לפנינו תביעה רכושית – חלוקת רכוש ואיזון משאבים.

הצדדים נישאו בשנת 2006 והתגרשו ביום 5.11.2012. לצדדים בן יליד 2009. הבעל הוא הנדסאי אלקטרוניקה והאשה מורה במשרד החינוך.

הצדדים וב"כ חלוקים לעניין מועד הקרע.

הבעל הגיש תביעת גירושין כרוכה ביום י"ד בטבת תשע"ב (9.1.2012). לדברי הבעל וב"כ הסיבה להגשת תביעת הגירושין, בגידתה של האשה עם אחרים, התנהגה ומתנהגת כלפי הבעל בצורה מחפירה ובלתי הולמת, הבעל החל להבחין שהאשה חרגה ביתר שאת ממנהגיה, החלה להסתודד בבית עם מכשיר הפלאפון, נמנעה מכל זוגיות או שותפות המקובלים בין בעל ואשה, האשה מרבה לצאת לפבים ומועדונים בשעות הערב, החלה בטיפול עצמי אובססיבי, מספרת סיפורים שונים לגבי הימצאותה, לכאורה, בימי החופשה מהעבודה, ברם האשה נמצאת במקומות אחרים. למרבה הצער התברר לבעל שהאשה לא עומדת בפיתויים הקיימים בחוץ, ומנהלת רומן מאחר גבו של הבעל עם גבר זר, לדבריו בידיו ראיות מוצקות שהאשה אכן בוגדת עם גבר זר שלא מותירות כל צל של ספק (סעיפים 7,19,20 לתביעת הגירושין).

עוד כתב הבעל שהחל להרגיש התרחקות גדולה מצד אשתו, משכך החל לעשות ניסיונות וכל שיכול היה בכדי לחזר אחריה. ביום הנישואין האחרון של הצדדים הכין הבעל אירוע משותף מלווה בארוחה במסעדה, פרחים, ברכות וכל התפאורה הרומנטית הנדרשת, במהלך הסעודה במסעדה, חשקה האשה שפתיה ובסופו של דבר כאשר לא יכלה יותר לכבוש את רגשותיה אמרה לבעל "אהיה כנה איתך לא יעזור דבר, אינני אוהבת אותך" (סעיף 16 לתביעת הגירושין).

לדברי האשה וב"כ, הבעל במהלך הנישואין השליט את מרותו על בני ביתו, התעלל נפשית ומילולית באשה, הטיל סנקציות כלכליות קשות הן על האשה והן על הקטין אשר אין להם אח ורע במציאות של ימינו.

האשה וב"כ מכחישים את דברי הבעל וב"כ בעניין בגידתה.

בדיון שהתקיים ביום יט מרחשון התשע"ג 14.11.2012, הבעל עומד על תביעתו להתגרש, האשה מסכימה. עוד טען הבעל שיש לאסור את האשה על בעלה ובועלה א.ב.נ. וכן לקבוע את מועד הקרע בהתאם לכך, בנוסך צירף דפי שיחות טלפון שהאשה ניהלה עם הגבר הזר, העולה מהם שהאשה דיברה בכל חודש שעות רבות עם הגבר הזר כשמונה־עשרה שעות בחודש, ואילו עם בעלה כמעט ולא.

לשאלת בית הדין האם האשה מכירה את א.ב.נ. השיבה האשה שאכן מכירה אותו אך אין ולא היו יחסים רומנטיים ביניהם. לשאלת בית הדין האם הייתה עם הגבר א.ב.נ. במלון או בצימר השיבה בשלילה.

הבעל וב"כ טענו שבידם דו"ח חוקר עם תמונות של האשה והגבר הזר א.ב.נ, ובנוסף דפי שיחות של הטלפון של האשה ששוחחה רבות עם א.ב.נ.

בית הדין קיים ישיבת הוכחות, ראה את דו"ח החוקר ושמע את עדות החוקרים. כפי שעולה מדו"ח החוקר, ביום 11.1.2012־12.1.2012 התבצע מעקב אחר האשה והגבר הזר א.ב.נ., האשה והגבר הזר נראים נוסעים יחד ברכב, מגיעים למשמר הירדן בשעה 14.00 ונכנסים לבית פרטי־צימר, החוקרים צפו על הבית עד השעה 17.30, האשה והגבר הזר עדיין נמצאים בתוך הבית.

