינה מבטיחה שזה לא יקרה שוב, והוא אינו מוכן עוד להיות קרבן להתפרצויות זעם ולאלימות כלפיו.

אין נידון זה דומה למשבר שגרתי בחיי הנישואין בגין תקשורת זוגית לקויה או חוסר הדרכה לחיי נישואין, כאן מדובר במשבר על רקע רפואי נפשי.

בהתאם לכך האמור בסעיף 19 לסיכומי ב"כ האישה שטיפול זוגי יוכל להועיל בנידון זה כי "אין זוג לא מוצלח רק זוג לא מודרך", לא מתאים לנידון זה.

כאשר ישנה בעיה רפואית ו/או נפשית או הפרעה באישיות לא תועיל הדרכה או ייעוץ זוגי הואיל ויש צורך בטיפול רפואי ו/או מקצועי מתאים לבעיה.

הבעל סבל מהתפרצויות זעם של האישה שקיללה והכתה וירקה עליו וקרעה את חולצתו, ומה ששבר אותו לגמרי היה אירוע אלים בו נשכה האישה את הבת בת שנתיים, מה שמוכיח שאלימות האישה אינה על רקע של סכסוך בין בני זוג, אלא על רקע של הפרעה נפשית או הפרעת אישיות או התנהגות.

יש לציין שפרט לקללות שקללה האישה את הבעל היא אף כינתה אותו רוצח פעמיים ושלוש בתוך התפרצות זעם אחת. ב"כ האישה ציינה בסעיף 28 לסיכומיה את האירוע הטרגי בו הרג הבעל את אחיו הגדול ממנו בשוגג, ואשר לדעתה היחסים האמביוולנטיים והמורכבים של הבעל עם הוריו ובני משפחתו ואשתו נעוצים על רקע אירוע זה. בסעיף 30 ציינה שהאישה לא ביקרה את הבעל על מעשיו ולא שפטה אותו, אולם זה לא מנע ממנה לכנות אותו רוצח פעמיים ושלוש בהתפרצות זעם אחת.

חז"ל הזהירו אותנו שלא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים, וכך נפסק ברמב"ם (פ"ז מהלכות תשובה הלכה ח') "וחטא גדול הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים, או להזכירם בפניו כדי לביישו."

בנידון זה להזכיר לבעל את הטרגדיה המשפחתית שיש לו בה חלק אישי היא פגיעה קשה וכואבת יותר מכל קללה אחרת, וכואבת יותר מאלימות פיזית שהייתה לאישה כלפי הבעל.

הבעל כאמור הצהיר בפנינו: "לא קל לי לבוא ולספר על השנה וחצי של הסבל שעברתי זה קשה ומשפיל מאד, הטענות מונחים לפניכם". הבושה וההשפלה הכרוכה בהטחת אירוע זה בפניו של הבעל ולכנותו רוצח בגין כך אינה פחותה מהעלבון וההשפלה של כל אלימות פיזית או מילולית אחרת שנקטה האישה כלפי הבעל.

בשו"ע אה"ע סימן קט"ו סעיף ד' פסק מרן:

"ואלו הם הדברים שאם עשתה אחת מהם עברה על דת יהודית: ... או שהייתה מקללת אבי בעלה... ועיין לקמן סימן קנ"ד הוא הדין המקללת בעלה בפניו (הרמב"ן בתשובה סימן ק"ב) בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה אם יש עדים שהתרה בה ועברה על התראתו."

ובהג"ה כתב "ויכול לגרשה בעל כורחה, ואין בזה משום חדר"ג."

בנידון זה התפרצויות הזעם והקללות של האישה כלפי הבעל חזרו על עצמם והאישה עצמה הצטערה על כך שאינה שולטת בעצמה ולא יכלה להבטיח לבעל שזה לא יקרה שוב. אין לך התראה גדולה מכל השיחות שהיו לבעל בעניין עם האישה עד שפנו לגורמים טיפוליים כדי שהאישה תחדל מהתנהגותה, וגם הגורמים המקצועיים לא הועילו עד שנזקקה לטיפול תרופתי שיעזור לה לשלוט בעצמה וברגשותיה.