החוקרים עזבו את המקום וחידשו את המעקב בשעה 2.00 לפנות בוקר, החוקרים מגיעים לאותו מקום ומבחינים ברכב האשה הנמצא עדיין בחניה של הצימר, בשעה 11.30 בבוקר נראים האשה והגבר הזר א.ב.נ. במרפסת הצימר משוחחים בנייד, בשעה 12.00 יוצאים האשה והגבר הזר, נוסעים יחד ונראים בהמשך מחובקים ומתנשקים.

גם לאחר ראיית הסרט ועדות החוקרים מנסה ב"כ האשה בכל כוחה להכחיש את העובדות בכל מיני דרכים. טוב הייתה עושה אם לא הייתה אומרת את מה שאמרה, פעמים והשתיקה יפה, טובה ומועילה יותר.

גם האשה ניסתה להכחיש את דו"ח החקירה, בנותנה גרסה חדשה ולא הגיונית, ונעתיק את דבריה מהפרוטוקול.

האשה: לפני שנתיים אמי נפטרה מסרטן, לי לא הייתה תמיכה בבית, המשפחה קורסת, בעל לא תמך, אין לי משפחה תומכת. המקום היחיד שמצאתי תמיכה, זה בקבוצה תמיכה שהיינו שם כ־10 אנשים, גברים ונשים כאחד. גם הפעילות הזאת הייתה עם אנשים נוספים שהתארחו שם. הגבר שיוצא ונכנס, רק עזר לי להכניס את הדברים ויצא, נכון שנסענו לשם ביחד. הוא עזר לי עם הדברים, ויצא. גם במסעדה היו עוד אנשים.

לדעת בית הדין, האשה מנסה לתרץ את מעשיה ולהעלות גרסה שלא מתקבלת על הדעת, האשה והגבר הזר היו לילה שלם באותו בית וזאת לאחר שיום קודם יצאו יחד, יצאו יחד מהבית נראו מחובקים ומתנשקים, ובכל זאת האשה במצח נחושה ובעזות פנים מכחישה. לדברי החוקרים, לא נראה אף אדם שהסתובב ליד הבית וכל שכן שלא ראו קבוצה בת עשרה אנשים כדברי האשה. יש כאן יותר מרגליים לדבר לעניין ניאוף האשה.

קביעת "מועד הקרע" לצורך איזון המשאבים
בעקבות התיקון לחוק מ־2008, נקבע בסעיף 5א לחוק יחסי ממון, התשל"ג־1973:

(א) הזכות לאיזון משאבים לפי סעיף 5 תהיה לכל אחד מבני הזוג אף בטרם פקיעת הנישואין אם הוגשה בקשה לביצועו של הסדר איזון משאבים לפי פרק זה והתקיים אחד מהתנאים המפורטים להלן: (...)

(2) קיים קרע בין בני הזוג, או שבני הזוג חיים בנפרד אף אם תחת קורת גג אחת במשך תקופה מצטברת של תשעה חודשים לפחות מתוך תקופה רצופה של שנה; בית המשפט או בית הדין רשאי לקצר את התקופה האמורה בפסקה זו אם ניתנה החלטה שיפוטית המעידה על קיומו של קרע בין בני הזוג.

משמעות הדברים היא שברגע בו ביהמ"ש או בית הדין קובע כי תאריך מסוים הוא המועד שממנו החל הקרע בין בני הזוג, הרי שממועד זה והלאה אין לשתף ולאזן את הנכסים בין בני הזוג, ויש להתייחס אליהם מאותו מועד כאל נכסים נפרדים שאינם בשותפות. אלא שהחוק אינו מבהיר מהו בדיוק "הקרע" שאליו הוא מתכוון. ברור שלא כל קרע או משבר בין בני זוג, גם אם הוא חמור ועמוק, יהווה ממנו והלאה הפרדה למעשה של נכסיהם המשותפים. כפי שכותב פרופ' אריאל רוזן צבי בספרו "יחסי ממון בין בני זוג":

"גם העובדה שבני זוג מסוכסכים אינה רלבנטית כל עוד ממשיך כל אחד מהם לקיים בד בבד את חובותיו ולתרום למאמץ המשותף של חיי הנישואין."

חוסר זה שבחוק נתמלא על ידי פסיקת בתיהמ"ש. ראשית נקבע כי ברור שכוונת המחוקק הייתה להצביע על קרע מהותי בין הצדדים, ולא נקודה טכנית בלבד שעל ציר הזמן של חייהם. כפי שכותבת השופטת סארי ג'יוסי בתמ"ש 3011־07

"נראה אם כן כי המחוקק ביקש לאמץ מבחן מהותי המתמקד בטיב הקשר בין בני הזוג וייחס משקל משמעותי לקיום חיי זוגיות – אורח חיים תקין ושלום בין בני הזוג, לעומת מבחן טכני של מועד הגירושין או חיים תחת קורת גג אחת."

מכאן פונים בתי המשפט לבירור מאפייניו של "קרע" מהותי זה שממנו אין הצדדים משתפים עוד את נכסיהם. כפי שניתן להתרשם מפסקי הדין הן של בתיהמ"ש והן של בתיה"ד, הקו המנחה ל"מועד הקרע", מתוך מבט של ראייה לאחר הוא – המשבר אשר ממנו והלאה "הקרע" שנוצר כבר לא אוחה, וקרע זה הוביל בסופו של דבר לגירושין ולפירוד הרשמי בין בני הזוג. זאת אף אם במשך חיי הזוג מאותו מועד היו גם אי־אילו עליות ומורדות, הרי ש"בחכמה שלאחר מעשה", אנו יכולים לקבוע כי עליות אלה ביחסי בני הזוג היו זמניות בלבד, ולדאבוננו, לא מנעו את התרחבותו של הקרע עד לפירודם של הזוג.

אמנם יש להעיר כי ברור ש"הקרע" והפירוד המהותי בין בני הזוג הוא בראש ובראשונה "רגשי" – פסיכולוגי, ומאחר שאין בתי המשפט ובתי הדין בוחנים כליות ולב, הרי שהם אינם יכולים להעיד באופן ברור וודאי היכן על ציר הזמן החל בליבותיהם של בני הזוג אותו קרע בלתי מאוחה. אלא שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ולכן השופט או הדיין תרים אחר "התנהגויות" בפועל של בני הזוג, אשר יש בהן ביטוי מעשי שממנו ניתן ללמוד על תחושת הקרע העמוק שנפער ביניהם (כפי שמציין להלן בית הדין הרבני בתיק 815202/4). כך עושה ביהמ"ש העליון בפסק הדין המרכזי הדן בנושא, בו כותבת השופט ש' נתניהו, ע"א 809/90 מרדכי חי לידאי נ' דבורה לידאי כי:

"ברבים מן המקרים, הפירוד הממשי, שבו עוזב אחד הצדדים את הבית הוא המעיד על קצה של כוונת השיתוף ברכוש. בדרך כלל מועד זה הוא המועד הקובע לצורך חלוקת הרכוש המשותף. אך בענייננו נקבע, בצדק, מועד הגשת התביעה כמועד הקובע. אז נתנה המשיבה ביטוי מפורש לרצונה להפסיק את השיתוף, שקיומו תלוי ברצונם של שני הצדדים. המערער לא התנגד לכך. הוא רק חלק על הכללתם של חלק מהנכסים בחזקת השיתוף."

וכן בתמ"ש 3591/02 ש.צ. נ' ח.צ. תק־מש 2007 (4), 386 קבע כבוד השופט צבי ויצמן:

"בתי המשפט בפסיקותיהם החלו לגבש כללים לגבי הנסיבות בהם יוקדם מועד הקרע ויקבע בנקודת זמן המוקדמת למועד פקיעת הנישואין. כך נקבע שעל בית המשפט לבחון בין השאר מתי חל שבר בלתי ניתן לאיחוי ביחסי הצדדים או מתי הגיעו הנישואין לסיומם "דה פקטו", מהו המועד בו החלו בני הזוג בפועל להפקיד רכושם ולהתנהל התנהלות כלכלית עצמאית ללא קשר לבן הזוג האחר, האם החל להתפתח קשר זוגי בין מי מבני הזוג עם צד שלישי המלמד על ריקון חיי הנישואין מתוכן וכיוצ"ב... לדידי אני סבור כי בכל הקשור לקביעת מועד הקרע יש לתת דגש ומשקל יתר להיבטים הכלכליים בחיי בני הזוג וליתן את הדעת ומירב שימת הלב לנסיבות דוגמת הפרדת חשבונות בנק בעקבות סכסוך בין בני הזוג. ביצוע רכישות משמעותיות של נכסים באופן עצמאי מבלי לידע את בן הזוג השני וכיוצ"ב. ביהמ"ש יברר, אפוא מהי נקודת הזמן בה החלו בני הזוג לנהוג בנכסיהם מנהג שלי שלי, שלך שלך."

כך עושה גם ביהמ"ש לענייני משפחה בתמ"ש (ת"א) 20154־12־09 בו הוא קובע כי כאשר –

"עזב התובע את דירת המגורים בת"א, ועבר להתגורר עם חברתו לחיים... בעוד שהנתבעת נותרה להתגורר בדירת המגורים בת"א, ומאותו מועד, איש איש ניהל את חייו בהפרדה מלאה, על בסיס ההסכם החלקי."

כך גם עשה בית הדין האזורי בנתניה בתיק 275858/11:

"במילים פשוטות, נראה שיש כאן קו אחד, אחיד וארוך, של חוסר אמון וחשדנות הדדית כבר משנת 2003. הנסיונות לבנות אמון הדדי היו נסיונות נפל שלא החזיקו מעמד, ולא היה בהם כדי לשנות את הקו הזה לכיוון אחר – לכיוון חיובי יציב וממושך... ומשכך אין לי מנוס אלא לקבוע את מועד הקרע לתחילתו של הסכסוך הזה – קרי לתחילתם של הליכי הגירושין."

לכך יש להוסיף ולהדגיש, שהמדובר הוא רק באותו קרע שהביא בסופו של דבר לסיום נישואי הזוג. במקרים בהם מתאחה הקרע והמצב חוזר לקדמותו, אין להוציא את תקופת קרע הזמני מכלל השיתוף, היות וחיי נישואין מטבעם עלולים לסבול מעליות ומורדות. על כן, לא ניתן להתייחס לאמירותיו של אחד מבני הזוג המבטאות רצון לגירושין, כשהן לעצמן, כהבעת רצון אשר די בה כדי להפסיק את השיתוף. נראה כי בנתיב זה הולך גם בית הדין האזורי בת"א־יפו בתיק 361291/1 (מצ"ב):

"מערכת היחסים בין הצדדים התדרדרה במהלך השנים. במהלך הסכסוך שבין הצדדים אכן ניתן לראות מספר מועדים משמעותיים המראים על הנתק המתמשך והולך, החל מהפרדת חדרים, דרך הפרדת חשבונות בבנק, וכלה בעזיבת האשה את הבית... עתה נדרש בית הדין להחליט מהו השלב המשמעותי ביותר המצביע על הפסקת הסדר איזון המשאבים שבין הצדדים... מהם הקריטריונים אותם ישקול בית הדין בבואו לקבוע את מועד הקרע? מהו הארוע המשמעותי ביותר המבטא נתק שיש בו כדי להפסיק את הסדר איזון המשאבים, הפרדת החדרים או הפרדת החשבונות?"

ועל שאלתו זו משיב בית הדין:

"העובדה שבני הזוג המשיכו להחזיק בחשבון בנק משותף ולהפקיד בו כספים, לצורך כלכלת הבית וגידול הילדים, אין בה כדי להצביע על המשך השיתוף לפי חוק יחסי ממון. הצדדים התנהלו כמו שני אנשים זרים הגרים בבית משותף ודואגים לאינטרסים משותפים לעצמם ולילדיהם. שיתוף הפעולה היה טכני ולא מהותי... יש לקבוע את מועד הקרע ליום בו החלו הצדדים לגור בחדרים נפרדים. מיום זה לא התקיימו יותר יחסי אישות בין הצדדים."