בדרך כלל אנו מתמודדים עם מקרה אלימות של הבעל כלפי האישה וע"כ כתב בשו"ת הרמב"ן (והוא בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן קב) זה לשונו:

אין לבעל להכות ולענות אשתו דלחיים ניתנה ולא לצער. ואדרבה צריך לכבדה יותר מגופו.. וגוערים אותו ומייסרין ומודיעין שאם יכה שלא כדין שיהא חייב להוציא וליתן כתובה. שאפילו על שאר דברים שאין לה כל כך צער, כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה, או לבית האבל או לבית המשתה, או אפילו שלא תשאל נפה וכברה מחברותיה, או שלא תשאיל להם הוא מוציא ונותן כתובה. כל שכן במכה ופוצע ומצערה בגופה."

ודברי הרמב"ן הובאו גם בבית יוסף (סו"ס עד) והוסיף שהמכה את אשתו עובר בשני לאוין כשם שעובר המכה את חברו, וכמו שכתב רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג אות עז).

מבחינה זו דין אישה המכה את בעלה שווה לדין האיש המכה את אשתו, אם באים בטענה לאיש שלא נשא אישה כדי לצערה הואיל ו"לחיים ניתנה", ודאי נכונים הדברים כלפי אישה המכה את בעלה, הואיל ואין האיש נושא אישה כדי לחיות עמה חיי צער השפלה ועלבון, שגדול העלבון באישה המכה את בעלה יותר מהעלבון שיש לאישה המוכית.

בפרט שהאישה חייבת בכבוד בעלה ביותר, כפי שפסק הרמב"ם פרק ט"ו מאישות הלכה כ':

"וכן צוו חכמים על האישה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי ויהיה לו עליה מורא ותעשה כל מעשיה על פיו ויהיה בעינה כמו שר או מלך מהלכת בתאוות ליבו ומרחקת כל שישנא."

וכתב עוד הבית יוסף (סימן קנד) מצאתי בתשובת רבינו שמחה שכתב:

"כל בן ברית חייב לכבד את אשתו יותר מגופו... והמכה את אשתו מקובלני שיש יותר להחמיר בו מבמכה את חבירו, דבחבירו אינו חייב בכבודו, ובאשתו חייב בכבודה ודרך הגוים בכך. אבל חלילה וחלילה לשום בן ברית מעשות זאת והעושה יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולעונשו בכל מיני רידוי... ואם היא רוצה לצאת יוציא ויתן כתובה... ואם לא יעמוד הבעל בקיום השלום שאם יוסיף להכותה ולבזותה אנו מסכימים להיות מנודה ויעשוהו ע"י גוים לתת גט או עשה מה שישראל אומרים לך (גיטין פח:)".

והוא הדין והוא הטעם שיש להחמיר באישה המכה את בעלה הואיל וכאמור האשה חייבת בכבוד בעלה ביותר, ואם הבעל מבקש לגרש אותה, שנחייב אותה לקבל גט.

וכן פסק הרמ"א בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קנד סעיף ג):

"איש המכה אשתו, עבירה היא בידו כמכה חברו. ואם רגיל הוא בכך, יש ביד בית דין לייסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפיה, ולהשביעו שלא יעשה עוד. ואם אינו ציית לדברי הבית דין יש אומרים שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחלה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם ומעשה כותים הוא זה.."

והגר"א שם ס"ק י"ב כתב שהמקללת בחינם יוצאת בלא כתובה כמו שנפסק בסימן קט"ו הנ"ל ובבית יוסף סוף סימן ע"ד עיי"ש.

לאור כל האמור מחליט בית הדין:
א. האישה חייבת לקבל גט מבעלה.
ב. על המזכירות לקבוע מועד לסדור גט.

ניתן לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"א באדר ב התשע"ד (13/03/2014).