כאמור, באופן זה נהגו גם בתי הדין הרבניים, בפסק הדין המוזכרים כאן, בחפשם אחר האירוע המעיד על תחילת הקרע אשר ממנו כבר לא התאחו והתרפאו יחסיהם של בני הזוג.

העיקרון העומד ביסוד "הלכת השיתוף", ומאוחר יותר לפי חוק יחסי ממון, ב"איזון המשאבים" הוא כי בני זוג החיים חיי נישואין משותפים – חזקה חלוטה היא כי הם משתפים ביניהם יחד את כל נכסיהם. משום כך, כל אחד מבני הזוג המכניס נכסים במשך נישואיהם לאותה שותפות, הרי הוא משתף בהם את הצד השני בשותפות מלאה ושווה. אולם שותפות בכלל, ובפרט כשמדובר בבני זוג, מטבעה, חייבת לא פחות משניים. לכן אם צד אחד פרש באופן ברור מהשותפות – הרי שמאז השותפות כבר אינה מתקיימת. משום כך, כנראה, כתבה השופטת נתניהו (בפסק הדין דלעיל) כי "ברבים מן המקרים, הפירוד הממשי, שבו עוזב אחד הצדדים את הבית הוא המעיד על קצה של כוונת השיתוף ברכוש."

בכיוון זה נראה שסבר גם בית הדין האזורי בחיפה (הרב יצחק שמואל גמזו, הרב יוסף יגודה, הרב יצחק רפפורט) בתיק 815202/4, בכותבם:

"האומדנא העומדת בבסיס השיתוף הוא שכל זמן שקיים תא משפחתי הרמוני של בני זוג, הקשר והרצון לחיים משותפים כולל גם שיתוף כלכלי (אם כי לא במובן של "הלכת השיתוף בנכסים" שקדמה להסדר לפי חוק יחסי ממון). ברור שאין כוונה לשיתוף כלכלי המיוחד לבני זוג, כאשר אין ביניהם חיים משותפים. הנאמנות ההדדית לאורך זמן היא הבסיס עליו עומד הרציונל של השיתוף הכלכלי. לכן במקום בו אחד מבני הזוג מפר את נאמנותו בצורה מהותית, הרי שבפנינו עקירה של מציאות השיתוף על כל היבטיו. קרי: הגרעין של הקשר הזוגי הוא דאגה לרווחה הדדית נפשית וגשמית כאחת.

צבירת הממון של כל בן זוג בפני עצמו עשויה להעמיד על פי החוק זכות כלפי בן זוג אחר כאשר מדובר בשיתוף לאורך זמן. אין בכוונת מי מהצדדים, ואין זו כוונת המחוקק כי בן זוג הנמצא בסכסוך של ממש יצבור רכוש בזיעת אפו ויגיעתו כדי שיעזוב לאחרים חילו. לאור האמור, אין לראות את מאמצי אחד הצדדים להשכנת שלום־בית, כרצון להקים זכויות בנכסים כלפי הצד שכנגד, בה בעת שרצון הצד השני היא לפירוד."

פסק דין זה דן במקרה בו התברר שהאשה יצרה קשר אינטימי עם גבר זר, ונחלקו האיש והאשה האם המועד הקובע לעניין איזון הנכסים הוא מעת הגשת תביעת הגירושין או מעת יצירת אותו קשר אינטימי זר. בית הדין ממשיך בעיקרון בו פתח ומשליך אותו אל מקרה הנדון, וכותב:

"לאור האמור, כאשר אחד מהצדדים פוגע בגרעין הבסיסי של הנאמנות ההדדית ומפתח מערכת יחסים שסופה הפרדה משפחתית ורכושית, תחילת אותו הקשר היא גם נקודת ההתחלה של המשבר. גם אם באותה העת הוא היה ניתן לאיחוי, הרי שסופו יכול להוכיח על תחילתו. אם כל מהותו של אותו קשר חיצוני שיצר אחד מבני הזוג מטרתו היא זוגיות חדשה וחלופית, שתוצאתו הבלתי נמנעת היא פירוק השיתוף, הרי שנקבע את ראשית הקשר החריג כראשית הקרע. על כן היה מקום לקבוע את מועד "הקרע" מהמועד בו ניכר כי אחד הצדדים גמר בדעתו ליצור זוגיות חלופית, אלא שאין בידנו לבחון כליות ולב ואין לדיין אלא מה שעניו רואות. אין לנו לקבוע אלא על פי ההתנהגות החריגה אשר יש בה משום הכרזה על הפסקת השיתוף."

ברור ומובן שכל מקרה ומקרה שונה ומיוחד מחברו, ולא בנקל נוכל להשליך ולהקיש מזה על זה. יחד עם זאת, נראה כי אם אנו מסכימים על הנחת היסוד, שבקביעת "מועד הקרע" יש לבחון את מערכת היחסים בין בני הזוג מתוך ראייה לאחור, ולאורה לנתח את התגלגלות המאורעות – הרי שנוכל אז לשאול את עצמינו, אילו אותו צד שעושה כל מאמץ כן ואמתי לשקם את מערכת היחסים, היה יודע כי כבר מאותה העת כי הצד שכנגד כבר גמר בליבו לפרק את החבילה וכי כל מאמציו יעלו בתוהו ויסתיימו בגירושין – אילו ידע אז כל זאת, האם היה מוכן עדיין לשתף בנכסיו האישיים את הצד שחותר כנגדו?! על כן נראה לדעתי כי גם במקרים בהם רק צד אחד נקט במעשים המפרקים באופן ברור את הקשר בין בני הזוג, אף שהצד השני באותה נקודת זמן טרם הפנים והסכים לאותו פירוד – ניתן להצביע אל אותה נקודת זמן כ"מועד הקרע" הקובע לגבי איזון המשאבים בין בני הזוג.

בסעיף 8 לחוק יחסי ממון:

"... ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא... לעשות אחת או יותר מאלה, [...]

(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע". ע"כ.

לדעת בית הדין אין ספק שבגידה מהווה "נסיבות מיוחדות", בגידת האשה מנוגדת לכל הנורמות החברתיות ומנוגדת לכל מהות הנישואין. הבגידה שוברת את הברית שבין בני הזוג, ולכן אין ליתן פרס לאשה אשר בוגדת: "הרצחת וגם ירשת."

מקרה של בגידה אשר אנו רואים אותו כ"נסיבות מיוחדות" בכדי שלא לדון בו שוויון של איזון משאבים אינו מדין קנס על החטא כדברי הגאון הרב חגי איזירר שליט"א,

"לא מדובר כאן בחוק דתי וענישה דתית גם לא משום האשמה של פרוק הנישואין גרידא. אולם משום התוצאות הכלכליות הנרחבות של פרוק נישואין ע"י בגידה, כלומר הצד הנבגד יאלץ כתוצאה מההתנהגות החד־צדדית הבוגדנית והמפתיעה לבנות לו בית אחר, להינשא מחדש וגם לקנות בית אחר כפשוטו. מה שאין כן בנישואין שלא צלחו, ששם שני הצדדים יש להם חלק בפירוק הנישואין ובאחריות להכרח של בנית בית חדש, האחריות הכלכלית שהוטלה על הצד הנבגד מזכה אותו להקלות באיזון משאבים לטובתו."

לדעת בית הדין מקרה הבגידה שאנו רואים אותו כ"נסיבות מיוחדות" בכדי שלא לדון בו שוויון של איזון משאבים, הוא רק ממועד הבגידה ולהבא, אך אין להפסיד לאשה את זכות איזון המשאבים הקבועה בחוק יחסי ממון למפרע מה שנצבר עד מעשה הבגידה, וזאת כאשר קיבלו הצדדים עליהם לדון על פי חוק יחסי ממון.

וכן כתב הגאון הרב שלמה דיכובסקי שליט"א:

"הכלל ההלכתי לגבי אשה שזינתה הוא: "אם היא זינתה, נכסיה לא זינו", משמעות הדברים שאין לנקום בנכסי האשה, ואין לקחתם ממנה בגין התנהגותה, אא"כ ההלכה מחייבת הפסד נכסים. חוק יחסי ממון שהצדדים ביקשו לדון לפיו קובע את השותפות של שני בני הזוג בנכסים שנצברו. יש בדבר הגיון רב, משום שהמאמץ הדרוש לצבירת נכסים הוא של שניהם, הבעל בעבודות חוץ והאשה בעבודת בית. כאמור, גם אם נניח שההלכה אינה סבורה כך, אבל בוודאי זכותם של בני הזוג ללכת בדרך זו. על כן הזכות אינה ניתנת להפסד למפרע גם אם האשה חטאה. אך יש בהחלט להתחשב בזה לגבי מכאן ולהבא, שהרי כל שיתוף הנכסים מתבסס על השיתוף האישי של "והיו לבשר אחד", וכאשר שיתוף זה מופר אין מקום גם לשיתוף נכסים. אבל אין סיבה להחיל את פקיעת השיתוף למפרע."

וכן מובא בבג"ץ 8928/06 (השופטת נאור, השופט ריבלין והשופט דנציגר):

כזכור, טען המשיב 2 כי בנסיבות העניין שבפנינו היה מקום להפעיל את סעיף 8 לחוק יחסי ממון כפי שעשה בית הדין הרבני הגדול ולסטות מכלל האיזון השווה, שכן הנישואין פורקו אך ורק בשל בגידתה של העותרת. דין טענה זו להידחות. ב ־ע"א 264/77 דרור נ' דרור, פ"ד לב(1) 829 (1978) (להלן: עניין דרור) נקבע (ברוב דעות) כי "נטישת הבית או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין נענשים עליהן למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף" [ההדגשה הוספה, מ.נ.]. ב
ע"א 384/88 זיסרמן נ' זיסרמן, פ"ד מג ־ (3) 205 (1989) (להלן: עניין זיסרמן) נקבע כי "לאשם היחסי בפירוק הנישואין אין ולא כלום עם הזכויות ברכוש המשותף, ואין המשיב מאבד זכויות הקניין שרכש במהלך הנישואין אף אם הוא, לצורך ההנחה בלבד, האשם היחיד בפירוק השיתוף". ב ־ע"א 819/94 לוי נ' לוי, פ"ד נ
(1) 300, 304 (1996) ובבג"ץ 1135/02 וזגיאל נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נו
־ (6) 14 (2002) חזר בית משפט זה על הקביעות האמורות. הנה כי כן, אף אם נניח, כטענת המשיב 2 כי העותרת היא האשמה היחידה בפירוק השיתוף, הרי שאין הדבר מצדיק פגיעה למפרע בזכויותיה ברכוש המשותף שנצברו עד לאירוע.

לאור האמור כאשר האשה פגעה באמון ההדדי שביניהם ואף פיתחה מערכת יחסים חדשה עם גבר זר אשר גרמה בסופה לפירוד המשפחה וכן הפרדה רכושית גרידא, אשר כל מטרת האשה היא יצירת קשר זוגי חדש וחילופי כדברי האשה לבעלה, "אהיה כנה איתך לא יעזור דבר, אינני אוהבת אותך". מערכת היחסים שפיתחה האשה עם הגבר הזר הביאה לתוצאה הבלתי נמנעת והיא פירוק השיתוף, הרי שנקבע את ראשית הקשר החריג כראשית הקרע אשר הביא לסיום נישואי הצדדים, מאחר שהחל להתפתח קשר זוגי בין האשה לגבר הזר המלמד על ריקון חיי הנישואין מתוכן.

משעה שהוכח שהקשר עם הגבר הזר חרג מהנורמות של נאמנות הדדית וריקן את חיי הנישואין מתוכן ושימש את האישה לצאת מחיי הזוגיות באופן סופי ומוחלט, אין ספק לבית הדין שניתן להצביע עליו כראשית הקרע הקובע את סיום השותפות הכלכלית בין בני הזוג. קשר חריג זה החל מחודש ינואר–פברואר 2011, כפי שהוכח באמצעות פירוט השיחות שהוצג בבית הדין ע"י הבעל וב"כ שהאשה משוחחת קרוב ל־18 שעות ויותר בחודש (פעמים יותר ופעמים מעט), עם הגבר הזר במשך כשנה עד שהבעל לקח חברת חקירות והוכיח את הבגידה של האשה עם הגבר הזר.

מסקנה
מועד הקרע יקבע כתחילת הקשר עם הגבר הזר תאריך 1.2.2011.

ניתן ביום כ"ה באדר ב התשע"ד (27/03/2014).